Nanach is the narrow bridge one must take in this world

HH

Na Nach Nachma Nachman MeUman - the essential Rabbi Nachman. Saba Yisroel was the only Breslover in all of Tiberius, the whole city, men women and children mocked him and castigated him, yet he fortified himself with the holy teachings and methods of Rabbi Nachman of Breslov and managed to surmount their antagonism not only with resilience but with joy and exuberance. However when he saw that he had succumbed and ate on the fast of the 17th of Tamuz, he couldn't come to terms with how he had been let down to commit such a blunder, all of Judaism was reliant on him to bear the true tradition of Rabbainu and yet he can come to such a thing as not honoring completely the solemness of the fasting for the destruction of the temple? None of the teachings and techniques of Rabbi Nachman were able to restore his standing, he could find no solace no raison d'etre. All the teachings that had given him such formidable strength and resolve did nothing for him now, and were to no avail. It was only then that he was prepared from on high to receive the way of Rabbi Nachman which had never been divulged, not even to Rabbi Nussun, the way of dealing with those who had completely fallen from the faith Heaven forbid. Upon receiving the holy Petek, Saba Yisroel knew like never before that there absolutely was no despair in the world whatsoever, true he had heard and relied on those very words before, but previously he had known those words in the paradigm of Torah, and when a person falls Heaven forbid completely from the Torah then he will obviously be confronted with doubts in this dictum as well, but now he knew - even outside of the paradigm of Torah - he knew in the very paradigm of existence, in the paradigm of prayer, that there was no despair in the world whatsoever, and with this realization he was infused with supernal joy not of this world, and he was reset and prepared for the mission he was to accomplish initializing the entire world to the holy ways of Na Nach Nachma Nachman MeUman.

Today there are people that call themselves Breslov, who are really old, set in their ways may the Merciful One save us, they have everything figured out and packaged, they will pander to the masses their wisdoms and contrivances, but this is not Breslov, this is not truth. They have systems and balances, but none of that can withstand the rigors of today's turbulence. So they are just a facade of falsehood may the Merciful One save us. And likewise there are people on the other extreme who have rejected to some extent basic tenets of the Torah, and parade pridefully and staunchly claiming to be Nanach.

One must traverse in this world on a very narrow bridge... Na Nach Nachma Nachman MeUman!

Falling in order lift others up

HH

Before Shabbos I met with LG Nanach by the Rashbi, and I explained to him the concept of someone having a spiritual fall in order that he gains association and connection to others of that lower standing in order to elevate them.

Then I saw in the Torah Portion of that week - Yisro, this verse which hints of this construct.

Yisro 19:24 And Hashem said to him <Moses> go down and you should come up, you and Aaron with you etc.

Amazing!

Na Nach Nachma Nachman MeUman!

כ"ה יהיה זרעך

ב"ה

שמעון עם כ"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וי"ל דהנה הש"י הבטיח וברך את אברהם אבינו (בראשית טו:ה) כה יהיה זרעך, וי"ל דעיקר הזרע הוא מה שהאדם מקיים בו מצות פריה ורביה, ולפי בית שמאי (יבמות סא:) המצוה מחייב שני בנים, הרי לפי בית שמאי יעקב אבינו לא קיים את המצוה של פריה ורביה אלא בלידת שמעון, וקיימא לן שלעתיד הלכה כבית שמאי, ולכן לענין השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא השיר לעתיד אזלינן כבית שמאי, ולכן דייקא הברכה של כ"ה חל על שמעון, להשיג נ נח נחמ נחמן מאומן. ואכן שמעון היה השמש של רבינו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לכבוד הילולא של אשר בן יעקב - י"ט שבט

ב"ה

בפרשת  וזאת לג:כד

ברוך מבנים אשר. וכתב רש"י ז"ל ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: עד כאן לשונו.

והנה ההבדל בין רש"י לאש"ר, אשר, יש לו אל"ף ורש"י ביו"ד, והנה אל"ף חסר י', זה מאה ואחד ע"ה בגמטריא בנים, ולרש"י לא היה בנים כי אם בנות, ונשאר רש"י ולא אש"ר, ולכן כתב שלא זכה לדעת כיצד אשר נתברך בבנים, כי זה דייקא מה שהיה חסר לו.

(ואולי משום זה יש להעדיף היום לגמרי את התפילין של ר"ת כמו מעשה שהיה...)

נ נח נחמ נחמן מאומן

Noah's Ark - English rendition of the words of Saba Yisroel Dov Odesser ob"m

HH

These videos compromise a newly published chapter in the book Saba Yisroel:


Part 1

Part 2

Part 3

Part 4

Part 5

It's not worth peeking

HH

What is so terrible about having an improper thought? Yes, we know it is forbidden, and it causes damage in the supernal world, and that really those worlds are very much the actual reality, and that it will G-d forbid lead from one thing to the next until it really brings one to no good, but even still we say to ourselves, let me be for a bit, a few thoughts, a little pleasure, what's the big deal?

So here's something to consider. G-d is completely above the paradigm of existence, He created existence, however in the existence He created, He also exists, and this existence of His is infinite. Anyone familiar with algebra knows that infinite can remain in a very small value – as a number approaches another in different increments, increasingly getting closer but never reaching. Such are the various classes that G-d created, the worlds of doing, speaking, thinking (asseeya, yetzeerah, breeya) and infinitely more, as the worlds approach G-d Himself, never reaching, but infinitely getting closer, each one in it's own class and restraint. In all of this, the prophet refers to G-d as continuously hiding Himself (Ail misstattair). The direction of the infinite existence of G-d in the whole layout of existence is to the esoteric, the more spiritual and hidden. The Ramchal asserts that the entire study of Kabbala – the study of G-d and how He runs the world, can be summarized as inner and outer (peneemeeyoos and cheetzoaneeyus). Always the inner, which is more spiritual, more refined and hidden, is the soul of the outer body, and completely encompasses it, rules it, and is it's very lifesource. Except for the final world in which man exists, where the body has a certain independence not recognizing its soul. The Torah (even the "revealed Torah") as well must be kept hidden and should not be taught in public places (Moed Kutun 16a). 

All sexual gratification (which the Vilna Goan clearly classifies as a sin between a person and himself, any damage done to another person by this sin is purely collateral) is the body's insurgency over the soul. This is hijacking a person's manifest, from going in the way of G-d, and ever increasingly give strength to the unseen, the soul of yet a more esoteric plane, which by the way is the ultimate eminence of the traits of humility and tznius (modesty), where one hides himself preferring to reach further inwards than to show an outward, superficial exploitation, and all of this is hijacked and reversed by even a small improper thought and desire, which empowers the body, giving it precedence, giving it the dominion to drag and subjugate the direction of the soul to be reduced to an expression of the body (and if a person G-d forbids generates seed wantonly, this is the actual reduction of the ultimate spiritual manifest, to a coarse superficial coarse goal, HY).

The idea I presented above is actually found explicitly in the holy books, particularly in Rabbainu's Likutay Moharan, regarding fasting. Rabbainu reveals that on a day that a person eats, the food goes to his stomach and inners, and from there energy is sent up to the brain, it is the liver that is propelling the brain. When a person fasts, the direction is the opposite, the brain rules over the body (MeLeCh – king, rule – Moach – brain, Lev – heart, Cuvaid – liver, as opposed to the reverse order of CuLaiM – meaning embarrasment/incarceration – locked into the embarrassing control of the body).

The main thing is to sing Na Nach Nachma Nachman MeUman, which is the ultimate direction!

NNNNM!

חסדך - חסד ה' - נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

פתק"א. חסדך, החסד של השם יתברך…, אם נערך את ה'ך' למספר ת"ק (כאשר אותיות םןץף"ך, נמשכים אחר א-ת), הרי חסדך בגמטריא תקע"ב, שזה תקע"א עם הכולל, השנה שרבינו נפטר, ומאחר שהוא הולך לפנינו הכל נמתק בחסד עליון של השם יתברך.

נ נח נחמ נחמן מאומן

החזירנו בתשובה שלמה לפניך

ב"ה

וי"ל לשון התפילה: והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, שבפשטות מכוונים לזכות לתשובה שלמה נוכח פני השם, אכן יש לפרש יותר לענין תשובה על תשובה (עי' היטב בלקוטי מוהר"ן תורה ו', ובפירוש לקוטי נ נח שם - באני רן), שמכוונים לחזור בתשובה עד כדי כך שנזכה להיות כביכול הפנים של השי"ת, וכמו שאיתא בזוהר הקדוש שהצדיקים הם אנפי השכינה, וא"ש בס"ד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

בשורה טובה - נ נח נחמ נחמן מאומן!

ב"ה

(משלי טו:ל) מאור עינים ישמח ל'ב ושמוע'ה טוב'ה תדש'ן עצ'ם, אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, וכן באמת מצינו התרגום יונתן בן עוזיאל עה”פ בישעיה (סב, הפטרה לפרשת נצבים) עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה וכו' שתירגם ז”ל בשרו בשורן טבן ונחמן לצדיקיא וכו' ע”ש, הרי שאין לך שמועה טובה מנחמן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

מסכת כתובות - מרמז על הפתק הקדוש

ב"ה

פתק. בתולה נשאת ליום הרביעי (משנה ריש מסכת כתובות, וראוי מאד לראות הרמזים פה על הפתק הקדוש, וכמו שהלוחות נמשלו לכתובה), והנה רבינו גילה שהראשי תיבות לבנה וכו', ויש לראות עוד שב'תולה נ' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, נשא'ת ליום' עם החמש אותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן הסופי תיבות של נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים. נשאת עם האותיות בגמטריא תשנ"ה השנה שסבא נפטר, והוא היה דור רביעי למסורת ברסלב, וזה 'ליום הרביעי' יום רביעי ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן, 'ואלמנה' אותיות לאומנה (א"נ אם האותיות בגמטריא מאומן ע"ה), ואחריו דור חמישי בחינת ואלמנה, דור יתום.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הפטרה לפרשת יתרו - ישעיה ו

ב"ה

תקעט. הפטרה פרשת יתרו (ישעיה ו:יג) הנביא נותן סימנים על הגאולה: ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער. י"ל שזה רמז על גילוי העשרה מיני נגינה בשם הקדוש נ נח נחמ נחמן (עשר אותיות) מאומן, ושבה והיתה לבער – ישראל בער שקיבל הפתק. 'ועוד בה עשריה ו' עם ג' כוללים בגמטריא התרפ"ב (השנה שסבא קיבל את הפתק, ויש אומרים שהפתק המקורי נשרף, ולפי זה י”ל שזה מרומז היטב ושבה והיתה לבער). הפסוק ממשיך: כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה. בשלכת רמז לשנת תשנ"ה (שלכת עם האותיות והכולל) שסבא ישראל שבק חיים לכל העולם, מ'צבת' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

מחרת רדתו מן ההר (רש"י)

ב"ה

תקעח. פרשת יתרו (יח:יג) ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם ויעמד וכו'. ממחרת בגמטריא התרפ"ב ע"ה (השנה שסבא קיבל את הפתק הקדוש אחר שהוא לא צם בי”ז בתמוז, ובירידתו, רבינו הקדוש כותב אליו מאד היה קשה לי לרדת אליך). והנה התפשטותא דמשה בכל דור, ולכן גם ממחרת המופלג הזו, מי בחי' משה רבינו באותה תקופה? הרי השני אותיות ראשונות של המילה לשפט, הם "של", וישב משה של 'פט-את' ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא הבחי' של משה רבינו המכוון. וכן אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) של 'משה לשפט את העם ויעמד' הם בדיוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. 'וישב' נוטריקון וישראל בער.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הכח של נ נח לגלות זיו השכינה!

ב"ה

מגלה זיו השכינה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

למען נ נח!

ב"ה

תקעו. ונחנו מה (בשלח, שמות טז:ז), ונחנו, אותיות נ נח וו – מה. והרי בשמונה עשרה, בברכה הראשונה, אנחנו אומרים "למען שמו באהבה" למען שמו בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן מה, באהבה בגמטריא וו עם האותיות והכולל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

The Natural tendency to Nanach

ספר ישראל סבא

ב"ה ידוע שאורי ממירון והחברה שלו מדפיסים ומפיצים את הספר ישראל סבא ואבי הנחל כל אחד בעשר שקל, ועכשיו נגמר הגדולים ומוכרים את זה בספר יותר קטן.

עכשיו הראו לי כמה פרקים חדשים שהוסיפו:
תיבת נח - קלד
תפלה לאל חיי (שיחה מתורגם מיידיש מוצאי שבת) - רלד
אש בלב - רפב
אנשי שלומנו - שיט
אני המלך (שסבא הזהיר מאד לא לפרסם) - תרמט

נ נח נחמ נחמן מאומן

וישב הים לאיתנו

ב"ה

תקעה. פרשת בשלח (שמות יד:כז) וישב הים לאיתנו, פרש"י לתקפו. לאיתן – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, ופרש"י לתקפו, אותיות פתק!

ואגב בענין קשין זווגו של אדם כקריעת ים סוף, יש לפרש דהרי המים היו אחד, וצריכים לקרוע אותם לשנים, ואחר כך עוברים בהם כל בני ישראל. וכן לענין הנשואין, (והרי הזוהר אומר שבתחילה הנשמות של האיש והאשה היו ביחד ובאים לעולם בנפרד), שעד שהאדם יכול להתחתן ולהתחבר עם בן זוגו, הוא צריך לישבר לרסיסין, ועוד יעבר עליו ועליהם הרבה הרפתקאות, ודוקא אלו הדברים שבונים את הזוג להיות שלמים ביחד.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילה מיוחדת להנצל מלחמד אשת איש ח"ו

ב"ה

יש תפילה קצרה שאומרים כאשר מביאים את הספר תורה מהארון הקדוש להבימה לקרוא בה (בנוסח אשכנז וספרד) אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים, ויזכר ברית איתנים, ויציל נפשותינו מן השעות הרעות, ויגער ביצר הרע מן הנשואים וכו'.

והנה פירוש מן הנשואים הוא על פי הכתוב (ישעיה מ:מו) אבל אתם בני אדם העמוסים מני בטן, הנשואים מני רחם, ע"ש פירושו. אכן יש לכוון להנצל מאותן הנשואין כבר, שלא לחמוד אותן ח"ו. אלא עיין במסכת יומא (סט:) ז"ל ניבעי רחמי אפלגא פלגא ברקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה, ומשמע שאין מבקשים רחמים אפלגא, אבל אינו דומה, כי שם הביקוש היה לבטל את היצר לגמרי, ובכזה אי אפשר לחצאין, אבל כאן רק מבקשים נייחא בענין זה, א"נ זה גופא ענין לכחלינהו לעיניה בענין שיהני שלא יגרה לנו באשת איש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הקשת

ב"ה

ענין הקשת, שהוא בחי' יסוד שכולל הג' אבות, ומברכין עליה ז'וכר הברית ונ'אמן בבריתו וק'יים במאמרו, ראשי תיבות זנק, כמו שכתוב בפרשת וזאת הברכה (לג:כב) יזנק מן הבשן, בש"ן ראשי תיבות נחמן בן שמחה.

וכן  מצינו כמראה הקשת אשר יהיה בענן (יחזקאל א:כח), ענן, בחינת נ נח, כי הע' מתחלף בח' בסוד אותיות הגרון.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ברכת המזון -

ב"ה נודה לך... ועל בריתך שחתמת בבשרינו - אותיות היסוד (אלו שלפני הסופי תיבות) עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

שיחה עם ציפורה בתו הגדולה של סבא ישראל דוב אודסר זצוק"ל

ב"ה 

אתמול ראיתי את הספר "אמת ושלום בבית" שהוציאו החברים לפני שנה שנתיים, אולי יותר, ואיני חושב שאף פעם עיינתי בו, והאיר לי לעיין, וראיתי מיד שיחה שניהלו עם ציפורה בתו הגדולה של סבא ישראל, אז בקשתי מהחברים לשלוח לי כדי שאוכל להפיץ ולשתפה עם כולם, ומיד שלחו לי בשמחה ובברכה, והנהו:

מרת צפורה בתו של ר' ישראל - צריך לעבור ולערוך קצת

אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁאָמַרְתְּ לִי פַּעַם שֶׁמֵּאָז שֶׁסַבָּא נִפְטַר לֹא הָיָה לָךְ לֵיל הַסֵּדֶר?

לֹא, זוֹ אֱמֶת,

לָמָּה?

אַבָּא הָיָה מִתְיַישֵּׁב לְלֵיל הַסֵּדֶר, וְהוּא הָיָה מַתְחִיל לְסַפֵּר אֶת הַהַגָּדָה, אָז כְּאִלּוּ הוּא הוֹצִיא אוֹתָךְ מִמִּצְרַיִם, זֶה לֹא הָיָה סְתָם סִיפּוּר, סְתָם לִקְרֹא, הוּא הָיָה מַחְדִּיר בָּנוּ אֶת הָאַהֲבָה לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְהִרְגַּשְׁנוּ כֻּלָּנוּ אֵיךְ הַיָּם נִבְקַע, וְאֵיךְ אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם.

אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה פַּעַם, הָיִיתָ אֶצְלֵנוּ?

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ זֶּה הָיָה דָּבָר כָּזֶה שֶּׁקָּשֶׁה לְתָאֵר.

סַבָּא הָיָה אֶצְלִי בַּסֵּדֶר פַּעַם.

אָז הָיְתָה דּוֹדָהּ חַנְצֶ'ה, וְדוֹד בָּרוּךְ הָיָה אֶצְלֵנוּ בְּלֵיל הַסֵּדֶר, וּמֵאָז, הַבָּנוֹת בְּחֶדֶר אֶחָד רָקַדְנוּ, הַגְּבָרִים בַּחֶדֶר שֶׁהָיָה לֵיל הַסֵּדֶר, הָיְתָה שִׂמְחָה כָּזֹאת שֶּׁקָּשֶׁה לְתָאֵר. כְּשֶׁהֵם הָלְכוּ הַבַּיְתָה, הֵם אָמְרוּ שֶׁלֵּיל הַסֵּדֶר אָסוּר לַעֲשׂוֹת לְבַד, רַק עִם דּוֹד יִשְׂרָאֵל בֶּער. יִשְׂרָאֵל בֶּער יוֹדֵעַ לְהַעֲבִיר אֶת לֵיל הַסֵּדֶר, כְּאִלּוּ אָתְּ בְּעַצְמֵךְ יָצָאת מִמִּצְרַיִם.

הוּא הָיָה הַרְבֵּה בַּבַּיִת? הַרְבֵּה בַּבַּיִת לֹא, אַבָּא הָיָה הַרְבֵּה מְאֹד בַּחוּץ, הוּא הָיָה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ נוֹתֵן הַרְבֵּה תְּשׂוּמַת לֵב לַחֲסִידִים, בִּשְׁבִיל לְהַחְדִּיר אוֹתָם לִבְרֶסְלַב וּלְסַפֵּר לָהֶם. עַמְרָם עוֹד זוֹכֵר אֶת זֶה, אֲנִי לֹא צְרִיכָה אֲפִילוּ לְסַפֵּר, זֶה אַתָּה יָכוֹל לְסַפֵּר עַמְרָם. אֵיךְ הוּא הָיָה מַחְדִּיר לְכָל אָדָם. הוּא הָיָה גַּם שׁוֹמֵעַ הַרְבֵּה, כְּשֶׁיָּדַע שֶׁמִּישֶׁהוּ, תַּלְמִיד חָכָם יוֹשֵׁב וּמְדַבֵּר, הוּא אָהַב לִשְׁמוֹעַ, וְאַחַר כַּךְ גַּם לְסַפֵּר, וּלְהַעֲבִיר כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ גַּם בְּמִישֶׁהוּ אַחֵר. זֶה הָיָה מַדְהִים, אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה?

... זֶה אַתָּה זוֹכֵר? אָז אַבָּא הָיָה הוֹלֵךְ אֵלָיו כָּל הַזְּמַן, מַה זֶה, הַנֶּכֶד שֶׁל הָרֶבֶּ'ה, (ר' אברום) לִשְׁמוֹעַ מִמֶּנּוּ, וּלְסַפֵּר. שַׁבָּתוֹת הוּא הָיָה מֵבִיא אוֹתָם אֵלֵינוּ הביתה. וְאָז אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶרְ' אַבְרוּם אָמַר לוֹ... (ביידיש)

רָצָה לִשְׁמוֹעַ מַה אַבָּא מְסַפֵּר.

לֹא הָיוּ לוֹ יְלָדִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת (לנכד), אוּלַי בְּחוּץ לָאָרֶץ, אֲבָל פֹּה לֹא הָיוּ לוֹ. וְהָאִשָּׁה כָּל כָּךְ אַהֲבָה אֶת הַיְלָדִים, וְכָל כָּךְ פִּינְקָה אוֹתָנוּ וְלִיטְפָה אוֹתָנוּ. הִיא תָּמִיד הָיְתָה אוֹמֶרֶת, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּן כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַבָּא כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּעַל כָּזֶה. הָיְתָה אוֹמֶרֶת לְאִמָּא וְלָנוּ. הָיְתָה כָּל הַזְּמַן, הִיא אָהֲבָה אֶת אַבָּא אַהֲבַת נֶפֶשׁ.

דְּבָרִים אִישִׁיִּים מִטְּבֶרְיָה, זִכְרוֹנוֹת שֶׁלָּךְ מַמָּשׁ חֲזָקִים ?

דָּבָר חָזָק יֵשׁ, שֶׁהַפּוֹלָנִי הִגִּיעַ, הַבֵּייקֶר הַזֶּה, וְהוּא פָּתַח לְאַבָּא מַאֲפִיָּה וְהוּא הִשְׁאִיר אוֹתוֹ עִם הַמַּאֲפִיָּה וְהוּא עָזַב אוֹתָהּ, אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה? זֶה לֹא שֶׁאַבָּא לֹא הָיָה טִפּוּס שֶׁעוֹבֵד, אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. אֲבָל יְהוּדִי בַּתְּפִלָּה נִיגַשׁ אֵלָיו, וְאוֹמֵר, תִּרְאֶה, אֲנִי בָּא מִחוּץ לָאָרֶץ, פָּלִיט, וְאֵין לִי מַה לַעֲשׂוֹת. אֲנִי עָבַדְתִּי בְּמַאֲפִיָּה, בִּטְבֶרְיָה אֵין מַאֲפִיָּה וְאֵין לִי מַה לַעֲשׂוֹת פֹּה, אוּלַי אַתָּה יָכוֹל לְהַצִּיעַ לִי, אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ מִישֶׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְצָת כֶּסֶף, שֶׁהוּא יִפְתָּח מַאֲפִיָּה, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ לְעָשִׁיר. הוּא אוֹמֵר, אַתָּה לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְעָשִׁיר, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פַּרְנָסָה. עָשִׁיר זֶה לֹא חָשׁוּב. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ, נוּ, תְּנַסֶּה וְתִרְאֶה. אַבָּא הֵצִיץ עַל כַּמָּה אֲנָשִׁים, אֲבָל אַף אֶחָד.. חָשַׁב, מַה טְבֶרְיָה צְרִיכָה מַאֲפִיָּה, אָז אַבָּא הִתְחִיל לְהִתְעַסֵּק עִם זֶה, וְהוּא לָקַח הַלְוָאָה שֶׁל כֶּסֶף, וּפָתַח מַאֲפִיָּה, וְהַמַּאֲפִיָּה הִצְלִיחָה בְּצוּרָה יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל, הָאִישׁ הַזֶּה עָבַד, וְעָשָׂה לֶחֶם וְעוּגוֹת, וְעוּגִיּוֹת, וְלַחֲמָנִיוֹת, בֶּאֱמֶת הוּא מְאֹד הִצְלִיחַ, חַלּוֹת מְאֹד טוֹבוֹת, וְהָיוּ בָּאִים מִקִּיבּוּצִים לִקְנוֹת. וּבֶאֱמֶת הַמַּצָּב שֶׁל אַבָּא, הוּא הֶחְזִיר אֶת הַחוֹבוֹת, וּמַצָבוֹ הָלַךְ וְהִשְׁתַּפֵּר.

יוֹם אֶחָד בָּא יְהוּדִי לְהִתְרַחֵץ לִטְבֶרְיָה, הוּא נִכְנַס וְרוֹאֶה אֶת הַלֶּחֶם, אֶת הַחַלּוֹת, אָז הוּא אוֹמֵר מִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּאֲפֶה הַזֶּה, הוּא רוֹצֶה לָדַעַת מִי הַמּוּמְחֶה לַאֲפִיָּה. אָז הָלְכוּ וְקָרְאוּ לוֹ, וְהוּא בָּא וְדִבֵּר אִתּוֹ, וְהוּא אוֹמֵר מַה אַתָּה עוֹשֶׂה בִּטְבֶרְיָה, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים כָּאֵלֶּה תָּבוֹא לְתֵל אָבִיב, זֹאת עִיר, וְאָז תַּתְחִיל לְהַרְוִיחַ כֶּסֶף, מַה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה. וְהוּא כַּנִּרְאֶה הִסְכִּים לִסּוֹעַ אִתּוֹ לְתֵל אָבִיב, וְהִשְׁאִיר אוֹתָנוּ עִם הַמַּאֲפִיָּה, וּבְלִי יֵדַע. וְאַבָּא נִכְנַס לַמַּאֲפִיָּה, לֹא הָיְתָה לוֹ בְּרֵירָה, מַה הוּא יַעֲשֶׂה, א' הַרְבֵּה אֲנָשִׁים כְּבָר קוֹנִים לֶחֶם, וְאַבָּא הָיָה מְאֹד מֻכְשָׁר, הוּא הָיָה אִתּוֹ בָּעֲרָבִים, אָז הוּא רָאָה מַה הוּא עוֹשֶׂה, וּכְשֶׁהוּא הָלַךְ, אָז בֶּאֱמֶת, הוּא נָסַע לְתֵל אָבִיב, וְאַבָּא נִכְנַס לַמַּאֲפִיָּה, הִתְחִיל לֶאֱפוֹת לֶחֶם. וְאַבָּא מְאֹד הִצְלִיחַ, אִמָּא נִכְנְסָה לַעֲבוֹד אִתּוֹ..

אָז יוֹם אֶחָד, אִמָּא שׁוֹמַעַת אֵיךְ שֶׁאַבָּא עוֹמֵד עַל יַד הַתַּנּוּר, וְאוֹמֵר, אוֹי וֵוי מִיר, זֶה הַתַּכְלִית (התכלי'ס) שֶׁלִּי? מַה אֲנִי עוֹשֶׂה עַל יַד הַתַּנּוּר הַזֶּה? אָז אִמָּא נִיגְשָׁה וְאָמְרָה, יִשְׂרָאֵל בֶּער, בְּאִידִישׁ הִיא אָמְרָה לוֹ, מֵהַיּוֹם אַתָּה יוֹתֵר לֹא נִשְׁאַר בַּמַּאֲפִיָּה, אַתָּה הוֹלֵךְ לִלְמֹד, וַאֲנִי נִכְנֶסֶת לַמַּאֲפִיָּה. וְכָךְ הָיָה, אִמָּא לֹא נָתְנָה לוֹ יוֹתֵר לִהְיוֹת. דָּבָר כָּזֶה הִיא לֹא רוֹצָה, אִם הוּא לֹא לוֹמֵד, בֶּאֱמֶת מַה הִיא עָשְׂתָה.

... שְׁרַפְרַף קָטָן, וַאֲנִי הָיִיתִי קוֹלַעַת אֶת הַחַלּוֹת לְשַׁבָּת. נַחְמָן אָחִי הָיָה עוֹשֶׂה אֶת הַ.. וַאֲנִי הָיִיתִי קוֹלַעַת אוֹתָם. וְכָכָה הִמְשַׁכְנוּ עוֹד כַּמָּה שָׁנִים לַעֲבוֹד, אֲבָל אַבָּא רָאָה שֶׁאִמָּא עוֹבֶדֶת כָּל כָּךְ קָשֶׁה, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לַעֲמוֹד בָּזֶה, וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִתְנַהֵל הַבַּיִת, עִם הַקּוֹשִׁי שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה. וְאָז כְּבָר כַּנִּרְאֶה הָיָה לָהֶם קְצָת כֶּסֶף. אָז עֶרֶב אֶחָד אֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁאַבָּא אוֹמֵר לְאִמָּא: אֶסְתֵּר, קוֹדֵם אַתְּ אָמַרְתָּ לִי שֶׁמֵּהָעֶרֶב אַתָּה יוֹתֵר לֹא עוֹבֵד. עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לָךְ מֵעַכְשָׁו אֲנִי מַתְחִיל לְטַפֵּל שֶׁאַתְּ תַּעֲזְבִי אֶת הַמַּאֲפִיָּה, יוֹתֵר אִי אֶפְשָׁר כָּכָה. וְאַבָּא הִשִּׂיג מִישֶׁהוּ שֶׁקָּנָה אֶת הַמַּאֲפִיָּה, וְהֵם עָבְרוּ לִירוּשָׁלַיִם.. כְּשֶׁהוּא בָּא לִירוּשָׁלַיִם, אָז הֵם פָּתְחוּ חֲנוּת שֶׁל תַּבְלִינִים, אִמָּא עָמְדָה בַּחֲנוּת מִסְפַּר שָׁנִים, אֲבָל זֶה לֹא כָּל כָּךְ הִצְלִיחַ, הָיָה הַרְבֵּה עֲבוֹדָה, וְזֶה לֹא כָּל כָּךְ הִכְנִיס וְסָגְרוּ אֶת הַחֲנוּת. אֲבָל הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ קָשִׁים מְאֹד.

הוּא(ר' ישראל) הָיָה מְטַפֵּל בָּהּ(באשתו) יָפֶה?

אַבָּא, הוּא..., א' כַּנִּרְאֶה שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם כִימִיָּה כָּזֹאת שֶׁהֵם לֹא צְרִיכִים הָיוּ לְדַבֵּר, זֶה נָכוֹן? הוּא הָיָה נִכְנַס, אָז רָאִיתָ שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְאֻשָּׁרִים, וְאִמָּא הָיְתָה מַגִּישָׁה. אַתָּה לֹא זוֹכֵר אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאַבָּא אָכַל שֶׁמֶן וּמֶלַח? אָז אִמָּא הָיְתָה תֵּכֶף מַגִּישָׁה לוֹ שְׁתִיָּה וּמַה שֶׁהָיָה בַּבַּיִת. אֲבָל הוּא הָיָה אוֹכֵל אֶת הַשֶּׁמֶן מֶלַח וְתֵה, אֲפִילוּ לֹא קָפֶה, לֹא חָלָב. אֲבָל פַּעַם הוּא בָּא הַבַּיְתָה, וְהִרְגִּישׁ מְאֹד לֹא טוֹב, וְהוּא שָׁכַב. אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁאִמָּא בִּשְּׁלָה לוֹ בִּמְיֻחָד מָרָק. וְאַבָּא אָמַר מַה זֶה, בַּחוֹל מָרָק, מִי אוֹכֵל, הוּא לֹא הֵבִין מַה הִיא מְדַבֶּרֶת, הוּא לֹא רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת הַמָּרָק בַּחוֹל. אָז כָּל הַשָּׁבוּעַ הָיָה אוֹכֵל אֶת הַלֶּחֶם, הוּא הָיָה גַּם צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ כְּשֶׁהוּא הָיָה צָעִיר, כְּשֶׁהוּא הִתְבַּגֵּר הוּא כְּבָר לֹא צָם. הָיָה צָם בְּיוֹם שֵׁנִי וּבְיוֹם חֲמִישִׁי, הוּא הָיָה צָם. וּבְיוֹם שַׁבָּת צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת בַּבַּיִת מִכָּל טוּב, וְהוּא לֹא אָכַל הַרְבֵּה, רַק כָּל דָּבָר שֶׁהוּא טָעַם מַה הוּא אָמַר? "לִכְבוֹד שַׁבָּת קוֹדֶשׁ". זוֹכֵר אֶת זֶה? "לְכוֹבֶד שַׁבָּת קוֹדֶשׁ". כָּכָה הוּא הָיָה יוֹשֵׁב וְאוֹמֵר עַל כָּל אוֹכֵל שֶׁהוּא עָשָׂה.

...

מַעֲשֵׂי חֶסֶד? אָז יֵשׁ לִי סִיפּוּר מְאֹד מְעַנְיֵן, אַבָּא, זֶה כְּבָר הָיָה בַּשָּׁנִים הַמִּתְקַדְּמוֹת, כְּשֶׁכְּבָר בַּבַּיִת הַיְלָדִים עוֹד גָּדְלוּ, אֲבָל, אַבָּא הָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אָז זֶה עוֹד אֲפִילוּ לֹא הָיִינוּ כָּל כָּךְ גְּדוֹלִים, הַבֵּית כְּנֶסֶת הָיָה, יָצְאוּ מֵהַשַּׁעַר שֶׁל מֵאָה שְׁעָרִים הָאַחֲרוֹן, עַל יַד בֶּרְמָן, וְהָיוּ יוֹרְדִים, הָיָה בֵּית כְּנֶסֶת שֶׁל בְּרֶסְלַב, אַתָּה זוֹכֵר אֶת זֶה? אָז הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם לְהִתְפַּלֵּל, כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל הָיָה רוֹאֶה יְלָדִים מִסְתּוֹבְבִים בָּרְחוֹב. אָז פַּעַם, פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ, פַּעַם הוּא הוֹלֵךְ מֻקְדָּם בַּבּוֹקֶר, הַיְלָדִים בַּחוּץ, הָיָה קַר, הוּא שׁוֹאֵל מַה אַתֶּם עוֹשִׂים בַּחוּץ. אָז הוּא סִפֵּר שֶׁהָאַבָּא שֶׁלָּהֶם נִפְטַר וְהָאִמָּא יוֹצֵאת לַעֲבֹד, וְהֵם בַּבַּיִת. אֲבָל מַה יֵשׁ לָהֶם לַעֲשׂוֹת בַּבַּיִת, אָז הֵם יוֹצְאִים מִסְתּוֹבְבִים בָּרְחוֹב. אָז אַבָּא לָקַח אֶת הַיְלָדִים אִתּוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יָדַע שֶׁהִיא הָלְכָה, הִיא לֹא תְּחַפֵּשׂ אוֹתָם. ואח"כּ הֵם סִפְּרוּ שֶׁהוּא קָנָה לָהֶם מַשֶּׁהוּ חָם, נָתַן לָהֶם. וּבָעֶרֶב הוּא הָלַךְ לָאִמָּא, וְאָמַר לָאִמָּא שֶׁהוּא מְאֹד מִצְטַעֵר שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַיְלָדִים מִסְתּוֹבְבִים בַּחוּץ, וְהוּא שָׁמַע אֶת הַסִּפּוּר וְהוּא מְאֹד מֵבִין. אֲבָל אוּלַי הִיא מַרְשָׁה לוֹ לָקַחַת אֶת הַיְלָדִים וּלְסַדֵּר אוֹתָם בְּחֵיידֶר, אָז הִיא אָמְרָה לְאַבָּא הַלְוַאי וְיִהְיֶה מִישֶׁהוּ שֶׁיִּתְעַנְיֵין שֶׁיִּסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם, שֶׁיַּעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים. אָז הִיא אָמְרָה כֵּן.

הוּא לָקַח אֶת הַיְלָדִים, סִדֵּר אוֹתָם בְּחֵיידֶר, אָז לֹא הָיָה חֵיידֶר בְּרֶסְלַב, בְּאוֹתָם הַיָּמִים, הָיָה אֵיזֶה בְּרֶסְלַב? לֹא. נָתַן אוֹתָם כַּנִּרְאֶה לְחֵיידֶר רָגִיל, וְהוּא הָלַךְ לָרֶבֶּ'ה לְהִתְעַנְיֵין אֵיךְ הֵם לוֹמְדִים וּמַה לַעֲשׂוֹת, וְכֵן הָלְאָה. וְהַיְלָדִים מְאֹד הִצְלִיחוּ.

אָז הִיא סִפְּרָה שֶׁלַּבַּר מִצְוָה שֶׁלָּהֶם, הוּא הֵכִין אוֹתָם לַבַּר מִצְוָה. הִיא סִפְּרָה שֶׁהוּא הָיָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶצְלָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֵיפֹה שֶׁבַּעֲלָהּ הִתְפַּלֵּל, עָמַד עַל יַד הַיֶּלֶד, וְהוּא הֵבִיא אֶת כָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא לְבַּר מִצְוָה, אָז הָיוּ מְחַלְּקִים 'לֶעקַח'. הִיא סִפְּרָה בְּדִיּוּק אֶת הַסִּפּוּר עִם הַלֶּעקַח. וְהוּא דָּאַג לָהֶם בְּעֶצֶם עַד שֶׁהֵם גָּדְלוּ וּכְבָר הִתְחַתְּנוּ, הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאַף שִׁדּוּךְ הִיא לֹא עָשְׂתָה בִּלְעָדָיו.

וְהִיא פַּעַם, פַּעַם אִמָּא שָׁכְבָה בַּבַּיִת, הָיְתָה בְּמַצַּב מְאֹד קָשֶׁה, נִכְנֶסֶת אִשָּׁה, וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהּ שָׁלוֹם, וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהּ, אֲנִי צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ מְחִילָה. אָז אִמָּא אוֹמֶרֶת לָהּ, לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ מְחִילָה, הֲלֹא אֲנִי אֲפִילוּ לֹא מַכִּירָה אֹתָךְ, אָז לָמָּה אַתְּ צְרִיכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה. שֵׁנִית אֲנִי סוֹלַחַת לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל, הִיא יָדְעָה שֶׁהִיא בְּמַצַּב קָשֶׁה, מִסְכֵּנָה, לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל הִיא סוֹלַחַת.

אָז הִיא אוֹמֶרֶת לָהּ, אֲנִי רוֹצָה לֹא לְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַתְּ תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ סוֹלַחַת לִי. אָז הִיא אוֹמֶרֶת אֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ, אֲנִי רוֹאָה שֶׁאַתְּ לֹא מְבִינָה מַה קָרָה. אָז הִיא סִפְּרָה לָהּ אֶת הַסִּפּוּר עִם הַיְלָדִים, אֵיךְ שֶׁאַבָּא טִפֵּל בָּהֶם וּמַה שֶׁהוּא הַכֹּל עָשָׂה. אָז הוּא גָּזַל זְמַן מֵהָאִשָּׁה, מֵהַבַּיִת, וְלָכֵן הִיא רוֹצָה שֶׁהִנֵּה אַתְּ יוֹדַעַת מַה הָיָה, שֶׁהִיא תַּגִּיד שֶׁהִיא מוֹחֶלֶת. אָז הִיא אָמְרָה לָהּ אִמָּא, בָּרוּךְ הַשֵּׁם שֶׁהוּא עָשָׂה מִצְוָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה, הֲלֹא אֲנִי צְרִיכָה לְבָרֵךְ אֹתָךְ, וְשֶׁאַתְּ צְרִיכָה לִסְלוֹחַ לִי אִם אֲנִי אַגִּיד לָךְ מִילָה לֹא טוֹבָה. הֲלֹא אַתְּ גָּרַמְתָּ לָזֶה. כָּכָה אִמָּא אָמְרָה לָהּ, מַדְהִים, הִיא אוֹמֶרֶת הֲלֹא אַתְּ גָּרַמְתְּ שֶׁבַּעֲלִי הִגִּיעַ לְמִצְוָה כָּזֹאת גְּדוֹלָה. אָז אֲנִי מוֹדָה לָךְ מְאֹד, עַל זֶה שֶׁאַתְּ.. הָיוּ דְּבָרִים מַדְהִימִים. זֶה הָיָה בַּיִת שֶׁאֲנָשִׁים לֹא יָדְעוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם סִיפּוּר, אֲנִי נוֹלַדְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה תְּקוּפָה בֵּין זֶה שֶׁהֵם הָיוּ בִּטְבֶרְיָה, וְאָז הֵם בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם אֵיזֶה תְּקוּפָה, וְהָיְתָה פֹּה גִּיטָלֶ'ה, גִּיטָלֶ'ה, אָז לֹא הָיָה לָנוּ בַּיִת, בָּאנוּ הָיִינוּ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ שֶׁל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר, הָיָה לָהּ בַּעַל, ר' נָתָן. אָז בָּאנוּ לְשָׁם, וְאִמָּא הָיְתָה שָׁם אֵיזֶה תְּקוּפָה. וְאִמָּא מָצְאָה בַּיִת, אַבָּא אַף פַּעַם לֹא הִטְרִיד אַף אֶחָד, וְהִתְחִילָה קְצָת לְבַשֵּׁל, וְזֶה, וְאֵלֶיהָ בָּאָה אֵיזֶה אִשָּׁה זְקֵנָה שֶׁכְּבָר הָיְתָה בְּמַצַּב מְאֹד, כָּכָה, קָשֶׁה, בָּעִיר הָעַתִּיקָה. אָז אִמָּא כְּשֶׁהִיא בִּשְּׁלָה לְשַׁבָּת, אָז הִיא הָיְתָה שׁוֹלַחַת אוֹתִי עִם סַל, וְאוֹמֶרֶת לִי לָתֶת לָאִשָּׁה הַזֹּאת. יָדַעְנוּ, אִמָּא הָיְתָה הוֹלֶכֶת לְבַקֵּר אוֹתָהּ לִרְאוֹת בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ, אֵיךְ הִיא מַרְגִּישָׁה. וְכָכָה כָּל יוֹם שִׁישִׁי, הָיִיתִי הוֹלֶכֶת עִם הַסַּל הַזֶּה לָאִשָּׁה הַזֹּאת.

תִּרְאֶה, יֶלֶד הוֹלֵךְ פַּעַם פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ, עֶשֶׂר, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אָז לֹא הֵבַנְתִּי, הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי מַה זֶה לְהַחְזִיר. אָז פַּעַם אָמַרְתִּי, אֲנִי צְרִיכָה לִרְאוֹת מַה אִמָּא מַחֲזִירָה, מַה אִמָּא שֶׁלִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַיֶּבֶת. פָּתַחְתִּי אֶת הַסַּל, וְרָאִיתִי שָׁמָּה, שֶׁיֵּשׁ כָּזֶה שֶׁל אֹכֶל, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ כָּאֵלֶּה תָּאִים שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִים לַפּוֹעֲלִים, אָז כָּזֶה הָיָה בִּפְנִים, וְהָיָה בְּאֶחָד מָרָק עִם אִטְרִיּוֹת, וּבַשֵּׁנִי הָיָה בָּשָׂר, דָּג, אֲנִי יוֹדַעַת, מַה שֶׁהָיָה לְשַׁבָּת שֶׁהִיא בִּשְּׁלָה הִיא שָׂמָה לָהּ, וְחַלָּה, וַחֲתִיכַת עוּגָה וְלִפְתַּן, מַה שֶׁהָיָה, אָז כָּכָה הָיָה הַכֹּל מְחֻבָּר בְּקֻפְסָא קְטַנָּה וּבְתוֹךְ הַסַּלִית הַזֹּאת וַאֲנִי הָיִיתִי הוֹלֶכֶת.

כְּשֶׁעָשִׂיתִי אֶת זֶה, אָז הִרְגַּשְׁתִּי מְאֹד לֹא נֹחַ, בָּאתִי הַבַּיְתָה לְאִמָּא, קוֹדֵם אָמַרְתִּי אֲנִי לֹא אֲסַפֵּר לָהּ, כִּי יִהְיֶה לָהּ עָגְמַת נֶפֶשׁ, הִיא רוֹצָה כָּל כָּךְ שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּסֵתֶר, וַאֲנִי פָּתַחְתִּי וְ.. אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת שֶׁקֶר בְּנַפְשִׁי, וְאָמַרְתִּי לָהּ: אִמָּא תִּרְאִי, אַתְּ כָּל שָׁבוּעַ נוֹתֶנֶת לִי אֶת הַסַּל, וְאַתְּ אוֹמֶרֶת לִי אַתְּ צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אָז אֲנִי מְאֹד חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ חַיֶּבֶת מַשֶּׁהוּ, כָּכָה, רְצִינִי, וַאֲנִי כָּל הַזְּמַן דָּאַגְתִּי כַּמָּה שֶׁאַתְּ חַיֶּבֶת, מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן אַתְּ צְרִיכָה לְהַחְזִיר לָהּ, אָז פָּתַחְתִּי וְרָאִיתִי מַה שֶׁיֵּשׁ. אִמָּא, אֲנִי לֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד, כְּאִלּוּ לֹא רָאִיתִי אֶת זֶה, אֲבָל לָךְ הָיִיתִי צְרִיכָה לְסַפֵּר אֶת זֶה.

אָז הִיא אוֹמֶרֶת לֹא, אֲנִי מַחֲזִירָה לָהּ, אֶת הַכְּלִי שֶׁהִיא שָׂמָה לָהּ אֶת הַדְּבָרִים, לָהּ אֵין, אֲבָל הִיא הָיְתָה שָׁם וְהִיא רָאֲתָה שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כָּזֶה שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁלֹחַ שֶׁזֶּה לֹא יִשָּׁפֵךְ, אָז הִיא הָיְתָה, אִמָּא בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ לוֹקַחַת אֶת זֶה, וּמַחְזִירָה לָהּ אֶת זֶה. אַתָּה מֵבִין? אָז הִיא אוֹמֶרֶת חַס וְחָלִילָה, וַדַּאי צְרִיכִים לְהַחְזִיר לָהּ, זֶה שֶׁלָּהּ. אַתְּ רָאִית אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כָּזֶה? כָּל שָׁבוּעַ אֲנִי מַחְזִירָהּ לָהּ.

זֶה הָיָה דָּבָר מַדְהִים. חָזָק. מַתָּן בַּסֵּתֶר. זֶה הָיָה כְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהּ, כְּשֶׁבְּקֹשִׁי הָיָה לָהּ בִּשְׁבִילֵנוּ.

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת ר' יִשְׂרָאֵל מְסַפֵּר עַל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר קְצָת? סִפּוּרִים עַל ר' יִשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר כָּכָה?

מַה זֶה הוּא הָיָה מְסַפֵּר, הוּא הָיָה מְסַפֵּר הַרְבֵּה מִיִּשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר, אֲבָל אֲנִי אוֹמַר לְךָ אֶת הָאֱמֶת, כְּבָר אח"כּ כָּל כָּךְ הִתְרַשַׁמְתִּי מֵאַבָּא, זֶה לֹא צְחוֹק, שֶׁנִּשְׁכָּחִים הַדְּבָרִים הַיְּשָׁנִים. אֲנִי זוֹכֶרֶת דָּבָר חָזָק, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל קָרְדוֹנֶר הָיָה נוֹסֵעַ לִצְפָת, אָז לֹא הָיוּ נוֹסְעִים הֵם הָיוּ הוֹלְכִים בָּרֶגֶל מִטְּבֶרְיָה (לְמֵירוֹן) לִצְפָת. וְאָז כְּבָר אַבָּא הָיָה נָשׂוּי, הָיְתָה לוֹ אִשָּׁה, וְסַבָּא הָיָה בָּא לְאִמָּא, וְהָיָה רוֹאֶה אֶת אִמָּא תָּמִיד לְבַד, בַּעְלָהּ אַף פַּעַם לֹא אִתָּהּ. אָז הוּא הִתְחִיל לְהַגִּיד לְאִמָּא, נָגִיד, בִּשְׁבִיל מַה חִתַּנְתִּי אֹתָךְ, שֶׁבַּיָּמִים בַּלֵּילוֹת, שֶׁיִּהְיֶה לָךְ בַּעַל, שֶׁיִּהְיֶה לָךְ מִישֶׁהוּ, וְאַתְּ כָּל הַזְּמַן לְבָד. אָז אִמָּא אָמְרָה לוֹ, יִשְׂרָאֵל בֶּער אוֹמֵר שֶׁאַף פַּעַם בֶּן אָדָם לֹא לְבָד. אָז דָּבָר רִאשׁוֹן אֲנִי לֹא לְבָד. וְזֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֶסֶד, אָז בְּוַדַּאי גַּם לִי יַגִּיעַ מַשֶּׁהוּ קָטָן, לֹא הַרְבֵּה, אֲבָל מַשֶּׁהוּ קָטָן. אָז כְּבָר הִרְוַחְתִּי, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ אִתִּי?! הוּא אִתִּי.

...

אַתְּ זוֹכֶרֶת שֶׁסִּפַּרְתְּ לִי פַּעַם, עַל הַיַּחַס שֶׁל אִמָּא לַפֶּתֶק, שֶׁהִיא אָמְרָה לָכֶם שֶּׁאֵין לָכֶם מַה לְפַחֵד.

אֲנַחְנוּ פַּעַם הִתְכּוֹנַנּוּ לָצֵאת, וְהִתְלַבַּשְׁנוּ, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים, הִיא מַשְׁאִירָה דֶּלֶת פְּתוּחָה וְהוֹלֶכֶת, שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ, אִמָּא, אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר בַּיִת כָּזֶה פָּתוּחַ, אֲנָשִׁים עוֹבְרִים. הִיא אוֹמֶרֶת אֶל תִּדְאֲגִי, הֲלֹא הַפֶּתֶק בַּבַּיִת.

...

אֲבָל לָנוּ בַּבַּיִת הָיָה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּאֹד כָּכָה שָׂמַחְנוּ הַיְלָדִים, הוּא תָּמִיד חִפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ לְפַצּוֹת אוֹתָנוּ עַל זֶה שֶׁהוּא חָסֵר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּבַּיִת. אָז בְּיוֹם שַׁבָּת הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל, מֻקְדָּם מְאֹד בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, הוּא הָיָה חוֹזֵר, אָז הוּא הָיָה נוֹטֵל לָנוּ נְטִילַת יָדַיִם, וְהוּא הָיָה נוֹתֵן לָנוּ קָפֶה. כְּשֶׁהוּא נָתַן לָנוּ אֶת הַקָּפֶה, אָז הוּא הָיָה מְסַפֵּר לָנוּ סִיפּוּר מִסִּפּוּרֵי הַמַּעֲשִׂיּוֹת, כָּל שַׁבָּת, כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים. אָז אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ חִכִּינוּ לַשַּׁבָּת, שֶׁאַתָּה לֹא יָכוֹל לְתָאֵר לְךָ. זֶה גַּם כֵּן, הַצּוּרָה שֶׁהוּא הָיָה מְסַפֵּר, הוּא הָיָה מַעֲבִיר דְּבָרִים בְּצוּרָה, זֶה כָּל כָּךְ מֻנָּח לִי עוֹד עַכְשָׁו, הַהַרְגָּשָׁה שֶׁזֶּה נָתַן לִי, חִמֵּם אֶת הַלֵּב, וְלֹא יָכֹלְנוּ כְּשֶׁהוּא גָּמַר, הָיִינוּ תָּמִיד מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא יְסַפֵּר לָנוּ עוֹד קְצָת.

וּבַבַּיִת הָיִינוּ מְשַׂחֲקִים, הָיָה הַבֶּערְגֶּער עִם הַ.. הָיָה סִיפּוּר הֶעָשִׁיר עִם הַבַּת, הַבֶּערְגֶּער וְהֶעָנִי. אָז הַיְלָדִים הָיוּ מְשַׂחֲקִים... זֶה הִתְבַּטֵּא בַּבַּיִת הַסִּפּוּרִים שֶׁהוּא הָיָה מְסַפֵּר.

לֹא הֱיִיתֶם שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת אֵיפֹה אַבָּא ?

וְעוֹד אֵיךְ שָׁאַלְנוּ שְׁאֵלוֹת. אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁפַּעַם אֲנִי, שֶׁכָּל כָּךְ הָיִיתִי עִם אַבָּא, אֲבָל רָאִיתִי שֶׁכֻּלָּם כְּבָר הוֹלְכִים לִישׁוֹן וְאַבָּא עוֹד לֹא הִגִּיעַ, אָז שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא, תִּרְאִי אִמָּא, כֻּלָּם בָּאוּ הַבַּיְתָה, כְּבָר עָשׂוּ קִדּוּשׁ, כְּבָר אָכְלוּ, כְּבָר עָשׂוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּבָר יְשֵׁנִים, וְאַבָּא עוֹד לֹא בָּא. אִמָּא אָמְרָה כָּךְ, עַל אַבָּא אֵין מְעַרְעְרִין, מַה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, אָז כַּנִּרְאֶה שֶׁכָּךְ זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת. וְכָכָה זֶה הָיָה. אֲבָל מַה אֲנִי אוֹמַר לָכֶם, בְּרֶגַע שֶׁאַבָּא נִכְנַס וְהִתְחִיל לְהַגִּיד אֶת הַ'שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם', שָׁכַחְנוּ בִּכְלָל מַה הָיָה, שָׁכַחְנוּ, זֶה כְּאִלּוּ הִתְחִיל הָעֶרֶב, כְּמוֹ תָּמִיד, וּכְמוֹ אֵצֶל כָּל אֶחָד, וְכֵן הָלְאָה.

הַצּוּרָה שֶׁהוּא הָיָה, מַעֲרִיף עָלֵינוּ אֶת הָאַהֲבָה, אֶת.. הַצּוּרָה, בֶּאֱמֶת אֵיךְ הוּא הָיָה מִסְתַּכֵּל עַל כָּל יֶלֶד זֶה הָיָה מַדְהִים. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה הַדָּבָר שֶּׁהֶחְזִיק אוֹתָנוּ בַּבַּיִת. כִּי יְלָדִים שֶׁסּוֹבְלִים מַה שֶׁאֲנַחְנוּ סָבַלְנוּ, אִם הוּא לֹא הָיָה נוֹתֵן לָנוּ אֶת הַחֹם הַזֶּה, אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַחֲזִיק מַעֲמָד. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁגַּם לְאִמָּא, הוּא שָׂם לֵב אֵלֶיהָ עַל דְּבָרִים, וְכֵן הָלְאָה, מַשֶּׁהוּ, זֶה לֹא בָּלַט לָנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֵיךְ הוּא מִתְנַהֵג אֵלֶיהָ, כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, הַשַּׁבָּת שָׁלוֹם שֶׁהוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְהַגִּיד לָהּ. זֶה הָיָה מְאֹד..

הַיַּחַס שֶׁלּוֹ, זֶה בֶּאֱמֶת, זֶה גַּם כֵּן סִיפּוּר מְאֹד מַדְהִים. אִמָּא שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, אָז כַּמּוּבָן הַבָּנוֹת מְאֹד טִפְּלוּ בָּהּ, שָׂרָה גָּרָה מִמּוּל, וַאֲנִי גַּרְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיָה לָהּ טִפּוּל יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, אַבָּא יָכוֹל הָיָה לָצֵאת מֵהַבַּיִת. אֲבָל אַבָּא לֹא הִשְׁאִיר אוֹתָהּ רֶגַע אֶחָד בַּבַּיִת. הוּא פַּחַד שֶׁאֲחוֹתִי תֵּצֵא לַיְּלָדִים, וְאִמָּא תִּשָּׁאֵר לְבַד בַּבַּיִת. אוֹ שֶׁהִיא תִּרְצֶה מַשֶּׁהוּ לִשְׁתּוֹת וְזֶה לֹא יִהְיֶה בָּרֶגַע שֶׁהִיא רוֹצָה. אָז הוּא הָיָה, הַדָּבָר הַיְּחִידִי שֶׁהוּא הָיָה עוֹשֶׂה בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, הוּא הָיָה בַּבּוֹקֶר הוֹלֵךְ לַמִּקְוֶה, אַחֲרֵי הַמִּקְוֶה הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְפְּרֶעשְׁבּוּרְג לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית, בַּבּוֹקֶר, וְאַחַר כָּךְ הוּא הָיָה בָּא הַבַּיְתָה וְנִשְׁאַר עִם אִמָּא עַד הָעֶרֶב שֶׁאֲנַחְנוּ הִגַּעְנוּ, שֶׁהוּא יֵלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל.

אָז סִפְּרוּ לִי, שֶׁהָרַב מִפְּרֶעשְׁבּוּרְג נִיגַשׁ לְאֶחָד הַחֲסִידִים, הוּא הָיָה כְּבָר אִישׁ מְאֹד מְבֻגָּר גַּם כֵּן, הוּא שָׁאַל אוֹתוֹ, תַּגִּיד לִי, מִי הַיְּהוּדִי הַזֶּה שֶׁשָּׁמָּה מִתְפַּלֵּל. הוּא אוֹמֵר תַּעֲזֹב אוֹתוֹ, הוּא בְּרֶסְלַב. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ, מַה אַתָּה אוֹמֵר לִי בְּרֶסְלַב, תַּרְאֶה לִי עוֹד יְהוּדִי אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל כָּמוֹהוּ. מַה זֶה בְּרֶסְלַב? אֲנִי רוֹצֶה לְהַכִּיר אֶת הַיְּהוּדִי הַזֶּה.

אָז הָרֶבֶּ'ה אוֹמֵר, אַתָּה יוֹדֵעַ, אָז הוּא הָלַךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁל אַבָּא, וְהוּא בָּא לְאַבָּא, וְאָז הוּא יָשַׁב וְדִבֵּר עִם אַבָּא, וְהוּא סִפֵּר לוֹ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סִפּוּרִים, אָז הָיָה לָהֶם שִׁעוּר אֶחָד שֶׁהֵם הָיוּ לוֹמְדִים פַּעַם בְּשָׁבוּעַ, הָיָה בָּא אֵלָיו, וְאַבָּא הָיָה מְסַפֵּר לוֹ, מְדַבֵּר אוּלַי מִבְּרֶסְלַב, אוֹ מַשֶּׁהוּ אַחֵר, זֶה אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדַעַת בְּדִיּוּק, אֲבָל הֵם הָיוּ לוֹמְדִים בְּיַחַד. וַאֲנִי בַּבּוֹקֶר הָיִיתִי רָצָה לְאַבָּא, שָׂרָה כְּבָר לֹא הָיְתָה גָּרָה שָׁם, הִיא עָבְרָה כְּבָר דִּירָה. וַאֲנִי הָיִיתִי רָצָה לְאַבָּא, הָיִיתִי מְבִיאָה לוֹ דַּיְסָה, אֲנִי יוֹדַעַת, הֵבֵאתִי לוֹ אֹכֶל הַיּוֹם.

אָז בָּאתִי, רָאִיתִי שֶׁהָרַב יָשַׁב, וְהֵם לוֹמְדִים בְּיַחַד, וַאֲנִי מָזַגְתִּי לָהֶם שְׁתִיָּה וּמְזוֹנוֹת וְהִגַּשְׁתִּי לָהֶם. וּפִתְאוֹם אֲנִי רֹאָה שֶׁאֵיזֶה בֶּן אָדָם מִתְקָרֵב, אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי לְאָן הוּא מִתְקָרֵב, אֲנִי הָיִיתִי בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁל הַסָּלוֹן. אָז רָאִיתִי אֵיזֶה מִין הַר אָדָם, פָּרוּעַ, עִם חֻלְצָה מֵעַל הַמִּכְנָסַיִם קְצָרִים, כְּמוֹ בַּקִּבּוּץ, עִם סַנְדָּלִים.

פִּתְאוֹם אֲנִי שׁוֹמַעַת דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת, וְאַבָּא מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, הוּא נִיגַשׁ, הוּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, וַאֲנִי רוֹאָה הוּא מְקַבֵּל אוֹתוֹ עִם אֵיזֶה שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כָּל כָּךְ יָפֶה, וּמַכְנִיס אוֹתוֹ לְחֶדֶר אַחֵר. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה מְקָרֵב אֲנָשִׁים לַיַּהֲדוּת, אֲנִי מְאֹד רוֹצֶה לָבוֹא לְדַבֵּר אִתְּךָ, לִשְׁמוֹעַ, יֵשׁ לִי בְּעָיוֹת. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ שֶׁעַכְשָׁו יֵשׁ לוֹ שִׁעוּר עִם רַב, הוּא לֹא יָכוֹל עַכְשָׁו לְדַבֵּר אִתּוֹ. אֲבָל, נִקְבָּע זְמַן, אַתָּה תָּבוֹא, אָז אֲנַחְנוּ נְּדַבֵּר, אָז הֵם קָבְעוּ זְמַן, וְהַיְּהוּדִי הַזֶּה הָלַךְ, הוּא לִוָּה אוֹתוֹ לַדֶּרֶךְ, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, הַכֹּל בְּסֵדֶר. אֲבָל אַבָּא נִיגַשׁ לָרַב, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה, עַל זֶה שֶׁהוּא בִּטֵּל אֶת זְמַנּוֹ, גַּם לִמּוּד. אָז הוּא אוֹמֵר לוֹ כָּךְ, כָּזֶה מְחוּצָף, אֵיךְ הוּא בָּא לִיהוּדִי כָּמוֹךָ, בְּלִי כִּפָּה, בְּצוּרָה כָּזֹאת, אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל? פָּשׁוּט אַתָּה מַפְתִּיעַ אוֹתִי. הוּא אוֹמֵר מַה, 'בָּרוּךְ הַשֵּׁם אַז אַ יִיד וִויל הֶערן אַ יִידִישׁ וָוארְט' בָּרוּךְ הַשֵּׁם שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ דְּבַר הַשֵּׁם. הַהוּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁעַכְשָׁו הוּא בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית.

וְאַחַר כָּךְ הָאִשָּׁה לֹא רָצְתָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הוּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְהוּא כְּבָר הָיָה עִם פֵּאוֹת, וְעִם זָקָן, הוּא עוֹד לֹא הָלַךְ עִם הָאָרֹךְ, אֲבָל לֹא עִם קָצַר.

כָּכָה, הוּא הָיָה מַגִּיעַ לְאַבָּא. הוּא סִפֵּר שֶׁאִשְׁתּוֹ לֹא רוֹצָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וְהוּא רוֹצֶה לְהִתְגָּרֵשׁ מִמֶּנָּה. הוּא אוֹמֵר לוֹ שֶׁהִיא תָּבוֹא, הוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר אִתָּהּ. אָז הוּא הֵבִיא אוֹתָהּ, וּפַעַם רִאשׁוֹנָה הוּא דִּבֵּר אִתָּהּ, אָז הִיא אָמְרָה, בֶּאֱמֶת הוּא יְהוּדִי מְיֻחָד, אֲבָל אֲנִי רוֹצָה עוֹד פַּעַם לָבוֹא אֵלָיו, וּפַעַם הַשְּׁנִיָּה הִיא אָמְרָה לוֹ שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת בִּתְשׁוּבָה.

וְאָז בֶּאֱמֶת, הָיוּ לָהֶם שְׁמוֹנָה יְלָדִים, וּמַצָּבָם הָיָה מְאֹד קָשֶׁה וְדָחוּק, וְהִיא מְאֹד הִתְעַנְיְנָה אִשְׁתּוֹ, וְלֹא כָּל כָּךְ יָכְלָה לַעֲמוֹד בָּזֶה, אָז הִיא נָסְעָה לְמִשְׁפַּחְתָּהּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, הִיא הָיְתָה כַּנִּרְאֶה מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁהִיא בָּאָה לַקִּבּוּץ. אָז הֵם חָזְרוּ, מֵאָז לֹא שָׁמַעְתִּי, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֵם כְּבָר פֹּה, אֲבָל כָּכָה הֵם הָיוּ בְּנֵי בַּיִת, הֵם הָיוּ בָּאִים הַרְבֵּה מְאֹד.

נ נח נחמ נחמן מאומן