This is about Rabbi Nachman of Bresluv (Breslov, Bratslov), now known as Na Nach Nachmu Nachmun MayUman! This is about his chasid and chief disciple Rabbi Natan, it's about the Saba, the Baal HaPetek.
ב"ה
ליקוטי מוהר"ן תורה יד:ח מבואר שצריכים לזכות קודם לשלום בית ורק אחר כך יכולים לזכות לשלום הכללי.
וכעין זה כתבו המפרשים עה"פ
(מלכים א:יא:לז נבואת אחיה השילוני לירבעם) ואתך אקח ומלכת בכל אשר תאוה נפשך
והיית מלך על ישראל, שקודם צריכים לשלוט על עצמך ורק אחר כך יכולים להיות מלך על
ישראל (אהל יעקב פרשת שופטים, צוף דב"ש ירמיה לג:כ).
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
ספר מלכים
א:יא:ד ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את
לבבו אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיו כלבב דויד אביו.
שלמה ע"ה בגמטריא רבינו נ נח.
הראשי תיבות של: שלמה נשיו הטו בגמטריא
פצפצי"ה ובגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה. הראשי תיבות של: היה לבבו שלם עם י'
אלקיו, בגמטריא רבינו נחמן. אלהים אחרים בגמטריא משה.
הסופי תיבות של: ויהי לעת זקנת שלמה
נשיו בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. הסופי תיבות של:
את לבבו אחרי אלהים אחרים ולא בגמטריא רבי נחמן מאומן. הסופי
תיבות של: היה לבבו שלם עם ה' אלקיו כלבב דויד בגמטריא נ נח.
נלע"ד לפרש שזקנת שלמה לא היתה
המקרה, אלא הסיבה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ד ענין מלחמות דוד אביו
עם הפילוספים וזקני הדור שלא היו מאריכים ימיהם בקדושה, שעל ידי זה כופרים בזה
שהשם יתברך ברא הכל ברצונו אחר העדר הגמור ע"ש, וכן היה לשלמה מחמת זה – ויקם
ה' שטן לשלמה (פסוק יד), ופירש המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הלינות פ"א)
ששטן הוא לשון וענין של העדר. ודוד נצחם על ידי בחי' אבן שלמה רצונו (משלי יא)
כמבואר שם), ואבן נוטריקון אב ובן, הרי דוד ושלמה, אבל שלמה לא עמד בזה כמבואר כאן,
ולא היה לבבו שלם וכו' כלבב דויד אביו, דייקא כתב אביו, כי זה היה תיקון שהיו
עושים ביחד בבחי' אבן כנ"ל.
ושלמה הכניס את עצמו לנסיון זה על ידי
כל הנשים זרות שלקח. כי אפילו היו נשי ישראל, כל אשה בחי' עת, והרי כל אשה מכביד ותופס
האדם לעת. ונשות האומות מכבידים ביותר. כי אור השם מאיר בנשמות ישראל, וכל רגע הוא
אור חדש, ולא כן אומות העולם, שאין מגיע להם האור רק דרך השתלשלות ודרך השרים שלהם,
והוא חקוק וקצוב, היפוך התחדשות.
ונראה שפגם זה הוא בשמיעה, כי כל כלי החושים
לא רק מקבלים, גם משפיעים, חוץ מהאזנים, כידוע. ולכן דייקא בשמיעה יש הסכנה של ישן
וזקנה. וזה מה שדרשו חז"ל (דברים יא:יג) והיה אם שמוע תשמעו, פרש"י
ז"ל אם תשמע בישן תשמע בחדש, ע"כ, כי צריכים לנצח את נסיון הישן והזקנה
בשמיעה ואז זוכים להתחדשות. וזה ההמשך הפסוק, אשר אנכי מצוך היום, ופרש"י
(דברים ו:ו) ז"ל לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה
שהכל רצין לקראתה, ע"כ. ושלמה הוא זה שחידש ועשה אזנים לתורה, ונכשל כאן
ע"י הנשים.
ונראה שזה גם ענין של זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון דייקא. בן סלוא, עם האותיו והתיבות בגמטריא זקן. שלקח את כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין. כי ענין מדין, מבואר בספר קהילת יעקב שהוא בגמגטריא ד' פעמים הוי"ה, בחי' דוד המלך שהוא הרגל הרביעי של המרכבה, ולכן הוא ראשי תיבות: ניצוץ דוד מלך ישראל. וכן מדין עם הד' אותיות בגמטריא נ נח. והנה מדין גם בחי' מ"ד (מיין דוכרין) ומ"ן (מיין נוקבין) והי' בחי' הטיפה. וזה ממש ענין התחדשות. אלא שכל זה בקליפה, בחי' רקיעים דשוא שבונים על ידי המדמה והשקר כמבואר בזוהר הקדוש (תיקון סט דף קיז ע"ב ובעוד הרבה מקומות) ובליקוטי מוהר"ן נד:ו, וזה בחי' כזבי בת צור, בחינת יצירה של שקר, רקיעי דשוא כנ"ל. אבל משה רבינו שפיר התחבר לניצוץ הקדוש של מדין בציפורה, כי הציפור הוא בחי' התחדשות (היפוך רצף, שהוא תמידית בלי התחדשות, כמו שכרת היפוך כתר), שמעירים את הבקר, ומלך הציפורים הוא הנשר בחי' תתחדש כנשר.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
משל, מישהו מראה לצבא איפה האויב, ובכל
מקום שהוא מביא הצבא, הם יורים להשמיד האויב. אז האיש הזה צריך לפנות מיד שלא
יעמוד ביניהם. וכעין זה בעבודת השם, כל פעם אנחנו מגיעים למקומות והשגות, ואז
צריכים להשליט שם את השם יתברך בכל, ולא לעמוד ולחצוץ. ונראה לע"ד שזה יכול
להיות נקודת היראת הרוממות, מה שהאדם מבין שהוא עומד באמצע, ואפילו אם הוא עד
נאמן, זה עדות נורא מאד שהוא נתפס בתוכו.
#משל #ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #השגות #ביטול #עבודתהשם
ב"ה
עח:
הקיטע יוצא בקב שלו. הרבה סודות נאמרו על זה, ובפרט במאמר הפסיעות של אברהם אבינו.
ורש"י כאן פירש ז"ל קב – אשקצ"א (-מקל שמרכיבים תחת הרגל),
ע"כ. אשקצא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה!
ב"ה
ברי ושמא ברי עדיף. עמש"פ בפרשת
קרח עה"פ ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה (במדבר יז:יג), ברי אותיות
רבי וכו', כי הצדיק עדיף כמבואר ברש"י שם.
ברי שמא בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.
עוד י"ל ברי, זה בחי' דעת, שמא זה
בחי' אמונה, ורבינו ביאר שהאמונה מתחלת מאיפה שהדעת סיים, ואז על ידי הגברת האמונה
זוכים לדעת יותר גבוה. הרי, ברי ושמא על גביו, יזכה לברי עדיף.
ב"ה
שיחות הר"ן אות קג. טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהינו להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפר בכל חס ושלום וכו' ע"ש.
ר' יעקב ווינברג אח הצעיר של הסבא שלי,
אמר בשם אביו, הסבא רבה שלי, שאמר בשם הבעל שם טוב, נאך (אחר) עלא (כל)
מיינא גילוים (הגילויים שלי), ונאך עלא מיינא השגות (ואחר כל
ההשגות שלי), בין איך א נער און גליבט, (אני נער ומאמין), אי איט שטייט (וקשה כי
כתוב) פתי יאמין לכל דבר, איז
דירעיבאר (לכן) שטייט (כתוב) שומר פתאים השם, ע"כ.
נ נח נחמ נחמן מאומן
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #שיחותהרן #פתי #פתייאמין #פתייאמיןלכלדבר #שומרפתאים #אמונה #שוחותקג #נער #בעלשםטוב
ב"ה
עה:
רבא,
מייתי ליה אריסיה (-שליו) כל יומא, יומא חד לא אייתי, אמר, מאי האי, סליק לאגרא
שמעיה לינוקא דקאמר (חבקוק ג:טז) שמעתי ותרגז בטני, אמר שמע מניה נח נפשיה דרב
חסדא (פרש"י חמוה דרבא הוה ורבו הוה) [יש גורסים כאן:
והיינו
דאמרי אינשי בדיל וכו'] ובדיל רבה אכיל תלמידא (פרש"י בזכות הרב היה אוכל
התלמיד), ע"כ.
יש
לדייק קצת שלא חש כלל לא לאכול בשר אותו היום, אע"פ דקי"ל ברמ"א
שולחן ערוך יורה דעה ריש סימן שמא ז"ל יש אומרים דתלמיד על רבו מבהק אסור
לאכל בשר ויין כל זמן שמטל לפניהם (הגהות אשרי פ' א"מ), ע"כ. ואע"פ
שכאן
לא היה מתו מוטל לפניו, וגם לא מוכח שרב חסדא היה רבו מבהק, עכ"ז נראה קצת
שהיה לו לחוש מלאכול בשר מיד ולא לגמור מיניה סתם שהיה אוכל ברשות רבו, כאילו אין
לו להצטער כלל (וזה מיושב על פי הגרסא שהבאתי בסוגריים).
והרי
זה עוד סמך למה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן אות יב ז"ל שכל זמן שאין יודעים
מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות, ע"כ (ולנידון דידן
אנינות).
ב"ה
ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו
הסיפור השייך לתורה זה נמצא מכתב יד
הרב מטשערין מובא בספר כוכבי אור, בסיפורים השייכים לסיפורי מעשיות אות י (מובא
בשיח שרפי קודש א:רלג).
'הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם הן
ברוחני הן בגשמי החסרון הוא בהשכינה' – תולדות יעקב יוסף פ' וארא, והובא בספר בעל
שם טוב (א'קכב, ושם א'תשנט).
תורה פט: אך כשידע זאת, שהחסרון הוא
למעלה ולמטה, בודאי יהיה לו צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבד שם יתברך בשמחה, לכך
צריך להשיב בעצמו: מה אני ומה חיי, כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו, וכי יש כבוד
גדול מזה, מתוך כך בא לשמחה גדולה, ע"ש.
ולא זכיתי להבין, מי שבאמת כאב לו צער
השכינה, מה איכפת לו הכבוד הזה שהשם יתברך בעצמו מספר לו, הלוא השכינה בצער?!
וב"ה במקום אחר כתבנו יישוב על
זה.
ועוד י"ל שהשם יתברך מסתתר כדי
לזכות להשגה עוד יותר גדולה מאילו היה תמיד בנמצא, ויכולים להאמין שהחסרון ההסתר
הוא ממש מראה ומלמד על השגה יתירה. ועוד, הרי מלמד על המציאות איך זה נראית בלי
המצאו, וזה בעצמו גדולת ההכרה.
תורה פט: הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם,
הן ברוחני הן בגשמי, החסרון הוא בשכינה וכו'
וכו' כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו וכו' ע"ש. ע' ביחוד היראה
לרמח"ל (ד"ה והנה עד כאן, עמ' שיב) ז"ל אבל לפי היראה כך היא
ההשפעה. מי שירא מן היראה רעה, שהיא קליפת נגה, הנה הוא נמסר בידה, כבן שנמסר ביד
שפחה לגדל אותו ולישר דרכיו, היא מלקה אותו כמו שצריך לו להטיב מעשיו. כך כנגד זה
אין לו ידיעה אלא בדברי הטבע בהבלים של העולם, או בחכמות חיצוניות, שכולם דרך חול.
ונמצא שאע"פ שלא יהיה טמא, יהיה חול, ולא יוכל לקבל מן הפנימיות. אבל מי
שמחזיק ביראה הרוממות, אז השכינה עצמה מיסרת אותו לפי סדר הישיבות וכו' ע"ש.
ומבואר שרבינו תפס בפשטות לדבר על דרך יראת הרוממות.
מה אני ומה חיי, כי המלך בעצמו מספר לי
החסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה, מתוך כך בא לשמחה גדולה וכו' ע"כ.
מזה יכולים לשים על הלב היטב כאשר
זוכים לאיזה השגה או הארה בקרבת אלקים, שמה אני ומה חיי כי המלך בעצמו מספר לי
גדולתו. מי שבא לחכם, האם החכם יתחיל להראות לו חכמתו סתם, ובפרט איש עם שכל נמוך
או ילד קטן שבא לחכם, איזה ענין יש להחכם להראות לו חכמתו. ואיש או ילד כזה שבא
לעשיר גדול ולמלך, היתכן שהמלך בעצמו יפנה אליו ויקח אותו ויראה לו גדולתו?! ואפילו
משה רבינו נגד הבורא ית"ש, כמה עזות דקדושה היה לו להפליא לבקש מהשם יתברך
הראני נא את כבודך. והוא דבר פלא איך שאדרבה השם יתברך משרה שכינתו דייקא על האדם,
ודייקא מבשרי אחזה אלוה. וכענין במקום גדולתו שם ענוותנותו. עמוד והתבונן. ;
בעלים לתרופה (מכתב רבי) רבי נתן כז"ל עקר המרה שחורה והעצבות
שלך היא מרבוי האמת, מחמת שאתה יודע האמת כמה אתה רחוק, וכמה רבו פגמיך וכו', אבל
מחמת שהאמת הזה רוצה להרחיק חס ושלום או להחליש הדעת, על כל פנים צריכים להשליך
אמת כזה וכו' וכו' ע"ש. וצע"ק למה להשליכו ולא לעשות עצת רבינו שגילה
כאן.
אכן כעין זה יש לעיין במה שרבינו גילה
בתורה צח בענין נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות, שכאשר מגלים עצימת עיני הרשע לראות
מה שפגם, אין עונש גדול מזה ע"ש, וקשה הלוא מה שמגלים לו הפגם יכול להביאו
לשמחה גדולה כמו שרבינו גילה כאן. אף על פי שיש לדחות שבמקרה הזה לא ידע החוטא
לעשות כן, נראה יותר שיש עבירות כאלו שלא נותנים להאדם להבין זאת.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
עמש"פ בס"ד ביומא דף עא.: ואמר רבי ברכיה אם רואה אדם שתורה
פוסקת מזרעו ישא בת ת"ח וכו'.
נד:ב אסור להרבות בעסקי העולם הזה
אפילו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל, מחמת שני הטעים הנ"ל, א' מחמת שזאת
העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסוכן מאד וכו' כנ"ל. והב' מחמת שיש קדושה
ועבודה גבוה מזה, דהיינו קדושת התורה והמצוות וכו' ע"ש.
וכן מבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא
ד:ג שכל עסקי האדם בעולם הזה הם בחי' מלאכת המשכן, ועם כל זה הוא רק בחי' התעכבות
החסד, וכאשר זוכים השם יתברך משפיע חסדו בלי שום עבודה שלנו, והרי מבואר שכל עסקי
העולם טפלים מאד מהמבוקש.
נד:ג ותורה, הוא בחי' ההסתפקות
הנ"ל וכו' ע"ש. היינו מה שביאר לעיל ז"ל ואפילו מי שיודע ומבין
בזה, היינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו הש"י בכל דבר, וא"כ ירצה לעסוק
רק בזה, היינו שיעסוק רק בעסקי העולם הזה וכו'צריך האדם שיהי' לו הסתפקות, להסתפק
מזה העולם, רק מה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם וכו' ע"כ. ומבואר שם כי עבודה
גבוה מזו. והיה נראה בזה שאצל ההמון עם שההסתפקות שלהם הוא התורה, גם להם יש עבודת
השם גבוה ממנה, וצ"ל שהוא פנימיות התורה ותפלה על רוחניות (כי תפלה על חיי
שעה אינו אלא בחי' הוד והדר כמבואר שם).
אי נמי י"ל שאצל החכם שעוסק
ברמזים להתקרב להשם, ההסתפקות שלו הוא לעזוב הרמזים ולדבק כל כולו בתורה ומצות
ממש. כן אצל ההמון עם, שעסקם עם הרמזים, בחי' הוד והדר, היא על ידי תפלה שהיא חיי
שעה, ועל תפלה כזו צריכים להסתפק, ולעסוק בתורה.
אכן לפי שני הדרכים הנ"ל צריכים
עוד ליתן צדקה מההסתפקות, ורבינו כתב שזה בחי' משא ומתן. והנה לפי הדרך השני שהלומד
תורה מסתפק בעזיבת העולם הזה כדי לעסוק בלימוד תורה, י"ל שבחי' משא ומתן
שמשלים האותיות, הוא בחי' לימוד פנימיות התורה ותפילה על הרוחניות. ולפי הדרך
הראשון, הרי כבר עוסק בפנימיות התורה ותפילה לקיים בחי' הסתפקות, וצריך לומר
שהצדקה הוא בחי' שמקדש עבודתו לשם שמים לשם השכינה, לייחד הצדיק וכנסת ישראל.
והנה באות ו' רבינו כתב שהשונה הלכות,
אף שיש בהם ג"כ טוב שהם דברי תורה, שהם בחי' שובע, אך מחמת שהרע יותר מהטוב
ע"כ הרע גובר והטוב נתבטל, וכח המדמה שולט ומדמה מילתא לימלתא ע"ש.
ומשמע מזה שלא מספיק להיות שונה הלכות, והקליפות חזקים נגדם, וזה ממש כמו הדרגה של
החכם שעובד השם על פי הרמזים, שרבינו כתב שצריכים להסתפק בזה כי הוא מקום סכנה וגם
מחמת שיש עבודה יותר גבוה. ולכאורה כן מוטל על ההמון עם חיוב להיות שמור מזה. אכן
החכם היה לו עצה לעזוב הרמזים ולעסוק בתורה, אבל אצל ההמון עם, בתורה שלהם גופא יש
את הסכנה הזו. וצריך עיון אם העצה להם לזה הוא בחי' הצדקה והמשא ומתן, ואולי זה
גופא בחינת העצה שרבינו נותן אחר כך איך להכניע את המדמה, שהוא בירור הרוח טובה
בעליות וירידות של ידי השמחה בניגון.
נד:ד פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, מערה
הינו בחי' דבקות בחי' כמער איש וליות, מתחתי, הינו בחי' אמת וכו' ע"ש. דבקות
היינו לאדבקא מחשבתי' בעלמא דאתי (אות ב), ובחינת אהבה של וקמץ הכהן. ואמת זה הפך
המדמה.
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #ליקוטימוהרן #תפילה #תפילותלספרליקוטימוהרן #דבקות #עלמאדאתי #אהבה #אהבתהשם #מודהאני #אמת #צדקה #משאומתן #כחהמדמה #מדמה #דמיון #שכל #רמזים #מחשבהדיבורמעשה #תורהנד
ב"ה
תפילה זו ראויה להתפלל מיד אחר מודה אני כאשר קם משינה
הנני ממשיך[1]
להדביק מחשבתי בעלמא דאתי, בדעת, באמת, ובאהבה דוקמץ הכהן.
שמרני מלשון הרע ומעין הרע שממאסים
הדעת וגורמים שכחה ומיתת הלב ומגבירים כח המדמה רחמנא ליצלן.
וזכני להכניע כח המדמה ולשמור הזכרון
על ידי שמחה, ולברר וללקט בידי את הרוח טובה, ולעלות ולרדת כפי משקל השיר, לבנות הניגון
כראוי, וביד הנביאים אדמה באמת, עם לב שמור מהמדמה, ולהקים רגלי הקדושה בחי' חיות
אלקות בעולם, כמו שכתוב (משלי ל) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים
בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ.
וזכני להגדיל שכלי בצמצום, ובפרט על
ידי מצות ציצית ותפילין, ולהסתפק בעולם הזה, ובפרט על ידי לימוד תורה, וזכני להבין
כל הרמזים שאתה מזמין לי בכל מחשבה דיבור ומעשה, להתפלל לך על כל דבר ודבר אפילו
בחיי שעה, ולהתקרב לך על ידיהם ולעבדך בלבב שלם. וזכני עוד ליתן צדקה מחלקי בעולם
הזה, ולקיים בחינת משא ומתן, להשלים האותיות המגיעים לנפש רוח נשמה שלי בכל עת,
ולהאירם, לייחד הצדיק וכנסת ישראל. שהצדיק ישא משך הזרע וישפיע לכנסת ישראל, והיא
תתן לעולם.
וזכני לקום בחצות לילה כל לילה ולילה
של ימי חיי, ולקיים אז כל דברי התורה הזאת.
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #ליקוטימוהרן #תפילה #תפילותלספרליקוטימוהרן #דבקות #עלמאדאתי #אהבה #אהבתהשם #מודהאני #אמת #צדקה #משאומתן #כחהמדמה #מדמה #דמיון #שכל #רמזים #מחשבהדיבורמעשה #תורהנד
ב"ה
שלשה זירים הן וכו' של מזבח זכה אהרן
ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח
ע"כ. מבואר ששני הזירים נטלו, ואינם נשארים לקחת, אבל הזר של התורה לא.
וי"ל על פי דברי הבעל שם טוב הובאו בליקוטי מוהר"ן מט:ז בפירוש הפסוק
תורת ה' תמימה, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום, ע"ש, ולכן אי
אפשר להינטל.
ב"ה
מסכת יומא
דף עא.: ואמר רבי ברכיה אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת תלמיד חכם שנאמר (איוב יד:ח-ט) אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע.
נראה לפרש בעזה"י על פי ליקוטי
מוהר"ן תורה נד ע"ש באריכות. ענין מקץ ימים, כמבואר שם בענין אבשלום
(אות ד), שתורה פסקה מזרעו, כי לא זכה לבן זכר מחמת רע עינו במלכות אביו. וזה אם
רואה, דייקא, כי הנושא כאן הוא בחי' ראיה, ופסיקת הזרע על ידי רע עין, שהוא סותר
הזכרון ומביא שכחה ומיתת הלב, ושולט כח המדמה שהיא אהבה נפולה שבא מהריסת הדעת,
והוא היפוך המבואר בריש התורה שם שצריכים להסתפק בעולם הזה, וזה על ידי תורה, ולא
עוד אלא שצריכים ליתן צדקה מההסתפקות. ומבואר שם שהצדקה על ידי משא ומתן, כי צדיק
וכנסת ישראל הם בחי' משא ומתן, הצדיק נקרא משא, כי הוא נושא את העולם, כאשר ישא
האומן את היונק (במדבר יא), והוא נושא כל הברכות, כמ"ש (משלי י) וברכות לראש
צדיק, כמ"ש (תהלים כד) ישא ברכה מאת ה', והוא נושא הטפה זרעית של כל הנשמות,
בבחי' (תהלים קכו) נושא משך הזרע, ומשפיע לכנסת ישראל. וזה מש"כ ישא בת תלמיד חכם, בת
בחי' כנסת ישראל, ובת היא בחי' הברכות, בחי' וה' ברך את אברהם בכל, בת היה לאברהם
ובכל שמה. ולכן מדת הלח של בת היא ג' סאין, שצריכים לשאת נפש רוח נשמה, כמבואר בתורה
נד שכל אלו הבחינות תלוים במשא ומתן. וכן בת, היא בת עין, שצריכים לתקן את הרע עין,
רע עין, עם התיבות בגמטריא בת. וכן בת פירושו הלנה, כי מבואר שם שעיקר תיקון המדמה
על ידי בירור והעלאת הרוח טובה מהרוח רעה, ועיקר הבירור בלילה. וזה ישא בת תלמיד
חכם, שצריכים להעלות את הרוח טובה בלילה.
והגמרא מביא הפסוק מאיוב, אם יזקין
בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, הזקנה בארץ, זה בחי' המבואר שם ישוב לאדמתו, לכח המדמה,
כי ישוב, בחי' שיבה וזקנה, לאדמתו בחי' בארץ, ובעפר ימות גזעו, זה מיתת הלב
כנ"ל.
והתיקון, מריח מים יפריח, מריח הוא
בנין הרוח טוב מהנקודות טובות שמבואר שם, ומבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה
ח' שבנין הנגון מגדל הריחות ע"ש. ומים בחי' שלמות הלב כמבואר בתורה נד על
הפסוק מי צרר מים בשמלה, מים בחי' לב כמ"ש (איכה ב)
שפכי כמים לבך, היינו שעי"ז שמלקט הרוח, הוא צורר מים
בשמלה, ששומר הלב שלא ישלוט עליו המדמה. יפריח, הוא בחי' וקמץ הכהן, המבואר שם, שקמץ
הוא היפוך מקץ, קץ והפסקת הזרע, כי הסימן על כהונת אהרן היה כי פרח מטהו. ועשה
קציר כמו נטע, קציר בגמטריא רע עין. ועשה לשון לגדל כמבואר ברש"י עה"פ
ועשתה את צפרניה (דברים כא:יב), להגדיל את הקצר, בחי' גדלת מאד, המבואר בריש תורה
נד. וזה כמו נטע, בחי' הוד והדר לבשת, בחי' ערבי נחל. שצריכים להגדיל את השכל בצמצום
כדי לראות ולהבין הרמזים שהשם יתברך מזמין לו בכל יום במחשבה דיבור ומעשה
ע"ש. וזה אמר רבי ברכיה, כי הברכיים בחי' נצח והוד, י"ה בחי' המוחין.
בת בגמטריא ברסלב נ נח
נ נח נחמ נחמן מאומן
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #ליקוטימוהרן #תורהנד #תנינאתורהח #ריח #בת #משאומתן #כחהמדמה #מיתתהלב #שכחה #זכרון
ב"ה
כי
אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך (משלי ג:ב), וכי יש שנים של חיים ויש שנים
שאינן של חיי, אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה,
ע"כ.
עיין
שער הכוונות, ענינן הציצית דרוש ד' ד"ה ועתה נבאר ז"ל כי המוחין
דז"א נקרא חיים, שהם חיי המלך וכו', ושני המוחין האלו שהם חו"ב דאימא
נקראים שנות חיים, כי עיקר שם חיים הוא בחו"ב ולא בדעת. וגם נקראים שנות, כי
השמות שלהם הם בגימטריא שנות (-לעיל בדרוש ג' ד"ה וזה סדר מבואר כי חכמה
דאימא נעשית מבינה דאבא שהוא ג' שמות יה"ו בגימטריא קפ"ו, ובינה דאימא
שהוא ג' שמות אה"י בגימטריא תק"ע, סה"כ בגימטריא שנו"ת),
ע"כ.
ולכאורה לפי זה יש כח בציצית להפוך מרעה לטובה.
שנות עם הד' אותיות בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
ספר מלכים א
א:י:כג ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ
לעשר ולחכמה. ויגדל המלך, בגמטריא נחמן. שלמה ע"ה בגמטריא רבינו נ נח. ולחכמה
בגמטריא נ נח ע"ה.
הראשי תיבות של: שלמה מכל מלכי הארץ
לעשר ע"ה בגמטריא רבינו נחמן.
הסופי תיבות של: הארץ לעשר ולחכמה
בגמטריא ברסלב ע"ה. הסופי תיבות של: המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעשר, בגמטריא
פצפצי"ה ובגמטריא נ נח נחמ נחמן ע"ה.
המפרשים הקשו למה הקדים הפסוק עושר
לחכמה, הלוא חכמה הרבה יותר חשוב, וי"ל על פי מה שרבינו גילה בליקוטי
מוהר"ן ריש תורה ס', דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות
גדול מאד. שאי אפשר
לבוא להתבוננות הזאת, כי אם על ידי עשירות, ע"ש. ולכן הקדים העושר שעל ידו זוכים
להתבוננות להשיג החכמה.
ב"ה מעשה י' מבערגיר ועני - יקרות
העצים
ב"ה בד"ה והוא הבחור
הנ"ל וכו' והיו שורפים שם עצים שהיו יקרים מן זהב בישוב ע"ש. וצע"ק
דלהלן והבחור הנ"ל היה דרכו לילך בכל יום ועשה לו סימן בשלשה אילנות כי היה
שם אלפי אלפים אילנות ע"ש. ואם היו כל כך עצים ע"כ לא היו כל כך יקרים.
ואולי הכוונה שאותם עצים אילו היו בישוב היו יקרים מאד, אבל אם כן העיקר חסר, שלמה
תהיו אותם עצים כל כך יקרים בישוב, ומה בא לאמר בזה.
ועיין בספר מלכים (א:י:יא) וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר הביא מאפיר
עצי אלמגים הרבה מאד ואבן יקרה, וכתב הכלי יקר ר"ש לניאדו, אין זה בלי ספק
אלא מהחשיבות העצי אלמגים, היותם חשובים יותר מהזהב, כיון שאני אשר נשא זהב נשאם,
וממקום רחוק כאופיר. שאלו היו כשאר עצי אלמגים, נמצאים רבים מה בשאר המקומות. אם
כן מכח שתי הכרחיות אלו, תבין בדעתך גדל מעלת העצי אלמגים אשר עשאם המלך מסעד לבית
ה', שודאי הגמור לא בא כן עצי אלמגים ולא נראה עד היום הזה, ע"כ.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
ליקוטי מוהר"ן
כב:ו עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל
האדם "אני", הוא הנשמה ע"ש (וכן בחיי מוהר"ן אות קמז ז"ל
ואני אין לי כלום, אך זאת כל נחמתי כשאני מזכיר שבעלמא דקשוט יהיו כלם צריכים לי
וישתוקקו כלם לשמע החדושים שאני מחדש וכו' מהו אני, רק מה שהנשמה שלי מחדש,
ע"כ). וקשה מנוסח אלהי נשמה שנתתה בי, הרי שהנשמה אינה אלא נתון בי, בעקר
עצמיותי. וי"ל דמבואר בכוונות שאותה הנשמה היא הנשמה לנשמה, ולכן י"ל
שעיקר האני הוא הנשמה כמש"כ רבינו, מה שאין כן הנשמה לנשמה היא תוספת.
וכעין זה יש ליישב על פי המבואר בכתבי
האר"י, בשער מאמרי רשב"י זיע"א (עמ' קמח) ז"ל ודע כי יש שתי
נקודות אמצעיות בגוף. אם נקודת ציון שבה, והיא אמצעית לגוף לבד, מכף רגל ועד
הכתפים לבד. ואם נקודה אמצעית מכל הגוף, מכף רגל ועד ראש, והוא הטיבור. ושתי
נקודות אלו, הם, כנגד א"י וג"ע. כי ארץ ישראל אמצעית לישוב לבד. וגן
עדן, אמצע כל העולם בכללו. ונקודת ארץ ישראל, כנגד מלכות. ונקודת ג"ע, כנגד
בינה וכו' וכו' וכו' ושתי נקודות אלו, כל אחת נקראת אני, וזהו סוד ראו עתה כי אני
אני הוא כו', והבן כל זה וכו' עיין שם, שבינה היא בחינת הנשמה, ומלכות בחינת הנפש.
ולפי זה יש לומר שהברכה מדבר על עצמיות האדם מצד נפשו, ורבינו דיבר מבחינת הנשמה.
וע"ע בספר לקוטי תורה של
האריז"ל, פרשת בראשית, ד"ה הנה באדם יש ארץ ושמים שכז"ל כי בצלמנו
הוא בחי' נשמה, שהיא נקרא אדם, כמ"ש על בשר אדם לא ייסך. והגוף אינו אדם, אלא
בשר אדם. ומלת נעשה, אמר על הגוף, שנעשה מחומר העולם הגשמי. וכמו שהמלאכים כשבאים
לעולם הזה עולם התחתון, מתלבשים (בגוף) בעולם הזה החומרי, לכן אכלו בבית אברהם, כן
נשמת האדם, מתלבשת באויר עולם הזה, לכן אמר נעשה לשון רבים, כי ע"י שמתלבשת
הנשמה שהיא מאתו יתברך, באויר העולמות, אמר נעשה אדם, נעשה ללבוש בעולם העשיה אדם
שהיא הנשמה, ויהיה בצלמינו שהוא הרוחניות המלאכים, כדמותינו, שהוא התלבשות
שמתלבשות באויר עולם הזה כשבאים כאן. הרי שיש בזה האדם ב' בחינות: אדם עליון, שהוא הנשמה. ואדם התחתון, שהוא
הגוף, הרי ב' מיני אדם זה תוך זה, עכ"ל.
עצמי היא הנשמה שהיא עצם האדם כי עקר
עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם אני הוא הנשמה, ע"כ. עיין בספר חרדים דף ע:
(חק לישראל עש"ק פרשת וירא) העולם ים סוער, הגוף תל עפר, בתוכו הנשמה, איש
עומד על התל ועץ החיים נטוי עליו, אם הוא חכם לב יתחזק ויתשב באילן וכו',
ע"ש.
ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מהז'
קבצנים, יום ראשון – הקבצן העור, כתוב שם ז"ל ואמר להם:
חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשבו, שיחזרו ויבנו,
עתה חזרו אליהם, ע"כ. וכמדומני שגם בפירוש האגדות של רבה בר בר חנה פירש
הגר"א ענין יורדי הים בספינה הוא ענין ירידות הנשמות לגופים בעוה"ז.
והנה ספינה נקראת אני, כמש"כ (מלכים
א:ט:כו) ואני עשה המלך שלמה. ולפי דברי רבינו כאן צריכים לאמר שנקראת על שם הנשמה צפונה,
ודו"ק. ומובא מספר מעשה שושן שהשורש של אניה הוא:
אנה, והוא ענין יגון ואבל, כמו (ישעיה ג:כו) ואנו ואבלו
פתחיה, והשאל השרש הזה לספינה מפני שהיורדים בה בים הם ביגון ואבל מחמת סכנת הים.
וכן י"ל לענין הנשמה בגוף בעולם הזה, אבל מלשון רבינו בחיי מוהר"ן
שהבאתי, שקרא לנשמתו בעולם הבא אני, לא משמע כן.
HH
Today I came across some of the principles of Paula's method of ring muscle exercises. From the very little I saw, it is recommended e.g. to say oo and the ee, and this has enormous effect of contraction and release of the muscles.
Instantly I was reminded of all those who recite the Zohar, even without understanding (and also of certain meditations brought down in books of kabbala), the Zohar mention the five vowels as applied to the Aleph, and thus those reciting the Zohar would be saying oo ee....
The Ramchal and other holy tzadikim revealed that just by reading the Zohar enormous rectifications are enacted in all the worlds, and here we can see even practically the scientists need to catch up.
Na Nach Nachma Nachman MayUman
HH
According to the Torah the world is now 5781 years old. Even heretics who do not believe that the Torah is Divine G-d forbid must acknowledge that scientifically this is the most factual evidence to the age of the world, because it is documented history, testimony that Adam gave over to his son, and son after son, until the passing of Moses, and then the history was documented in the holy books of the prophets.
So even if scientists find anomalies with this scientific documentation, it should be incumbent on them to find solutions, perhaps they should make a study of what a world flood would impact carbon dating, and so forth. But scientists aren't interested in acknowledging the reality, (just like most of them weren't interested in acknowledging the reality of the origins of the corona virus, or the effectiveness of hyrdowhatever), they have their own agenda of heresy. One of the major themes of 2020 was that a person can have perfect eyesight (20-20) and be a false witness and a bearer of false testimony, completely untrustworthy.
One of the reasons why it is so fundamental to really understand that the world is 5781 years old, is because the agenda of the scientists is to make it seem that we are inconsequential Gd forbid, the world they say was here for ions and will continue that way, so basically we are just little blimps in the time space continuum making a very brief meaningless appearance. In contradistinction when a person realizes that all of history took place in just 5781 years, that puts things in a much different perspective. Now every generation gains incredible importance in the role it has in the history of the world. There will not be infinite generations, only a very limited amount of them, and thus they are all extremely consequential. In this true perspective, when one sees that many Jews have returned to Israel, and history is coming full circle - in such a short world history, the enormity of what is going on nowadays will take on much more significance.
Saba saw a note from Heaven which read: The time of redemption is very soon.
Na Nach Nachma Nachman MayUman
ב"ה
המעשה שספר רבנו ז"ל שבזמן
הבעש"ט ז"ל היה מנגן אחד שהיה עור וכו' והגביר הקמצן הזה שניהם הם
במדרגה אחת ע"ש. רמז לזה בהנביא ישעיה (מב:יט – הפטרה לפרשת בראשית) מי עור
כי אם עבדי וכו' מי עור כמשלם ועור כעבד ה'. כי הגביר רצה לעשות את הצדקה לשם שמים
נקי בלי שום פניה, וזה שלמות המצוה, וזה מי עור כמשלם.
יש להעיר עוד שבגמרא (ברכות סא.) איתא המרצה
מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה
רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם שנאמר (משלי יא-כא) יד ליד לא ינקה רע לא ינקה מדינה
של גיהנם, ע"כ. והנה בודאי יש סוד בדבר כי מי שיש לו תורה ומעשים טובים כמשה
רבינו לא יהיה לו שום הסתכלות בנשים לרע, אבל איך שיהיה הפירוש כך סתמה הגמרא.
ובמסכת סוטה (ה.) איתא גדול העושה צדקה
בסתר יותר ממשה רבינו וכו' ע"ש. והנה בודאי יש סוד בדבר כי גם משה רבינו
צדקות השם עשה בסתר וכו', אבל איך שיהיה הפירוש, כך סתמה הגמרא.
הרי שענין נתינת צדקה בסתר נחשב כלמעלה
ממשה רבינו, וכל עוד שהאדם שייך להסתכל בנשים עדיין יכול להיות בבחינת כמשה רבינו,
אכן מי שלא יסתכל כל עיקר, י"ל שזה בחי' כמו במסכת סוטה שנחשב למעלה, והרי
השוואת השני מדרגות כדברי הבעל שם טוב.
ב"ה
מ"ב. שם מ"ב עיין מש"כ
באנא בכח בקרבנות לתפילת שחרית.
י"ל על פי ההלכה בשולחן ערוך,
יורה דעה רמה:טו כ"ה תינוקות, מספיק להם מלמד אחד, היו יותר על כ"ה עד
מ' מושיבין אחר לסיעו בלמודם, ובנושאי כלים הביאו דעת הראש והטור שרק ממ' עד נ' דרוש
מסיע, ועל כל פנים לכולי עלמא מ' תלמידים צריכים מלמד אחד ועוזר אחד. הרי
מ"ב.
ולפי זה י"ל שמ' תלמידים כל אחד
כלול בי' הרי ת', והמורה שקול כנגד כולם, הרי מ"ם, והעוזר הוא כמו הרגל
הרביעי של כסא ושולחן בני ד' רגלים, ורביע של מ' הוא י', הרי: ת' מ"ם י' והכולל, בגמטריא נ נח נחמ
נחמן מאומן.
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #מב #שםמב #אנאבכח #מלמד #ביתספר #מורה #רבי #עוזר #מסיע
HH
Yesterday 3 Tamuz was the death of the lubo rebbe who said that Bibi would be until Messiah, and B"H yesterday we said bye bye to both of them. The former never even visited Israel, and the latter closed Israel to the Jews for a few months, and he closed the holy schools of the children studying Torah, and he closed Uman for Rosh Hashana.
Today 4 Tamuz is the hilula of Rabbainu Tam - who gives the latest end of the day (besides for the eighters of Brisk)....
Naftoli Benet: Naftoli is an anagram of Tefilin - gematria Petek. Maybe that's the idea of his micro kipa - the Petek!
BeNeT: B = 2, 2 Nuns, and Tes which is gematria Ches and inclusive: Na NaCh
Na Nach Nachma Nachman MayUman
חושן משפט ח"ב
הלכות הפקר ונכסי הגר (פריקה וטעינה
ד:יד)
"כי באמת אם היו הכל שומעים לקול
הצדיקי אמת לילך בדרך זה להאמין תמיד בה' יתברך שהכל לטובה, ולתן שבח והודיה תמיד
לה' יתברך בין בטובו בין בעקו, כמו שכתוב, בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בודאי
היו מתבטלים כל הצרות וכל הגליות לגמרי וכבר היתה גאלה שלמה. אך עקר עכוב הגאלה
בכלל ובפרט הוא על ידי רבוי החולקים וכו'" עכ"ל.
והנה בזמננו קמו אנשים שלא למדו ושמשו כל צרכן, ובדו מלבם פירוש עקום בדברים הנ"ל, #thankyouHashem , והקימו את הדברים הנ"ל לאות ומופת שיש עצה פלא לבטל כל הצרות והגלות, והוא על ידי שמשבחים ומהללים את השם יתברך על כל צרה וצרה, תיפח רוחם. והרי הגמרא כותב בפירוש, וכן מובא להדיא בלקוטי מוהר"ן ריש תורה ד', שהאידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דין אמת, ורק לעתיד נוכל לברך על הרעה הטוב והמטיב [ומה שאומרים בשם הצל"ח הוא גם כן טעות גמורה, וז"ל הצל"ח במסכת פסחים דף נ – ולעולם הבא כלו הטוב והמטיב, פירוש שיראה למפרע שכלו הי' מדת טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב, עכ"ל, ודבריו ברורים שעד שהאדם ישיג את השגת עולם הבא, רק אז למפרע ידע שהיה לטובה עד כדי כך לברך עליו הטוב והמטיב, אבל ח"ו להוציא מדבריו שהוא פוסק שיכולים כבר לברך הטוב והמטיב על סמך ההשגה העתידה. אכן לשון הקיצור ליקוטי מוהר"ן (תורה ד) מבואר שיכולים להשיג בעולם הזה השגה כזה לברך הטוב והמטיב על הכל, ז"ל ועל ידי זה זוכה לידע שכל מארעותיו הם לטובתו, ויברך על הכל הטוב והמטיב, שזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, עכ"ל, וזה דרגה שלכאורה לא זכו אליה בכללי אפילו רבי עקיבא ורבו נחום איש גם זו, שהם סתם קבלו בשמחה ובאמונה את הגזירה, (ורבי עקיבא הפסיד את התרנגול והחמור אע"פ שזה היה לטובתו אבל הפסיד אותם – ובודאי גם זה היה תכלית הטוב אבל הוא לא ראה את הטוב בזה רק שעדיף לאבד אותם להינצל מהליסטים) אבל לא ממש ברכו עליה שהיא טובה], והמכחיש דברי חז"ל ודברי רבינו הקדוש בכלל אפיקורוס רחמנא ליצלן, ולא רק שמכחישים דברי חז"ל (וכן עיין במסכת מגילה דף לא ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, ובתוספות שם פירשו משום דאמר הקב"ה אני אמרתי 'עמו אנכי בצרה' ואם כן אינו דין שיברכוני על הצרות שלהם. ועיין בשיח שרפי קודש ב:תרפד שפעם רבינו ביזה את רבי נתן, ורבי נתן המשיך לאכול, ורבינו הקפיד עליו וצוה אותו להפסיק. ועיין במסכת ברכות דף ס. שעל הרעה שיתהפך לטובה צריכים לברך ברוך דיין האמת), מכחישים את השכל, ופורקים עול מלכות שמים, שבן אדם בצער, על כרחך צריך לעשות חשבון נפש על מצבו, ולא חס ושלום לצאת מדעתו ולהשתגע ולהתחיל לשיר ולרנן [ומה שמצינו במסכת עירובין (יט.) אדם מתחייב הריגה למקום שותק שנאמר לך דומיה תהלה ולא עוד אלא שמשבח וכו', וברש"י שם נוחין לו יסורין שמקבלן באהבה, ע"כ, לכאורה היינו משום שדנו אותו בפירוט על עון מסויים, ומצוה עליו לקבל את פסק הדין, ולכן יש לו לשבח, אבל סתם יסורים מאמינים ואומרים שהם לטובה, אבל רק בעולם הבא משיגים באמת טובתם. ובזה י"ל הגמרא במסכת מגילה דף לא: אין מפסיקין בקללות, מנא הני מילי אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס, ר"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתו"כ אבל קללות שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, ע"כ. החילוק של אביי הוא שכל עוד שהיסורין הם כלליות ומן השמים אי אפשר להתיחס אליהם אלא כרעים, מה שאין כן מאחר שהם באים דרך משה, שהוא ראש סנהדרין, והם שייכים רק להיחיד, הוא בחטאו יומת, ומקבל עליו את הדין, אם כן שפיר יש היכולת להתיחס עליהם כתיקון. ועיין בשיחות הר"ן אות קב ז"ל ואפלו היסורין שיש לאיש כשר מחמת הצער של החרטה כשנזדמן לו איזה פגם או איזה עברה חס ושלום, אפלו אם חס ושלום עבר עברה ממש רחמנא לצלן, אחר כך כשזוכה להתחרט עליו אף על פי שיש לו צער גדול מאד ויסורים גדולים על שבא לידי מכשול או לידי עברה רחמנא לצלן, אף על פי כן גם אלו היסורין אינם יסורין כלל, כי זה הצער והיסורין שיש לו על שעבר עברה חס ושלום, אלו היסורין הם מוסיפים חיים להאדם בבחינת (משלי י:כז) יראת ה' תוסיף ימים, עכ"ל. הרי מדובר שהאדם מצטער ומתחרט על העברה שעשה, אז בודאי זה תקון ישר שאפילו בעולם הזה יש להכיר טובתו]. וכל הצדיקים כמו נחום איש גם זו, שהיה אומר שגם זו לטובה, דהינו שקיבל את הכל שהוא לטובה, אבל לא מצינו שהוא התחיל לשיר להשם יתברך ולהודות על הצרה, וכן רבי עקיבה, וכן רבינו הקדוש בעת שביתו נשרף, הוא קיבל את זה בשמחה, אבל לא התחיל לשיר ולהודות ולרנן להשם יתברך על זה, אפילו שהיה ממש בשמחה, כי עד שממש רואים ומרגישים הטובה אין זה שבח והלל להשם יתברך לשיר עליו, וזה פשוט וברור מאד. ואין כוונת רבי נתן פה אלא לקבל את הכל באמונה שלמה שהוא לטובה, ויכול להודות להשם שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע ר"ל[1], ואפילו להגיד תודה על המצב שלא טוב שאתה מאמין שהכל לטובה כי גם בעולם הזה מברכים על הרע ומודים שהכל לטובה, ולשיר ולהודות להשם על כל שאר הטובות שנעשים לו בכל עת, כמו שרבי נתן כתב בכמה מקומות שכן צריכים תמיד לעשות, למצוא דברים להודות עליהם להשם יתברך, ולהודות עליהם, וכן להודות על מה שלא הגיע לא יותר גרוע כמובא, ואז יכולים להתמודד עם כל מצב שבו נמצא, לצעוק להשם עליהם לישועה (לא לאבד את השכל ולהודות על הצרה[2], רק להאמין שהוא לטובה ועליו לצעוק להשם לישועה).
(בהשגחה, אחר שכתבתי את זה, מי שהוא
הראה לי ממפרסם אחר, שכתב לפני ג' שבועות, בפרשת בשלח תשע"ט שאין עושים הודאה
רק על הטובה, והביא (אות טז) איך שהשכינה מצטער כאשר יש צרות בעולם, ושאין
הקב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר ג:ו).)
. ועיין במסכת שבת (קיח:) הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף,
ופרש"י ז"ל, שנביאים הראשונים תיקנו לומר ברפקים לשבח והודיה, כדאמרינן
בערבי פסחים, וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ, עכ"ל.
ומזה יכולים לדון קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שהנותן שבחים להשם יתברך על הרעה,
הוה ממש לץ גדול רחמנא ליצלן וכמחרף ומגדף, השם ירחם.
והם מפרסמים ומבטיחים נסים על זה, ואני
מאמין להם, כי זה בדיוק מה שמבואר במסכת עבודה זרה (נה.), יסורין בשעה שמשגרין
אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה
פלונית, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת – הלך זה לבית
עבודת כוכבים! אמרו יסורין, דין הוא – שלא נצא, וחוזרין ואומרים, וכי מפני ששוטה
זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד שבועתינו, ועיין שם שאדרבה העבודה מטעה את העולם
לעבוד אותה רחמנא ליצלן בהראות להם קיום הדברים השם ירחם, וכן הוא ממש ככה, שזה
רצון הסטרא אחרא להוציא בני אדם מהשכל, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה א', שרוצה
לעשות אותם משוגע ממש, וזה דרך שגעון להרבות בהודאה על יסורין – ועוד לחשוב שבאמת
הגעת למדרגה כזו, השם ירחם.
וע"ע במסכת פסחים (נד:) ת"ר
שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן יום המיתה ויום הנחמה וכו' ע"ש
ופרש"י ויום הנחמה, של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו, ופירש הבן יהוידע (ד"ה
שבעה) כיון שאם היה יודע, היה שמח בישועתו קודם שיגיע זמנה, וכיון שהקב"ה קצב
לאדם מידה מסוימת של צער כדי שיתכפרו עוונותיו עד ליום ישועתו, ועל ידי ידיעתו את
יום ישועתו יצטער פחות, אם כן נמצא שלא יתכפרו כל עוונותיו על ידי כך וכו'
ע"ש. ובודאי על האדם להתגבר באמונה להאמין שהכל לטובה, ובזה בודאי יתכפר לו
עונו. אבל על כל פנים מבואר שהאדם חייב להתיחס לגזירת השם יתברך שהוטל עליו לכפר
עוונותיו.
נ נח נחמ נחמן מאומן
(נדפס כאן פעם ראשונה 2/18/19, ועכשיו עם תוספות).
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #הודאה #לטובה #גםזולטובה #הכללטובה #כשםשמברכיםעלהטוב #ברוךדיןאמת #הטובומטיב #רבינחמן #ברסלב #ליקוטיהלכות #שלום #צרות #צרה #אמונה #בטחון #גןהשקר #להודות #נחוםאישגמזו #רביעקיבה
[1] וכמובא בספר צידה
לדרך (ר"ו ע"ב הובא בחק לישראל פרשת וישלח יום חמישי) ואמרו הקדמונים כי
אחד ראה לחסיד מכה ברגלו ואמר לו אני חס על המכה אשר ברגלך, ואמר לו אני מחזיק
טובה ליוצרי שלא נתנה בעיני, עכ"ל. [וזה פשוט שלא החזיק טובה על עצם המכה –
רק החזיק שהיה לטובה, ואפילו טוב לו עכשיו שהיה רק בגלו].
ב"ה
סב: והשתא דרבי רחמנא שעיר שעיר שני שני שני, ע"כ.
שעיר בגמטריא פתק. שני בגמטריא רבי נחמן. שני שני שני, עם הג'
תיבות, בגמטריא שני פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.
סב: רש"י ד"ה ומוספין של שבת כז"ל שיטתא דתלמידי
תרביצאי היא (- הוא מדברי רבנן סבוראי שהיו אחר חתימת התלמוד – מתיבתא), ע"כ.
ולשון תרביצא היינו בית המדרש, ונקרא כך משום שהוא מקום שרמביצים בו תורה
(רש"י מנחות פב: ותוספות שם). תרביצאי- רבי תצ"א בגמטריא נ נח נחמ נחמן
מאומן.
ב"ה
בגמטריא הוי"ה אדנ"י נ נח.
ראיתי מי שפירש צדקה, צא דקה (מעצמך),
והנה דק"ה בגמטריא נ נח ע"ה, הרי, צא להיות נ נח.
ב"ה
מעשה יג - מז' קבצנים
לכאורה יש לעיין בענין האזנים של ארך
אנפין כדי להבין ענין הקבצן החרש. והנה באדרא רבה כתוב:
שערא דנפיק מבתר אונוי כוליה בשקולא, לא נפיק דא מן דא,
תקונא שלים. ועיין בספר אדיר במרום הביאור על זה (מכון רמח"ל מעמ'
רה"ע). ומבואר שדוקא באזנים יש את הענין הזה של תקונא שלים, כמו שרבינו גילה
על הבעטליר החרש שלא היה שומע החסרונות כלל. (ועיין שם ברמח"ל שמביא את הפסוק
(קהלת א:טו) וחסרון לא יוכל להמנות, ומסביר שהוא קאי על כל החסרונות של מיעוט
הירח, שהם החסרונות של הט' ספירות של הנוקבא, ואילו בא"א הם שלמים.
ועוד כתוב שם על האזנים של א"א,
תקונא יאה, תקונא שפירא, תאיב למחמי, תיאובתא וחדוותא דצדיקייא וכו' ע"ש.
והרמח"ל מסביר על זה כל ענין התאוה, והרי הבעטליר החרש היה לו חיים טובים בלי
כל התאוות. ואולי י"ל שאלו הג' הם כנגד הטעמים והריחות והמראה. תאיב למחמי,
הרי מראה, תקונא יאה ושפירא נגד הטעם והריח.
ענין הבעטליר החרש, ענין שמיעה, יש
לציין למש"כ בקהלת יעקב ערך מ"ש (ד"ה משיח), שמשיח יהיה לו מדרגת
ריח וכו', ומשה רבינו היה לו מדרגת ראיה – 'ויראהו ה' את כל הארץ' (דברים לד:א),
ושלמה המלך היה לו מדרגת שמיעה – 'ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ה'' (מלכים
א:י:א) והיה שומע מהחיות נושאי כסאו ובהם היה דן דינו, וזה פירוש (ישעיה יא:ג) 'ולא
למראה עיניו ישפוט' כמשה, 'ולא למשמע אזניו' כשלמה, ע"ש. ובמסכת עירובין
(כא:) עד שבא שלמה ועשה לה אזנים (לתורה).
ומצינו שבתקפת שלמה אין כסף נחשב למאומה,
ואצל שלמה כתיב (מלכים א:ט:כה) ושלם את הבית, ומלאתי את דבריך – לענין מלוכת שלמה
(מלכים א:א:יד), הרי שלמות בלי לשמוע החסרונות.
- בעטליר החרש, אף שלא היה
שומע אותם מבקש לאוכל, עם כל זה השאיר להם.
סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים -
הבעטליר החרש
ע' בלקוטי מוהר"ן תורה יט, שיראה
תליא באודנין, בחי' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא (פסוק שאומרים לפני ברכת
המזון), וזה בחי' הכ"ב אותיות (חט"ה, עשאה כאוצר) שמי שזוכה לשלמות לשון
הקודש ניזון רק מניצוצי האותיות, וידוע מעוד מקומות (לקוטי מוהר"ן תורה יד)
שיראה הוא בחי' שלמות, ולפי זה מובן קצת הענין של הקבצן החרש שהיה לו שלמות מכל
החסרונות, שזה דייקא תלוי באודנין, והיה ניזון רק מנצוצי האותיות של הלחם שלו.
(ועוד, שויבן את האשה, בינה הוא בחי' האזנים כידוע).
סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים -
הבעטליר החרש
הקבצן החרש היה לו חיים טובים. ויש
להביא סמוכים לזה מלקוטי מוהר"ן תורה לה, שמבואר שם (אות ה') ועקר המוחין
שמקבלין על ידי האמונה, אין מקבלין אלא מאור הפנים, כמש"כ (משלי טז) באור פני
מלך חיים. חיים הם המחין, כמש"כ החכמה תחיה, ע"ש, ומבואר שם (אות ז)
שצריכים לשמור את האמונה שלא יינקו ממנו החיצונים, ולזה צריכים להמשיך בחינת
חשמ"ל מעולם הבינה, להלביש את המלכות, והוא בחי' ודובר אמת בלבבו שמצאנו אצל
רב ספרא ע"ש, וכז"ל והחשמ"ל הזה, הוא מלביש את המאור הקטן, הינו את
האמונה, בבחינת אמא מסככת על בנהא. וזהו ישמש את שמעון בן ננס. כי שמיעה תליא בלבא
(תיקון יח), כי 'חשמל לב' גימטריא 'שמע', כמו שכתוב (מלכים א:ג) ונתת לעבדך לב
שומע. ובן ננס, בחי' אמונה, היא בחינת בן ננס, הינו המאור הקטן, עכ"ל. הרי
מבואר שעל ידי בחי' שמיעה זוכים לחיים.
ומידה זו של דובר אמת בלבבו, הוא בחי'
שמח בחלקו והסתפקות, עמש"כ על מעשה יב, על המאכלים שהיו תיקון לתאוות ממון.
חיים טובים.
בקיצור הכוונות לרמח"ל, על אבינו מלכינו, כתב שכתבינו לחיים טובים – בסוד
חג"ת דא"א.
סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש
"קלקלו את הטעם... כל מי
שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה... וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו
יש עננים ועבים... כשבאו סמוך להמדינה התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים,
והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם... והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכו' ונתתקן מה
שנתקלקל אצלם."
לכאורה מבואר שהפגם שהטילו הג' כתות
עבדים, לא היה בחפצה של הפירות, אלא בהחושים של הגברא, כן משמע בפרט מהלשון
'שהחשיכו את העינים', וכן בהמשך מבואר ענין זה כי החשך יעור עיני חכמים, ומשמע
להדיא שזה מקלקל את העינים, חוש הראיה, ולא הדבר שרואים. וכן ממה שאחר שאכלו מהלחם
והמים שלו נתתקן אצלם מה שנתקלקל, משמע להדיא, שלא רק בלחם שלו ומים שלו ירגישו כל
הטעמים, אלא שנתתקן אצלם שירגישו את כל הטעמים אפילו בלחם שלהם, כי הפגם לא היה
בחפצה של האוכל אלא בחושים. (אלא שצריכים להבין, שזה לא אומרת שכל האוכל שבעולם יש
את כל הטעמים, אלא האוכל של הגן, והאוכל של אלו העשירים, דהיינו שהיה להם אוצרות
והיו חיים 'חיים טובים', דהיינו לכאורה שהחפצה של האוכל שלהם היה מוקדש, רק שכיון
שנתקרבו לאותה המדינה נתקלקל אצלם החושים, ולא היו יכולים להרגיש הטעמים בהאוכל
המיוחד שלהם, עד שנתתקן. אבל אוכל בעלמא, שלא מהגן ולא מהאוצרות, לכאורה אין בהם
כל הטעמים אפילו לבעל הרגשה. ועיין במשנה סוף מסכת סוטה (ט:יג) רבי שמעון בן אלעזר
אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שמן הדגן. וחכמים אומרים,
הזנות והכשפים כלו את הכל, ע"ש. לכאו' מבואר להדיא שמדובר על החפצה של
הפירות, ודו"ק).
אכן מסיפור של החכם והתם, נראה שהתם
היה טועם כל הטעמים שרצה אפילו מלחם בעלמא.
עיין בספר אדיר במרום (עמ' תכו-ז, מכון
רמח"ל) אך העיקרי בפועלת העשר ספירות הוא החיך שהוא החכמה – כי בה התחלקות
החלקים והסתדרם. וזה באמת ענין הטעם מה הוא, כי באמת כתוב:
וחך אכל יטעם לו (איוב יב:יא). והוא כי בטעם מתחלקים
ומסתדרים הדברים ההם, ושאר המאורות שבפה מאירים בה מה שצריך. אך זה ודאי שהטעם הוא
מקבל הדברים לפי מה שהוא. פירוש – כי בכל אדם הושם הטעם, שכשעולים אליו המאכלים
הנה הרוח שבאדם מתיישבת בהם, וזהו תענוג המאכל, כי הרוח מתקרב אליהם, וזה בטעם
לבד. ואם כל בני האדם היו נעשים בטבע אחד, הטעם היה אחד, אבל כיון שהם טבעים רבים,
על כן יש טעמים רבים. ושורש זה למעלה
הוא, כי החכמה שבפה מתעוררת על הדבר הנאכל ומבחנת אותה אם להתקבל ואם לדחות. כי
הדבר ההוא אם הוא לפי סדר המאורות וכח ישובם, הנה הטעם יקרבהו, ואז יאירו בו כל
המדרגות בנחת ובחדוה וכו' וכו'. ונמצאת למד, כי הטעם הוא קבלת הנאכלים בבחינת
נאכלים, להיות הנשמה מתיישבת בהם או לאו. וזה הדבר נעשה בכח חכמה – שהוא החיך,
וכפי מהות החיך כן יהיה מהות הטעם, עכ"ל.
ב"ה
צ:ג תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני
אדם. תשב ע"ה, וכן הראשי וסופי תיבות של:
תשב אנוש, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן. תשב אנוש, עם
התיבות, בגמטריא פתק נ נח נחמ נחמן מאומן.
הראשי וסופי תיבות של: אנוש עד דכא
ותאמר בגמטריא פתקא ע"ה.
דכ"א ראשי תיבות דירה, כלים, אשה, וזה, ותאמר שובו בני אדם כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה נג, שהטעם שהצדיקים מייגעים את אצמם ורודפים אחר בני אדם לקרבם לעבודתו יתברך, הוא כדי להשלים דעתם, ומבואר שם שהם צריכים ג' הכנות לזה, אשה דירה וכלים [אשה – שיהא לו חומר ממוזג במזג השוה, שיהא ראוי לקבל שכל. דירה – יראה. כלים – תלמידים הגונים שיקבלו ממנו], ולכן כיון שאדם מגיע לדכא, הרי הוא מוכן להלשים דעתו על ידי קירוב, ותאמר שובו בני אדם.
נ נח נחמ נחמן מאומן
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #תשובה #קירוב #דעת #ליקוטימוהרן #תורהנג
ב"ה
ליקוטי מוהר"ן תורה יא
יא:ג כתב ז"ל וכבוד בשלימות אינו
כי אם על ידי וא"ו שימשיך לתוכה, כי בלא וא"ו נשאר כבד פה, ועל ידי
וא"ו הוא בבחי' (תהלים ל) כבוד ולא ידום, כי כל מקום שנאמר וא"ו הוא
מוסיף, היינו בחי' תוספות קדושה, היינו שמירת הברית, כמאמר חז"ל כל מקום שאתה
מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, כי זה תלוי בזה, גיאות וניאוף, כמו שאחז"ל
(סוטה ד:) על פסוק ואשת איש נפש יקרה תצוד, ועל כן ברית מכונה בשם שדי, כמו שכתוב
(בראשית לה) אני אל שדי פרה ורבה, כי שדי הוא בחי' שיש די באלהותי לכל בריה,
וכשאינו שומר הברית, היינו על ידי גיאות, הוא עושה לעצמו ע"א, הוא מראה שאין
די לו באלהותו, עד שצריך ע"א, ועל כן פוגם בשדי, שיש די באלהותו לכל בריה,
וכששומר הברית הוא זוכה לאור המאיר לו לתשובה כנ"ל, עכ"ל.
נראה לעניות דעתי שבכלל סוד דברי רבינו
הוא שכל תאות ניאוף הוא מתוספת הדמיון, כמו שרבינו גילה במקום אחר שמי שקצת בקי
בחכמת הניתוח כבר לא צריך להיות לו שום תאות ניאוף, ואדרבה הצדיק יש לו צער כמו
מהמילה, כי עצם הפעולה שכל בני העולם להוטים אחריה אין בה באמת שום שכל שיהיה
תאוה, אלא שהקב"ה השקיעה באותה מעשה הרבה תאוה, ועל יסוד התאוה זו שהש"י
הטביע בו, הדמיונות בונים בנינים, ופורחים ועולים ומשוטטים ומשעבדים את כל העולם.
וכל אלו הדמיונות הם ממש בחינת תוספות מיותרות.
ולעומת כל השקר והדמיון הזה יש שם שדי,
שיש די באלוהתו יתברך נקי, עצם האמת של יחוד השם, ומזה יש בנין האמת.
והכלי שמכשיר את האדם להיות פונה וחי
עם הדמיונות האלו הוא הגאוה, כי בתוספת רוחו להחזיק את עצמו במה שאינו, ואין די לו
בעצם אלהותו יתברך ר"ל, אז הוא מכשיר את עצמו לכל ריבוי הדמיונות ההולכים
בעולם.
[והנה הנועם אלימלך מביא בצעטיל קטן
שכאשר רואים אישה, לצייר שם אדנ"י ע"ש. וזה לכאורה כדי להגן שלא יבנו
הדמיונות מאותו ראיה, אלא יראה ויבין רק את עצם האמת ומהותה בכח שם השרש של כל
הונקבא.
אכן מכח דברי רבינו הקדוש פה (ואפילו
מכח מה שידוע מהגר"א שעיקר פגם ניאוף הוא בינו לבין עצמו) העיקר הוא להתחזק
בשם שדי, שיחזיק את עצמו בעצם אלהותו יתברך שדי לו באלוהותו יתברך, אז ממילא
ומאיליו כל מה שיראה ויסתכל יהיה בשם העצם, ואם תהיה נקבה כבר מעצמו שם
אדנ"י. ואף שזה מדרגה גדולה לזכות לאמת כזה, נראה שאפילו בהתחלת העבודה
להרחוקים מאד, כן הוא הדרך להתחזק יותר בכיוון הזה.
שוב מצאתי מהחיד"א בספר פתח עינים (ברכות דף כ.) שכז"ל ואיבעית אימא עין שלא רצתה לזון ממה שאינה שלו וכו' ואפשר לרמוז כי הוא תיקן יסוד ולכן שם שד"י שהוא ביסוד מגין עליו שלא ישלוט בו עין הרע, ולכן ראשי תיבות בן פורת יוסף בן פורת עלי עין גימטריא שד"י. ואפשר שכבש יצרו בכח שם שד"י כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי יצר במילוי: יוד צדי ריש, סופי תיבות שד"י, ולכן ניצול מעין הרע, ע"כ.
ועיין בספר המידות, ערך הרהורים ח"ב אות יז
ז"ל הסתכלות למזרח – מבטל הרהורי זנות, ע"כ. במקורות ציינו למדרש רבה (בראשית ע:יב) שאנשי
מזרח גדורים מן הערוה, ומזה ראו סמך למש"כ רבינו שעוזר להסתכל למזרח, והוא
קלוש מאד. ונלע"ד ע"פ האריז"ל בספר עץ חיים שאדם הראשון נברא הזכר
פניו למזרח ובאחוריו נקבה פניה למערב וז"ס שכינה במערב. וכפי דברינו פה העיקר
להסתכל ולהתחזק במידת היסוד ולשאף כוחות משם, ולכן ההסתכלות דרך מזרח יבטל הרהורי
זנות. וכן בליקוטי הש"ס כתוב ז"ל ועל מטתי שתא נתונה בין צפון לדרום דע
כי הפירוש הוא היפך הפוסקים, אלא ראשה למזרח בסוד ממזרח אביא זרעך שהוא הדעת
העליון ורגליו למערב בסוד וממערב אקבצך (ועיין בזה בליקוטי מוהר"ן תורה לא, שהוא
בחי' הנותן צדקה והמקבל, ולכן עיקר התנועה הוא ממערב למזרח וכו' ע"ש) שהם
יסוד המלכות, ורוחב המטה בין צפון לדרום כי שמאלו תחת לראשי והדר וכו' ע"ש. ולכן
הפניה וההסתכלות למזרח הוא להפוך פניו מהמלכות, ולהתחזק בדעת וביסוד].
והנה מבואר שהשם שד"י שומר על גוף
ועצם אמיתת המציאות, נקי מדמיונות (וכן עיין בריש ספר אדיר במרום שהאור משם
א"ל נצטייר על ידי שם שד"י). כי הדמיונות הם בחי' השדים. ויעויין ביאור
יפה מאד על זה בהקדמה של ר' נפתלי הרץ לספר ברית עולם ח"ב ז"ל ותנאי
הצורה הדמיונית הוא ג"כ ביטול הטבע, אבל אינו כמו ביטול הטבע דצורה השכלית,
כי שם הוא ביטול הטבע ממש, ואין לו עסק עם הטבע כלל, רק עסקו ורצונו להתבטל ולקבל
הצורה השכלית, משא"כ בצורה הדמיונית, שאדרבה כל עסקיו אל הטבע, רק שחשקו
ורצונו יותר מלפי כחו, ועי"ז מרוב החשק לטבעי עצמו במעלה היותר גדולה, אשר אין
כח בחלקיו לקבלו, על ידי זה יתבטלו טבעי עצמו ויקבל צורה הדמיונית, והם הם ברואים
כאלה אשר החומר הזה שנברא בעולם אינו מספיק להם לרוב חשקם ותאוותם בענייני העולם
הזה הגשמי, ואינם יכולים להתדבק אל החומר, כי תיכף בהתדבקם אליו יתבטל החומר מכל
וכל לרוב חולשתו לקבל הצורה ההיא, ונשארה הצורה ההיא חופפת על החומר, ותמיד חשקה
להתחבר על החומר ואינה יכולה, והיא הצורה הדמיונית כנ"ל, והם הם השדים [וה"ס
משרז"ל (ברכות ו.) וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא כמובן] שאוכלים ושותים כבני אדם
ורפים ורבים כבני אדם וכל התאוות כבני אדם, וכל כחותם הכל בדמיון, כי אין להם חומר
לפי ערכם כנ"ל, ולכן ניתן החומר לבני אדם שהוא לפי ערך תאוותם, וכאשר האדם
שיש לו חומר יתחזק לו תאוותו וימשוך אחריהם יכנס לתוך גבולם, וסוף כל סוף יפסיד
חומרו כמו שגם הם אין להם חומר, וז"ס הגיהנם, והם הם הכרובים שאצל פתח
ג"ע, והבן כי הצורה הדמיונית היא בין הצורה הגשמית לצורה השכלית, ע"ש.
הרי מבואר שדייקא שד"י הוא התיקון
להש"ד (גמטריא ערלה, כמבואר בריש ספר אדיר במרום, שהוא טמטום הלב, ומבואר שם
שעד שהוא רק ש"ד הוה בחי' שם אלקים, שהוא בחי' טבע, ועל ידי י' של שד"י
הוו שמות הוי"ה ע"ש).
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #ליקוטימוהרן #ש-די #שד #שדים #ברית #יסוד #תיקוןהברית
ב"ה
שעה התבודדות בגמטריא: אלף מאתים ושתים. רמז לי"ב שערי התפילה
של הי"ב שערים, שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן שצריכים לזכות לכוון בשער הנכון,
וזוכים לשער הנכון על ידי שעה התבודדות (ועוד בענין מספר זה ששיך לשערי שמים, עיין
ריש ספר אדיר במרום בענין ארנון, א"ר זה אלף מאתים, נו"ן, והוא י"ב
אותיות של מילוי שם אדנ"י וכו' ע"ש). והוא בגמטריא באר (אל"ף ר"ב).
ולכן נראה שהוא סגולה לשידוך, כמו שגילו חז"ל שיעקב ומשה הלכו לבאר למצוא
זווגם.
ב"ה
נא: אמה טרקסין. שים לב טרקסי"ן בגמטריא חת"ך, שהוא
פעמיים רו"ח כמבואר בליקוטי מוהר"ן, והגמרא נידונה איזה רוח עוברים בו. אמה
טרקסין בגמטריא עת"ה, בסוד, עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם
בעת"ו – פותח' את' ידך' וכו'.
נב. רש"י ד"ה טרקסין ז"ל לשון פנים וחוץ הוא
וכו' למדנו שהטרק לשון כניסת פנים הוא, עכ"ל. לכאורה לפי זה, סין פירושו חוץ.
#ננח #ננחנחמנחמןמאומן #רבינחמן #ברסלב #סין #אמה #טרקסין #אמהטרקסין #יומא #יומאנא #יומאנב #דףיומי #מסכתיומא #חתך #פרנסה #בעתו