ב"ה
במסכת מגילה דף יד
רב נחמן אמר קרייתא של (מגילה -) זו הלילא [-חברותא: שעל ידי קריאת המגילה הכל מקלסין
ומשבחים להקב"ה, עוד הביא השפתי חכמים, דבגילה יש קס"ו פסוקין, כנגד
קס"ו תיבות שיש בהלל הגדול (תהלים קלו), ע"כ. קס"ו הוא הגמטירא של
שם ס"ג באחוריים].
ומעולם אמרו על הפתק הקדוש של רבי
נחמן שקרייתא זו הלילא.
אכן עיין בריש פרק ב' שקרא למפרע לא
יצא, וכן לענין הלל לא יצא, ומשמע מהמקורות שהגמרא מביא לדין הלל, שאין שייך להלל צורת
השיר באחוריים, ועדיין צ"ת.
ב"ה
משנה ריש פ"ב אם כוון לבו יצא
הטורי אבן (ריש פ"ב מסכת מגילה דף יז. ד"ה היה) נקט שאפילו לפי הדעה
שמצוות אינן צריכות כוונה, מכל מקום קריאת מגילה צריכה כוונה, ואם קרא בלא כוונה
לא יצא, ובשפת אמת (ד"ה היה)
ביאר הטעם משום שבמגילה עיקר המצוה
היא לפרסם את הנס, ובקריאה בלי כוונה אין פרסום הנס. אכן כאשר הנידון הוא בשם
הצדיק אין ספק שיש פרסום אפילו בלי כוונה.]
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
כל העולם דיברו מה יהיה עם ספרי חיים וולדר מאחר שבית דין אחד אמר שבודאי חטא וכו'.
והבאתי דברי רבינו על גודל הענין שכולם יכתבו ספרים על התורה ואין לזלזל בשום ספר רק אם הוא עוסק בחקירות ר"ל. וכל זה מבואר בליקוטי הלכות הלכות כתובות אות כא. שכל ספר על שום קצה של התורה הקדושה יש לו ענין מיוחד וצריכים לשמוח עליו. (ובמקום אחר רבי נתן כותב על הצורך של ספרים אין קץ של תלמידי הצדיק, ואין זה סותר הנ"ל).
ואז הראתי בס"ד שטוב ויפה דבר בעתו, כי בדף יומי = מסכת מגילה דף טז. איתא, ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו' (את כל אשר קרהו, ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו וגו'), קרי להו אהביו קרי להו חכמיו, אמר רבי יוחנן כל האומר דבר חכמה (מחכמת התורה - מהרש"א), אפילו באומות העולם, נקרא חכם!
ואם יש להעריך חידושי תורה של גוי, כל שכן יש להעריך חידושים של יהודי עבריין.
והוא פלאי.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
יב.-: גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים
בית המלכות, בית הנשים מיבעי ליה, אמר רבא שניהן לדבר עבירה נתכוונו, היינו דאמרי
אינשי איהו בקרי ואתתיה בבוציני (-פרש"י דלועין קטנות, כלומר דבאותו מין
עצמו, זה נואף וזו נואפת, הוא אומר להראות את יפיה והיא לכך נתכונה שיסתכלו
ביופיה, ע"כ).
עיין בסוטה דף י. אמר ר' יוחנן כל
המזנה אשתו מזננת עליו וכו'. ועיין בספר המדות ערך בנים אות כט, מי שמהרהר בזנות,
גם אשתו באה לידי הרהורים וכו'.
יב:
מפתחות:
ובגולה לא הלך שכל דבר שהוא במקומו
דעתו שלם:
לק"מ קה דף צח..
בני עמון ומואב דמייתבא דעתייהו מחמת
שלא הלכו בגלות:
לקמ"ת י דף יט:.
שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא
הלך וכו':
לקמ"ת יז דף כא:.
קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי,
וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי, אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה,
פרש"י ז"ל בשמות נאין, נימוס שם בלשון יון, ע"כ. והנה לפי פירוש
רש"י רבה בר בר חנה בא אח"כ לפרש דברי רב נחמן, דהיינו שאביו מבנימין
ואמו מיהודה, אכן המהרש"א הביא מהערוך (ערך נמס ב) שגרס 'מוכתר בנימוס כעדי',
ופירש שהיה ידוע ומצויין בכל התורה וזהיר במצוות כ'עדי' (תכשיט שהכל מתפארים בו)
וכעין זה כתב בתוספות רי"ד (ד"ה אמר), וביאר כוונת תירוצו של רב נחמן,
שאכן מרדכי היה משבט בנימין, אלא שהיה נקרא 'יהודי' שהוא לשון גדולה. והוסיף,
שדברי רבה בר בר חנה שלאחר מכן הם תירוץ בפני עצמו (ולא בא לבאר דברי רב נחמן),
ע"ש.
והרי רבינו נחמן (כשם רב נחמן) השתמש
בזה בספר שבחי הר"ן ח"ב בנסיעתו לארץ ישראל ז"ל וכששאלו אותו למה
אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו
וכו' ואני ברוך השם כלול מכל, ע"ש.
HH Rambam - 20 Teves - hillula
Moshe Maimon = Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN
משה מימון בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן
HH Thursday night - Friday is the hillula of the Rambam, many claim his tomb was brought to Tiberias, as we should merit to bring Rabbainu and all the true tzadikim to Israel.
Even though one has to guard himself vigilantly from looking at the Guide for the Perplexed and other philosophical writings of the Rambam which are a terrible stumbling block, may HY save us, the Rambam himself was unquestionably a formidable tzadik and his Mishne Torah is to be revered. May his merit be a blessing and protection for all of us to strengthen in the holy ways of Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMa
In fact the Rambam's name
Moshe Maimon - משה מימו
is the exact gematria of
Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN!:ן:N
ב"ה
מסכת מגילה
דף יא. רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא
פרשתא מהכא (תהלים קכד:א-ב) שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה
לנו בקום עלינו אדם, אדם ולא מלך, פרש"י זה המן, ע"כ.
ופירש המהר"ץ חיות (ד"ה
אדם) שאילו היה מלך היו ישראל צריכים להצדיק עליהם את הדין, שכן נאמר (משלי כא:א) לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ
יטנו, ונמצא שכך הוא רצון ה', וכל דעביד רחמנא לטב עביד. אמנם המן היה אדם ולא
מלך, ופעל רעות בבחירתו החפשית, ולולי ה' שהיה בעזרנו לא יכולנו לעמוד כנגדו,
ע"כ.
והנה עיין בספר כוכבי אור, שיחות
וספורים (שמיד אחר ששון ושמחה, אות כב, מובא גם בשש"ק א-תמב) ז"ל מאד
מאד הקפיד אבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על הפוגמים כנגד הממשלה. כי
'פלגי מים לב מלך ביד ה'' וכו', וכל הגזרות המציקות לנפשות ישראל לא יצאו רק
מלמעלה, כמאמר הכתוב 'אשור שבט אפי' ע"ש.
והנה לפי פירוש המהר"ץ חיות
הנ"ל שגזירת המן לא היה נחשב בכלל גזירת המלכות, יש להסתפק טובא על רוב המושלים
היום שאינם ממש מלכים אלא נבחרים, ואין לאף אחד שליטה גמורה רק בשיתוף פעולה וכו',
לכאורה לא תהיה להם הבחי' זו של לב מלך, ולא תחול עליהם ההקפדה של מוהרנ"ת. אלא
דיתכן שעכ"ז מוהרנ"ת היה מקפיד כדלקמן.
בספר כוכבי אור שם ממשיך (אות כג) ז"ל פעם אחת שמעתי מאבי
ז"ל שהקפיד מעד מאד על החוטאים בדבריהם להרהר אחר מדת הדין וכו' ע"ש. ומזה
נראה שגם ההקפדה שהיה למוהרנ"ת כנ"ל על המדברים נגד הממשלה, לא היה תלוי
רק בזה שלב מלך ביד ה', זה רק תוספת טעם, והעיקר היה שלא להרהר אחר מדת הדין
ולתלות הגזירה במישהו או משהו חוץ מהשם יתברך. אלא במקרה שהגזרה ממלך, אז בודאי
אין לתלות האשמה במלך גם מטעם זה שלב מלך ביד ה'.
אברם הוא אברהם (דברי הימים א:א:כז)
הוא בצדקתו מתחילתו עד סופו, ע"כ. אברם אברהם בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן! וזה מה שפרש"י ז"ל פסוק
הוא בדברי הימים, ע"כ, פסוק הוא בדברי הימים בגמטריא פתקא. וע"ע
מש"כ בחלק ה' מאומן, ערך אברהם.
ב"ה
בספר חיי מוהר"ן אות תקמז. ואמר על עצמו, שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך, הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון, ע"ש.
עיין
במסכת בבא מציעא (מב.) מאי הוה ליה למיעבד (-מה היה לו לעשות שמירה יותר טובה) אמר
רבא אמר רבי יצחק אמר קרא (במעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים) 'וצרת הכסף
בידך', אף על פי שצרורים יהיו בידך. ואמר רבי יצחק לעולם יהא כספו של אדם מצוי
בידו (פרש"י ז"ל לא יפקידנו לאחרים במקום אחר, שאם תזדמן לו סחורה לשכר,
יהא מזומן לו, ע"כ), שנאמר וצרת הכסף בידך, ע"כ. והנה מימרא השניה של רבי
יצחק פרש"י שהוא ענין שיהא מזומן לעשות סחורה, וצריך עיון קצת, דאם כן איך
למדו את זה ממעות מעשר שני שאינם מזומנים לעשות סחורה איתם. ויתכן שרבינו למד מזה
כפשוטו, שיהיה ממשמש בהם בידו תמיד.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה תגובה שכתבתי עכשיו לחבר, איך שאנחנו לא צריכים ליפול לקטנות מחמת רשעת הממשלה, רק להיות חזקים בהפצת הפתק הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן:
ב"ה
וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם
ושאר ונין ונכד נאם ה' (ישעיה יד:כב), שם, זה הכתב, שאר זה לשון ע"ש. בענין
שאר פירש השפתי חכמים, ששאר הוא קירבה, כמו שמתרגם אונקלוס (ויקרא כא:ב), וכיון
שהדיבור באותה לשון מקרב את המדברים זה לזה, נקראת הלשון שאר, ע"כ. וי"ל
שהוא כמו שמצינו במסכת סנהדרין (נו:, מובא בליקוטי מוהר"ן תורה יט) לאמר דא
גלוי עריות.
תחת הסרפד (ישעיה נה:יג), תחת ושתי
הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה' דכתיב רפידתו זהב, יעלה הדס, זו
אסתר הצדקת שנקראת הדסה שנאמר ויהי אומן את הדסה ע"ש.
סרפד בגמטריא שמד. יעלה הדס, יעל ה'
פעמים הדס, וכן הדסה, ה-דסה, ה' פעמים דסה, בגמטריא מש"ה, שעומד בין
שמ"ד לרצו"ן, כמבואר בליקוטי מוהר"ן רטו. וזה המשך הפסוק, תחת הסרפד
יעלה הדס והיה לה' לשם וכו', לשם הוא שמ"ו בגמטריא רצון.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ח. מאי משמע (שהנודר בלשון הרי עלי
מקבל אחריות על עצמו) א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה
דמי, ע"כ.
עיין במסכת ראש השנה (כו:) לא הוו
ידעי רבנן מאי (תהלים נה)
השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אמר
רבה בר בר חנה, יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייא, הוה דרינא טונא (נשא משא) ואמר
(הישמעאלי) לי, שקול יהביך ושדי אגמלאי, ע"כ.
ויש להבין בזה מה שמפורש בספרי ברסלב
לא לקבוע איך השם יתברך יעזור, כי אם השלך על ה', שהאחריות של המשא יהיה על ה'
לנשאו איך שהוא.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
השם יתברך אחד,
בחר לברוא העולם, וצמצם אלוקותו, ובחלל הזה יש רשימו, ולכאורה זה שורש נשמת ישראל
(וזה בחי' יש רל"א). וזאת אומרת (וע' בזה בספר נתיב מצותיך) שבכל מדרגה ומדרגה
מה שנותנת לקיום העולם – דהיינו שלא יתבטל הכל להשם אחד, הוא בחי' ישראל באותה מדרגה.
הרי שבכל מדרגה, מצד אחד ישראל הוא המעכב כביכול נגד יחוד השם. אלא שמשלו משל שנשמת
ישראל הוא כמו הפתילה, שכל האש נבערת עליה.
ולכאורה בסוד
כתר מלכות, המלכות הזה שהיא נשמת ישראל, כאשר היא מאירה את אחדות השם יתברך, נעשית
כתר.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
פרשת ויחי
מח:כ ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך
ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה. ויברכם, עם האותיות
והכולל, בגמטריא נחמן מאומן. ויברכם ביום ההוא ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן.
ההוא לאמור בך יברך, עם הד' תיבות, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. ישמך אלקים
בגמטריא לקוטי מוהר"ן. כאפרים וכמנשה, עם הי"ב אותיות והכולל, בגמטריא
ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן. מנשה ואפרים עם הכולל בגמטריא כהרבי נ נח נחמ נחמן מאומן.
בך יברך ישראל:
הקשו המפרשים (ר' יחזקאל קוזמיר) שלכאורה הול"ל בכם.
וי"ל ב"ך, הנעלם (והרי עיקר הברכה אינו אלא על דבר הסמוי מן העין) שבאותיות ב"ך – בית כף, דהיינו ית"ף עם הכולל
בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
בטן. ב' מתחלף למ' באותיות א"ל
ב"ם. ט' פעמים נ' הם ת"נ עם המ' והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.
בטן, מצינו (המשך חכמה מביא את זה מבעלי
דקדוק הראשונים) שן' הוא להקטין, הרי עיקר המילה בט, וי"ל מלשון הבטה. וזה מה
דקי"ל (יומא עד: מובא בליקוטי מוהר"ן יג, עו, רעו) סומא עין לו שבע.
בט בא"ת ב"ש שן. על ידי
השיניים האוכל נטחן בשביל הבטן.
ב"ה
דוקא השור והשה שהם בחי' הטלית והתפילין
הם שהפילו את המלך. ויעו' בליקוטי הלכות (חושן משפט ב', הלכות גנבה ד:ה – בחי'
מוחין, ה:טו – בחינת אמת) שרבי נתן כבר מפרש דין התורה של תשלומי ארבעה וחמשה על גניבה ומכירה או טביחה
של שור ושה דייקא על פי זה שהם מרמזים על עיקר קדשת היהודי. ועכ"פ זה חוזר ומלמד
לענין הסיפור כאן, שמה שהמלך לקח הזכות של טלית ותפילין בחי' שור ושה מהאנוס, הוא
חמור יותר מהכל, כי רק שור ושה נידונים בדו"ה. והוא סימן שהגונב אותם פוגע
ומזיק ביותר.
ומלבד הביאורים של רבי נתן בליקוטי
הלכות, הגמרא גילתה גם כן, שגניבת שור הוא ענין ביטול מלאכה, ושה פחות כי יש בושה
בגניבתו.
ועכ"פ יש לשים לב שכל התוכניות של
קאמיוניזם communism
וסושיאליזם socialism, ואפילו
הרבה מהמיסים של היום, כולם בבחינה זו של להשפיל העשירים וליתן להעניים. ושיטה זו
אכן מצלחת בתחלתה הרבה ומתפשטת וכובשת, עד שזה מגיע לפגוע בבחי' השור והשה – ואז יוצא
שהשולטים רשעים גדולים ולבסוף נופלים לגיהנם.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
תפילת
י"ח (ואחר כך הוסיפו ולמלשינים, י"ט, והזוהר חשבה לכ' ופרשו שזה עם
ברכת כהנים) בחי' נ נח לפי בעל הרוקח - בספר סודי רזיי (עמ' לו:) ז"ל וכן ג'
תפילות מתפללים ביום. והתפילה י"ח ברכות, המתפלל אותם בכוונה ינצל מגיהנם
שהיא י' אלפים אמות וח' מאות אמות של הקב"ה כמנין גיהנ"ם מאות אמה. זהו
(ישעי' ה:יד) פערה
פיה לבלי חק. וינצל מי"ח טריפות, ויכנס בעדן שהוא י"ח מאות אלף שנה אין
לא ראתה אלקים זולתך, כמו שאי אדם יכול לראות י"ח חוליות שבשדרה. וכתיב
(דניאל יב:ז) וישבע בחי העולם, י"ח אלף עולמות יש להקב"ה שדואה בהן בכל
יום והם נעלמים. על כן לעלם י"ח בקרייה שכתיב לעלם חסר שהן נעלמים וכו'
ע"ש. וצריך תלמוד איך משוה ח"י שהוא 18 לנ נח שהוא 108.
ב"ה
ג. וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים
אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י:ז)
מאן נינהו אנשים וכו' וכי מאחר דלא חזו מ"ט איבעיתו, אע"ג דאינהו לא חזו
מזלייהו חזו, אמר רבינא שמע מינה האי מאן דמיבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזליה
חזי, ע"כ.
עיין ליקוטי מוהר"ן תורה קצא
ז"ל דע שאפשר שישב אחד אצל חבירו במקום אחד בג"ע, ולזה יהיו כל התענוגים
והשעשועים וכל הש"י עולמות, וחבירו לא ירגיש כלום ולא יהיה לו שום תענוג
ע"ש.
ב"ה
תענית סוף דף ל:
דאמר
מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב:טז-יז) ויהי כאשר תמו
כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. ופרש"י ז"ל לא היה
הדבור עם משה, ביחוד וחיבה, דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור,
ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר. איכא דאמרי לא היה פה אלא פה אלא
בחזיון לילה, גמגום, עכ"ל. (ועיין בפירוש הרשב"ם (ב"ה קכא:
ד"ה לא) שהדיבור היה על ידי מלאך או על ידי אורים ותומים. אך בגבורות ארי
(ד"ה לא) כתב, שחלילה לומר שנבואת משה היתה באיזה פעם על ידי חזיון לילה או
מלאך או אורים ותומים. מתיבתא).
ונלע"ד
שדברי רש"י עם האיכא דאמרי פירוש אחד הוא (ולא שני פירושים שונים כמו שהבין
המתיבתא). וזה שרש"י כתב גמגום הכוונה כענין מה דאיתא בזוהר הקדוש שמשה רבינו
כבד פה בגלותא, וכבד פה היינו גמגום. וזה הענין שלא נתייחד לו הדיבור, כי
נלע"ד שענין ייחוד הדיבור הוא, שמשה רבינו היה כולל ומייצג כל הבריאה בתוך
צלם דמותו, וכך היה מקבל דבר השם על כל הבריאה, והרי הדיבור על כל הבריאה נתייחד
בו לבדו, אבל כיון שבני ישראל היו ניזופים, לא היה יכול לקבל הנבואה ככה, אלא כאיש
פרטי, ובודאי היה רק ביום כמו שהעידו חז"ל וכמו שהדגיש הגבורות ארי
הנ"ל, אלא היה בבחינת מלאך ואורים ותומים בבחינה זו שהיה צינור פרטי של
נבואה, ולא היה בא בכח כל הבריאה. וכעי"ז מצינו בחז"ל שכאשר זוכים ישראל
כל השפע מגיע אליהם, והאומות יונקים מהם כמו כלב שמשליכים לו אוכל מהשולחן, אבל
כאשר לא זוכים האומות לוקחים השפע ראשון והשארית ישראל. ולכן כאשר ישראל היו
נזופים משה רבינו היה מקבל את הנבואה רק כאיש פרטי כנ"ל.
HH
When we study the holy Torah and pray with kavana, even though we are still far from meriting to appreciate what we are doing, it is like a baby who plays with his father's face.
Na Nach Nachma Nachman MayUman
ב"ה
ליקוטי מוהר"ן תורה קצא
ומעתה תבין מעצמך, שלזה אפשר שיהיה לו
כל הש"י עולמות בלבו כי הלב יכול לתפס במקומו עד אין חקר ואין מספר
כנ"ל, ויהיה לו כל התענוגים והשעשועים, וחברו אף על פי שיושב אצלו לא ירגיש
כלום כי לבו חסר מכל זה, מכל הטובות והשעשועים שיש לחברו הצדיק בתוך לבו, אשרי לו,
כי עקר הרגשת תענוג ושעשוע עולם הבא וכל הש"י עולמות הכל הוא בלב כנ"ל.
עיין בספר סודי רזיי לבעל הרוקח
(ח"א אות ו, עמ' לג) ז"ל ודע כי גיהנם וגן עדן סמוכים וכותל אחד מפסיק
ביניהם, עכ"ל.
נ נח נחמ נחמן מאומן
ב"ה
כו:
- משנה ד:ח – ביום חתונתו זה מתן תורה (- יום הכיפורים שניתנו בו הלוחות האחרונות),
וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש (- יום חינוך בית המקדש, שיום הכיפורים היה אחד
מימי חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך כמבואר במועד קטן ט. (-רע"ב ותוספות
יום טוב), ובכל בו (סי' סב ד"ה אמרו) ביאר שיום הכפורים נקרא יום שמחת לבו,
על שם שלמחרת אותו יום הכפורים שבו ניתנו הלוחות האחרונות, צוה ה' לישראל לעשות לו
מקדש, והמהרש"א ועוד מפרשים פירשו שיום שמחת לבו הוא ט"ו באב שלעתיד
יבנה בט"ו באב– וזה סיום המשנה), שיבנה במהרה בימינו (- ואילו לפי הראשונים שפרשו
שיום שמחת לבו הוא יום הכיפורים, הרי זה תפלה (תפארת ישראל, יכין אות סח – אכן יש
לפרש שיום כיפור הוא יום של בנין בית המקדש העתיד, עיין בכף החיים הלכות יום
הכפורים תרכ:יב ז"ל ביוה"כ ילמדו ביחזקאל מריש סימן מ' עד סוף סי' מג,
ששם נבואה שנתנבא יחזקאל המע"ה (אולי צ"ל הנע"ה) על בית שלישי
ביוה"כ עצמו, דכתיב בראש השנה בעשור לחדש, והיינו ר"ה דיובל,
וארז"ל במדרש א"ל הקב"ה ליחזקאל הע"ה ילמדו ישראל נבואה שלך
על צורת הבית ומעלה אני עליהם כאלו עוסקים בבניינו, ע"כ בן א"ח פ' וילך
אות כא. ועיין תכ"ט אות ו', עכ"ל. הרי שכל יום כיפור עוסקים בבנין בית
המקדש).
ב"ה
מא:מ אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל
עמי רק הכסא אגדל ממך.
אתה בגמטריא רבנו נחמן. אתה בא"ת
ב"ש תא"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.
אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי
רק, עם הי' תיבות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח
נחמ נחמן מאומן נ נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (היינו ה' פעמים נ נח נחמ
נחמן מאומן).
רק הכסא אגדל ממך, לא אמר, יהיה גדול,
אלא לשון פועל, אני אגדל אותו ממך. וביאר הדברים על פי המשנה ביומא פרק ז (סח:) חזן
הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן
גדול, ומבואר בגמרא שם (סט.) כולה משום כבודו דכהן גדול היא – שמראים בכך את
השררות הרבות שתחתיו, וכמו שפירש המשך חכמה בפרשת קרח על הפסוק כי תשתרר עלינו גם
השתרר, שעל ידי שממנים כל מיני פקידים ומנוים בהדרגה תחתיו, הרי זה מרבה בכבודו.
וכן כאן על ידי שפרעה ישים את יוסף למשנה, הרי יגדל כסאו ממנו גופא.
נ נח נחמ נחמן מאומן
BH the friends in Uman have translated this little book, and you can download the pdf with this link:
Hiskashrus Latzadik - Getting attached to the Tzadik - by Shmuel Horowitz
Na Nach Nachma Nachman MayUman
HH
This is the first real edit of the translation released and published many years ago.
HH
newly edited:
הַכְנָסַת אוֹרְחִים
HOSPITALITY
א.
מִי שֶׁאֵין מַכְנִיס
אוֹרְחִים, בָּזֶה מַחֲזִיק יְדֵי מְרֵעִים, שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.
1. One
who does not take in guests, by this (he) strengthens the hand of evildoers,
that they will not return in repentance.
ב.
עִיר שֶׁאֵין בָּהּ הַכְנָסַת
אוֹרְחִים בָּאִים לִידֵי גִּלּוּי־עֲרָיוֹת, וְעַל־יְדֵי גִּלּוּי־עֲרָיוֹת
בָּא עֲלֵיהֶם הֲרִיגָה.
2. A
city that does not practice hospitality comes to sexual immorality, and through
sexual immorality there comes upon them (mass) killing.
ג.
הַכְנָסַת אוֹרְחִים
מְזַכָּה אֶת הָאִשָּׁה לְבָנִים.
3.
Hospitality gives merit to a woman to have sons.
ד.
הַכְנָסַת אוֹרְחִים
כְּהַכְנָסַת שַׁבָּת.
4.
Receiving guests is comparable to receiving Shabbos.
ה.
הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד־חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ - מַעֲלֶה
עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין.
5.
One who hosts a Torah scholar in his home, the Scripture considers it as if he
had offered the daily burnt offerings (see Likutay Moharan 28:3).
ו.
גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית־הַמִּדְרָשׁ וְהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה.
6.
Receiving guests is greater than coming early to the house of (Torah) study and/or
welcoming the countenance of the Divine Presence.
ז.
כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחֵי
רַבָּנָן גַּבַּיְהוּ כַּכּוּתִיִּים דָּמֵי.
7. Since
the rabbis are not found regularly by them, they are comparable to Cuthites
(-people who denied the validity of the Oral Torah which is entirely based on
the rulings and exegesis of the true Sages).
חֵלֶק
שֵׁנִי
SECOND PART:
א.
עַל־יְדֵי הַכְנָסַת־אוֹרְחִים אֵימָתוֹ
מֻטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת.
1. Through
practicing hospitality, fear of G-d rests upon all beings[1].
ב.
סְגֻלָּה לְהַחֲזִיר לְאִשָּׁה וֶסְתָּהּ עַל־יְדֵי הַכְנָסַת־ אוֹרְחִים.
2. A segulah (-propitious, charm) for returning a woman to her fertility cycle,
is through hosting guests.
ג.
עַל־יְדֵי קְדֻשַּׁת
הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַהִתְנַשְּׂאוּת שֶׁל רָאשֵׁי־הַדּוֹר בְּתֹקֶף וָעֹז, וְעַל־יְדֵי־זֶה
נֶחְשָׁב בְּעֵינֵי כֹּל הַמִּצְוָה שֶׁל הַכְנָסַת־אוֹרְחִים, וְעַל־יְדֵי־זֶה הַלּוֹמְדִים
זוֹכִים שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתָם.
3. Through the sanctification of G-d's name
blessed He, the leadership of the heads of the generation gains power and might;
and through this, the mitzvah (-commandment) of hospitality is important in the
eyes of all, and through this the scholars merit that the halacha (-Jewish law)
is like them.
[1] There is an alternate
interpretation and translation of this dictum, that through practicing
hospitality the fear of the host is cast upon the people. There is in fact a
Medrash Raba (Genesis 48:14) that shows from the verses of the Torah, that
after Abraham served and attended the angels who came to visit him, his fear
was cast upon them. In this dictum of Sefer Hamidos, Rabbainu does not state
specifically who is feared, and he states that the fear is cast upon all beings
– not just the guests. It is possible that even according the Medrash the fear
was cast upon everyone, just that the case in point was the guests. Nevertheless
the main translation presented renders the feared one as the Almighty whose
fear is cast upon all the beings. This is similar to the entry of Eating 2:3 –
through grace after the meal Hashem Yisburach is known in the world. The grace
after meals is most probably refering to that of guests, as this is a construct
already found in the Talmud. Thus it is almost identical to the dictum
regarding general hospitality, so it is fair to purport that the dictum of
general hospitality is also refering to Hashem Yisburach.
FOR THE REST OF SEFER HAMIDOS - ALEPH BETH BOOK OF THE TRAITS CLICK HERE