HH
For 30 years, Yehiel De-Nur, a Polish-born Holocaust survivor who wrote under the pseudonym “Ka-Tzetnik,” was tormented by horrific nightmares. Every night, Auschwitz would visit him in his sleep, and he would wake up screaming, drenched in perspiration. His wife, Nina, heard about a Dutch psychiatrist who healed trauma using LSD, and over a period of two years urged her husband to see him. Finally he agreed, and in the summer of 1976 the couple traveled to the city of Leiden, in the Netherlands from Israel, where they lived. They spent a year there.
Ka-Tzetnik’s encounter with Jan Bastiaans was apparently the most meaningful experience of his life, following Auschwitz. “My mind goes numb at the mere thought of Prof. Bastiaans,” he wrote a decade later in his book “Shivitti: A Vision,” first published in full in the weekly newsmagazine Ha’olam Hazeh. In the book, published in English in 1989 in a translation by Eliyah Nike De-Nur and Lisa Herman, Ka-Tzetnik (the Yiddish acronym used to describe a concentration camp inmate) describes how Bastiaans injected him with the drug and how he was abruptly catapulted from the spacious, pleasant therapy room back into hell, entering the ghetto behind Vevke, the cobbler, when suddenly the cobbler’s bench changes colors “from blinding yellow-green to ultraviolet… elongating like that clock of Salvador Dali’s.” Then, before his eyes, Vevke’s face transmutes into the face of Rabbi Nachman of Bratslav. The whole of Auschwitz is illuminated by the flames of the bold colors, he writes. Na Nach Nachma Nachman MayUman - that's all I was able to get so far - I saw it in Hebrew - it gets better - the Shpoila Zeide comes dressed up as the high priest, and even as Rabbainu appears and is proclaimed Messiah ben Yosef, the Shpoila Zeide screams at him: Dead... Dead... Dead.... Na Nach Nachma Nachman MayUman
אני רואה את עצמי בתוך התהלוכה. כל אחד חטף עמו מכל הבא ליד, שהרי רק שעה אחת היתה לנו. לפני צועד ואווקא הסנדלר, שהעמיס על שכמו את שולחן-הסנדלרים שלו, וראשו שמוט לארץ כראשו של סוס המושך עגלה עמוסה-לעייפה. את נרתיק כינורי לא הספקתי לקחת כשהחלו היריות, ולכן עירום הכינור שאני נושא עמי. מתוך ראשו השמוט שולח ואווקא מבטיו לצדדים, אל ההולכים לצדו, ולוחש: 'יהודים, אל תבכו! התליינים ישמחו. יהודים, בטחו בשם!'
שלל-צבעים לאופק, והתהלוכה אף היא לובשת אותם צבעים עצמם. אני הולך מאחרי ואווקא ועיני נעוצות בשולחן-הסנדלרים, המחליף את צבעיו מירוק-צהוב, דוקר עיניים, לאולטרא-סגול, ותוך כדי חילופי-צבע משנה השולחן גם את צורתו. התהלוכה כולה קפואה, סטאטית, ואילו שולחן-הסנדלרים של ואווקא שרוי בתנועה. אט-אט, לנגד עיני, 'נשפך' השולחן מעל שכמו של ואווקא, מתארך והולך כאותו שעון של סלוואדור דאלי הנשפך מקצה השולחן ארצה. בעוד ואווקא מחזיק בשתי ידיו בשולחן, מימין ומשמאל, כפות ידיו נראות כמסומרות לשולחן, שאט-אט הוא הופך צלב בוער בקרני אינפרא-אדום גלוי, לוהט. כך ואווקא גורר עצמו עם צלבו בתוך תהלוכת היהודים אל הגיטו למקום ששימש קודם מזבלה. יהודים, אל תבכו, התליינים ישמחו!...' וכשמסב ואווקא ראשו לצדדים אני רואה שגם פניו משתנים. פעם נראים לי פניו כפני רבי נחמן מברצלב, כפי שתיארו תלמידו רבי נתן, ואז נשמע ממרומים הקול: 'משיח בן-יוסף, פנו דרך!' ופעם פניו כפני הרבי משיליוו, כפי שראיתיו בבלוק הסגור לפני צאת המשלוח לקרמטוריון. וכשינויי הפנים כך גם שינויי הצבעים של התהלוכה, הצועדת ונשארת קפואה, סטאטית. תלויה היא כענני-שמיים, ומן השמיים יוצאות-נשפכות מטה אותיות הפסוק: 'עִם עֲנָנֵי שְמַיָא כְבַר אֱנָש אָתֵה הֲוָא...' אני קורא את המלים היורדות במאונך ככתב סיני, נמשכות ויורדות אל התהלוכה המאובנת שבאמצעיתה ואווקא ושולחן-הסנדלרים על שכמו, והוא מסומר אל השולחן הנראה פעם כשעונו של דאלי, פעם כסולם-יעקב שמלאכים עולים ויורדים בו, ופעם כצלב. אני רואה את שולחן-הסנדלרים של ואווקא והנה נהפך למזבח, אני רואה את הסבא משפּולה בלבוש הכוהן הגדול, ואת פניו של ואווקא אני רואה והנה כפני ר' נחמן מברצלב. במזבלה שהיתה לגיטו הוא עומד, המזבח עמוס על שכמו והקול רועם כרעמים מתגלגלים ממרום: 'משיח בן-יוסף – פנו-דרך!' והסבא משפּולה, בבגדי כוהן גדול, קורא אליו בערבית: 'מחרום!... מחרום!... מחרום!...' נ נח נחמ נחמן מאומן