תיקון הרישא ותיקון הסיפא - נפקא מינה למעשה

 ב"ה

מתוך ספר ליקוטי נ נח (עם הוספות שעוד לא נדפסו)

ג] לפי יסוד המוסד פה שעבודתינו עכשיו הוא בתיקונא דסיפא יש לפרש וליישב ולהבין כל מיני חידושים בדרך של רבינו מה ששינה הרבה מצדיקי אמת שלפניו.

 

א' כתוב בשיחות הר"ן (אות ה', והובאו גם בלקוטי הלכות, הלכות נטילת ידים ו אות צט ע”ש) ז"ל ועקר הוא יראת הענש, כי היראה עלאה בגין דהוא רב ושליט וכו', הינו יראת הרוממות לאו כל אדם זוכה לזאת היראה, אבל עקר העבודה הוא רק על ידי יראת הענש אצל רב בני אדם וכו' וכו' ואף שבזהר הקדוש (בראשית יא: - וע' ביחוד היראה להרמח"ל שמפרש היטב את הזוהר) הוא מגנה יראת הענש, כבר מבאר על זה תרוצים בספרי מוסר (ופה מצויין לעיין באור ישראל מהמגיד מקוז'ניץ על תקוני זוהר דף טו ע"א – וכיון שקשה להשיג אביא דבריו, והם בדף טו ע”א של אותו הוצאה של דפי התקו”ז, ושם הוא שואל, אם יראת העונש הוא בישא, למה כל כך חשוב לדעת העונשין, ותירץ ז”ל אלא צ”ל דהיראה צ”ל מבורא ב”ה אשר בכחו להעניש להאדם העובר על הפקודים וא”כ כשהאדם עובר רצונו ית' אז גורם חרון אף לבורא שעי”ז יענשו לכן צ”ל האדם ירא מזה שלא יביא את בוראו לידי כעס ח"ו ומ”ש במ”א שיראת העונש נק' יראה רעה היינו כשיבא מגו העונש ר”ל עכ”ל, ומבואר שהוא מקים דברי הזוהר שיראת העונש הוא גרוע ולא עיקרי, ועוד מצויין לעיין במקור חסד על ספר חסידים סי' יג, ס"ק ט וזה כבר מעריך את יראת העונש ועל אף שמציין את הזוהר, אינו מיישבו – ז”ל ע' שבת ל”א רע”ב שסיימו ע”ז מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, משמע כי התורה היא שער ליראת שמים, אמנם אית יראה ואית יראה [ע' הק' תקו”ז ה' סע”ב] האחת יראת העונש ששרשה באמונת תורה מן השמים וזהו שער להתורה כי כל מי שבא להגות בתורת אל חי בלא אמונה זו נעשית לו סמא דמותא. ואית יראה עלאה יראת הרוממות מכבוד ה' והדר גאונו שאי אפשר לבוא למידה זו רק ע”י לימוד התורה ולכן נטבע ויחד לבבנו לאהבה – ואח”כ – וליראה את שמך, ובברכת החודש כופלים חיים שיש בהם יראת שמים ואח”כ חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, מקודם יתפלל על יראה תתאה ואח”כ על העלאה שבה יתואר לומר שיאהב היראה וע' הק' זהר בראשית ז' ע”ב ושם י”א ב, עכ”ל). ועוד ראוי לציין לתפילת השל"ה הקדוש על בנים ז"ל ויעבדוך באהבה וביראה פנימית לא יראה חיצונית עכ"ל, הרי שאפילו בעבודת השם השל"ה הקדוש לא רוצה ומתפלל של תהיה ביראה חיצונית) כי באמת עקר עבודת ה' היא רק על ידי יראת הענש כנ"ל, עכ"ל.

ובאמת צ"ע איך דברי רבינו הקדוש מסתדרים עם הזוהר הקדוש. וע' מש"כ בערך מפרסמים – החקירות והחכמות של המפרסמים אות ד.

ויש להעיר מדברי רבינו בעצמו בשיחות הר"ן (אות מח) ז"ל וכל כך הוא צריך להתחזק עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס. כי לפעמים נדמה להאדם שרחוק שהוא יזכה לחיי עולם הבא לפי גדל התרחקותו מהשם יתברך, אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת ה' בלא עולם הבא. ואפלו אם נראה לו שיהיה לו גיהנם גם כן חס ושלום, יהיה איך שיהיה הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה' כל מה שיוכל לעשות ולחטף איזה מצוה או תורה ותפלה וכיוצא, וה' הטוב בעיניו יעשה. וכעין מה שמספרים בשם הבעל שם טוב זכר צדיק לברכה, שפעם אחת נפל בדעתו מאד מאד עד שנדמה לו שבודאי לא יהיה לו עולם הבא חס ושלום ולא היה לו במה להחיות את עצמו כלל, ואמר: אני אוהב את השם יתברך בלא עולם הבא. וכל אדם אפלו איש פשוט אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשיכול לעמד בכל כנזכר לעיל, עכ”ל. הרי מבואר שאפילו איש פשוט צריך לעלות למעלה מיראת השכר ועונש. וצריך לדחות שעם כל זה הבסיס צריך להיות בעיקר ביראת העונש, וזה לשון רבינו בלקוטי מוהר"ן (תורה פז) ואי אפשר לבוא לאמונה (- דהיינו יראת הרוממות כמו שמפורש שם) רק על ידי יראת הענש ע"כ. ואף על פי שרבינו כותב בשיחות אות ה' שיראת הרוממות לאו כל אדם זוכה לזאת, ואילו באות מח כותב שאפילו איש פשוט אי אפשר להיות איש כשר באמת עד שמגיע לעבודת השם באמונה למעלה משכר ועונש, צריך לומר שכן הוא באמת, שרוב בני אדם לא זוכין לזה ועל כל פנים הם מחוייבים להיות יראים מעונש, אבל להיות איש כשר באמת צריכים לזכות גם ליראת הרוממות.

ועיין בלקוטי מוהר"ן סוף תורה קנד – שהוא תורה טו – שכתב שלאחר שמעלים כל היראות נפולות "אין צריכה היראה ליפול ולהתלבש למטה, ואין צריך לירא משום דבר, ואין לו רק יראה העליונה יראת הרוממות".

ועוד יש להעיר שיש משמעות בשיחות הר"ן אות מח שעבודת השם של איש כשר באמת, אינו כהמשך והתגברות ביראת העונש עד שמגיע למדרגה יותר, כי האיש הזה אינו מסתכל ותולה את עצמו בכלל על השכר ועונש, ואף שמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה פז הנ"ל) שמגיעים ליראת הרוממות שהוא אמונה רק על ידי יראת העונש, אינו סיבה ומסובב פשוטה שזה מביא לזה, כי על כרחך יש קפיצה מדרגת הירא מעונש לזרוק יראתו מהעונש ולהאמין ולעבוד את השם מאמונה ואהבה. וזה לכאו' בדיוק הטעם שהזוהר הקדוש מגנה את יראת העונש, כמו שהרמח"ל מפרש (יחוד היראה  עמ' שטו ד"ה ותראה שהזכיר) ז"ל אך לא תחשוב שכן יתעלו הדברים, שישרה על היראה הרעה יראת ה', כמי שרוכב על סוסו. כי אינו כך, אלא יראת ה' מתרחקת כשישרו אלה על האדם, ריחוק ממש, ריחוק על ריחוק. וכמעט שהיא יותר רחוקה ממה שהיא – מי שלא ידע עדיין בטיב שום יראה, שתוכל להתקרב לו כשידענה, אבל זה כבר הרחיק אותה לגמרי, עכ"ל (וכן עיין שם בקטע שלפניה ד"ה והנה כבר). ועם כל זה רבינו קבע בלקוטי מוהר"ן כנ”ל (תורה פז) שאי אפשר לבוא לאמונה זו של יראת הרוממות אלא על ידי יראת העונש. ולפי זה הרי בודאי העיקר והיסוד הוא יראת העונש.

ויש להעיר עוד, שהרי בזוהר הקדוש שם (בראשית יא:) כאשר רבי שמעון גילה הענין של יראת הרוממות כתוב שם ז"ל: בכה רבי שמעון ואמר ווי אי אימא ווי אי לא אימא, אי אימא ינדעון חייבין היך יפלחון (פירוש: לעבוד) למאריהון, אי לא אימא יאבדון חברייא מלה דא, ע"כ. וביאר הרמח"ל (יחוד היראה עמ' שח) ז"ל אפילו רשעי ישראל יכולים לקבל חכמה על ידי זה וכו' ועל כן היה בוכה רשב"י ואמר: “שמא ינדעון חייביא", כי הרי הם יכולים לעשות כך, אבל אין זה חפצו, אלא אדרבא כמו הכרח אליו, והוא רוצה שבני אדם יזכו לזה בטוהר מעשיהם, עכ"ל ע"ש. הרי מבואר שאף על פי שהעיקר לפי הזוהר הוא יראת הרוממות, עם כל זה רשב"י גילה את הדרך רק כדי שלא יתאבד מהחברים הראוים לזה, אבל באמת רצה שכולם יזכו לזה בטוהר מעשיהם, שהוא לכאו' תהליך שלמה בעליות ביראת השם, ואפילו בלי שום ידיעה מהדרכים של יראת הרוממות, ודו"ק.

ועל כל פנים הזוהר הקדוש ממש מגנה יראת העונש, וכאילו רוצה להרחיק את האדם ממנו, כנ"ל, ואילו רבינו ביאר והעמיד שרק דרך יראת העונש יכולים. ויתכן שזה מחמת שבתוקף תיקונא של הסיפא יוצא ככה, שאין שום הארה מלמעלה שיכולים להתחיל מיראת הרוממות באמונה, ודו"ק.

 

ואף על פי שהרמח"ל מבאר שיראת העונש אינה סיבה שמביאה מאליה ליראת הרוממות, עם כל זה, מי שיש לו יראת העונש יעבוד בתורה ובמצות, ויעבוד להשיג את היראה האמיתי. וע' בריש ספר חיים וחסד (ד"ה הנה האהבה והיראה) כותב שמי שאוחז ביראה תחתונה אז מרחם עליו השם יתברך ומזכה אתו ליראה עליונה, ומשמע גם כן שזה לא סיבה ומסובב שהיראת העונש מביא וגורם ליראת הרוממות, רק שבזכותה השם יתברך מרחם ומזכה אותו. אכן ע' בגמרא סוטה (כב.) שמובא שם שהפרוש מאהבה והפרוש מיראה, שהם בכלל הנהגות הגרועות ממבלי העולם, ופרש"י דהינו שעובד את השם בשביל שכר (אהבה) או עונש (יראה), ואז אביי ורבא אמרו לא תתנו אתהן בכלל השבעה פרושים הרעים, כי קי"ל כר' יהודה אמר רב לעולם יעסק אדם בתורה ובמצות אפלו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ובפשטות משמע מזה שהעיקר לעבוד את השם, אפילו בתחילה, רק מצד מצות השם ולא מתוך יראת העונש, והלשון "מתוך" משמע גם כן שזה ממש סיבא ומסובב שמחמת עבודתו ביראת העונש יבוא לעבודה מעולה יותר, ולא סתם מחמת זכות העבודה. אכן אינו מוכרח, וכיון שהצדיקים קבעו כנ"ל, לא יסתור את דבריהם.

ועיין במכתב הבעש"ט לבנו שכז"ל ודע, שיראת העונש, שהוא יראה חיצונית, מורה על ידו יתברך פשוטה לקבל שבים. ויתעורר מזה ליראה פנימית הנקראת אהבה, לקבל באהבה, ואז יפטור מיראה חיצונית וכו'. ודע כי יראת העונש, שהיא יראה חיצונית, מורה על ידו יתברך פשוטה לקבל שבים. למה הדבר דומה: לאיש חיל שלוח מהמלך לקרוא לאדם, והוא בכעס גדול ובפחד, אין לירא מהשלוח, כי אם ילך למלך לרצותו. וכן באהבה וכו'. באהבה טפש מתענג עם שלוח, וחכם תופס השורש, עכ"ל.

(וראיתי מובא מספר דעת משה, פרשת מצורע ד"ה א"י ואם טהרה, שפירש מה שכתוב אצל שמשון, ומעז יצא מתוק, שעל ידי היראה יוכל לבוא לאהבה המתוקה).

שוב ראיתי שרבינו בעצמו הסביר קצת יותר בלקוטי מוהר"ן תורה פז, וכתב שם שיראת העונש נקרא צדק ויראת הרוממות נקרא אמונה, כי מחמת שהוא מאמין באמונה שלימה שהשם יתברך הוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין הוא ירא ממנו, וידוע הוא כי אי אפשר לבוא לאמונה רק על ידי יראת העונש, כי מחמת שהוא ירא מהעונש מאמין שהשם יתברך הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, ומזה בא לאמונה יותר גדולה, עכ"ל ע"ש.

והנראה לעניות דעתי בזה בעזה"י שדברי רבינו מכוונים לתיקון הסיפא, ומציאות היראה באחרית הימים אינו דומה לימים קדמונים, כי מעולם היה הרבה כוחות שהיו שולטים בעולם, מלכים ואלמים וכדומה, שפחדם ומוראם היה על כולם, והיה להם כח להעניש כרצונם, ולא היה לרוב בני אדם זכויות שמורות, והיראה היה קיים בעולם ומורגש ומוחש, ועל כן היה יותר טבעי וקל לשים על הלב שכל מה שיש ליראה בעולם צריכים ליראה בזה מהשם יתברך, שהכל ממנו יתברך, ושלא יענשו. ועיקר היראה לא היה יראה זו אלא לשים אל הלב רוממותו יתברך. ולא כן היום, שברוך השם יש כל מיני זכויות שמורות לכל אדם, ואפילו המלכים והשרים אין להם כח מוחלטת לעשות כרצונם ביד רמה. ולא רואים כל כך אימת העונש. ומי שיש לו יראת שמים, וירצה לשים אל לבו דברי המשנה (אבות ג:א) עקביא בן מהללאל אומר וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, כדי שיכול באמת ליראה מעונש השם יתברך הוא יצטרך לשים אל לבו שהשם יתברך מרומם תקיף ובעל היכולת, ואינו מוגבל חס ושלום לההפקרות ודרכי העולם הנהוג היום. וכן הרמב"ן באגרת כותב שעל ידי ענוה יבוא ליראה הזו: ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' לפני מלך הכבוד שנאמר הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי לבות בי אדם, ונאמר, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. וכאשר תחשוב את כל אלה תירא מבוראך ותשמר מן החטא, עכ"ל. הרי שהרמב"ן הזכיר על יראה זו השייך לשמירה מן החטא השיך ליראת העונש, את יראת הרוממות, לשים על הלב גדולת השם יתברך שאין כל השמים והארץ מכיל כבודו יתברך, כי באמת כדי שבאמת ירגיש שהשם יתברך מעניש, צריך הרבה יראת הרוממות דהיינו אמונה שהשם יתברך מרומם וכל יכול ומנהיג הכל בהשגחה מוחלטת כרצונו. ועל כרחך המידה והשיעור של יראת הרוממות יגרום ויקבע יראת העונש, כי אם לא, איך זה נחשב ליראה כלל [וכמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז', שאפילו הדרי מעלה, בחינת בן, שזוכה להשגות של מה חמית וכו', לא יהיה לו יראה אלא אם כן ישתתף להשגתו את השגת מלא כל הארץ כבודו]. ולכאורה כן מבואר בדברי רבינו (לקוטי מוהר"ן תנינא ד:ה) שכתב שזוכין ליראה על ידי התגלות הרצון וז"ל היינו על ידי שנתגלה שהכל מתנהג ברצונו ית', כי הוא ית' ברא הכל ברצונו בלי שום חיוב כלל, ומחיה ומקיים הכל ברצונו ית', ואין שום חיוב הטבעי כלל, על ידי זה נעשה יראה, כי אזי יש שכר ועונש, ושייך להתיירא מפניו ית' וכו' ע"ש, הרי שכמטע כלל ענין יראת הרוממות בענין של התגלות הרצון, ולא אחשביה ליראה, רק משום שנעשה על ידיה קביעת שכר ועונש.

 

ב' בשיחות הר"ן אות קפה מוהרנ"ת מדגיש שרבינו לא היה נותן יחודים וכדומה לתיקונים, אלא עובדות למעשה, ובעוד מקומות גם כן מצינו שרבינו רצה מאד שהעולם יעסקו במצוות מעשיות.

 

ג' מה שמוהרנ"ת הרבה פעמים כותב שעיקר הלימוד הוא ש"ס ופוסקים (ואף שגמרא כולל במשמעו קבלה כמבואר ברמב”ם עם כל זה ק”ק להעלים את העיקר), אף על פי שבדידיה גופא לא היה כן, כי בתחילה רבינו צוהו ללמוד שולחן ערוך, אבל זה המשיך רק לזמן קצר מאד, ואז רבינו צוהו ללמוד בעיקר קבלה (וכן בלק”מ י:ח העיקר הוא הנסתר). וכן מפורש באריכות בזוהר הקדוש וכתבי האר"י שעיקר הלימוד צריך להיות בפנימיות. וכן מה שרבינו סיפר חלום שבו ראה כבוד התורה שלא ראה דוגמתא, והיו לומדים מתוך ספרים גדולים, שמסתמא היו ספרים של נגלה. וכל זה לכאורה הוא להדגיש עיקר בסיס ומהות של יהודי, שזה גופא שיהודי אוחז מהש"ס ופוסקים כבר מקדש הרבה את השם יתברך, וכבר התחלה בדרך עבודת השם. ראה מש"כ בערך תורה – גמרא או קבלה אות ב'. וכל זה הוא בעיקר כי אנו בעיצומו של תוקף תיקונא של הסיפא. ותראה איך שענין זה של עיקר הלימוד דומה ממש לענין הראשון של חשיבות של יראת עונש.

 

ד' בתחנון, כ' המגן אברהם הובא בבאר היטב (אורח חיים קלא:ב) ז"ל וי''ל אחר רחום וחנון וכו' המזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא (תהלים כה) זוהר והאר''י ז''ל, ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא בלבא רחיקא גרם להסתלק עד לא מטי יומוי ע''ש, ונ''ל דמהאי טעמא אין אומרים אותו במדינות אלו ע"כ, והנה אפילו הספרדים שאומרים המזמור הנכונה חוששים מליפול גם כן פנים על היד, אכן קבלה שמעתי מאנ"ש שרבינו הנהיג אותנו לומר בתחנון את המזמור הנכונה לדוד ה' נפשי אשא – וכן ליפול פנים על היד, ולכאורה הטעם כי בתחנון הכוונה להוריד את הנפש לתוך הקליפה כדי לברר ולהעלות את חלקי הנפש רוח נשמה שנפלו שמה (כמבואר בכוונות האר”י, וכן ע' בשער הגלגולים הקדמה ו' איך שהנשמות ירדו למטה בתוך הקליפות), ולכן נלע"ד שהיום בעוה"ר אנו בעיקר נמצאים בקליפה, ואין שום ירידה, רק צריכים לעלות, ולפ"ז בודאי אין אנו שייכים אלא להתיקונא של הסיפא. [ואגב בענין תחנון ע' מש"כ על חיי מוהר"ן אות תמח].

 

ה' הגנה. אחר החורבן, בני ישראל קבלו עליהם עול הגלות, עם הג' שבועות לא למרוד בגוים וכו'. וזה סוגיא גדולה ואכמ"ל רק להעיר שמצינו כמה נקודות בזה שרבינו גילה שכבר יש דברים לעמוד עליהם. למשל, מצינו בספר כוכבי אור, בראשי פרקים מן האותות והמופתים שנראו מאדמו"ר זצ"ל אות כו (וכן מובא בהוספות לספר חיי מוהר"ן אות קנז) שכאשר הצילו נערה שכמעט המירה דעתה ר"ל, והגוים יצאו לנקום בהם ולקחת אותה בחזרה, רבינו אמר להם שלא יפחדו רק יחקו בידם גם כן מקלות ולצאת כנגדם וכו' ע"ש. ואע"פ שמשמע שם שזה היה נס של רבינו, כי על פי טבע לא היה להם כח מספיק נגד הקמים עליהם, עכ"ז יש בזה הוראה של הגנה של מצוי כל כך.

ובספר המידות, ערך מריבה אות קא כז"ל בשעת מלחמה צריך להכין כלי מלחמה כנהוג, והקב"ה יעשה מה שברצונו, ואין לסמוך על הנס, עכ"ל. ולעידן ההוא הלכה זו נשמע כמעט הילכתא למשיחא.

ויתכן שזה מחמת שכבר מתחילים לתקן מהסוף, ולכן צריכים לעמוד על מה שיש.

 

ו. עמש"כ בשיחות הר"ן אות קנט, שהבאתי שם מהבעל שם טוב הענין להיות תמיד דבוק בהשם יתברך, וידענו שזה היה תחילת עבודתו של רבינו שהיה מקיים שויתי הוי"ה לנגדי תמיד. וכתבנו שם שבליקוטי מוהר"ן תורה נד רבינו הזהיר לא לעסוק יותר מדי בענין הרמזים שהשם יתברך שולח בכל המחשבות דיבורים ומעשים ע"ש. וכתב שני טעמים, מחמת הסכנה ומחמת שיש עבודת השם הרבה יותר חשובה. וזה עדיין צריך אצלי תלמוד רב, אכן לעת עתה המשמעות בזה לענ"ד שאותו הענין שרבינו ביאר שם בתורה נד הוא היה עיקר הלימוד של הבעל שם טוב, וכן משמע מהחוברת עיקרי אמונה שבו הבעל שם טוב מסביר עסקו ע"ש, ואם כן מבואר שרבינו מחדש לנו שלא תהיה זאת מטרתינו. ובודאי על האדם להשתדל תמיד להיות דבוק בהשם יתברך. אכן העיקר בשבילנו תהיה עבודות תקיפות.

והנה אם צדקנו בזה, לכאורה זה להיפוך מהמבואר לעיל, שלפי תיקון של הסיפא העיקר הוא הכמות ולא האיכות. אכן י"ל שאדרבה, כי דבקות פשוטה, זה פשוט שצריכים לעבוד על זה תמיד, ורק הענין להבין את הרמזים ולעבוד את השם על ידם על זה רבינו הזהיר לא לעסוק יותר מדי. ולכן עיקר הכמות של הדבקות קיים. ואילו לפי הדרך של הבעל שם טוב עיקר העבודה לשפר האיכות על כל רגע מהכמות הזה. ואילו לפי רבינו הקדוש מספיק אותו כמות של דבקות תמידית להשם בפני עצמו בשביל תיקון הסיפא, ועיקר העבודה תהיה כבר לזכות לכל מה שיכולים לזכות.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן