צריכים לעשות המצות בשכל וגם צריכים לעשותם בתמימות ובפשיטות

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן תורה ס'

ס:ו כל עבודתם אין להשם יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה, כי עיקר החיות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז) החכמה תחי' את בעליה, וכשהעבודה היא עם שכל, משימין בה חיות שתוכל להתעלות, אבל כשנופל לבחי' מוחין דקטנות, בחי' שינה, אין יכול להתעלות למעלה, ע"כ.

רבינו הזהיר כמה וכמה פעמים והוכיח שלא צריכים חכמות כל עיקר בעבודת השם, אפילו חכמה אמיתי, רק לעבוד את השם יתברך בתמימות ופשיטות (עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד, ושם הבאתי עוד ה' מקומות). והנה תורה ס' כולו בנוי על התבוננות, שבודאי זה השגה גדולה של חכמה. וכאן באות ו' רבינו כותב להדיא שבכל עבודת השם צריכים שכל, ובלי שכל הוא חסר מאד.

ולכאורה ביאור הדברים, שהחכמות שרבינו הזהיר עליהם הם המצאות שהאדם בודה, או אפילו חכמות אמיתיות שהם למעלה ממדרגתו, ולכן בשבילו הם גם כן בבחינות 'חכמות' והמצאות. אכן יש בכל מצוה שכלים של השקפה ראשונה, של מהות המצוה וענינה, וכמו שצריכים לעשות את המצוה למעשה גם צריכים לעשות בדיבור ובמחשבה. משל להקורא בלי לשים לב למה שהוא קורא, אפילו לפירוש המילות לא מכוון, לבין מי שקורא בכוונה והבנה.

ועדיין צע"ק בכל הענין הזה, יעויין בספר שבחי הר"ן אות י', שמשמע שענין תמימות ופשיטות הוא לזרוק את השכל לגמרי, אכן באמת אין לנו מושג מה שרבינו היה משיג בשעת מעשה כאשר עסק בעבודתו המוזכר שם, ומן הסתם שכלו היה מאיר מאד.

עוד יש ליישב כמו שביארתי לקמן בתורה תנינא קכ, שיתכן שאע"פ שרבינו אסר לרוב העולם לכוון הכוונות של האריז"ל בתפילה, עכ"ז היה להם לכוון את הכוונות האישיות להיות מרכבה לשמות השם, וזה בכלל או קרוב לענין של שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש. הרי שהמכוון בכוונות הנוגע להמצוה שהוא עוסק בו, זה קרוב לפגום בהתמימות ופשיטות, מה שאין כן כאשר מכוון רק על אישיותו להיות מרכבה לשמות השם יתברך. והכא נמי עיקר השכל בעשיית המצוה הוא להיות דבוק בעת עשייתו במוחין דגדלות להשם יתברך, ואין זה פגימה בתמימות ופשיטות.

נ נח נחמ נחמן מאומן