החטא של ער ואונן - פרשת וישב

 ב"ה

פרשת וישב

לח:ז וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְקֹוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְקֹוָֽה.

ער בכור, בגמטריא רבי נחמן מאומן ע"ה.

הראשי תיבות של:ער בכור יהודה רע בעיני ע"ה בגמטריא נחמן מאומן. הראשי תיבות של: ער בכור יהודה רע בעיני י', בגמטריא ברסלב.

הסופי תיבות של: ער בכור יהודה רע בעיני ה' ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

פרש"י ז"ל רע בעיני ה', כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן וימת גם אותו, כמיתתו של אונן, ולמה היה ער משחית זרעו כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה, ע"כ.

כל הפרשה תמוה איך בני יהודה חטאו כזה, ועוד הרי ער ואונן לא השוו כוונתם, אלא מיתתם.

ונלע"ד לפרש שער ראה שלא יכול להתגבר על תאוותו לתמר, ולא רצה להוליד בחי' בת, דהיינו כאשר האיש מזריע תחילה מרוב תאוותו, דהיינו שאינו מיוחס אלא להאמא (רש"י מו:טז ז"ל אלה בני לאה ואת דינה בתו, הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ע"כ), ולכן היה משחית זרעו, כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה, היינו כי לא היה לו הסיפוק הזה, להכחיש יפיה בלבו, ושתתעבר ממנו ממש להיות מיוחס לו. והרי זה ממש כמו אונן, שהיה משחית זרעו כי ידע שלא לו יהיה הזרע, ורצה דוקא שהזרע יהיה מיוחס לו. וכל זה תיקן יהודה, כי בראותו שהמלאך מכריח אותו לבוא על תמר, והרי בודאי הזרע ימשך אחריה ולא יהיה לו, ועם כל זה מסר מעשיו להשם יתברך ונתן לה זרעו. ויתכן שגבית הערבון של חותמך ומטך ופתילך היה הסכם או הכרח שבאמת יתן זרעו.

נ נח נחמ נחמן מאומן