מוסר השם אל תמאס - ביאור למה לא מאריכים להודות על כל התלאות על פי דף יומי מסכת מגילה דף לא:

 ב"ה בדף יומי של היום - מגילה דף לא: יש סתירה גדולה ללץ אחד שבדורנו שמטעה את העולם בליצנותו ובשקריו, רחמנא ליצלן.                     

ליקוטי הלכות                     חושן משפט ח"ב

הלכות הפקר ונכסי הגר (פריקה וטעינה ד:יד)

"כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת לילך בדרך זה להאמין תמיד בה' יתברך שהכל לטובה, ולתן שבח והודיה תמיד לה' יתברך בין בטובו בין בעקו, כמו שכתוב, בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגליות לגמרי וכבר היתה גאלה שלמה. אך עקר עכוב הגאלה בכלל ובפרט הוא על ידי רבוי החולקים וכו'" עכ"ל.

והנה בזמננו קמו אנשים שלא למדו ושמשו כל צרכן, ובדו מלבם פירוש עקום בדברים הנ"ל, #thankyouHashem , והקימו את הדברים הנ"ל לאות ומופת שיש עצה פלא לבטל כל הצרות והגלות, והוא על ידי שמשבחים ומהללים את השם יתברך על כל צרה וצרה, תיפח רוחם. והרי הגמרא כותב בפירוש, וכן מובא להדיא בלקוטי מוהר"ן ריש תורה ד', שהאידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דין אמת, ורק לעתיד נוכל לברך על הרעה הטוב והמטיב [ומה שאומרים בשם הצל"ח הוא גם כן טעות גמורה, וז"ל הצל"ח במסכת פסחים דף נ – ולעולם הבא כלו הטוב והמטיב, פירוש שיראה למפרע שכלו הי' מדת טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב, עכ"ל, ודבריו ברורים שעד שהאדם ישיג את השגת עולם הבא, רק אז למפרע ידע שהיה לטובה עד כדי כך לברך עליו הטוב והמטיב, אבל ח"ו להוציא מדבריו שהוא פוסק שיכולים כבר לברך הטוב והמטיב על סמך ההשגה העתידה. אכן לשון הקיצור ליקוטי מוהר"ן (תורה ד) מבואר שיכולים להשיג בעולם הזה השגה כזה לברך הטוב והמטיב על הכל, ז"ל ועל ידי זה זוכה לידע שכל מארעותיו הם לטובתו, ויברך על הכל הטוב והמטיב, שזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, עכ"ל, וזה דרגה שלכאורה לא זכו אליה בכללי אפילו רבי עקיבא ורבו נחום איש גם זו, שהם סתם קבלו בשמחה ובאמונה את הגזירה, (ורבי עקיבא הפסיד את התרנגול והחמור אע"פ שזה היה לטובתו אבל הפסיד אותם  – ובודאי גם זה היה תכלית הטוב אבל הוא לא ראה את הטוב בזה רק שעדיף לאבד אותם להינצל מהליסטים) אבל לא ממש ברכו עליה שהיא טובה], והמכחיש דברי חז"ל ודברי רבינו הקדוש בכלל אפיקורוס רחמנא ליצלן, ולא רק שמכחישים דברי חז"ל (וכן עיין במסכת מגילה דף לא ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, ובתוספות שם פירשו משום דאמר הקב"ה אני אמרתי 'עמו אנכי בצרה' ואם כן אינו דין שיברכוני על הצרות שלהם. ועיין בשיח שרפי קודש ב:תרפד שפעם רבינו ביזה את רבי נתן, ורבי נתן המשיך לאכול, ורבינו הקפיד עליו וצוה אותו להפסיק. ועיין במסכת ברכות דף ס. שעל הרעה שיתהפך לטובה צריכים לברך ברוך דיין האמת), מכחישים את השכל, ופורקים עול מלכות שמים, שבן אדם בצער, על כרחך צריך לעשות חשבון נפש על מצבו, ולא חס ושלום לצאת מדעתו ולהשתגע ולהתחיל לשיר ולרנן [ומה שמצינו במסכת עירובין (יט.) אדם מתחייב הריגה למקום שותק שנאמר לך דומיה תהלה ולא עוד אלא שמשבח וכו', וברש"י שם נוחין לו יסורין שמקבלן באהבה, ע"כ, לכאורה היינו משום שדנו אותו בפירוט על עון מסויים, ומצוה עליו לקבל את פסק הדין, ולכן יש לו לשבח, אבל סתם יסורים מאמינים ואומרים שהם לטובה, אבל רק בעולם הבא משיגים באמת טובתם. ובזה י"ל הגמרא במסכת מגילה דף לא: אין מפסיקין בקללות, מנא הני מילי אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס, ר"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות [ובתוספות ד"ה אין הביא (מהמדרש דברים רבה פד:א ומסכת סופרים (יב:א)) ז"ל וא"ר יהושע דסכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם, עכ"ל, ובמפרשים שם ביארו שעכ"פ היחיד חייב לברך גם על הרע]. אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתו"כ אבל קללות שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, ע"כ. החילוק של אביי הוא שכל עוד שהיסורין הם כלליות ומן השמים אי אפשר להתיחס אליהם אלא כרעים, מה שאין כן מאחר שהם באים דרך משה, שהוא ראש סנהדרין, והם שייכים רק להיחיד, הוא בחטאו יומת, ומקבל עליו את הדין, אם כן שפיר יש היכולת להתיחס עליהם כתיקון. ושיטת הר"ן (ד"ה הללו) שדברי אביי הנ"ל אינם אלא לטעמו של ריש לקיש, שאין מברכים על הפורענות, אבל לרבי חייא בר גמדא, שיש בזה משום מוסר ה' בני אל תמאס, אין שייך לחלק. ועיין בשיחות הר"ן אות קב ז"ל ואפלו היסורין שיש לאיש כשר מחמת הצער של החרטה כשנזדמן לו איזה פגם או איזה עברה חס ושלום, אפלו אם חס ושלום עבר עברה ממש רחמנא לצלן, אחר כך כשזוכה להתחרט עליו אף על פי שיש לו צער גדול מאד ויסורים גדולים על שבא לידי מכשול או לידי עברה רחמנא לצלן, אף על פי כן גם אלו היסורין אינם יסורין כלל, כי זה הצער והיסורין שיש לו על שעבר עברה חס ושלום, אלו היסורין הם מוסיפים חיים להאדם בבחינת (משלי י:כז) יראת ה' תוסיף ימים, עכ"ל. הרי מדובר שהאדם מצטער ומתחרט על העברה שעשה, אז בודאי זה תקון ישר שאפילו בעולם הזה יש להכיר טובתו. ושוב ראיתי מש"כ בשערי תשובה (שער שני אות ד) שכאשר יקבל האדם את מוסר ה' וייטיב דרכיו ומעלליו ראוי לו שישמח ביסוריו, משום שהם מועילים לו תועלות, ויש לו להודות עליהם לה' יתברך כמו על שאר ההצלחות, שנאמר (תהלים קטו:יג – והוא בסוגיא דברכות ס:) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, (תהלים קטז:ג-ד) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וכו' ע"ש, הרי שכתב שיש לו להודות להשם יתברך כמו על שאר ההצלחות – אבל רק לאחר כך, לאחר שקיבל את מוסר ה' והטיב דרכיו, רק אז ראוי לו שישמח, כי אם יקבל את התיקון שלהם יש לו מה לשמוח בהם שהם חלק מהמצוה של תשובה שהוא עושה, וכמשנ"ל]. וכל הצדיקים כמו נחום איש גם זו, שהיה אומר שגם זו לטובה, דהינו שקיבל את הכל שהוא לטובה, אבל לא מצינו שהוא התחיל לשיר להשם יתברך ולהודות על הצרה, וכן רבי עקיבה, וכן רבינו הקדוש בעת שביתו נשרף, הוא קיבל את זה בשמחה, אבל לא התחיל לשיר ולהודות ולרנן להשם יתברך על זה, אפילו שהיה ממש בשמחה, כי עד שממש רואים ומרגישים הטובה אין זה שבח והלל להשם יתברך לשיר עליו, וזה פשוט וברור מאד.  ואין כוונת רבי נתן פה אלא לקבל את הכל באמונה שלמה שהוא לטובה, ויכול להודות להשם שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע ר"ל , ואפילו להגיד תודה על המצב שלא טוב שאתה מאמין שהכל לטובה כי גם בעולם הזה מברכים על הרע ומודים שהכל לטובה – והנוסח לזה, יכול לאמר כמו איוב (א:כא) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, או יאמר כנוסח נחום איש גם זו: גם זו לטובה, או יאמר כנוסח רבי עקיבא: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:), ולשיר ולהודות להשם על כל שאר הטובות שנעשים לו בכל עת, כמו שרבי נתן כתב בכמה מקומות שכן צריכים תמיד לעשות, למצוא דברים להודות עליהם להשם יתברך, ולהודות עליהם, וכן להודות על מה שלא הגיע לא יותר גרוע כמובא, ואז יכולים להתמודד עם כל מצב שבו נמצא, לצעוק להשם עליהם לישועה (לא לאבד את השכל ולהודות על הצרה , רק להאמין שהוא לטובה ועליו לצעוק להשם לישועה). 

(בהשגחה, אחר שכתבתי את זה, מי שהוא הראה לי ממפרסם אחר, שכתב לפני ג' שבועות, בפרשת בשלח תשע"ט שאין עושים הודאה רק על הטובה, והביא (אות טז) איך שהשכינה מצטער כאשר יש צרות בעולם, ושאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר ג:ו).) . ועיין במסכת שבת (קיח:) הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, ופרש"י ז"ל, שנביאים הראשונים תיקנו לומר ברפקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים, וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ, עכ"ל. ומזה יכולים לדון קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שהנותן שבחים להשם יתברך על הרעה, הוה ממש לץ גדול רחמנא ליצלן וכמחרף ומגדף, השם ירחם. 

והם מפרסמים ומבטיחים נסים על זה, ואני מאמין להם, כי זה בדיוק מה שמבואר במסכת עבודה זרה (נה.), יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת – הלך זה לבית עבודת כוכבים! אמרו יסורין, דין הוא – שלא נצא, וחוזרין ואומרים, וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד שבועתינו, ועיין שם שאדרבה העבודה מטעה את העולם לעבוד אותה רחמנא ליצלן בהראות להם קיום הדברים השם ירחם, וכן הוא ממש ככה, שזה רצון הסטרא אחרא להוציא בני אדם מהשכל, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה א', שרוצה לעשות אותם משוגע ממש, וזה דרך שגעון להרבות בהודאה על יסורין – ועוד לחשוב שבאמת הגעת למדרגה כזו, השם ירחם.

וע"ע במסכת פסחים (נד:) ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן יום המיתה ויום הנחמה וכו' ע"ש ופרש"י ויום הנחמה, של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו, ופירש הבן יהוידע (ד"ה שבעה) כיון שאם היה יודע, היה שמח בישועתו קודם שיגיע זמנה, וכיון שהקב"ה קצב לאדם מידה מסוימת של צער כדי שיתכפרו עוונותיו עד ליום ישועתו, ועל ידי ידיעתו את יום ישועתו יצטער פחות, אם כן נמצא שלא יתכפרו כל עוונותיו על ידי כך וכו' ע"ש. ובודאי על האדם להתגבר באמונה להאמין שהכל לטובה, ובזה בודאי יתכפר לו עונו. אבל על כל פנים מבואר שהאדם חייב להתיחס לגזירת השם יתברך שהוטל עליו לכפר עוונותיו. ועיין בשיחות הר"ן אות קב ז"ל אבל איש כשר מאחר שמאמין בהאמת, ועקר תקותו הוא לעולם הבא, על כן חייו טובים מאד. כי כל מה שעובר עליו הוא מאמין שהכל לטובה כדי להזכירו שישבו מעוונותיו או בשביל כפרה על עוונותיו כדי שיזכה לחיי עולם הבא לטוב הנצחי וכיוצא בזה (והמשך דבריו מה שנוגע כאן הבאתי למעלה בענין שהיסורין הם לטובה ע"ש), ע"ש.

ע"ע בברכות משנה ו:ג רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו, ואע"פ שאין הלכה כמותו, הרי קם בשיטתו, על אף שלא מצינו שום תנא או אמורא שחולק על הכלל שהכל לטובה. 

וע"ע ברש"י עה"פ (ויצא ל:לה) הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ז"ל שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות, עכ"ל. הרי שאפילו הודאה על חלקו כבר לפנים משורת הדין.

נ נח נחמ נחמן מאומן