להסתכל בשמים ברגעים הראשונים של הבקר

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן 

תורה קמט

ובבקר טוב להסתכל על השמים ועל ידי זה נמשך הדעת, ע"כ, וציינו למש"כ בזוהר הקדוש (פרשת בשלח, שמות נז.) בשעתא דנהיר צפרא משכין עליה חד חוטא דחסד מסתכל ברקיעא שריא עליה נהירו סכלתנו דדעת קדישא, ומתעטר ביה בר נש, ודחלין מניה כלא, ע"כ. ועיין ספר דניאל (ד:לא) ולקצת יומיא אנה נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת ומנדעי עלי יתוב וכו' (והמילה הקודמת, מסוף פסוק שלפניה: כצפרין, גם לשון צפרא ובקר).

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' תרפז, מכון רמח"ל) ז"ל בכל יום כשהשמש יוצא, אז מתעורר החסד – שבו נעשתה כל הבריאה, והוא מתעורר בכח שלום, בסוד: לעושה אורים גדולים (תהלים קלו:ז). שגם עכשיו תחלת הארה היא בבחינת אור שנברא ביום ראשון (!) וכמו שעתידים להיות לע"ל, אלא שאין זה עומד כי אם רגעים מעט, וחוזרים ונשארים בבחינת המעשה, להנהיג את העולם כראוי. לפיכך נקרא: בן זרח, כי הזריחה נעשית מתחלה בכח. ואז בא ושולט בחי' יובב, וס"ז: כי נשאתי ותשליכני (תהלים קב:יא), ע"ש.

ולכאורה לפי דברי הרמח"ל מבואר שיהיה ענין להסתכל בשמים – לאור זריחת השמש – ברגעים הראשונים דייקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן