תוכחה של הצדיק על איש העושה מצוה

תורה ל:ז ועקר התגלות החסד וכו' הוא על ידי תוכחה וכו' וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון, שמבזים אותנו, אעפ"כ צריכין אנו לקבל תוכחתם כדי לקבל על ידו את החסד כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות, כי אין אדם נתפס על צערו וכו' ע"ש.

והוא קצת פלא לאור מה שרבינו גילה בתורה רפ"ב ובתנינא תורה ח', שהדרך היחיד ליתן תוכחה הוא בדרך של השיר של חסד, שאינו מבזה ומביש כלל את ריח השומעו, וצריכים לבנות את האדם על ידי הנקודות טובות, ואילו כאן רבינו מטיל את החיפוש לזכיות על השומע התוכחה, שהוא צריך לדון המוכיח המבזה אותו לכף זכות.

וי"ל שכאן התוכחה הוא על מעשה המצוה, כמבואר שהצדיק קיבל בלבולים מהתפלות, והצדיק מבחין בין המתפללים כפי בחינת העזות דקדושה שיש בהתפלה ובהתורה של כל אחד, ואז הצדיק מוכיח את המתפלל על תפילתו שלא היה בשלימות כמו שצריך, והרי מבואר שהתוכחה בא על טוהר המעשה והתפלה של אותו אדם, ואולי כביכול ניתן לומר שהצדיק קצת אשם בזה שהוא מוכיח את העושה מצוה. ולכן על האדם השומע להיות עכשיו כאילו הוא הצדיק, ולהתחזק באותו עזות דקדשה שלו (כמו שמבואר בתנינא תורה ח' שזוכין להשיר פשוט כש"ר על ידי עזות דקדשה) ולחפש רק את הזכות והטוב - לדון את הצדיק המוכיחו לכף זכות. ואז החסד נתגלה על ידי התוכחה, ודו"ק.