עיקר הצדקה זה לפתוח ולהשפיע משערי אמונה את הדעת

ב"ה

לקוטי מוהר"ן 

תורה לא

בהתחלת התורה רבינו מייסד: 'צדקה – רחמי, ועקר הרחמים על ידי הדעת' (וזה פשוט שדעת כולל כל הטבות וגמילת חסד שבעולם, כי דעת קנית מה חסרת), ובאות ב' רבינו מייסד : 'עקר החשיבות הצדקה היא האמונה'', ולפי זה עקר החשיבות של הדעת (הרחמים שעל ידי הדעת, ולכאורה היה צ"ל שהדעת הוא עיקר החשיבות של הרחמים שהוא פועל, אלא ע"כ שהאמונה היא עקר החשיבות של הדעת) היא האמונה. ובאמת דבר זה מבואר בכמה מקומות בדברי רבינו, שצריכים תמיד להעלות את האמונה, דהינו לעשות ממה שהוא רק מאמין לידיעה, ושוב להאמין עוד יותר.

אכן כמה דברים צריכים עיון, ובפרט לאור מה שאיתא בגמרא מסכת סוכה (מט:) ז"ל וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל. וא"ר אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ע"כ. ופרש"י ז"ל אלא לפי גמילות חסדים שבה, הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, עכ"ל. והנה הבניהו לא פירש כמו רש"י אלא פירש שמשתלמת לפי התוצאה, כמה עזר באמת. ואילו רש"י לא תולה התשלום על התוצאה דוקא, רק בכמות שהאדם השקיעה וטרח שיהיה תוצאה טובה. ונלע"ד לפי רש"י אדם שהיה עובד וכל כוונתו להרויח כסף ליתן לצדקה גם כן חשוב כטורח. ועכ"פ מבואר שתכלית הצדקה נמדדת לפי מטרת התוצאה, דהינו או התוצאה עצמה, אי נמי על כל פנים הטורח לקראת התוצאה. ואיך רבינו קובע שעיקר חשיבות הצדקה היא אמונה, למה כל כך חשוב האמונה של הנותן, אם הצדקה אינה משתלמת אלא לפי הגמילות חסדים שבה (ואכן באמת אמונה חשובה יותר לזריעה, כמו שדרשו חז”ל והיה אמונת עתיך – זו סדר זרעים). ואולי יש לדחות, שכפי האמונה של הנותן כך הוא טורח. ועוד יש לדחות שהרי הגמרא מיירי רק לענין תשלום הצדקה (דהיינו לכאורה בעולם הזה בבחי' אוכל פירותיהם בעולם הזה של גמילות חסדים), דודאי יש הבדל עצום בין מי שהוא נותן אלפים ורבבות למי שנותן פרוטה. וזה עיקר הצדקה גופא, לא הגמילות חסדים שבה, ועיקר חשיבותה היא אמונה, הגם שזה גופא צ"ב למה.

ועוד י"ל שבאמת כוונת רבינו הוא רק שהאמונה הוא שלמות של הצדקה, ולכן גם כן נחשב כעיקר חשיבותה, אבל עיקר הצדקה אינה אלא כפי הגמילת חסד שבה.

ומה שרבינו ייסד שצדקה זה רחמים שע"י דעת, גם כן צ"ב ככל הנ"ל אם הרחמים והדעת הזו הוא ענין הגמילות חסדים הנ"ל (ובאמת רש"י כתב שנותן לבו ודעתו).

והנה רבינו כותב עוד ז"ל ואין שלמות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות, ע"כ. הרי שהנותן צדקה משפיע על עצמו מאמונה שהיא מקור הברכות, וידוע שעל ידי אמונה זוכים לדעת כנ"ל, כי כל מה שזוכים ליותר אמונה, האמונה הישנה נעשה ידיעה. וידיעה זו גופא מראה את עצמה בעשיה, וכמש"כ אצל השם יתברך וכל מעשהו באמונה, והרי עיקר מעשהו של הש"י הוא מקדש ה' כוננו ידיך, ובית המקדש היא בחי' דעת כדאיתא בכ"מ בכתבי רבינו.

ולכן נראה שאלו הברכות שהנותן צדקה ומפייס את העני מקבל, רבינו מגלה שבאמת על הנותן והמפייס לעורר ולהאיר את הברכות האלו מראש, ולעשות כן בשלמות כראוי אי אפשר אלא בכח שבת בכח האמונה, ועל ידי הארת האמונה הוא יכול להשפיע דעת-בדעת. והרי העיקר הוא האמונה שהוא יכול להאיר, שכפי מעלת האמונה כן יזכה לדעת עליון להשפיע.

והרי לפי דברינו עיקר הטורח להגמילת חסדים שהזכיר רש"י הנ"ל הוא להשיג אמונה שלמה, ורבינו כבר גילה בלקוטי מוהר"ן עה"פ מקצר רוח ועבודה קשה, שבאמת כל הטרחה היא מחוסר האמונה, הרי שעיקר הטרחה באמת היא השגת אמונה שבזה כולל ומבטל כל הטרחה שבעולם.

נ נח נחמ נחמן מאומן