ביאור הגמרא סנהדרין כז. עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל

ב"ה

סנהדרין כז. עד זומם רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך ע"ש. והקשו שהרי גם רבא מודה שאין חידוש כאשר הכת שני מעיד על הכת הראשון. ותירצו שהרי כאן הכת הראשונה כבר נחקרה עדותן וכשרה היא ועומד נגד עדות של הכת השניה, ואינו דומה לעדות על כשרותן, שאז אין להכת ראשונה שום טענה. והתורה חידשה שעם כל זה, הרי עדות הכת השניה היא על גופן של הכת הראשונה ואין להם טענה נגדה. ובקלות יש לדחוק שאין זה חידוש. ונלע"ד ליישב שהחידוש של התורה הוא שמגלה שהכת הראשונה זממו, וזה חידוש עצום, כי באמת מנא לן האי, בסתם עדות מכחשת, מנא לן מחשבות וכוונת העדים, אולי סתם טעו וכדומה. ולכן אפילו אם רבא סבירא ליה כרב חסדא, שעדים המוכחשים פסולים למפרע כמו שהקשה תוספות, ותירצו שהפסול של סתם עדים מוכחשים אינה אלא מספק, ואילו בהזמה הם פסולים ודאי. וזה חידוש של עדים זוממים, דאילו בכל שאר פסולים שנפסל את הכת הראשון, אפילו כאשר יעידו עליהם שהם גנבים וכדומה (ועיין לעיל כו. דעה שאפילו בהכי לא פסלי עד דאכרזיה, וזה קצת סמך לדברינו) ופסולים ממש מעיקרא, אבל עוד לא קבענו שהם ממש עדים שמשקרים בכוונה, אלא שאין לנו לסמוך עליהם בודאות, רק בעדות הזמה התורה קבע וגילה לנו שעל כרחך מבואר הדבר שאלו העדים הם זוממים בכוונה לשקר. וכן בתירוץ האחרון של תוספות על הא דרבא ס"ל כרב חסדא דעדים המוכחשים הם פסולים למפרע, וא"כ מאי שנא עדים זוממים, ותירצו כי חידוש הוא, ועל חידוש אין ללמוד אלא החידוש, והקשה רע"א שהרי החידוש אינו אלא נאמנות של הכת השניה, אבל פסול הכת הראשון אינו חידוש. ולפי מש"כ מיושב, שהתורה חידש בעיקר על פסול הכת הראשון, שהם לא סתם לא נאמנים, אלא הם פסולים כי הם זוממים בעדותן.

ויסוד הענין י"ל על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה נה, כי הרשעים ממשיכים בחינת רע עין על שונאיהם בחינת (ברכות ז:) ולא עוד אלא שרואה בשונאיו. והאדם נצול מרע עין הזה על ידי למוד זכות שלמד על הרשע, כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע. וזה שאמרו חז"ל (ברכות ז:) ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנאמר מרום משפטיך מנגדוץ וזאת הזכיה שזוכה בדין, שמלמדין עליו זכות, על ידי זה נצול הצדיק מרע עין של הרשע, כי לסלק הדין והמשפט צריך לזה התגלות היד, בבחינת (דברים לב) ותאחז במשפט ידי, שלא לשלט על הרשע, וכשנתגלה יד ה', אזי נעשה צל, שבו נתכסה הצדיק מארס של הרע עין וכו' ע"ש ופירש בזה (תהלים לז) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, הינו עם רע עין כנ"ל, וה' לא יעזבנו בידו, בידו דיקא, הינו בהתגלות יד ה' כנ"ל. ועל ידי מה נתגלה יד ה', על ידי ולא ירשעינו בהשפטו – על ידי בחינת ותאחז במשפט ידי, בחינת: מרום משפטיך, כנ"ל, כי על ידי זה כהו מאור עיני הרשע, בבחינת (ישעיה כח): שגו בראיה, על ידי פקו פליליה. זהו בחינת משפט, שזוכה בדין, על ידי זה שגו בראיה, נחשך מאור עיניו כנ"ל. ובאות ח' כז"ל ועל ידי בחינת ארץ ישראל לא די שנצול מרע עין של רשעים, אלא גם רואה בהם מה שהם רצון לראות בו, ע"ש כל זה באריכות.

הרי שיש מצב שהשם יתברך נותן קיום להרשע – שהוא העד בסוגיא שלנו – רק שמחליש עינו, אבל עדיין יש קיום לדבריו ולעניניו. עד שבזכות האבות וארץ ישראל הצדיק זוכה לקיים בו דין כאשר זמם, כי ארץ ישראל הוא בחי' עמנו הייתם, כמבואר שם שזוכים לזכות אבות וארץ ישראל על ידי תפילה שמתפלל בהיכל המלך, ששם כולו אומר כבוד, ועל כרחך כולם עמו באותו מקום, הוא יחודו יתברך, ובזה זוכה להכריתם לגמרי. אבל זה חידוש של ארץ ישראל, בחי' מראשית השנה, ובחי' חידוש של האבות, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר, שאז יכולים לקבוע שהרשע הוא רשע ובחטאו ימות, אבל עד שזוכים לזה, אפילו אם יש עדות מוכחשת שסותר דבריהם, אינו מספיק רק להחליש ראות עיניהם וכח עדותן, והדבר בספק, ויש דעות שעדיין כשרים להעד, או שפסולים רק מספק, ודילמא טעו. רק כאשר הכת השני יכול להגיד עמנו הייתם, אז התורה קובעת שהכת הראשון ממש זממו להרע, ושוב אין יד ה' מכסה עליהם, אלא מרשיען. ולפי רבא זה החידוש חל מכאן ואילך, כי עד אז היה קיום של כי ותאחז במשפט ידי. ואביי סובר שגם ותאחז במשפט ידי פוסל למפרע, כמו שדרשו חז"ל על זה, שביד השם יתברך להחזיר את החץ אפילו לאחר שהכה.

נ נח נחמ נחמן מאומן