כשוף

ב"ה

בספר המדות (ערך כישוף אות ג) רבינו הקדוש גילה בזה"ל:

אין הכשוף מזיק אלא לבעלי גאוה, עד כאן.

ועיין עוד בזה בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות:

ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים...

ויש לפרש טעמא, כי תועבת ה' כל גבהי לב, והגאוה הוא בחינת עובדת אלילים כמובא (לקוטי מוהר"ן תורה י' ועוד מקומות). ועבודה זרה כתותי מכתת שיעורי (זה דין בגמרא - עיין למשל במסכת עירובין דף פ' שעבודה זרה כמו אשרה חייב לשרפה, ולכן רואין אותה כאילו היא נשרף כבר ואין לה שיעור ומציאות של רוחב ואורך ועומק, וכמעט כמאן דליתא בכלל). אלא שעבודה זרה של ישראל אין לה ביטול, וכל היכא שהאדם יש לו גאוה הרי אחשביה (דהינו הוא כמו שני דברים שאינן ברשותן של אדם ועשאן התורה כאילו ברשותו לעבור עליהן, חמץ בפסח ובור ברשות הרבים - שהם גם כן ממש עניניו ובפרט חמץ כידוע, וכמבואר כל זה במפרשים), ורק מי שהמיך רוחו אז האנוכיות שלו כנבער מן העולם. והרי רש"י בפרשת וארא גילה בטעם למה החרטמים של פרעה לא היו יכולים להוציא את הכינים וכתב ז"ל (שמות ח:יד) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה, עד כאן לשונו. ולכן הצדיק הענו הוא כבריה פחותה מכשעורה ולא יכול עליו שום כשוף ושדין, שנזכה גם אנחנו לענוה כזו בעזה"י.

וכיון שבאת לידי פרשת וארא - אכתוב עוד רעיון בעזה"י בסוף הפרשה כתוב (שמות ט:כט) ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' ופרש"י ז"ל אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים, עד כאן לשונו, וטרחו המפרשים ליישב בזה כמה סתירות שנראה שבאמת משה רבינו התפלל כמה פעמים בתוך העיר, ובאמת קשה בכלל איך יכולים לפסול את כל העיר מלהתפלל שם בכלל. ויש לאמר שהרי זה היה מיד אחר מכת ברד, וכל הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים (שם ט:כ), והנה מקנהו של המצרים היה יראתם (רש"י שם ח:כב) העבודה זרה שלהם, ומן הסתם אם היו מכניסים את מקניהם לבתיהם, יהיה צר להם וקנאה עם העבודה זרה שהיו מחזיקים בתוך ביתם, ולכן ניתן לאמר שלעת עתה הוציאו את כל העבודה זרה שלהם שהיה בביתם החוצה לפנות מקום למקניהם. ולכן ניתן לאמר שדוקא עכשיו במכת ברד כל העבודה זרה - חוץ ממקניהם - היה בחוצות של העיר, ולכן משה רבינו לא היה יכול להתפלל אז בתוך העיר.

עוד בענין כשוף

רבינו הקדוש גילה בספר המדות, ערך ההתנשאות אות ה':

כְּשֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן לְהַשָּׂר בִּשְׁבִיל אֵיזֶהוּ הִתְמַנּוּת, שֶׁיַּעֲבִיר אֶת חֲבֵרוֹ וִימַנֶּה אוֹתוֹ, זֶהוּ כְּמוֹ כְּשֶׁוּף. 

ויש להשוות את זה למה שרבינו אמר על אלו שמתפללים עם כוונות האריז"ל ולא ראויים לזה - בלקוטי מוהר"ן תורה קכ - שזה כמו כשוף - כי גם בזה גם בזה האדם מצוה לכוחות עליונות לעשות כפי פקודתו, ואם הוא לא ראוי לזה הרי בעצם פקודתו לא יגע בכלל אל הקדושה, והרי הוא כמו מצוה לשרי העכו"ם השדין ולילין לעשות פקודות, וכמו הנותן להם כסף לעשות כרצונו.

נ נח נחמ נחמן מאומן