השלושה שבועות עד תשעה באב ושבת נחמו - להגיע לרחל דרך לאה - ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פה

תנינא תורה פה

אגוזים הנקראים לוזים, הם רומזים לבחינת לאה שהיא בערף, שהיא נקבא ראשונה, ואחר כך נכנסין לבית המקדש, שהוא בחינת: יעקב קראו בית אל (פסחים פח). וזהו שפרש רש"י (שופטים א), שדרך לוז נכנסין לבית אל. וזהו (ישעיה מ): "נחמו נחמו". שתי פעמים נחמו גימטריא קדקד, שהוא בחינת ערף, שעל ידה נכנסין לבית אל. וזהו שלשה שבועות שהם עשרים ואחד יום שבין המצרים, וכנגדו באילן לוז. בשביל זה נוהגין לאכל ביצה בסעדה המפסקת בתשעה באב, כי הביצה נגמרת בעשרים ואחד יום, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (בכורות ה) (עין תוספות שם): תרנגלת מולדת לעשרים ואחד יום וכו', וכנגדו באילן לוז. וזהו העצם לוז שיש בערף אדם, שישאר אחר כליון הגוף, וממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחית המתים. וזהו עקר נחמותינו, בחינת 'נחמו נחמו' כנ"ל, כי על הגוף נאמר (רות ג): "שכבי עד הבקר", שהוא עת התחיה, והנה בבקר והנה היא לאה (בראשית כ"ט) - הינו עצם לוז הנ"ל, שעל ידה נתבנה הגוף. ובשביל שכל כונתו של יעקב היה בשביל רחל, נאמר בבני רחל, דהינו יוסף: "ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מ"ט), ובבנימין כתיב (דברים ל"ג): "ובין כתפיו שכן". רמז, שעל ידי בחינת לאה שהיא ראשונה, יכול לבוא לבחינת רחל. קדקד וכתפיו זה בחינת לוז הנ"ל. ערף גימטריא ש"נ ראשי תבות: שבת נחמו, רמז להנ"ל:

דרך לבית א-ל מלוז – מהערף.

בית אל עם האותיות = 448, לוז = 43, הרי 491, וזה דרך העורף, דהיינו באחוריים, נ נח נחמ נחמן מאומן.

אגוזים הנקראים לוזים הם רומזים לבחי' לאה שהוא בעורף וכו' ע"ש.

יש להאיר שבאנגלית אגו, זה האנוכית שיש להאדם, אגוז, זה לשון רבים. לוז, באנגלית, זה לאבד. אז אגוזים לוזים, זה לשון לאבד את האגו!

לוז בגמטריא גם – כינוי ללאה (עיין בספר עץ חיים, שער לח, פרק ה מ"ת, ובספר קהילת יעקב ערך גם). ועיין לקמן הפסוק שמוכיח כדברי רבינו כאן.

לאה שהוא בעורף שהוא נוק' ראשונה ואח"כ נכנסין לבית המקדש שהוא בחי' יעקב קראו בית אל וכו' וכו' שעל ידי בחינת לאה שהיא ראשונה יכול לבא לבחי' רחל, ע"ש.

יש לזה רמז בתהלים (קמו) עשה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השמר אמת לעולם. הראשי תיבות של: השמר אמת לעולם: לאה, הסופי תיבות של: בם השמר אמת לעולם ע"ה בגמטריא רחל בית אל (ע"ה בגמטריא תרפ"ב השנה שסבא קיבל את הפתק!).

ספר אדיר במרום (עמ' רמ – ספינר) כז"ל ויאהב יעקב את רחל (בראשית כט:יח) מגמת יעקב הוא לרחל תמיד, אלא שיוחצא משם מה שיוצא, לפעמים התעוררות רחל, ולפעמים התעוררות לאה, בכל הבחינות הפרטיות שיש. והזה זה סוד: ותצא לאה לקראתו (בראשית ל:טז), כי לאה היא תמיד היוצאת לקראת יעקב, כי כוונת יעקב אל רחל, אלא שמשם נולד התעוררות לאה היוצאת ומזדמנת לזיווגה, והבן היטב. וזה סוד: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וכו' (בראשית כד:סג), כי הנה יצחק הולך לתקן לרחל בכח הגבורה שלו, כנ"ל בסוד: וישב ויחפור בארות וכו'. אך מכח התקונים האלה מזדמנת אליו לאה להזדווג, שהיא רבקה שניתנה ליצחק. ונמצא לפי זה שאף על פי שאנחנו אומרים שכשבאה לאה פב"פ עם ישראל, אז נשאר מקום לרחל שעולה עד הדעת. אינו שפניית המקום יגרום זה. שהרי בלילה אינו כך. אלא אדרבא, זווג לאה עצמה נמשך מפני היות כח זה ברחל להתעלות עד למעלה, בכח חזרת תפלת שחרית כנ"ל. ולכן תפנה לה לאה מקום, והיא תבוא פב"פ בזווג, ואז נמשכת רחל למקום הראוי לה להמשך. והנה זה סוד: ויהי בעלות המנחה, והיא לאה העולה מעצמה, בסוד: ותצא לאה לקראתו, כי בעוד שהז"א מכוון לתקן רחל בכח הגבורה, עולה משם זאת המנחה שהיא לאה, עכ"ל.

ועמש"כ כאן רבינו: והנה בבוקר והנה היא לאה (בראשית כט:כה – ויהי בבקר והנה הוא לאה)....

והנה עוד כתוב (בראשית כט:ל) ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה. גם כינוי ללאה, ובגמטריא לוז כמו שהבאתי לעיל. הרי שכאשר בא אל רחל, קודם פגש בלאה, ויבא גם אל רחל.

כי על הגוף נאמר שכבי עד הבוקר שהוא עת התחי', והנה בבוקר והנה היא לאה, היינו עצם לוז שע"י נתבנה הגוף ע"ש.

לפי זה מובן הסגולה שרבינו כתב בספר המדות (ערך שנה אות ד) מי שאינו יכול לישן, יעלה על מחשבתו אמונת תחית המתים, ע"כ. כי השינה היא מה שצריכים לעשות להגוף כדי להגיע לעת התחיה כנ"ל.

דברי רבינו בתורה זו קשה מאד לעמוד על פשוטן, כי כותב שלוז היא בחי' הקדקד וכתיפיו, וזה נחמו נחמו גמטריא קדקד, ואיך יכול להיות שהקדקד הוא בחי' ערף? ואפילו שבת נחמו רבינו כותב שזה בחי' ערף. ונראה לעניות דעתי הדברים מפותחים היטב על ידי מה שהרמח"ל גילה בספר אדיר במרום (קנד- ספינר, רנ – מכון רמח"ל) ז"ל:

דע כי שני ראשי הכתפין דא"א, מהם נעשה הדעת בז"א. כך כל הכתפין מתלבשים באו"א והאור נמשך בתוכם, ואחר כך מהם נעשה מוחין חו"ב בז"א. והאמת כי דעת דא"א הוא עומד כאן בין הכתפים, ועל כן מכחו נמשכים הקוצין האלה בכל תקוניהם עד כנגדו, דהיינו – עד בין הכתפים, ואז מתפשטת ההארה בכל הכתפים.       ... הנה מוח הדעת ממשיך הקוצין בכל כחותם למטה כנגדו, ואז מקבלים זה האור הגדול ראשי הכתפים, שמהם יעשה הדעת בז"א, והם נקשרים בקוצין האלה מכח ההארה הזאת, עד שאחר כך אפילו בז"א עצמו יוכלו להמשיך אור הנימין האלה וכו' וכו' מכח[ו] יקבלו ההארה גם שאר ב' המוחין חו"ב, ואז יוכלו לבקוע במצח דז"א ולצאת לחוץ בסוד תפילין, וגם יחזרו לאחור ויעשו הקשר בעורף...             כל מאור למטה לפי פעולותיו צריך שיהיה לו שורש בא"א, להיות נמתק ונשגב מן הס"א. והנה העורף בז"א הוא מקום יניקת הס"א, ושם צריך שיהיה לה הכפיה, והוא באמת סוד (בראשי מט:ח): ידך בערף אויביך... וכו' ... והאחור הוא המקום שאין האורות מאירים, וכך הם פנים ועורף. והס"א אינה יכולה לאחוז בפנים כלל, אלא באחור. ועל כן למטה בעורף יש יניקת הס"א כנ"ל, כי הוא המקום הראשון שהיא יכולה להתחזק, ומשם היא מתגברת לינק וכו' אך בא"א ודאי אינ יונקת, אלא שצריך ליעשות שם תיקונים לצורך מה שיהיה למטה (בז"א). והתיקון הזה יהיה לעשות שגם בעורף יהיה בחינת פנים, פירוש: המשכת האורות וכו' וכו' שסוף השערות מתקשר ברישי כתפין, זה גורם שיאירו הקוצין האלו גם בז"א בדעת שלו, והוא מכה בעורף והאור נכנס לפנים בדעת שהוא הנקשר בו בא"א. אבל נמשך גם כן בחו"ב כמו שנמשך למעלה בכתפין עצמם. ואז הם בוקעים המצח (של ז"א) ויוצאים לחוץ, ובקיעה זה עשויה להחזיק כח הקדושה הרבה, והוא ענין (דברים כח:י) וראו כל עמי הארץ וכו' וכו' ואז הבחינה הזאת חוזרת (ע"י הרצועות) עוד לעורף לכפותה, וזהו בחינה אחרת – שקר של תפילין שהוא ד', בסוד ד' דיחודא, ובכח זה מכפה את הס"א ואת האומות הרבה.            והאמת: 'כי כלהו כתיבי באדרעיה' (ברכות ו:), כי תפילין של יד הם סוף התפילין של ראש, ושם (ביד) הקשר הוא יו"ד. ועל זה נאמר (בראשית מט:ח) ידך בעורף אויביך, כי התפילין דיד הם תפילין דראש בנוקבא. ונמצא זה הכח לפכות הס"א, בכח הי' והד' האלה. וכו' וכו' והנה הקשר היוצא לאחור הוא ממתק העורף כנ"ל, שהוא האחור הראשון שבפרצוף שמשם תלוים כל שאר האחוריים, וזה צריך מאד שיהיה ממותק וכו' וכו' ... עכ"ל.

והרי כבר מבואר איך שכל הבחינות האלו של הכתפים והקדקד ולוז כולם באים מכח הערף. וזה בחי' ידך בעורף אויבך, וא"כ הרי זה גם בחי' שבת, כמו שרבינו גילה בתורה נז, שסגולת אכילת וענג שבת הוא "להשבית אויב ומתנקם (תהלים ח)".

ועוד מבואר ברמח"ל שם (קכב – ספינר) שטל תחיה, שעל ידי תחית המתים, גם הוא בא מבחינת הערף מכח א"א (אלא שהנ"ל בא בעיקר מבחי' הדעת ומבחי' הקוצין והנימין, ואילו הטל בא מבחי' החוורתא) ז"ל עוד אור אחד נמשך מן החכמה סתימאה דרך השערות מאחורי העורף, ומגיע אל המוחין האלה שבז"א ומאיר בם. וזה אור שאינו יורד ממדרגה למדרגה כמו אותו של המזלא (-המבואר למעלה שם שעושים המוחין שלו), אלא מחבר הח"ס בסוד יו"ד ה"א וא"ו אשר שם, עם המוחין דז"א שהם גם כן יה"ו. והוא סוד: חכמות בחוץ תרונה (משלי א:כ). והנה זה הט"ל יורד מבחינת הגולגלתא, פירוש – שאינו לפי ההתפשטות האצילות הנמשך מח"ס כנ"ל, אלא מבחינת הגולגלתא שהיא שליטת הנהגת א"א כנ"ל,  ולכן יורד מיד בלא התפשטות. והנה על כן אמר: ומהאי גולגלתא נטיף טלא וכו', כי הוא הטל היורד דרך השערות שהם בוקעין הגולגלתא ויוצאים, וזה יורד טיפין טיפין דרך השערות האלה. וזה הטל נקרא (ישעיה כו:יט) טל אורות, מפני שהוא מסוד הגולגלתא כנ"ל ומאיר מבחינת החוורתא. ועל זה נאמר: שראי נמלא טל וכו' ע"ש.

הרי שגם טל התחיה בא דייקא מבחי' הערף.

ויש עוד קטע ברמח"ל שנראה לענ"ד יביא עוד הבנה לדברי רבינו כאן.

בספר אדיר במרום (עמ' תפז, מכון רמח"ל) ז"ל ותבין גם כן איך עיקר גילוי ההנהגה היא בדעת, כי הוא המתגלה ומפתשט, בסוד: ובדעת חדרים ימלאו (משלי כד:ד). והאמת כי הדעת סוף הכתב, והיינו כי סוף כלי הכתר נעשה כלי לדעת, כי למוח הדעת עצמו אין יש כלי פרטי. והנה על כן תראה שהקטן אין לו דעת, וכמו שהולך וגדל יתגלה בו. כי כבר אמרתי: הכתר הוא תמיד רחמים, והוא איננו מתגלה עדיין בעיבור, ולכן אין בו דעת, ומתחיל להתגלות אחר כך, ואז יתחיל הדעת, וגם תדע כי באמת ההנהגה אינה אל בו"ק, אך מלכות הוא רק לעליתה, בסוד שבת ויום טוב. והנה היא נשרשת בכתר, בסוד: כתר מלכות, כמ"ש לך כבר. ובאמת בהתגלותה בסוד שורש זה, אז יהיה לספירות עליה. ונמצא לפי זה שבהיות הדין מתגבר יגרום לכתר להתעלם, ונשאר ממילא כמו מתעלם הדעת, ולא נשאר להנהיג בסוד הדין אלא חו"ב וו"ק, ומלכות תהיה בלא כח. ובבוא עוד אורות, הנה כן בדרך זה יתגלה הכתר, וממילא יגיעו הדברים לדעת, ואז יאיר האור לחו"ב לצורך הו"א, ואחריהם למלכות לצורך העליה, ע"ש.

ונראה שכן הענין להגיע לבית אל, שהוא בית המקדש, בחי' מלכות, וגם בחי' דעת, כי כל מי שיש לו דעת כאילו נבנה בית המקדש, על כרחך יצטרך התגלות והמשכת דעת, והנה היא לאה שעומדת במקום הדעת, ועל כרחך היא תעורר ראשונה.

ש"ן – שבת נחמו. ש"ן זה גם כן הראשי תיבות של נחמן (בן) שמחה. ש"ן זה ג"כ בחי' חו"ב, כי יוד-הי, בגמטריא ל"ה, כפול י', הרי ש"ן (אדיר במרום עמ' תקכ, מכון רמח"ל).

נ נח נחמ נחמן מאומן