ב"ה
בסוף מסכת שבת דף קנז: עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא (גיגית) דמיא, וקא משח (מדד) ליה, אמר ליה, יאמר דאמרי רבנן (מודדין בשבת – ב) מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור? אמר ליה, מתעסק בעלמא אנא, ע"כ.
הנה עכשיו באתי מסעודת סיום והרב אמר
דרשה על זה למה סיים המסכת בסיפור כזה, ואמר על כרחך שאינו בא אלא ללמדנו שצריכים
לחזור עוד הפעם על המסכת. ולא הבנתי בכלל. אכן מה שכן הבנתי זה בדיוק להיפוך.
שהלומד את המסכת יכול ליפול ביאוש מרוב הדינים והחומרות של הלכות שבת, והעיקר בשבת
זה להיות שמח, שמח מאד, וכמו שרבינו הקדוש גילה והדגיש מאד, על כן סיימו את המסכת
בסיפור כזה שקדוש עליון כבור רבה בר רב הונא מה עשה בשבת? הוא ישב בתוך גיגית של
מים וסתם עשה חשבונות מה שבא לו לאוות נפשו בלי חששות.
(וחשבתי שאולי יש בזה גם מענין ביטול
כישוף, כי ידוע שהיושב מוקף במים ניצל מכשפים, וכן רבינו גילה שעל ידי ענוה ניצול
מכשפים, ורבינו גילה שהעינים והראות של שבת מזכים את האדם לראות שפלותו ולהשיג
ענוה. ולא סתם המסכת מסיימת בדף קנז (שהוא הדף הנק"ו), אותיות נזק, שנישמר
ונניצל מכל נזק ומכל דבר רע, ודו"ק).
נ נח נחמ נחמן מאומן
#שבתקנז #סיוםמסכתשבת #מילתאדשטותא #שבת #שמחה #מתעסק #כישוף #ביטלכשפים #חשבונות
NNNNM
ReplyDelete