השגת דבקות בהשם יתברך על ידי הנשמה ונשמה לנשמה

 ב"ה

מסכת בכורות דף ח:

א"ל ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה, שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל, לעילאי עאל, אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה, ע"כ. בליקוטי מוהר"ן תורה כט פירשה לענין תיקון הכללי ע"ש.

י"ל בעי אתתא, ענין של דרישת דבקות, כמו שנאמר ודבק באשתו, כי אשה ראשי תיבות, הנותן אמרי שפר, בחי' פאר ובחי' תפלין, הנאמר אצל נפתלי אותיות תפלין, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה מז, ותפלין הם סימן על הדבקות, כמבואר בתורה לח.

והנה לאדם יש נר"ן – נפש השוכן בדמו ובכבד, רוח – שעולה ויורדת ושורה בלב, נשמה – ששורה במוח ומשכילו. ולמעלה מכל אלו יש נשמה לנשמה, שהיא בחי' מקיף הנקראת בחי' חיה.

ועיין בספר נפש החיים א:טו גודל מעלת השגת הנשמה, שהיא נשמת שד"י, רצה לומר נשימת פיו יתברך אין עצמותה מושפע ונמתגלה בתוך האדם כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית' כביכול רק שהיא הנותנת לו בינה וכו', והביא שם מכתבי האר"י בעץ חיים שער מוחין דקטנות פ"ג ז"ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה, ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ע"ש. ולכן היה הוה אמינא שהרוצה לידבק בהשם יתברך יספיק להשתדל להשיג מעלה זו של שליטת הנשמה. ובראותו שלא מצליח, מאי טעמא עליו להשתדל להשיג מעלה עליונה ממנה, להשיג נשמה לנשמה. ומתרצת כי באמת הדבקות היא משם דייקא, וכן כותב הרמח"ל (אגרות פתחי חכמה ודעת סימן כד – שערי רמח"ל עמ' שפב) ז"ל כי לכל גוף יש שתי נשמות – פנימיות ומקיפות, והם הם הב' רוחין הנזכרים בתוספתא פ' נח, שהנשמה הפנימית עומדת להנהיג הגוף, והמקיפה – להתדבק למעלה, ע"ש (ואפילו השגת הנשמה אינה אלא מהנשמה לנשמה, עיין בנפש החיים א:כ ז"ל ע"י עסק התורה בבינה יתירה בעומק תבונתו, מעורר שתאצל תוספת קדושה על שורש נשמתו, ומשם לנשמתו להחזירה שתאיר עליו אורה להשכילו וכו', ע"כ).

וי"ל שזה לשון הגמרא האי נמי מיתרמי בת מזליה, כי מצינו שהיחידה, שהיא עוד למעלה מהנשמה לנשמה, מכונה בת, וממזלה דידה יש את בחי' החיה.

נ נח נחמ נחמן מאומן