זכרון מושלם

 ב"ה

ספר ליקוטי מוהר"ן 

תורה ז

(השמטות השיכים להתורה הזאת): התפלה מסגל לזכרון כי תפלה הוא בחינת אמונה כנ"ל ושכחה הוא ענין שהיה לפנינו דבר מה ונשכח ועבר מאתנו והיא דרך ההנהגה על פי מערכת המזלות שמתנהג כסדר יום אחר יום והוא הפוך האמונה, מה שאין כן אם מאמין שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד והוא מחיה ומקים הכל תמיד והוא למעלה מהזמן אין כאן שכחה, עיין שם.

עיין במסכת נדרים מא. אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו שנאמר וכו'  כל חוזר לימי עלומיו שנאמ' וכו', הפכת בחליו (תהלים מא:ד) אמר רב יוסף לומר דמשכח למודו, עיין שם. והמהר"ל (חידושי אגדות ד"ה עד) כתב לפרש למה משכח למודו, על פי מה שפירש בכל הענין הזה של מחילת העונות וחזרה לבריאות, משום שרפואת החולי באה על ידי שחוזר גופו וטבעו להתחלה ראשונה, כי לולא זה היה מתרפא ממחלתו לאחר שנתקלקל טבעו מפני מחלתו, וכשם שגופו וטבעו חוזרים להתחלה ראשונה כך גם נפשו חוזרת למצב שהיתה כשנולדה, דהיינו בלא תורה, עיין שם. ולפי זה לכאורה כדי להשיג הזכרון בלי שכחה היה צריך לחזור למציאות של לפני ההולדה, וכעין היניק וזקן במעשה של השבעה קבצנים. ויש לדחות שכיון שמגיע לבחינה של למעלה מהזמן, הרי גם גופו דהשתא שייך לזה כמו גופו דאז.

נ נח נחמ נחמן מאומן