ב"ה

הגנה

ספר המידות, מריבה קא – בשעת מלחמה צריך להכין כלי מלחמה כנהוג, והקדוש ברוך הוא יעשה מה שברצונו, ואין לסמוך על הנס, ע"כ.

 

כוכבי אור, ראשי פרקים מן האותו והמופתים שנראו מאדמו"ר זצ"ל יד – פעם אחת בנסיעת רבנו ז"ל ממעז'יבוז' לברסלב וכו' בהודע הדבר להמתנגדים, ובכן ביום זה יצאו מחוץ לעיר ומקלות בידם בכדי להכותו. כששמעו אנשי שלומנו דבר זה עשו גם המה כמותם ומקל איש בידו בכדי להציל את רבנו ז"ל מידיהם. ושתי החבורות עמדו על הדרך וכו' עיין שם באריכות.

 

כוכבי אור כו – המעשה מאלכסנריווקי וכו' שפעם אחת היה רבנו ז"ל בחרף על ברית מילה ובא איש אחד וקבל לפניו אודות בתו אשר פתה אותה ערל אחד להמיר דתה רחמנאלצלן ונאבדה, וכבר חפש אותו בכל הכפרים ולא מצאה. ויאמר לו רבנו ז"ל שנמצאת אצל הכמר דעירו, אשר לא עלה על דעתו שהכמר יעשו לו זאת, יען כי חי אתו בטוב מאד, ואמר אל רבנו ז"ל איך הולכים לבקשה. והשיב לו שיסעו שני אנשים תכף עם עגלת החרף סמוך לבית הכמר ובתו תעמד בחוץ, וכשתראה אותם תכף תתרצה לנסע עמם לביתה. וכך הוה. ואדמו"ר ישב עוד על סעדת ברית מילה. וכשנודע הדבר להערלים דשם, לקחו מקלות וקרדמות לילך ללחם עם היהודים אשר לקחו את נערה מבית הכמר ולקחת בחזרה בחזקה, ונפל על היהודים פחד גדול. ואמר רבנו ז"ל שלא יפחדו רק יקחו בידם גם כן מקלו ולצאת כנגדם ויפחוד הערלים מהם וילכו להם, וכך הוה. כשראו הערלים את מעט היהודים יוצאים כנגדם גם כן במקלות הלכו להם, אף שלא היה שום דרך הטבע לזה וכו' עיין שם.

 

הנה בשני המעשיות האלו מספר כוכבי אור, יש בהם מענין שמד (כי כאשר המתנגדים הולכים להכות את רבינו, בחינת משה רבינו שעומד בין שמד לרצון, בודאי יש בזה משום שמד).

והנה ידוע בעולם הישיבות בשם ר' אלחנן וסרמן ההבדל בין פורים, שהיתה גזירה על הגוף, ולכן היהודים לא התכוננו ללחום (-רק בסוף כאשר ניתן להם רשות), לבין חנוכה, כאשר הגזירה היתה על הנפש, להעביר על הדת, זה 'מעשה שטן' ולא 'מעשה ה'' ואז יש ענין של מסירת נפש לצאת וללחום ממש. ור' אלחן סיפר בשם החפץ חיים – 'יהודים שגו, בשעה שהתחילו גזירות היבסקים, היו היהודים חייבים לצאת נגדם למלחמה במסירות נפש. נכון, יהודים רבים היו נהרגים. אבל כוחו של השטן היה נחלש. אך כאשר לא מצא מי שימסור נפשו במלחמה, נתחזקו היבסקים', והם האריכו בזה. אכן הקמת היבסקים 1918? לכאורה היה קצת אחר שנפטר ר' ישראל קרדונר, וסבא ישראל היה עוד בחינוכו בדרך לקבל את הפתק הקדוש בשנת 1922. והם היו בארץ ישראל. ובכלל חסידי ברסלב היו בדעה חזקה כבר אז שעל כולם לעלות לארץ ישראל. ולכן אין סיבה ללחום נגד השמד, אלא לברוח לארץ ישראל.

והנה ראיתי בשם ר' מנחם זמבה בזה"ל 'לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה'אומשלגפלץ', שממנו שילחו יהודים לטרבלינקה. השלינו את עצמו בדמיונות שווא. היינו צריכים להזעיק את העולם, ועכשיו אנחנו צריכים להתנגד.' ועוד אמר 'יש דרכים שונות לקידשו השם. בזמן שניסו להכריח יהודים להשתמד, להמיר את דתם, עצם מיתתם הייתה קידוש השם. אבל היום הדרך היחידה לקידוש השם היא ההתנגדות החמושה.' ניצול שואה אחר שמע אותו אומר – 'צריך להתקומם, להתנגד במעשה, בנשק ביד'. הרב גם תרם כסף רב לוועד ההתגוננות שקם בגטו, ע"כ ראיתי מובא בשמו, ותמוה הוא, כי כל יהודי שנהרג אפילו לא על שמד, רק משנאה וכדומה, נחשב קידוש השם, כידוע. וגם לכאורה הדברים סותרים הכלל הנ"ל מר' אלחנן, שדוקא כאשר יש סכנת שמד אז יש ללחום. אכן בענין המרידה והמלחמה שהקימו היהודים בגטו ורשה, גם האדמו"ר מראדזין נכנס בעובי הקורה, עד שהלשינו עליו, ומסר עצמו להירג הי"ד.

 

שיח שרפי קודש ב-תשעב – בשנות המחלקת הגדולה, היה פעם בראש השנה שהתפללו אנ"ש כשתריסי בית הכנסת סגורים, לרוב פחדם מזריקת אבנים וכדומה, לאחר התפלה הבחין מוהרנ"ת שאין אנ"ש הולכים לביתם כנהוג, ושאלם מוהרנ"ת על זה, אמרו לו, שמפחדים לצאת החוצה מחמת שנסאספו המתנגדים בחוץ לעשות שפטים במתפללים, מוהרנ"ת היה נוהג בראש השנה להניח תחת המעיל את השטריימל של רבנו ולהתפלל עמו, הלביש מוהרנ"ת את השטריימל של רבנו ויצא לחוץ, ותיכף ברחו המתנגדים, ויכלו אנ"ש ללכת לדרכם, ע"כ.

 

סיפורי ר' משה גלידמאן: ר' שמעון תלמיד רבינו ז"ל היה כידוע מתבודד גדול והיה הולך ביער כדרכו תמיד והיה לוקח איזה סכין קטן, פעם כשהלך ליער עמד לפניו דוב כדרך הדובים כשעומדים מול אדם לפני שהורגים אותו, ור' שמעון היה אז באמצע התבודדות ולא ירד ממנו אז הישוב הדעת (כי התבודדות זה סגולה לישוב הדעת) ופשט את הפעלץ (בגד חורף), וסובב על ידו וידו נהיית עבה וחשב בכך הדוב לא יכול להזיקו בפרט שיש לו סכין וכך הווה הדוב קפץ עליו והכניס ר' שמעון מיד את ידו לתוך פיו ועם הסכין שבידו חתך לו את הפה וחלק מפניו של הדוב עד שנפל ומת, בהגיעו לא"י והמשיך דרכו מאז ומתמיד להתבודד התנפלו כנופיית ערבים והצליח להתגבר עליהם אך מהמכות נחלה ומת, ע"כ. אכן ראיתי ביקורת מאנ"ש שלא היה לו לצאת עם סכין, וזה גרמא לו שהיה צריך להשתמש בו.

 

ימי שמואל א:סד – פעם אחד הלך רבי ישראל דב בעצמו לטבל שם, ובאו שני בחורים ערבים והתחילו למרוט זקנו ולהכותו, אבל בין כך באתי גם אני, והכיתי אותם עד שברחו, ע"כ.  

נ נח נחמ נחמן מאומן