ליקוטי מוהר"ן תורה ע תורה עב - הערות

 ב"ה

 

תורה ע

ע' מש"כ במסכת נדה דף נט:

 

אות ב. וזה שאנו רואין כשאדם נוסע להצדיק, כל מה שמתקרב למקום הצדיק יותר, יש לו חשק יותר, מחמת שמתקרב יותר להכח המושך, ע"כ.

עיין לקמן תורה עב שמבואר לכאורה להיפוך, שאחר שמתחיל לנסוע יצרו מתגבר עליו לאבד חשקו, עמש"כ שם.

 

ג. וזה בחי' משכן וכו' להמשיך אלקות למקום וכו' עיין שם. בתחילת התורה רבינו כתב שהמשכה לכל הדברים שבעולם, וכן לכל ההשפעות, ומכאן ואילך רבינו מבאר שעיקר ההמשכה הוא לאלקות, ועיין מש"כ באות ה.

 

ה. כי כשהצדיק צריך לקרות את ראשי העם, הוא קורא אותם בזה שהוא מקים את המשכן, ששם הכבוד כנ"ל, ועל ידי זה קורא אותם וכו' עיין שם.

בהתחלת התורה רבינו כתב שהצדיק מושך כל מה שבעולם אליו, וראוי לכולם לבוא אליו לולא כח המכריח. ואולי קריאה הוא עוד יותר מסתם המשכה. ונראה עוד כמו שהערנו באות ג', שכבר מאות ב' רבינו מבאר שכח המושך הוא להמשכת אלקות. ולכן נראה שמאיזה טעם לפעמים [-כי מבואר בסוף אות ב' שאנשים באים לצדיק, ורצים אליו, על ידי כח ההמשכה] הצדיק לא מפעיל או לא סומך על הפעלת ההמשכה שכל העולם, רק המשכת אלקות, ולכן צריך לקרוא את ראשי העם על ידי הקמת המשכן.

ועיין לקמן בתורה עב, שיתכן שעל עיקר כח המושך של הצדיק, שהאדם נמשך להצדיק, יתכן שעל זה יתגבר יצרו עליו ויהיה להאדם נסיון להמשיך לרצות ולנסוע. ולפי זה י"ל שלכן הצדיק קורא אותם בדרך הקמת המשכן לקבל גדולה.

 

תורה עב

א. לפעמים בא לאדם הרהור תשובה, ונעשה באותו שעה איש כשר וכו' רוצה לנסע להצדיק, ואחר כך כשנוסע, מתגבר עליו היצר הרע ונופל מתשוקתו שהיה לו תחלה. ואחר כך כשבא להצדיק, מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד חשקו וכו' עיין שם.

כבר העיר בפירוש עוטה אור שהרי לעיל ע:ב כתב ז"ל וזה שאנו רואין כשאדם נוסע להצדיק, כל מה שמתקרב למקום הצדיק יותר, יש לו חשק יותר, מחמת שמתקרב יותר להכח המושך, ע"כ. והיה לו להקשות אפילו ממה שכתוב כאן שרוצה לנסע לצדיק באשר שנתעורר לבו לתשובה, ואילו לפי המבואר בתורה ע', אפילו בלי התעוררות לתשובה, כיון שעל כל פנים אין בו כח מכריח נגד הצדיק, כבר ימשיך אחר הצדיק. ואכן באמת זה מה שנראה ממש"כ בהמשך ז"ל כי בתחלה כשבא לו ההרהור תשובה מחמת הטוב שהתעורר בתוכו, אזי על ידי מעשיו באותו שעה המית יצרו, ונתבטל יצרו הרע שהיה לו, כי המיתו בזה ההרהור תשובה והעבדא של אותו השעה, ואחר כך כשרוצה לנסע מתגבר עליו יצר הרע אחר וכו', עכ"ל הרי מבואר דילוג כאן, שאחר שעשה תשובה ונתבטל יצרו הרע, עוד לא קיבל התנגדות מהיצר הרע השני עד שכבר רצה לנסע – וכאילו לא היה שום מונע והתנגדות מהיצר הרע על עצם הרצון לנסוע, רק לאחר שכבר רצה לנסע אז מתגבר עליו. וקשה הרי כאשר בא לצדיק, המית את יצרו עוד הפעם, והוא אובד כל חשקו – אין לו שום רצון, ואילו כאן כאשר המית יצרו בהרהורי תשובה – כן יש לו רצון לנסוע.

והנה בתחלה רבינו כותב שאחר התשובה רצה לעשות עבדא, ומשמע קצת שהתשובה אינה עבדא, אלא ז"ל ואחר כך רוצה לעשות עבדא באשר נתעורר לבו לתושבה בכן רוצה לנסע, ע"כ. ואילו אחר כך כותב בפירוש שהתשובה נחשבת עבדא ז"ל כי המיתו בזה ההרהור תשובה והעבדא של אותו השעה ואחר כך וכו', ע"כ. והיה נראה בזה שעצם הרצון לנסוע להצדיק עוד נמשך לו מהתשובה, ואולי הוא פרי מיתת היצר הרע, ורק כאשר לרצות לנסוע ממש, אז יתגבר היצר הרע החדש. וכיון שהוא נוסע, כל זמן הנסיעה אינו עושה פעולה ועבדא חדשה, ועם כל זה מתקרב להצדיק ומתגבר הרצון כמו שמבואר בתורה ע', עד שמגיע ממש להצדיק, הרי זה פעולה ועבדא חדשה, והרי זה ממית יצרו ומתגבר יצרו החדש, ואובד חשקו.

ועל עיקר הקושיא הנ"ל אם החשק מתגבר או נאבד, הרי זה קשה רק אם נאמר שכל פעם ופעם שנוסעים לצדיק מתגברים המניעות והיצר הרע, דאילו לשון תורה עב מדבר על נסיעה מיוחדת של החוזר בתשובה, וניתן לומר שכן כל נסיעה מיוחדת, אבל יתכן שתורה ע' מדבר על אדם הרגיל להמשך ולנסוע לצדיק שאין לו התגברות היצר הרע בנסיעה.

ועוד י"ל שהעבדא שהבעל תשובה רוצה לעשות, אינו רק לנסוע להצדיק, אלא גם לעשות על פי הצדיק, וכן מדוייק במש"כ ז"ל ואחר כך כשבא להצדיק מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד כל חשקו, ע"כ, הרי שהחשק שלו היה עוד לעשות על פי הצדיק. ואם כן יש לאמר שלעולם יתחזק ברצונו והמשכתו להצדיק, והנידון על איבוד חשקו מדובר רק על העובדא שרוצה לעשות על פי הצדיק. ולפי זה צריכים לדחוק מה שכתוב "ואחר כך כשרוצה לנסע מתגבר עליו יצר הרע חדש" היינו על ענין העבדא.

ובפירוש הנ"ל יישב ששניהם נכונים כאחד. שמצד אחד מתגבר הכח המושך והתשוקה, ומצד היצר הרע מתגבר כח המכריח ע"ש. אבל אם רק על ידי נצחון היצר הרע יזכה להמשיך בנסיעה, עכשיו שתהיה לו יותר חשק אינו אלא בשביל שנצח יצרו ועלה למעלה, ואיך קבע רבינו בתורה ע' שזה בשביל שהתקרב יותר. ויש לדחות, שזה גופא שמנצח את יצרו היה בסיוע של התחזקות החשק מחמת קרבתו.

ועיין מש"כ לעיל ע:ה בענין שמלבד כח המושך הרגיל יש להצדיק כח המושך דרך הקמת המשכן.

עוד יש לדייק מהלשון כאן 'ונופל מתשוקתו שהיה לו תחלה' משמע שמדובר על התשוקה הראשונה בלבד, ולמה אין לו כבר יותר תשוקה. ועוד כתב רבינו ז"ל כי צריך התגברות חדש ביותר נגד זה היצר הרע החדש שבא לו כנ"ל, עד כאן. והלוא כיון שהתחילה לנסוע כבר כח המושך יותר חזקה. ועוד מבואר במקום אחר שכל מה שיותר חשוב יש עליו יותר מניעות כדי לבנות החשק הנדרש. הרי מצד אחד יש כח המושך של הצדיק, ומצד שני יש התגברות היצר הרע והתגברות המניעות.

 

ואחר כך כשבא להצדיק, מתגבר עליו היצר הרע עוד יותר, ואובד חשקו וכו', ע"כ. ר' שמואל הורוביץ כותב איך שכאשר בא לציון של צדיק גדול כמו רשב"י תיכף רוצים כבר ללכת.

 

וזה שנאמר בדוד לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת הינו שלא המתיק הגבורות על כן לא זכה לבנות הבית. ואף שמלחמת ה' נלחם עם כל זה למעלה למעלה בתכלית המעלה במקום שצריך להכלל הינו באין סוף שם כלו טוב וצריך להיות רק טוב בלי שום דינים כלל, עד כאן לשונו.

בזה יש להבין מה שאומרים בשם רבינו שמשיח יכבוש את העולם בלי יריית כדור אחד (שיח שרפי קודש ב:סז, והגם שאין לסמוך על הספר הנ"ל כל עיקר, הרי בלקוטי הלכות, אורח חיים ג, יום ה:ט כתוב שמשיח יכבש העולם בלי מלחמה כלל, וכן מובא באוצר היראה), כי אפילו מלחמת השם לאבד את הרשעים יש בזה איזה בחינת דינים בשרש עליון המעכבים את בנין בית המקדש.

 

יש שהקשה על דברים הנ''ל של הנביא ושל רבינו הקדוש ממה שאיתא במדרש:

אם דוד המלך יבנה את המקדש- המקדש לא יחרב לעולם, ואז ה' יצטרך להיפרע מישראל עצמם.

אמר לו דוד: "ולמה איני בונה אותו?"

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שאם אתה בונה אותו, הוי קיים ואינו חרב."

אמר לו: "והרי יפה!"

אמר לו הקב"ה: "גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטא, ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין" שכן כתב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב' ד') אמר לו הקדוש ברוך הוא: "חייך, הואיל וחשבת לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו- לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד":

ויש לומר שאכן מה שדוד היה בונה לא היה נחרב, ואכן לא נתנו לו מן השמים לבנות, כי לא זכה להמתיק את הגבורות ולייסד תיקון נצחי כזה לבנות בית המקדש לנצח, כמבואר במדרש. נ נח

 

ועוד צריך ביאור, מה באמת היה לו לדוד המלך לעשות אם לא להרוג את הרשעים במלחמת מצוה?! ויש לומר אילו היה זוכה היה נתקיים אצלו הנאמר במשיח צדקנו (ישעיה יא:ד) והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, וצריכים לומר שיש הפרש גדול בין עוצם הדינים שיש בהריגה בידים להריגה בשפתים, ואף על פי שרבינו אמר (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה) על הרבנים שמזיקים במאמר פיהם שהם מזיקים ממש, יש לחלק, ואכמ"ל. ועוד יתכן ענין של נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות (ברכות נח ושם נאמר) עיין ענינו מפורש בלקוטי מוהר"ן תורה צח.

 

 

וכבר מונח כלל בידינו, שמי שהוא חכם אמת קצת, אינו נחשב אצלו זאת התאוה לשום נסיון, ע"ש.

עיין בספר פרי הארץ, פרשת שופטים שכז"ל באם העדר האהבה זו הרי הוא (הצדיק) ככל האדם בעניני הגשמיים: פעם במדות פעם בחוץ פעם ברחוב – "כחץ יעוף יומם" מחשבות כאלו לאלפים לכל צדיק וצדיק, והנה בהיותו במדה זו – הוא הוא כאותו אדם, ובמדה זו – הרי כאותו בעל תאוה, עכ"ל. ומשמע מדבריו שלא השיג דרגה זו שרבינו כותב "חכם אמת קצת", שמשמע שרק מצד החכמה לא יהיה לו שום נסיון מהתאוה כשאר בני אדם.

 

שהיצר הרע של רב העולם, שהוא עכירת הדמים הוא שטות ושגעון וסכלות גדול וכו' וכו' שידוע לכל מי שנלכד בזה ויש לו אלו המחשבות, רחמנא לצלן שהוא שטות ושגעון גדול והא רק מעכירת הדמים, מעכירת ובלבול המח, כי זה ידוע לכל שעבודה זה אין בה ממש, ואף על פי כן קשה לו מאד לסלק מחשבתו מהם וכו' וכו' בפרט כשרואה בעיניו כגון בעת שנזדמן לפניו אשה וכו' וכו' ובאמת מי שיש לו דעה, הוא אצלו שטות גדול וכו' וכו' שרבי שמעון בר יוחאי כד חזא נשין שפירין, אמר אל תפנו אלא האלילים (זהר קדושים פד, ואילו במסכת שבת קמט. דרשו מזה לא להסתכל בדיוקני ע"ז, אל תפנו א-ל מדעתכם, ופירשו אלילים מלשון חללים, חלל לבבכם), כי הם בחינת אלילים, וכמו שהרהורי עבודה זרה הם שטות נגלה לכל העולם כן אלו ההרהורי זנות כוו' וכו' ע"ש.

וכעין זה במסכת נדרים נא. שדרש בר קפרא לפני רבי, מאי זימה, זו מה היא, ורבו המפרשים בזה על דרך שאין ידוע מי האב של הוולד, ואכן המהר"ל בחידושי אגדות, וביתר ביאור בנתיבות עולם (נתיב התשובה פח) ביאר שהכוונה שאין בעריות ממש, ואין זה כי אם עצת יצר הרע (-כתרגומו – עצת חטאין).

עיין בזה מש"כ בתורה ס' על הבל היופי.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן