המתפלל על החולה צריך להתפלל בלשון הקודש

 ב"ה

בהלכות ביקור חולים (יורה דעה שלה:ה) כז"ל כשמבקש עליו רחמים, אם מבקש לפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה, ואם מבקש שלא בפניו, לא יבקש אלא בלשון הקודש, ע"כ. וביאר הט"ז ז"ל משמע דבכל שאר לשונות אין מלאכים נזקקין חוץ מלשון הקודש דוקא, והוא דעת הרי"ף הביאו באורח חיים סי' קא, אלא דכתב שם בשם הרא"ש דדוקא ללשון ארמי אין נזקקין אבל שאר לשונות הוי כמו לשון קודש, ואם כן קשה על הטור למה סתם כאן נגד אביו ומצריך דוקא לשון הקודש, ונראה דמשום דחולה בעי רחמי טובא על כן כ' כאן שיעשה אליבא דכולי עלמא (בנקודות הכסף כתב שכבר קדמו הפרישה בזה), עכ"ל.

ולכאורה אי אפשר לפרש כן לפי דעת רבינו שעיקר התבודדות צריך להיות בלשונו המדברת. הגם שנוכל לפרש זה גופא, שכיון שבהתבודדות האדם מחזיק עצמו כחולה שצריך דחוף לרפואה, הרי עליו להתפלל בכל לשון, אבל כאשר יתפלל על חולה אחר, הרי זה שלא בפניו, וצריך להתפלל בלשון הקודש. אבל זה דחוק מאד, כי דעת רבינו ברור מללו, בפשיטות ותמימות, שעיקר התפילה הוא בלשון המדוברת.

ולכן אולי יש ליישב על פי המבואר כאן בתורה קעד, שדוקא חולה שהדינים מתגברים עליו, עד כדי כך שעדיף לא להזכיר שמו בפירוש, כן נכון לא להזכיר התפילה בשפות זרות שגם תהיה בבחי' קורא שמו. אכן לפי זה כל פעם שהאדם במצוקה גדולה וצועק להשם יזהר לדבר רק בלשון הקודש, אתמהה, אין זה נראה כלל, כי עיקר התפילה לפי רבינו הוא בשפת האם. ואולי מטעם הנ"ל שהתגברות הדינים, ובנוסף שמצינו שלשון חכמים מרפא (משלי יב, לקמ"ת ד), וכתיב (משלי טו:ד) מרפא לשון עץ חיים, ולכן דוקא בענין רפואת חולה יש להתפלל דוקא בלשון הקודש.

בחיי מוהר"ן תלט, רבינו ביקש מנכדו ז"ל ישראל התפלל עלי להשם יתברך שאשוב לבריאותי, השיב תן לי הזייגיריל (שעון) שלך וכו' ולקח הנער הזייגיריל והלך לו ואמר בזה הלשון: גאט גאט לאז דער זיידע זיין גיזונד (-ה' ה' הנח שהסבא יהיה בריא) וכו' עכ"ל. וזה שכתב והלך לו, לכאורה עדיין היה בבחינת בפני החולה שמותר להתפלל בכל לשון (אף על פי שהנכד היה רק בן ג' או ד, הרי רבינו שיבח ואמר כך צריכים להתפלל, ואיך ישבח תפילתו אם היתה אסורה).

ועדיין צריך עיון.

עוד צריך ביאור, לפי מה שמבואר שחולאת הוא התגברות הדינים עד כדי כך שטוב להעלים שם החולה, למה קיימא לן (שולחן ערוך שם – יורה דעה שלה:ו) יכלול אותו בתוך חולי ישראל, שיאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל, ופירש הש"ך (אות ד) שמתוך שכוללו עם אחרים תפלתו נשמעת יותר, ע"כ. הרי כל כמה שמזכיר גודל החולאת בהתפשטה על כל כך חולים, הרי מזכיר התגברות הדינים. וי"ל שעכ"ז כח הזכות עדיף. ולפי זה אולי כאשר מתפללים על כמה חולים ביחד, דנפיש זכותייהו, אין ענין לא להזכיר שמותיהם.

אכן באמת מצינו במסכת נדרים דף מא: בורדם, אין מבקרין ואין מזכירין שמו, הר"ן פירש משום שאין זו לשון נקיה, והתוספות כתבו לפי שהחולה מתבייש כשמזכירין אותו, אכן הבן יהוידע פירש משום שהממונה על חולי זה דרכו להתפעל בשמעו זה החולי מפי בני אדם, ואז יכבידו החולי על כל החולים בחולי זה. הרי לכאורה לפי זה, אפילו זכות הרבים לא יעמוד נגד התגברות הדינים, ועדיף לא להזכיר שמם.

נ נח נחמ נחמן מאומן