פרשת חיי שרה - רבקה נגד עבודה זרה

 ב"ה

כד:כה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם-תֶּ֥בֶן גַּם-מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם-מָק֖וֹם לָלֽוּן.

גם תבן, וכן: תבן גם, ע"ה בגמטריא רב נחמן בן פיגא.

הראשי תיבות של: גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן.

רב עמנו, ק"ק שזה כמו לשון של בנה עשו, יש לי רב. וי"ל שלשון של יעקב, יש לי כל, כל זה בחי' יסוד כידוע. ויסוד זה בחי' שד"י, סוף בנין הזכר, ובחי' יש די באלהותו. וכיון שהתבן והמספוא היו של אביה שהיה עובד ע"ז, בחי' מי שאין די באלהותו עד שעובד ע"ז, ולכן נסכיו הם בחי' רב. ואחר שפינה ביתו מע"ז (פסוק לא) כבר לא מזכיר את הריבוי, ועוד לא זכה לבחי' כל, אז סתם (פסוק לב) ויתן תבן וכו'.

ונראה לפרש עוד ענין ר"ב, דתנן בסוף פרק א' של מסכת אהלות (משנה ח) לענין טומאת האברים שמטמאים גם באהל, ז"ל רמ"ח אברים באדם, שלשים בפסת הרגל וכו' וכו' מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, ע"כ, דהיינו שמנה שם כל האברים של הידים והרגלים [וי"א צלעות] וסיכם מספרם בפני עצמם, ר"ב.

והנה בליקוטי מוהר"ן תורה י' רבינו גילה בענין הגאוה שהוא בחי' עבודה זרה, שהיא שורה ביותר על הידים והרגלים. וכתב שם ז"ל אלו הבעלי גאוה, הם מעכבים תאוותו של השם יתברך, ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסיגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים, אבל האמת אינו כן, וכו' עיין שם. ומבואר שם שרק על ידי בחי' יעקב יכולים להודיע גדולתו של הקב"ה להעכו"ם, ועיקר גדולתו של הקב"ה הוא שגם העכו"ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל. ומסביר שם למה דוקא יעקב, כי צריכים להעלות התפלה מבחי' הר ושדה לבחי' בית, כי בבחי' בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיה נו) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ואילו אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה (פסחים פח), שאינם מן היישוב. ורק על ידי התפילות של יעקב מתיישב השכינה באופן שגם העכו"ם יכולים לדעת שיש אלקים. ועל כן אלו בעלי הגאוה, שהם לא סתם אנשים, אלא אנשים שהתענו וסיגפו את עצמם, עד שבאו לסמוך על עצמם, ומונעים את עצמם ואחרים מללכת אל הצדיק האמת להתפלל, הרי הם מעכבים תאווותו של השם יתברך. וזה הגאוה היא בחי' ע"ז כנ"ל.

הרי מבואר איך שעבודה זרה דייקא תלויה בר"ב בעל גאוה [עיין עוד בזה בליקוטי מוהר"ן תורה ח', שהצדיק האמת הוא בחי' מרדכי בגמטריא רב חסד, היפוך הרבנים – אלופי עשו. רב חסד הוא התיקון הו' של י"ג תיקוני הזקן, שהם הי"ג מידות של רחמים. והרי ממנו עד הי"ג האחרון, ח' תיקונים. ח' פעמים הוי"ה בגמטריא יצחק בעלה של רבקה. (הח' תיקונים הראשונים הם בחי' אברהם – רמ"ח, ח' פעמים א"ל כמבואר בספר אדיר במרום)] ושורה בר"ב אברים של הידים והרגלים. וי"ל שזה מה שאמרה רבקה, רב עמנו, עמנו בגמטריא נגלה וסוד, אם הב' תיבות, כמבואר בתורה י' שם, שהידים והרגלים הם בחי' נגלה ונסתר.

ובתורה י:ד כתב עוד ז"ל השב (אשת האיש – הנאמר אצל שרה, בראשית כ) ר"ת ה'ר ש'דה ב'ית, עיין שם. השב בגמטריא רבקה. כי רבקה עם יצחק קבלו את בחי' הר מאב'רה'ם וש'רה', והם המשיכו להעלות את התפלה לבחי' שדה, והולידו את יעקב שהעלה אותה לבחי' בית. וכן רבקה, עם ב' כוללים (כל שני אותיות יש להם כולל) בגמטריא שדה. וי"ל שזה מה שאומרים במנחה של שבת, יצחק ירנן, ירנן בגמטריא שדה ע"ה (אברהם יגל, יגל, עם מילואו – יוד גמל למד בגמטריא ההר. יעקב ובניו ינוחו, בחי' בית מנוחה).

כתוב בישעיה (ה:ח) הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ. ובמדרש הוא שם בר"י קרא ז"ל הוי על שגרמו בעוונותיהם שמגיעין חרבן בית ראשון לחרבן בית שני, שדה בשדה יקריבו, גרמו לבית לעשות שדה, כמה דאת אמר (ירמיה כו:יח) ציון שדה תחרש והר הבית לכמות יער, מי גרם להם לחרב, עד אפס מקום, שלא הניחו מקום שלא עבדו עליו עבודה זרה, ע"כ.

[הו"י הוא הצירוף של צפון, כי ג' אותיות י"הו, יש להם ו' צירופים, ויש כמה דעות איך לסדר אותם. צפון הוא בחי' יצחק, בחי' גבורה, בחי' ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה'].

הרי בע"ז שלהם – 'עד אפס מקום', 'יקריבו' את הבית והורידו אותו לבחי' שדה, הבחי' השייך לרבקה – אותיות קרבה\הקרב. ולא החריבו והורידו אותו יותר עד בחי' הר, כי רבקה כבר אמרה לאליעזר כאן, גם תבן גם מספוא רב עמנו (-אולי יש לפרש עמנו, מלשון גחלת עמיא, דהיינו שמתחלשת והולכת לכבות, כמו שהופיע בדף ימי של היום בבא קמא), מספוא בגמטריא מקום ע"ה, וגם יש בו את האותיות: אפס, הרי עד אפס מקום. הרי בכחה של רבקה להעמיד את מעמד התפילה בבחי' שדה אפילו עד אפס מקום – שלא הניחו מקום שלא עבדו ע"ז. וזה מש"כ בפסוק לא – ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, פניתי הבית, בחי' חרבן הבית, ונשארת בבחי' שדה, ומקום לגמלים, כי הגמלין רובן כשרים (פרש"י ז"ל שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום), אבל אינם במעלת הספנים – שרובן חסידים (פרש"י ז"ל שפורשין למקו הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין). והרי כל הסיפור של רבקה כאן מדבר על הגמלים, וזה בחי' שדה. ועוד צריכים להעלות לבחי' בית, על ידי יעקב, בחי' הספנים, ה"ס בגמטריא אדנ"י – פנים, בחי' פניא-ל\פנוא-ל (בראשית לב:לא-לב) כי ראיתי אלקים פנים אל פנים.

[ויש להתבונן עוד, כי המשך הנביא ישיעה שם – הוי מגיעי בית וכו' -פסוק ט – באזני י"צ אם לא בתים רבים לשמה וכו'. באזני ה' – בחי' שם ס"ג. וידוע מהיחודים של האריז"ל עה"פ חדשים לבקרים רבה אמונתך, סופי תיבות כמנין ק"ה בגמטריא ס"ג עם המ"ב אותיות, וי"ל זה בחי' רב-קה. גם 'עמנו' ראשי תיבות של ד' עיקרי המילואים של שם הוי"ה ב"ה ע"ב מ"ה ן"ב וס"ג.]

ואגב, עכשיו שפירשנו בס"ד שמספוא הוא במגטריא מקום, הרי – גם תבן גם מספוא, רמז למה שמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה יא, שתבן לשון תבונות התורה, והדיבור של איש ישראלי מאיר לו לכל המקומות שצריך לעשות תשובה, עד שזוכה לתבונות התורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן