נדבנות ולוותר על הממון - סוף מסכת בבא קמא

 ב"ה

קיט: - בסיום המסכת: אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא, ע"כ.

עיין לעיל בעמוד א' לפני המשנה, רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מוחזא רמו קמיה (-תרמו לצדקה) כבלי (שרשרות זהב) ושירי (-צמידים) קביל מינייהו, א"ל רבה תוספאה לרבינא, והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה, א"ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו, ע"כ.

הרי שלגבי נשותיהם לא קפדו אפילו על שרשרות זהב לצדקה, אבל לענין הפסולת של מפסגי אילנות וכדומה כן הקפידו. זה מזכיר לי מה שתמיד הייתי שומע מא"א שליט"א על העשירים יהודים שבטורנטו כמה מופלגים הם בנדבת ליבם ליתן לצדקות, אבל בענין עסקים שומרים ומקפידים על כל פרוטה (-גם בזה צריכים קצת הרווחה, כמבואר לכאורה בעמוד א' רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל, סלקיה, קרא אנפשיה וצפון לצדיק חיל חוטא, עד כאן, ותמהו המפרשים מה רע עשה, אדרבה הקפיד שהכל תהיה ביושר, אכן לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, ולא זו הדרך של הנהגה ישרה, וחז"ל שבחו את איוב שהיה סור מרע, שהיה וותרן בממונו (בבא בתרא טו:), מאי וסר מרע וכו' מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני, ואיוב ויתרה משלו (פרש"י מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות, אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך, ונלך אצל חנוני ונקנה בפרוטה ככר או ביצים ונחלוק, ואיוב ויתרה לחצי השנ משלו, ונותן לו כל הפרוטה, שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו ממון, עכ"ל). ועיין כאן בהדרן של המהר"ם שיף שהביא מהגמרא יבמות דף מז. שהגרים סורם רע, כי גוי מקפיד על פחות משוה פרוטה, ואילו על פי התורה יש לוותר הרבה).

נ נח נחמ נחמן מאומן