קצת חידושי תורה משבוע שעברה

 ב"ה

בספר ניצוצי שמשון: ואיתא במדרש רבה (וישלח פ:ז) שלשה אהבות הן, חפיצה דביקה אהבה, ויש אומרים דביקה חפיצה דיצה וכו' וזהו הסוד בגמרא (ברכות סא:) יצתה נשמתו ב'אחד' ר"ת א'הבה ח'פיצה ד'ביקה ד'יצה וכו', ע"כ. הרי מקור לאלו שרוצים להאריך בד' דאחד, ויוצא להם כאילו אומרים ד'ד.

 

 

ויבא לו יין וישת.

ויבא אותיות איוב. א"ב מתחלפים בא"ת ב"ש, והרי תשי"ו.

לו יין וישת, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה ע"ה. ובגמטריא: כסא שלחן מנרה מטה, עם הד' כוללים. שהם בחי' קודש הקדשים ששם הזווג של המטה. שלחן מנרה. כסא בגמטריא המזבח הזהב.

ונראה לע"ד שיש לשים השולחן בדרום – ליד האזן הימיני. אז"ן ראשי תיבות אור ז' נרות, ובספר ברית מנוחה, דרך החמדה, מרכבת הבינה, אזן ימין – מפריהיא"ה (בגמטריא שנ"א, שהוא א, ז' פעמים ן') בגמטריא מנורה ן', כידוע שהמנורה היא שער ן'. ולשים השלחן ליד האזן השמאל. אזן מלשון זן ומפרנס. וכן בספר ברית מנוחה שם, אזן שמאל – צצציהו"ץ, בגמטריא שפ"א ועם הז' אותיות, בגמטריא שלחן. והיכל זה הפה, בגמטריא אדנ"י שפתי תפתח כידוע. והמוח, מוח בגמטריא מטה, בחי' קודש קדשים. והעינים בחי' הארון, לשון ראיה. כי עיקר העינים הם עיני השכל, ושני בדי הארון יוצאים לתוך הפרוכת [בגמטריא אשתי]. עפעפים. ומזבח הזהב, שעליה ישימו קטורת באפיך, בחי' החוטם. וכן מזבח בגמטריא חטם.

יעקב נתגלגל באיוב, ולכן איוב אמר מבשרי אחזה א-לוה, כי הקב"ה קרא ליעקב אל. איוב יעקב בגמטריא עצם ע"ה. איוב בגמטריא חוה.

 

 

רחל ולאה ידעו שעתיד לצאת מהם י"ב שבטים וכו'. כי שמותיהן במילאוי: ריש חית למד למד אלף הי, בגמטריא מאה פעמים 12, עם עוד ב' שזה שמותיהן בעצמן. ופלא שרחל עולה אלף – כנגד י' שבטים, ולאה עולה מאתים – כנגד ב' שבטים, היפוך ממש ממה שהיה.

ואחר לידת יוסף, שהיו י"א בנים כנגד אחד עשר סממני הקטורת שמעלה הניצוצות ומעשרת, אז אמרו (בראשית לא) כי כל העשר אשר הציל אלקים וכו'. אחד מהג' מקומות בתורה שנזכר עשירות (לק"מ ס). והרי כבר נולדו הבכורות ולוי. ועוד, הרי יוסף בחי' מתן בסתר יכפה אף, יהוסף בגמטריא0 כס אף. וזה בחי' הקטרת, שמבטלת האף.

 

רחל, ר"ח ראשי תיבות, ראה חיים, ואז הל' – למד עם הכולל בגמטריא ראשי תיבות - ע'ם ה'אשה.

 

 

אשה בא"ת ב"ש תב"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

 

 

הרבה מההמשך כבר כתבתי שבוע שעבר, וכאן הוספתי עוד כמה וכמה רעיונות יפות בעזה"י.

 

מר' שמשון אסטרופוליא – במקובלים, תשי"ו עצמות יש לאדם בקדושה, וכנגדן בטומאה גם כן, כמנין 'ושתי' 'יתוש'. וכו' וכו' שמסיטרא של תשי"ו עצמות בקליפות באים הכלבים עזי נפש שיונקים מאלו תשי"ו עצמות וגם סגולה מרב פפא למי שסבבוהו כלבים שיאמר להנובחים יש בי תשי"ו עצמות דקדושה, יבטלו תשי"ו עצמות דטומאה. ר"ל שתשי"ו שלי יבטלו שלכם קליפות, ואז לא יזיקוהו הכלבים וכו' ולדעתי לזה כיון דוד המלך ע"ה בתהלים (כב:יז) סבבוני כלבים עדת מרעים וגו', ר"ל מה אעשה, אספרה כל עצמותי, ר"ל כמה הם עצמותי תשי"ו, 'כל עצמותי המה' גימטריא תשי"ו, ואז המה יביטו יראו בי, ולא יזיקוני, עיין שם.

רב פפא אמר סגולה למי שסבבוהו כלבים, לשון רבים, ולכאורה זה רק לרבותא דכל שכן שיועיל נגד כלב אחד. והנה סיבוב משמע אפילו שתים, כמו הזאה סביב למזבח בשני מתנות. תרי כלבים בגמטריא אשתי ע"ה. [בעולם אומרים שהכלב הוא החבר הכי טוב של האדם, ולהבדיל יש אומרים על נשותיהם או בעליהם שהן\הם החברים הכי טובים שלהם. ובאמת נקראים רעים אהובים, ואהבת לרעך].

 

והנה השני סימנים שנתן על הסכום תשו"י, ושתי, יתוש, לקמן אראה שושתי מענין פורים ואסתר, אי נמי, מלשון ושתי את גבול. והסימן של יתוש, המפרשים הביא את הגמרא (שבת עז:) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, וכו' זבוב לצרעה, יתוש לנחש (-יתוש רפואה לנשיכת נחש), והראה שיתוש בגמטריא פעמיים נחש וכו'. ונראה לפרש עוד, כי תזריע בגמטריא תשי"ו ע"ה [ועיין מה שהביאו מספר אמרי נועם הטעם שנקרא בשם עצמות דקליפה, כי כחם על ידי קרי הבא מצד הזכר לבד שהוא מזריע הלובן וממנו נולדו עצמות (נדה לא.), ואתי שפיר לשון כי תזריע וילדה זכר]. ורש"י הביא שם, אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, ע"כ, ובמסכת סנהדרין (לח.) איתא דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית, ע"כ, ועל כן שפיר יש לסמן שלמות האדם בתשי"ו עצמות ביתוש.

ומצינו קשר בין תשי"ו לכלבים, כי ביעקב כתיב (בראשית ל:מ) וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. ואיתא במדרש רבה ובילקוט שמעוני, רבי אבא בר כהנא אמר מאה ותרתין רבון שבעה אלפים מאתן עדרין הוו ליה לאבינו יעקב. רבי לוי אמר ששים רבוא כלבים, רבנן אמרי מאה ועשרין רבוא, ולא פליגי, מאן דאמר ששים רבוא, לכל עדר ועדר חד כלב, מאן דאמר מאה ועשרים רבוא, לכל עדר תרין כלבין, ע"כ. והרי שיעור קומה שלמה של ששים רבוא לכלבים.  

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה נ' – שהוא בנוי על תהלים כב – הצילה מחרב נפשי מיד כלב וכו' כי כל הפוגם בברית אין יכול להתפלל בבחי' כל עצמותי תאמרנה (תהלים לה), וכשאין מתפלל בבחי' כל עצמותי, אזי כלב נחית ואכיל קורבנו, היינו תפלתו, וכשמתפלל וטועם מתיקות בדיבורי התפלה, זאת הבחינה נקראת כל עצמותי תאמרנה. ואין יכול לטעום מתיקות בתפלה אלא כשתיקן פגם הברית, כי ממין מתיקין זה בחי' מיין דדכיין, זרע קודש וכו', וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזנו, כמ"ש (ברכות טו) השמע לאזנך וכו' אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו וכו' בחי' כל עצמותי תאמרנה, ואז ארי' נחית ואכיל קורבנו, כי עצם זה בחי' ארי' (כ"ש בתיקונים תיק ג' בה"א תקונים האחרונים), אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחי' מיין מרירן וכו' וכו' ואז כלבא נחית, שהוא בחי' מיין מרירן שצווח הב הב, והוא בחי' מרה דאית לה תרי פיות, והוא בחי' חרב פיפיות, בחי' גיהנם דאית לה תרי בנות שצווחין הב הב וכו' וכו' וזה שנצטוינו בקרבן פסח (שמות יב) ועצם לא תשברו בו (וכתו' בזהר (בא מא:) שהיו מקיימין בעצמות לכלב תשליכון אותו, וזה היה קשה מאוד להמצרים ע"ש) כדי שיבחינו כ"א מישראל א"ע אם בריתו על תקונו, כי בפסח כתיב בו (שמות יב) וכל ערל לא יאכל בו, כי עקר הפסח תלוי במצות מילה וכו' וכו' בכן מי שפגם בבריתו ישמור א"ע מכלבים ומחרב, עיין שם.

וי"ל בזה מה שדוד המלך אמר (תהלים לב:ג) כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום, וקשה למה 'החרשתי' הלוא המתפלל צריך להשמע לאזנו כנ"ל, ועל כרחך פירושו שהחריש הכלבים של הסטרא אחרא, וזה 'החרשתי' ע"ה בגמטריא זרא (-פירושו חרב, עיין ברש"י עה"פ והיה לכם לזרא – במדבר יא:כ) תשי"ו. כי שאגה הוא של אריה, ולכן, בלו עצמיו, מלשון בלילה, בחי' דשנת בשמן הנ"ל. ובתהלים לז כתיב אלה עשית והחרשתי. עשית, ע' מתחלפת לא' באותיות אחה"ע, והרי אשתי, אי נמי, ע'צם שית ע"ה.

ולפי כל זה מובן היטב למה כלב קיבל את חברון. כלב בן יפנה, בן יפנה, עם הב' תיבות והכולל בגמטריא עצם. הרי כלב בן יפנה בקדושה של ויש"ת נגד הכלבים. וחברון היא עיקר שהוקצה לקברות כמו שאמרו חז"ל, בחי' עצמות, וכן חברון יש בו אותיות חרב, כנ"ל בתורה נ, והן אותיות חרב לשון יובש, וכן חר פירושו יבש (עיין ישעיה כד:ו) והוא כענין ארץ הנגב כמו שאפרש לקמן. וכן חברון, חוץ מאות ר' – חבון, אותיות נובח – של כלב, והר' בגמטריא עצם. וכן חבו"ן בגמטריא ויש"ת, והר' בגמטריא עצם [וכן בסוף תורה נ' הנ"ל האי צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכל כלבא שירותא, שירותא בגמטריא חברון ע"ה]. והוא פלא.

והנה עוד כתב הר"ש ז"ל לכן אמר (ויצא כט:כא) הבה את אשתי כי מלאו ימי וגו', והלא קל שבקלים לא יאמר כן, כמו שפירש רש"י בחומש. אבל דע כי יש ד' קליפות, א'חימן ש'שי ת'למי י'לידי (במדבר יג:כב) ר"ת אשתי. ו'אשתי' גימטריא תשי"א. וזהו שאמר ואבואה אליה, ר"ל אביא עוד ה' אל 'אשתי', ויהיה תשי"ו, והיה כוונתו להעביר גילולים מן הארץ, ע"כ.

והנה ארץ ישראל כשיעור קומת אדם, והארץ בחי' נקבה קרקע עולם, וכתיב (שמות כג:לא) ושת"י את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך [ויש להתבונן שהקמת מדינת ישראל בשנת התש"ח בגמטריא תשי"ג, משמע תיקון של העברת קצת מן גילולי הארץ, ועוד ג' שנות ערלה שחה לארץ. תש"ח בגמטריא, ישראל יא"י אחד, שהם ה' תיבות – כנגד ה' אלפים. תש"ח בגמטריא ח"ן, ואולי בחי' כי עת לחננ"ה, ועיין לקמן בענין כעצמים בבטן המלאה, ואכמ"ל].

וזה מוסיף פלאות על מה שכתבנו על כלב, כי כלב הוא זה שהעביר הקליפות האלו מן הארץ כמו שכתוב בספר יהושע (טו:יד-טו) וירש משם כלב את שלושה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק. ולכן מיד אחר כך כתיב: ויעל משם אל ישבי דבר, ושם דבר לפנים קרית ספר. (והנה דבר, בגמטריא רו, ועם ה'ריש' בגמטריא תשיו. עיין במנחת שי שכז"ל במקצת ספרים שניהם חסרים יו"ד, ולא ידענא מאי אידון בהון, עכ"ל, ועיין במנחת שי על מלכים א:ו:טז ויבן לו מבית לדביר, במדיקים מלא יו"ד, וכן הוא לפי המסורה האומרת לדביר ב', אחד מלא ואחד חסר, וסימן 'ומחשבון עד רמת וכו' עד גבול לדבר' (יהושע יג:כו – הדביר היא המחצה המפסקת בין ההיכל לבית קדש הקדשים) ודין, קדמאה חסר, ע"כ. והנה דבר היכל מקדש ע"ה בגמטריא תשי"ו). והנה מובא במפרשים על ר"ש הנ"ל ש'קרי' מלא – קוף ריש יוד, בגמטריא תשי"ו. ובזה י"ל קרית ספר, שצריכים להאיר התשי"ו, כמו שכתוב, אספרה כל עצמותי המה, כנ"ל (וכמו שכתב אחד מהמפרשים שם). ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. ושאל שלא כהגן (ויק"ר לז:ד) והרי בא לתקן את בחי' 'אשתי', שגם יעקב דיבר בזה שלא כהוגן, כנראה זה התיקון הצריך להעביר קליפות אלו. על כן שני בנות של כלב בן חצרון, עזובה אשה ואת יריעות (דברי הימים א:ב:יח) אינן אלא אשתו מרים, שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה, כמבואר במדרש רבה שמות א:יז. והן הן חלא ונערה (דברי הימים א:ד:ה) כמבואר במדרש רבה שם. היפוך בנות עלוקה האומרים הב הב. ועל כן כאשר עכסה באה לבקש מאביה, כתיב (יהושע טו:יח) ותסיתהו לשאול (ולשון ותסיתהו שייך ליין, כמו שכתוב (ויחי מט:יא) ובדם ענבים סותו, כמו שפרש"י שם. וי"ל עכסה, נוטריקון עין כוס, היפוך מה שכתוב בשיכור (משלי כג:לא), כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. כי 'ישר' זה כלב כמובא במדרש רבה שם), וכאילו עתניאל שאל, אף על פי שבהמשך כלב ענה לה, מה לך ותאמר וכו'. וכתיב (דברי הימים א:ב:יט) ויקח לו כלב את אפרת, תיבת לו מיותר, וכאילו לקח 'לו' ואת אפרת, לו אפרת בגמטריא תשי"ו ע"ה. וממנה בא דוד כמבואר במדרש רבה שם.

מה עשה הקב"ה זמן לו את אחיו ולכדה (ויק"ר). עתניאל קנז, חסר ב' של הב' תיבות, בגמטריא תשי"ו. (טו:יח) ויהי בבואה, בבוא ה' כנ"ל ביעקב, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור וכו' (-סופי תיבות רחל, כי יעקב כיוון על רחל כאשר אמר הבה את אשתי) ותאמר תנה לי ברכה (תנה לי ברכה בגמטריא התשי"ו ע"ה) כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גלת מים וכו'. כי זה התיקון של העצמות במיין מתיקין כמבואר בתורה נ הנ"ל.

וזה הענין של בני קנז דייקא, כי זוכים למדה זו של כל"ב על ידי זק"ן, כמו שכתוב (בראשית כד:א) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וכו'. הרי כיון שהגיע לזק"ן בא לבחינת בכ"ל (והנה יצחק היה עוסק אז להביא קטורה לאביו. ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת, רש"י בראשית כה:א, קטורת ע"ה בגמטריא תשי"ו). ויש אומרים שבכל הוא בת. וזה בחי' הבת של כלב. וזה 'את אברהם בכל' עם הי' אותיות בגמטריא אשתי. שעוד צריכים לתקנה עם הה'. תשי"ו מקנז\מזקן בגמטריא בראשית.

[בראשית, ב' פעמים ראשית, אותיות ר' אשתי, ר' בגמטריא עצם, אשתי, ועם הה' אותיות, הרי תשי"ו עצם, וב' פעמים, כי יש בקדושה ובטומאה.

עוד י"ל בראשית, אותיות רב אשתי, כי יוסף בא מאשת יעקב – בר אשתי, ועליו אמר רב עוד יוסף בני חי. אשתי בחי' י"ה כמבואר בהאריז"ל יוד פעמים הי, יוד פעמים הה, יוד פעמים הא, הרי כתר, ועוד צ"א של, יוד-הי יוד-הה יוד-הא, הרי אשת"י. ואז מוסיפים המילוי של י"ה – וד יאה, בגמטריא כו, הרי שלהבת, ואז מוסיפים הכולל, ויש בחי' שלח נא ביד תשל"ח]

ועיין במפרשים על ר"ש הנ"ל שהעירו ויש"ת בגמטריא פעמיים נחש\משיח. והביאו מהזוהר (בשלח סה.) לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וכו' מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב, ודא חציפא מכולהו, ע"כ ואותיות האמצעיות של 'שור וחמור' בגמטריא כלב, והביאו מהמגלה עמוקות (ע"א) חבל על שמש גדול שנאבד מן העולם, שאלמלי לא נתקלל נחש הקב"ה היה מזמן לו לאדם שני נחשים, והיה משגרו אחד לצפון ואחד לדרום, והיה מביא לו אבנים טובות וסנדלפונים וכו'. ויש להקשות פתח בנחש ומסיים בנחשים. אבל רזא דמלה נרמז בסוד נחש, שהוא מסוספיתא דנחשא, ותקועים בנחש תרין סטרין, מימין 'חמור' ח' של 'נחש', משמאל 'שור' ש' של נחש כדאיתא בזוהר בלק (רז.), וזהוא שמאר אלמלי לא נתקלל נחש, היו סטרין אלו התקועין בו היו כולם משרתים לאדם לטוב ולא לרע, אחד משגרו לצפון, הוא שור משמאל שהוא צפון, ואחד משגרו לדרום הוא חמור מימין, ע"כ. והרי הכלבים באים משני הנחשים אלו – שור וחמור ביחד. ולכן ענין הכלבים תשי"ו.

ונראה לפרש עוד בזה, כי האות האמצעי של התורה היא ו' רבתי של גחון, כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע וכו' (שמיני יא:מב). גחון בגמטריא תשי"ו ע"ה (ן = ת"ש). והוא נזכר באותו פרק של תהלים (כב. והוא המזמור שאומרים בפורים, שבו תפילת אסתר בהכנסה להיות אשת אחשווירוש (– וי"ל שלכן כתיב ואני ונערותי אצום כן, ולא כתיב נצום, כי אצום אותיות מוצא – ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' – קהלת ז:כו ברכות ח), ולכן שפיר נתן סימן – 'ושתי') שהביא הר"ש – כי סבבוני כלבים וכו' אספרה כל עצמותי המה וכו' (פסוק יז), לעיל מיניה (פסוק י) כתיב, כי אתה גחי מבטן וכו'. וי"ל בזה כלב, ב' פעמים כל (בגמטריא מאה, וכן הכלבים עזי נפש צועקים הב הב, בחי' מאה, כי – ה' פעמים ב' פעמים ה' פעמים ב', בגמטריא ק), בחי' שני כליות, כי התורה נקראת עצות, והכליות יועצות [ובעצות שפיר חל הלשון לשית עצה, ועל ידי השת"י כליות בונים הו' שהוא עץ חיים, כמבואר בריש ספר אדיר במרום, ביחוד הגן דרך האהבה, ואכמ"ל]. חצי הראשון וחצי השני של התורה. וכן 'כל' הם אותיות האמצעיות של הא"ב. וזה גחי מבטן, כי גחי בחי' גח"ו של חצי הראשון, מבט- מסתכל אל – ן' של גחון. וזה ויש"ת עליהם תבל. וישת ע"ה בגמטריא גחון, תבל זה הת'ורה (-תבלין) שמתחלת ומסיימת עם אותיות ב"ל. ודרשו חז"ל שזה הצדיק בחי' אבן שתי"ה. ועל התורה כתיב (משלי טז) נפש עמל עמלה ע"ה בגמטריא וישת. הרי פעמיים עמל.

והנה השתי כליות, שהם שתי פעמים כל (-בגמטריא חכם לב וכו' כדאיתא בספר אדיר במרום), בספר יצירה הם אותיות ו"ט, בגמטריא י"ה, בחי' המוחין, כי הם יועצים. והשם הט"ו בע"ב שמות, הר"י, אותיות י"ה ואות ריש בגמטריא עצם, וכן הוא לשון הריון. וזה בחי' הולך על גחון, גחון הוא הבטן, ג"כ בגמטריא תשי"ו – אמצע התורה, ומי הולך על גחון – עובר במעי אמו. וזה מה שכתוב בקהלת (יא:ה) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמם בבטן המלאה וכו' ופירש הרי"ד עצמים קורא העברים, וכן פירש האבן עזרא ז"ל וענינו גוף הילוד טרם יולד, וקראו עצמים כי הם מוסדי הגוף, כי הבשר והעור כמו מלבוש. והמלאה היא ההרה. ויתכן שיהיה המלאה תאר לאשה, ותהיה מלת בטן סמוכה וכו' עיין שם. וכבר הביאו (ואביא לקמן) מהרי"ץ חיות שעל כרחך פירוש תשי"ו עצמות אין הכוונה לסתם אברים שהם רמ"ח, ולכן עולה יפה עם פירוש עצמים. [והנה בבטן, בגמטריא התש"ח שנת הקמת מדינת ישראל – ארץ ישראל בטיבור העולם, בא נראה מה יהיה כאשר תגיע התשפ"ט - המלאה]. ולכן עצמים, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא תשי"ו כל כל.

וזה מש"כ ויתרצצו הבנים בקרבה (תולדות כה:כב), ויתרצצו, עם הז' אותיות והכולל, בגמטריא עצמים. ובקרבה של רבקה – שכתוב בה (פסוק כד) וימלאו ימיה, בחי' המלאה, היו ממש השני בחי' של תשי"ו, של קדושה ושל בחי' כלב.

ולכן הגמרא הראה רעת הכלב דייקא באשר היא פוגעת את העובר על ידי מה שנובח, כדאיתא במסכת שבת (דף סג: בבא קמא פג.) ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא, נבח בה כלבא, איתעקר ולדה, אמר לה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה, אמרה ליה שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי, כבר נד ולד. (וי"ל זה לשון אחיזרי, זרא לשון חרב כנ"ל).

ולכן אנו מוזהרין, אל תטוש תורת אמך, תטו"ש ע"ה בגמטריא תשי"ו, שזה דייקא במעי האמא.

וזה שכר פרי הבטן (תהלים קכז:ג) שכר זו נגד שכר של היין – שאפרש לקמן, שהוא י' פעמים כל"ב, ועזי נפש כנ"ל. כי הבטן בגמטריא תשי"ו כנ"ל, ענין הוולדות במעיה.

ועוד מצאנו בשיר השירים (ז:ג) בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים, ערמת ע"ה בגמטריא אשתי. שמא תאמר הרי חסר ה' של העברת הקליפות, תלמוד לומר סוגה בשושנים, סוג ה' - בשושנים, עם הז' אותיות והכולל, בגמטריא תשי"ו.

והרי כל התשי"ו עצמות בחי' צלם אלקים שלם. והם מבחי' י"ה כנ"ל. ולכן: צלם י"ה ישראל, בגמטריא תשי"ו.

והנה במפרשים הביאו מספר אמרי נועם, ביאר הטעם שנקרא בשם 'עצמות' דקליפה, יען כי כחם על ידי קרי ח"ו הבא מצד הזכר לבד (וכבר הראו ש'קרי' במילואו קוף ריש יוד, בגמטריא תשי") שהוא מזריע הלובן, וממנו נולדו עצמות, כמאמר חז"ל (נדה לא.), ע"כ. ולפי כל מה שהבאתי, לא נראה כלל שזה תלוי רק בזכר. ומצינו בגמרא שותא דינוקא בשוקא מאבא ואמא, הרי השותא תלוי באב ואם. והרי עצם בגמטריא לאה במילואה, למד אלף הי. ואדרבה לזאת תיקרה קרי, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רכו – מה שהרשעים על פי רוב הם מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחי' נשמת ערב רב, ואמא דערב רב היא לילית שהיא מיללת תמיד, וכו' וכו' כי יניקתם מבחי' ועיני לאה רכות (בראשית כט), מבחי' קילקול הראות, בבחי' מארת חסר, כמ"ש (בראשית א) יהי מארת חסר דא לילת (ת"ז ת מד ד' עט:), וכו' עיין שם. וידוע שהיא המחטיא בני אדם בטומאת קרי ר"ל. וכן, יללה מארת, בגמטריא תשי"ו. והרי המילוי של לאה, מד לף י, עם החמש אותיות, וישראל, וחמש אותיותיו, והכולל, בגמטריא תשי"ו.

ולא זכיתי לבוא בסוד הדבר, אבל אולי י"ל שחשבון תשי"ו עצמות, אינו כחשבון רמ"ח, כי הם מבחינת לאה, ולאה מעולם לא היתה מחוברת בז"א, וכל הנסירה של לאה ביום ראשון של ראש השנה, מבואר בכוונות שזה רחל שלקחה מקום לאה, ולכן בנוגע לרחל, יש רמ"ח אחד בשבילה ובן זוגה, ושס"ה גידין לכל אחד, כמבואר בליקוטי תורה של האריז"ל, אבל לאה שאינה שייך לגופו ממש של ז"א, יתכן שלכן יש לה חשבון אחרת של שתי"ו ביניהם. ובפשטות אין זה עולה יפה עם מה שפירש הרי"ץ חיות שהוא לחשבון מ"ה ותרע"א, כי לכאורה תרע"א ברחל, ועכ"פ על כרחך גם בלאה יש תרע"א. ועל דרך זה, שבועה במלך עצמו, עצמות ממש של רמ"ח, ו'הנודר כאלו נודר בחיי המלך', עם הה' תיבות בגמטריא אשת"י ע"ה, בחינת בינה, שזה בחי' לאה. והיע"בתא.

ר"ש כתב שיעקב ביקש להביא ה' ל'אשתי' [וכן עיין בשיר השירים ב:ד הביאני 'אל בית היין ודגלו עלי אהבה', עם הכ"א אותיות בגמטריא אשת"י, שצריך לה'ביאני, וזה דייקא בבית היין ששייך להעצמות כנ"ל, וכן הביאני, אותיות הבא יין. ומיד אחריו כתיב, סמכוני באשישות, באש תשי"ו, וי"ל באש עם הג' אותיות בגמטריא אשה]. עיין בליקוטי מוהר"ן תורה לב, שכל זמן שלא נתונה לזווג היא אתקריאת נער בלה (זהר בא דף לח:), גימטריא ש"ך דינים, וכד אתתקנת לזווג אתקריאת נערה בה"א, שנמתקין הדינין על ידי ה' אלפין של אהיה שבבינה וכו' עיין שם שזה ענין הריקודין ופירש בזה מש"כ (בראשית בט) וישא יעקב את רגליו, והרי וישא, האלף מתחלף לת' בא"ת ב"ש, והרי תשי"ו, ומסיים שם ז"ל וזה דאיתא במדרש (בראשית ע) כשנשא יעקב את לאה, בשעה שהיו מרקדין היו מזמרין היא ליא, לרמז ליעקב הא לאה (זהר ויצא קנד), היינו כי לאה היא עלמא דאתכסיא, שהוא בחינת לב וכו' ומשם המתוק של הדינים כשממשיכין ה"א מהלב, וזה הא לאה, שצריך להמשיך מלאה האלפין כדי להמתיק ולתקן את הכל וכו', ע"כ.

דוד המלך, מגזע כלב ומרים, ביקש (תהלים כז:ד) שבתי בבית ה' וכו'. בבית, זה ב' פעמים בית – ד', בחי' הד' קליפות. ד' עם שבתי בגמטריא שתי"ו. ואע"פ שיכולים לדרוש 'שבתי' בפני עצמו [וכמו שאמר עזרא (פרק ט) בשת"י ונכלמתי], עם הד' אותיות, ככה זה עדיף, כי שבתי בגמטריא אשתי ע"ה, כי הוא כבר התחיל התיקון, רק היה צריך להשלים עוד ד'.

וכן דוד המלך אמר (תהלים עג:כב) ואני קרבת אלקים לי טוב שתי באדנ"י אלקים (הוי"ה בניקוד אלקים) מחסי לספר כל מלאכותיך. ואני, זה דוד, בגמטריא י"ד, עם קרב"ת, בגמטריא שתי"ו. קרבת דייקא כנ"ל בענין בטנה של רבקה. לי טוב. לי' הוא טוב, כי דוד בקש, רפאה נפשי, רפאה נפש י', רפאה נפש בגמטריא שתי"ו. שתי באדנ"י הוי"ה, בחי' שתי"ו כמו שפירש הרי"ץ חיות, כי הלוא רמ"ח אברים של עצמות יש, ועל כרחך השתי"ו עצמות בחינה אחרת, וכתב שהוא שם אדנ"י במילואו אלף-דלת-נון-יוד בגמטריא תרע"א, עם שם הוי"ה במילוי מ"ה. (רק בדרך כלל הוי"ה בניקוד אלקים אינו מרמז לשם מ"ה). וזה לספר, כמו שפירשו הבאתיו למעלה, שצריכים להאיר ולספר השתי"ו.

ולכן אנו מתפללים בשמונה עשרה וכסא דוד מהרה לתוכה תכין, מהרה לתוכה, בגמטריא אשתי. וצריכים להוסיף לה ה', וכן צריכים להוסיף ה' לתכין שתהיה בגמטריא 'תהלים', וזה על ידי כסא דוד, כסא שלם, עם ו"ה, שני פעמים ה' עם הכולל.

חז"ל אמרו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. 'אלא למה שבו בקנקן' בגמטריא שתי"ו עם הכולל.

בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשתיו (ישעיה כד:ט). ישתו, לשתי"ו. שכר בגמטריא י' פעמים כלב, ובגמטריא עזי נפש, עם הב' תיבות והכולל. כי היין מזיק או מקיים העצמות, עיין במסכת נדה כד: תניא אבא שאול אומר, קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל בעצמות של מתים, השותה יין חי עצמותיו שרופים, מזוג (-במים יותר מהראוי), עצמותיו סכויין (-שחורין), כראוי, עצמותיו משוחים. וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו עצמותיו שרופין. אכילתו מרובה משתייתו, עצמותיו סכויין, כראוי, עצמותיו משוחין, ע"כ. משוחין בחי' וכשמן בעצמותיו (תהלים קט:יח), וזה בחי' ושמועה טובה תדשן עצם (משלי טו כנ"ל בתורה נ).

והנה אחריו כתיב (כד:יא) צוחה על היין בחוצות, ופירש ספר אהל יעקב (שמות) היינו שהגזלן שותה יין בשמחה, על דרך מאמר 'ויין ענושים ישתו' (עמוס ב:ח), והנגזל עומד כנגדו בקול צוחה ויללה, עיין שם. הרי זה בחי' הכלבים עזי נפש.

ובקדושה כתיב (בראשית כז:כה) ויבא לו יין וישת.

 

והנה עוד יש להבין בענין שתי"ו שהוא לשון דיבור, כמו שכתוב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, ובגמרא שותא דינוקא בשוקא מאבא ואמא, ואתי שפיר כמו שפרשנו למעלה שמדובר מבחי' י"ה של המוחין, בחינת אבא ואמא. ואיתא בספר חרדים ולפעמים יתגלגל בעל לשון הרע בכלב. וכן מצינו שהקול של אדם נמשל לנביחת הכלב, במסכת שבת קנב. כלבוהי לא נבחין, פירוש רש"י קולי אינו נשמע, ע"כ. ובסוף פרק ג' של מסכת נדה לא: מפני מה קולה של אשה ערב וכו' ממקום שנבראת ופרש"י עצם כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע, ע"כ.

שוב מצאתי בספר גלגולי נשמות ז"ל גחזי ושלשה בניו הם ארבעה מצרעים, והם ענק ושלשה בניו אחימן ששי תלמי, ע"כ [ועיין בזוהר פרשת שלח קנט. תאנא אחימן ששי ותלמי ממאן נפקו, זרעא הוו מאינו נפילין דאפילו לון קב"ה בארעא וכו' וכו' אנשי השם אחימן ששי ותלמי, עיין שם, דהיינו שהם מצאצאי עז"א ועזא"ל שמבואר בזוהר בראשית כג. שקטרגו שלא לברוא את האדם משום שעתיד למחטי קמך באתתא דיליה, ובסוף הם בעצמם נפלו בזה. ובפירוש הרמ"ז שם כבר נתן סימן לשלוש אלו, נפל אש"ת בל חזו שמש עיין שם, נמצא שהר"ש לא חידש את הסימן של אשתי – רק הי' של ילידי. ונמצא שענינם מאדם קשור ללשון הרע, ביאת הארץ, ואשת. ולהלן שם בזוהר דף קס. יש ענין אחר באלו הג'. ובביאור הגר"א לספרא דצניעות ה:ח כתב שבעולם הבריאה שהוא עולם הפירוד, נבראו ארבע חיות הקודש, שהם ארבעה ראשים לכל העולמות, וכנגדם הם ארבעה נפילים דקליפה, שהם גם כן ארבעה ראשים בעולם הזה, והם שורש ארבעת הענקים הנקראים אחימן ששי ותלמי יחד עם אביהם]. ולכאורה הן הם הקליפות שצריכים להעביר מן העולם על ידי הבאת הה' לאשתי. וכלב שהורישם, אשתו מרים, היתה מצורעה ז' ימים.

והנה בכתבי האריז"ל מבואר שצרעת בא כאשר המוחין דאימא מאירים בנקבה, קודם שיכנסו מוחין דאבא בז"א, אז יש אל החיצונים אחיזה בהארתה היוצאת לחוץ (שער הפסוקים ובעוד מקומות). ולפי זה לכאורה ענין 'ואבואה אליה' אביא עוד ה', אביא – אותיות אבא שהוא י'. הוא שמביא הה' הזאת שעל ידו אין אחיזה לחיצונים.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן