קצת חידושי תורה משבוע שעבר פרשת בהעלותך

ב"ה

בהעלותך י:לג וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, ופרש"י ז"ל ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חניה, ע"כ, ובפסוק הבא פרש על העננים ז"ל ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים, ע"כ. ולכאורה עיקר תיקון החניה נעשה על ידי הענן, וצריך ביאור איזה תיקון עשה הארון, וי"ל כענין הכתוב (בראשית מו:כח) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה, ופרש"י ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, ע"כ. ואם נפרש שהארון היה מתקן להם גשמי, התורה נעשה ממש קרדום, וחז"ל צעקו אל תעשה התורה קרדום. ועכ"ז מצאנו שאע"פ שאסור להשתמש בדברי תורה לרפואה, מותר בשביל הגנה (שבועות טו:), וכן חש בתורה יעסוק בתורה (עירובין נד.), ומותר ללמוד לשמה וגם בשביל הרפואה, ועוד כמה תירוצים ודרכים בזה בכל המפרשים.

 

 

בהעלותך י:לו ובנחה יאמר שובה י' רבבות אלפי ישראל.

פירוש רש"י ז"ל מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן (ישעיה ל:טו) בשובה ונחת תושעון, ע"כ. לפני כעשרה חדשים, נתפרסם קליפ עם תינוק אומר בוכה 'אני רוצה לחזור בתשובה', ואישה, כנראה האמא, שואלת אותו מה זאת אומרת, והוא עונה להיות רגוע. והיא שואלת, מי אמר לך את זה? ועונה – אלקים ומכוון אצבע שלו למעלה, הוא אמר לי שם למעלה, ע"כ. ושכחתי אז לציין לדברי רש"י כאן.

הראשי תיבות של רבבות אלפי ישראל, איר, כי כן היה אז בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש (י:יא). ואותיות אלו – יאר ידועים וכבר כתבתי הרבה עליהם בכמה מקומות, וכן עם הכולל בגמטריא רי"ב שנודע לכמה ענינים, והוא קליפת השכחה וכו'.

והסופי תיבות תלי, תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה ו:ד, ובפירוש של רא"ק כתב שהמקום היחיד שנזכר בתורה הוא בצוואת יצחק לעשו, שא נא כליך תליך וקשתך (בראשי כז:ג תליך זו מדי כדכתיב ויתלו את המן). והרי כאן שהשכינה בשובה ונחת, הרי אומר כמלך על כסאו, ולא כמלך במדינה או במלחמה. תלי, עם הכולל בגמטריא אמת.

 

 

יא:ה את הקשאים, תרגם אונקלוס, ית בוציניא, ופרש רש"י הם קוקומברי"ש בלע"ז. והנה בכל הזוהר רשב"י נקרא בוצינא קדישא, מנורה קדושה. ועיין בלקמ"ת מו, קשיא ראשי תיבות (תהלים כז) שמע י' קולי אקרא. ועיין בחיי מוהר"ן תקכח ז"ל פעם אחת דברו לפניו מדאגת פרנסה גער בהם ואמר מה לדאג על פרנסה, הלא לחם עם איגירקיס [מלפפון] הוא מאכל טוב, ע"כ. והנה אם היו אוכלים אותו כאשר היו עבדים במצרים, לכאורה ברור שהוא זול, ובהישג ידי עני, ושפיר תפס אותו לדוגמא. ואכן מבואר שיש בו רמז אפילו למנורה ולצדיק האמת.

 

 

בבא מציעא דף קיא:

רש"י ד"ה אביון ז"ל מעונה מעני, ולשון אביון האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה לכל טוב, ואשמעינן קרא דעני קודם לאביון משום דעני כסיף למיתבעיה אף על גב דצריך אבל אביון הורגל לבושת ולא כסיף למיתבעיה, עכ"ל. אין לי מה להוסיף, רק להדגיש את הפלא כאן, שאע"פ שהאביון יותר גרוע וירוד מהעני, כיון שכאילו הוא מיואש לגמרי, שכבר אין לו בושה ממצבו, לא נותנים לו קדימה מסתם ענין שעדיין לא מיואש. ורואים כמה גנותה של יאוש. ולזאת אמר רבינו הקדוש, אין יאוש בעולם, ראשי תיבות אבי-ון, שאפילו במצב של אביון, אין יאוש בעולם כלל.

והנה בתהלים עב, כי יציל אביון משוע (-שזועק) ועני ואין עוזר לו. שוב רואים שרק אביון שצועק יזכה שיפנו אליו להצילו, מה שאין כן עני סתם שאין עוזר לו, יפנו להצילו.

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא לז – גם הבנים שאינם נולדים בקדשה, הם גם כן מותרות ממש, כי הם באים ממותרות וסרחון ועכירת המח שיוצא לחוץ, ומזה נתהוו הבנים, בחינת (אבות ג) טפה סרוחה, סרחון ממש, ובשביל זה נקראים הבנים עוללים, לשון טנוף, כי 'עולל' פרש רש"י (תהלים ח) טנוף ולכלוך וכו' עיין שם. וחשוב להזכיר שרבינו הדגיש שהעיקר להביא ילדים לעולם – יהיו איך שיהיו, כי משיח יתקן את כולם.

והבנים נקראים צאצאים – מלשון לצאת, כמו להבדיל צואה. ועכשיו למדנו בבא מציעא קז: דאמר מר צואת החוטם וצואת האוזן רובן קשה ומיעוטן יפה. והרמ"א באורח חיים צב:ז הביא המהרי"ל להלכה לא לנגוע בצואת האזן והאף כי אם על ידי בגד בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה. ולכאורה משום שקראן הגמרא צואה. ואיתא במדרש (קהלת ב:א:יא) א"ר לוי בר חיתא מלך בשר ודם בונה פלטין אם נתן ביבה על פתחה אינה נאה ואינה משובחת, אלא הקב"ה ברא את האדם ונתן ביבו על פתחו, ואיזה זה, זה בית חוטמו והוא נואו והוא שבחו,ע"כ. ויש הרבה דעות ומדרגות בדעות בזה, כי הספר חסידים כתב שאין צריך נטילת ידים רק קינוח. ואין להאריך. ודעת הגר"א להקל, שעל כרחך אין דינם כצואה ממש, דאם כן היה צריך להרחיק מהם כמו מצואה.

ובגיטין ע. שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן דרך ודרך ארץ עושר ומלאכה יין ושינה חמין והקזת דם. ובמסכת ברכות לד. שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסרבנות. וראיתי שחלק ביניהם כי בגיטין לרפואת הגוף. ומה שלא נחשבו צואת החוטם והאף, נראה ליישב בפשטות כי באלו גם מיעוטן שיפה לתכלית שיפה, אבל הם בעצמם אינם יפים, והרי צריכים לנקות הידים בנגיעתם. ועוד הקשו מהכתוב במשלי (כה:כז) אכול דבש הרבות לא טוב, ופירש במצודת דוד, כי מיעוטו יפה ורובו קשה. ולכאורה המצודות סתם תפס לשון הגמרא, כי אינו דומה, כי אין ענין לאכול דוקא קצת דבש, אלא שלא תאכל יותר מהראוי, מה שאין כן בכל הנ"ל יש ענין שיהיה קצת מהם.

 

ונחזור לענין והניחו יתרם לעולליהם. יש להתבונן כי כאילו רק הבנים האלו הבאים מהסרחה הם עוללים וסרחון, ומה יהיה כאשר הבנים האלו יהיה להם בנים, אז זה סרחון של סרחון, וכן דור אחר דור. ואולי אין הכי נמי. ואולי יש סוד בזה, כמו עבדי הם ולא עבדים לעבדים [ונרצע העבד באזנו דייקא, ועם כל זה רק עד יובל] שיהיה השגחה מלמעלה שלעולם לא תהיה זאת בישראל. ואולי כאשר האדם מקיים פריה ורביה, על כרחך אי אפשר להחשיבו כסרחון, כי זה היה רשעתו של בלעם שאמר בלבו (רש"י בלק כד:ג) מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יתסכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמית עינו, ומידה טובה מרובה, ואם כן העוסק במצוה, אפילו לשם תאוה, ועל כל פנים מעשה מצוה הוא, על כרחך מקיים מהותו, ורק הבנים שיוולדו תלוי מאיפה המשיכם.

 

 

כי שבר דלתות נחשת (תהלים קז:טז), הראשי תיבות – שדכן.

 

 

ספר שיח שרפי קודש

ב–תרסז אַחַר "שבועות הַגָּדוֹל", שֶׁהָיוּ אֵצֶל מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה כִּשְׁמוֹנִים אֲנָשִׁים עוֹבְדֵי ה' גְּדוֹלִים מֵאַנַ"שׁ, וְהָיְתָה אָז הִתְעוֹרְרוּת נִפְלָאָה עַד שֶׁכִּנּוּ אַנַ"שׁ אֶת חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה בַּשֵּׁם: "שָׁבוּעוֹת הַגָּדוֹל", "דֶּער גְּרוֹיסֶער שבועות". אָמַר מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה לְאַנַ"שׁ שֶׁנָּסְעוּ וְנִפְרְדוּ מֵאִתּוֹ: "נוּ, אַחַר שֶׁקִּבַּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מֵעַתָּה שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת "עגל", כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַתַּן-תּוֹרָה, ע"כ.

לכאורה דיבור הזה הוא סתם לפום ריהטא וביטוי בעלמא, כי לכאורה אין קיים אותו נסיון בכל דור, שמחכים להחזרה של משה רבינו, ודוקא ביום הארבעים. ועם כל זה יתכן שכיון שחטאו, כבר יש סימן ורשימה, והוה זמן מוכן לפרעניות ולנסיון עברה.

 

 

יש מילה באנגלית – אימאשכולייט, להסר מגבר את הבחינות של זכר, להשאירו כמו נקבה. והעולם בתהליך הזה כמה מאות שנים, וכמו שרבינו סיפר שלפני כמה מאות שנה התחילו גברים לגלח זקנם, והרי הזוהר הקדוש כותב שגבר בלי זקן בבחינת אשה (ר' אביגדר מילר אמר שהגדלת הסנטר נותן אופי של זכר, ולכן בתמונות הציירים היו עושים כן). ואיש (ויקרא יג:מ) לרבות את הזקן (רע"ב נגעים י:ט). והיום זה התפשט בלי שיעור וגבול. והמדעים אומרים שמנין הטסטוסטרון בזרע הזכרים היום הוא נמוך מאד, ויש בזה כמה וכמה סיבות ואין להאריך. וחלק מהמחלה הזה הוא משכב זכר, ולכן יכולים לאמר שהוא משותף עם עמלק, שהיה חותך מילות וכו', ורצה לטמאות עם ישראל במשכב זכר (מדרש תנחומא כי תצא פט, מובא ברש"י כה:יח), אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך.

והנה אחד ממידות היסוד הוא 'משכיל', לדוד משכיל, ובמשיח כתוב, הנה ישכיל עבדי ירום וכו'. ותראה שהוא בדיוק ההיפוך של -אי"משכולייט.

וגם יש לראות שהנחשלים, שעליהם התגברו עמלק, ההבדל בין אותיות של שכל לאותיות של חשל, הוא כ-ח. כ' זה כתר, ח' זה חכמה. ואכמ"ל.

 

 

יש שיר יפה לרוב דברי האור חיים הזה, ובימים האלו אני שומע את השיר שעות על שעות רצופים, וטוב לי.

אור החיים דברים כו:יא

גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב' אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות ה.): 'ואין טוב אלא תורה', שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

ואומרו 'ולביתך', כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל א' יתעדן כפי יכלתו.

 

 

שבת פרשת נשא ט' סיון, באחת-שתים בצהריים, נפל הנתיך (-פוז) בדירה שלי, ולא היה לי חשמל, לא אור ולא מזגן עד צאת השבת. לכאורה זה היה סימן למה שקרה בי"ג סיון, שבאו הממשלה והמשטרה וטרפו והרסו כל הבנינים השייכים ל'אזמרה' שבנו אצל ר' עקיבא ורמח"ל. שהגזר דין כבר היה לפני שנה, ומפני זה עזבתי ושכרתי דירה, ורק עכשיו קיימו את הגזר דין. ואכן אינו כל כך רשעות. מה שהבנתי שמצד העיירה היו מוותרים הרבה ולא היו ממהרים להרוס כלל, אלא שמצד המכבי אש, שטענו שבנינים כאלו הם חס ושלום מסוכנים מאד משרפה חלילה, מלכודת מות. ובאמת חמורה סכנתא. ועל כל זה יש הרבה לספר, וזהו קיצור ותמצית מה שהיה.

(הדף יומי אוחז בסוף מסכת בבא מציעא, ואם הג' בבות כנגד הג' בתי מקדש, הרי הגענו כמעט לחרבן בית שני. ועוד מצאתי מה שהיה בי"ג סיון שנת תר"ס לשון הריסה, חתונה של הורי הנרסיסט הגדול שבדורינו).

נ נח חנמ נחמן מאומן