קצת חידושי תורה מהשבוע של פרשת קרח

 ב"ה

בבא בתרא ה.

אמרי אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא, ופירוש צלא, רצען, שעושה מנעלים. והרי צלא לשון של תפילה. ובזה מובן יותר האמור אצל חנוך שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה היא אומר בשכמל"ו (הובא בילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות, ובעוד מקומות). וכן בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מחכם ותם, שהתם היה עושה נעלים, ורבינו בעצמו גילה הרמז בזה שזה ענין של תפילות.

 

ז: ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה, עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה, פירש רש"י ז"ל לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע, עכ"ל.

וקצת קשה דשנינן במסכת שבת נה. רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתא ההיא איתתא, וקא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה, אמר ליה (רב יהודה) לא סבר ליה מר, אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה, אמר ליה, שיננא רישיך (-רבך, כלומר אני) בקרירי (-שאינו נכוה ונענש), רישא דרישך (-מר עוקבא, שהוא רבו של רבך) בחמימי, דהא יתיב מר עוקבא אב בית דין, דכתיב, בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט וכו' עיין שם.

אכן באמת המאירי שם כבר כתב שגם אחרים צריכים לשמוע אלא שעונשם קל, וכן תוספות לקמן י: כתוב ששמואל קיבל עונש על מעשה זה, עיין שם.

וגם יש לחלק בעוד דרכים פשוטים, שסוגיין על צעקה בשביל צדקה וכדומה, שודאי כל אחד חייב בזה.

 

 

ח: אתיא אימיה וקא בכיא קמיה צווחה צווחה ולא אשגח בה, אמרה ליה חזי להני חדיי דמצית מינייהו, בעא רחמי עליה ואיתסי.

כי ידוע הנני כללי, שאין הדין נמתק אלא בשורשו, ומבינה דינין מתערין, שבינה היא השורש של הדינין, ובמסכת ברכות י. מאי כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה.

 

 

ט. אמר רבי אלעזר אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו, יצור וימנה שנאמר וכו'. וצ"ב לאיזה תכלית יצור וימנה כאשר הגזבר נאמן ואין לוקחים ממנו חשבון. וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה אע"פ) שהוא כדי שלא ישלטו המזיקים במעות, וכמו שאמרו במסכת חולין (קה:) שכל דבר שסגור וחתום ומנוי אין המזיקים שולטים בו, עד כאן ראיתי בהערות. וצריך ביאור שבעלמא יותר מקפידים שיהיה ברכה בדבר הסמוי מן העין ולא נמנה כלל, ומה הגדר מתי עדיף ככה ומתי עדיף ככה. ולפני כמה שבועות כתבתי שאולי האיסור שלא למנות אנשים, ומן הסתם כל מנין דברים אביזרייהו (ובפרט כפי הטעם שרבי נתן כתב בליקוטי הלכות), הוא כמו איסור של כמה עריות, לא להשתמש בשרביט המלך, דהיינו שמצינו במידותיו יתברך שדוקא מזדווגים אח ואחות וכדומה. והערתי שכן מצינו שהשם יתברך תמיד מונה ומספר (וזה קצת לא כפי מה שאני זוכר מהליקוטי הלכות שעל כרחך כל מנין הוא צמצום, ואני צריך לעיין שם). ולפי זה י"ל שלכן בהקדש יהיה מותר, מה שאין כן בדברים של חולין יהיה אסור.

 

 

י. דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי בוא וראה של כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואת"ל מקבלים אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך, והקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה וכו'.

עיין כעין זה בספר חיי מוהר"ן תקנח, שמענו פעם אחת משיחותיו הקדושים שאמר בפיו הקדוש שהעבודה הגדולה שבגדולות בעבודת השם קלה ביותר לעשות מעסק קנין שמטריחין עצמן בשביל פרנסה ועסקי העולם הזה, כי הלא אנו רואין כמה יגיעות יגע האדם בשביל לנסע על איזה יריד ויומא דשוקא שתכף במוצאי שבת צריך לטרח ולחפש אחר עגלה, ונחפז מאד לטען סחורתו על העגלה ביגיעה גדולה, ואחר כך צריך לנסע כל הלילה ולנדד שנה מעיניו ומשבר כל גופו מחמת שצריך לישב על עגלה טעונה, ושאר טרחות ויגיעות כיוצא בהן כידוע להעולם. ואחר כך צריך לעמד כל היום על רגליו וכו' ובפרט בימות הקר העצום וכו'. וכל אלו הטרחות והיגיעות הכבדות והקשות הוא מטריח עצמו על ספק, כי ספק אם ירויח איזה רוח קטן או אולי יאבד גם ההוצאות כמצוי ברב הפעמים. נמצא שעל עסקי פרנסת העולם הזה מטריחין עצמן כל כך ביגיעות כאלה על ספק רוח קטן. והעבודה הגדולה שבגדולות היא התפלה ואף על פי כן כשעומדין להתפלל מתפללין וגומרין התפלה (הובא בלקוטי הלכות הלכות תפלת ערבית הלכה ד' אות ז).

 

 

י: נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה וכו' ליתיב לארנקי של צדקה וכו' עיין שם.

הנה אפילו בכי האי גוונא העני מקבל הצדקה מיד הגבאי, ויש לו בושה בזה. ויכולים לעשות אפילו שלא ידע הגבאי, כגון ליתן מעטפה סגורה שהגבאי לא יודע מה בפנים, ויכול להיות רק אגרת וכדומה, והוא מופקד ליתן לעני ראוי.

אלא שיתכן שזה תלוי במה שהגמרא פסקה שצריך הגבאי להיות כר' חנינא בן תרדיון, לפי תוספות (ד"ה אלא) זה רק ענין של נאמנות, ולפי זה שפיר יש לעשות אפילו יותר כנ"ל. אכן לפי הרמב"ם (מתנות עניין י:ח) והטור (יורה דעה רמט) שכתבו שצריך להיות נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה, וכתב הבית יוסף (שם ד"ה ומ"ש לא יתן) שלפי דבריהו הגבאי גם צריך להיות חכם איך לנהוג עם כספים וכו' עיין שם. ולפי זה לכאורה דוקא צריכים לסמוך על הגבאי לחלק כראוי, ואין עצה בדרך הנ"ל כאשר הגבאי לא ידע מה בידו.

 

 

יא. מעשה במונבז המלך שבזבז. הגמרא שוב כותב לשון נופל על לשון. כי מ' בא"ל ב"ם, ב', ונ' באח"ס בט"ע זנ"ש, ז', הרי מונבז נהיה בזבז. ואפילו בלי חילוף האותיות, העיקר הוא הבז של מונבז, כי מו"נ משמשת הב"ז. ותמצא במש"כ כאן ענין של זי"ז וזהב ודוד, כולם ענין של ב"ז.

 

אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר (תהלים פה:יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.

עיין ספר המדות, אמת טו. מי שנותן צדקה שכרו שיזכה לאמת, ע"כ. וע"ש אות יב, כג, וצדקה לא.

 

יב. אף על פי שניטלה (נבואה) מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה.

וברמב"ן תמה כיצד ניתן לומר שקודם שחרב בית המקדש שרתה הנבואה על כאלו שאינם חכמים [-דלאחר החורבן מבואר לקמן שניתנה לשוטים וכו'], והביא שיש שתרצו באקראי, ודחה פירוש זה, וחילק שיש דברים שאין אדם יכול להשיג ולהבין בשכלו, וזה לנביאים, ואילו נבואת החכמים הכוונה להשגות בשכלם ובחכמתם וברוח הקודש בקרבם.

עיין בשיחות הר"ן עו שבעל השגה צריך להיות למדן, והארכתי שם בס"ד.

 

 

יב: משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה, פירש רבינו גרשום, ומוחזק בידינו שמעולם לא היה אדם גדול כמותו, ואין מי שהיה מזלו כמותו בתורה ובעושר, ע"כ.

זה הוכחה למש"כ במקום אחר שהנביאים אינם באים בחשבון.

עיין ליקוטי מוהר"ן ריש תורה ס' ז"ל וכן כל מי שעבר דרך ידם התורה, היה להם עשירות גדול מאד, דהיינו משה וכו' וכן רבי שסידר וחתם המשניות, וכן רב אשי שהיה תחימת התלמוד וסידר את כל התלמוד וכו' עיין שם. והרי כל המשניות הם מרבי עקיבא, ולכן בודאי היה לו עשירות גדול.

ועיין מש"כ במסכת שבת קיט, איך שייך עשירות מופלגת דקדושה אחר החורבן.

 

 

נגעים יא:ו

הטולה מן המסגר בטהור, חזר נגע לבגד שורף (או לפי הרע"ב מקיים) את המטלית. חזר למטלית, הבגד הראשון ישרף, והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין, ע"כ.

ופירש הרע"ב ז"ל ולאחר ששמשה (-המטלית) הבגד השני, אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה, טעון שריפה, שהרי משחזר בו הנגע מתחילתו כבר הוזקק לשריפה, ע"כ.

וצ"ב למה לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, ואף על פי שאין שיעור למטלית, הרי צריכה להיות מצמר או פשתן, ואם כתותי מכתת שיעוריה לא תחשב כצמר או פשתן.

 

 

בריש ספר זיז שדי (המקובל הגדול ר' יודא לייב מקרעמניץ, נדפס בשנת שצ"ד), 'ידעתי כל עוף הרים' (תהלים נ:יא) מכוון לחשבון 'מיכאל גבריאל נוריאל רפאל', וסוד הענין הוא כי בפרקי היכלות (הובא בקול בוכים איכה ב:כא) אמרו כי יש בכסא הכבוד תתקנ"ה רקיעים מנין 'השמים' במם סתומה, ומט"ט שר הפנים עולה בהם כשמעלה זכיותיהם של ישראל. ואמר אני כי 'מיכאל גבריאל נוריאל רפאל' עולים לחשבון תתקנ"ה, כי הן הנה הרקיעים ממש שמט"ט מושל בהם. וזהו כוונת סיפא דקרא וזיז שדי עמדי, 'שדי' הוא 'מט"ט' כנודע וכו' עיין שם.

עיין בספר קול אליהו פרשת האזינו עה"פ ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי וגו', שהביא מספר מגלה עמוקות שיש תתקנ"ה רקיעים, כנגד הפסוקים שיש בספר דברים, ובתת"ק רקיעים נמצאים שם מלאכים גבוהים מעל גבוהים, לבד מן נ"ה רקיעים העליונים ששם אין רשות לשום מלאך, והם בלתי לה' לבדו, וסימנך ה"ן לה' אלקיך וכו', והפסוק ראו עתה עד סוף הספר הם כנגד הנ"ה רקיעים וכו' עיין שם.

ולכאורה זה סותר מש"כ בספר זיז שדי הנ"ל, וכתב בפירוש 'הן' הנה הרקיעים, שכל התתקנ"ה שייכים למיכאל גבריאל נוריאל רפאל, ועליהם מט"ט. אם לא נחלק שאינם מדברים על אותם תתקנ"ה רקיעים, וכמבואר להדיא בהמשך ספר זיז שדי, עמ' יד: שאינו מדבר במרכבות עליונות דאצילות ובריאה, אלא במרכבה של מט"ט בעולם היצירה, כי נהר יוצא מעדן נדרש על מט"ט שתחתיו מיכאל גבריאל רפאלוכו', ולכן י"ל שהגר"א מדבר על רקיעים השייכים למרכבות העליונות, ונאמר שגם בהם יש תתקנ"ה.

אכן באמת הפסוקים בעצמם נראים בסתירה, כי בפרשת האזינו כתיב, ואין עמדי, ואילו בתהלים בפסוק הנ"ל כתיב וזיז שדי עמדי, וכתב בספר זיז שדי שהוא יוכיח שזיז שדי הוא מט"ט, ויהיה איך שיהיה, הרי זיז שדי עמדו יתברך, ומזה לכאורה מוכח שמש"כ ואין אלהים עמדי, אינו בא לאפוקי מלאכים קדושים. אי נמי כנ"ל שבפרשת האזינו מדובר על עולמות ורקיעים יותר גבוהים מהפסוק שבתהלים.

אולי יש לפרש שהרי כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו ורוח פיו כל צבאם (חגיגה יד). והנה בנשמת האדם אמרו חז"ל מאן דנפח מדידיה נפח, והרי שורש נשמתו בהשם יתברך, ועל כרחך כן הוא במלאכים הנ"ל שנבראים מדיבורו יתברך, יש בשורשם אלקותו, ולכן י"ל שה"ן עולמות באותם מלאכים כבר שייכים לאצילות. ויש בזה אריכות גדול לענין כמה נושאים כמו הזכרת שמות בתפילה ובקשות מהם, ואכ"מ.

 

 

עוד בריש ספר זיז שדי, עדן בגמטריא קכ"ד עיין שם. ומה שכתב שהוא בגמטריא ע"ב ב"ן, עיין ביחוד היראה לרמח"ל שב' שמות אלו הם סוד החלום וכו' עיין שם.

כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב:י), ובריש תהלים כתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים, הרי שאותו נהר בחי' פלגי מים. פלגי ע"ה בגמטריא עדן. וכבר כתבתי על מספר זה במקומות אחרים (ובכללם, פעמיים פלגי בגמטריא שם אמי, חוה ברכה, נשמתה עדן. ועוד כפליים וכו').

 

מה שפירש זיז, זה-הז, הרי זה גם מרומז ב'דוד', דג-גד. וז' מיני זהב – ז-הב, בשערות של דוד, כדאיתא בזוהר ובתיקוני זהר.

 

 

ספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל מט. בשבועות העקר הוא להיות ער, ובהושענא רבה העקר הוא האמירה, ע"כ.

הנראה בזה, כי מבואר בליקוטי מוהר"ן עד, שהושענא רבה היא בחינת דיבור בלא דעה, והביא על זה הזוהר (קדושים פה) אית מאן דלעי באוריתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא לעלא, וקב"ה חדי בהאי מלה ונטע לה סחרנין דההוא נחלא וכו' עיין שם. ומבואר בתורה עד, ששמחת תורה בחי' דיבור בדעה, עיין שם. ונראה ששבועות, זמן מתן תורה, צריך להיות בבחינת שמחת תורה דיבור בדעה. והנה מבואר בזוהר הנ"ל שהדיבור בתורה בדעה, אזלא ושטא בעלמא וסלקא לעילא וכו' ואתסחי בנהרא דבעלמא דאתי דנגיד ונפיק מעדן עיין שם. ומבואר החילוק הגדול שרק אלו הדיבורים נטבלים מה שאין כן הדיבורים בלא דעה, רק נטעים מסביב הנחל. וידוע מליקוטי מוהר"ן תורה נו מעלת הטבילה במקוה בליל שבועות, שהוא שער נ'. וזה חשיבותה של הדיבור בדעה, שבני ישראל כולה זרע אמת (ירמיה ב), כמו שהספרים הקדושים מביאים אין מספר פעמים. ולכן העיקר בשבועות רק להיות מוצבים בעצמנו, וליטהר במקוה.

 

 

ברכות ז. ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג:כ), תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה כך א"ל הקב"ה למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה אינו רוצה, ופליגא דר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן דא"ר וכו' בשכר שלש זכה לשלש וכו'.

משה הוי"ה בגמטריא ש"ע ע"ה נהורי הפנים.

קשה הלוא כל עבודת השם יתברך לחפש את פני ה', את פניך ה' אבקש, ואיזה עבודת השם היה למשה רבינו בשעה שסירב לראות פני ה'. ועל כרחך באותה שעה גם כן היה מבקש פני ה', רק שרצה כפי הכנתו או על כל פנים לפי השערתו, וזה בחי' ועכשיו שרצית, עכשיו בגמטריא תו (בגמטריא רבנו נחמן), שהוא חקיקה וסימן. ועל סימן וחקיקה אינו שייך פני ה' אלא בחי' אי"ן של השם יתברך, כי בחי' האין סוף מאיר בכל העולמות בלית הפרעה, וזה מה שענה השם יתברך, שעכשיו אינו רוצה. אבל כשרציתי, כ' רציתי, כ' זה הכתר, והכתר הוא רצון אחד מתוך אין סוף רצונות, והוא מספיק לכל הבריאה מראשיתו עד סופו, כי הכל לתכלית אחד להיטיב בהתגלות יחודו. כמבואר כל זה ברמח"ל. ובודאי הכתר הוא למעלה מהזמן וכל צמצומי עולם הזה, שנזכה על ידי משיח שהוא בחי' אני היום ילדתיך, שכל הזמן כאחת בדעתו, כמבואר כל זה בספרי רבינו. [ובהתגלות משיח, משה רבינו יעלה עוד למעלה ממנו, כך גילה הרמח"ל].

וזמש"כ ופליגא דר' שמואל וכו' פליגא לשון פלג וחצי. כי כל עולם חשיב חצי מהעולם שלמעלה ממנה, כי השכר שמשה רבינו זכה בסירובו נחשב כחצי ממה שהיה יכול לזכות בכתר.

 

 

ברכות לג. וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו.

וקי"ל (ב"מ פה.) ורחמיו על כל מעשיו, אפילו שאין בהם דעה. ולכאורה הדבר תלוי, שאם אותו בריאה אדם הוא, ושייך לו דעת, אז אסור לרחם עליו כשאין לו דעת, ואם הוא בריאה בעלמא שאין שייך שתהיה לה דעת, ורחמיו על כל מעשיו.

ואולי נפקא מינה בזה, אם יודעים שיש נשמה מגולגל בבהמה, מחמת שחטאה בבלי דעת, ויתכן שהולכים בתר אותה נשמה ולא אחר הבהמה, ותהיה אסור לרחם. ובמעשה דיסורין של רבי בב"מ שם, דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה זיל לכך נוצרת, מבואר הדבר שלא דאג על תיקון איזה נשמה מגולגלת בבהמה, אלא שהבהמה בעצמה נברא לכך, ולכן פגע בו יסורין, עד שקיים ורחמיו על כל מעשיו.

 

 

פרשת קרח

וַיִּפְּל֤וּ עַל-פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕-ל אֱלֹקֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף:

 רש''י   אל אלהי הרוחת. יודע מחשבות. אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכלם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא: האיש אחד. הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף. אמר הקדוש ברוך הוא יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא, ע"כ.

וצב"ק שהרי למעשה אף ינקי שדים נאבדו, ויש לדחוק שעם כל זה, הודיע השם יתברך מי חטא, כי היה ניכר שתינוקות במחנה של החוטאים.

אכן יש לראות שבאמת התינוקות גם נחשבים כחוטאים, עיין לשון רש"י בפסק כז, בא וראה כמה קשה המחלקת, שהרי ביתן דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים, עכ"ל. משמע שהתינוקות באמת נענשו על חלקם במחלקת. ויש להבין את זה, כי אף על פי שבודאי הם רק כמתעסק, עם כל זה מציאותם באותו מעמד הגדיל העוצמה והחשיבות שלה, וזמש"כ ודתן ואבירם יצאו נצבים וכו' ונשיהם ובניהם וטפם, ועל כן הם בעצמם נחשבים כמתעסקים במחלקת, ומצד חומר העון אפילו בזה בלבד נענשו להתאבד.

 

 

טז:ל ואם בריאה יברא וכו'. יש לפרש שאין ריבוי (-ריבה אותיות בריאה, כי כן בריה מלשון בריאה) אחר ריבוי אלא למעט, כי כאן מה שהיה, היה חסרון בבריאה, שנחסר מהקרקע עד שהיה חור בהאדמה. והרי מצד אחד השם יתברך בורא כל רגע את העולם, ונגדו פעל לא לברוא אותו קרקע. וי"ל זה מה שפרשו חז"ל מובא ברש"י אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית, דהיינו שהשאיר השם יתברך הוית אותו קרקע רק לאותו הזמן והעת של בליעת קרח, ואם לאו יברא ה', שאז יצטרך בריאה כנגד בריאה. ובמסכת אבות ה:ו פי הארץ נמנה עם הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת בראשית. ואם קשה מה היה ספקו של משה רבינו שמשמע כאילו לא ידע, יש לפרש שמשה רבינו רצה שיהיה בריאה ממש, ולא סתם חסרון ודילוג בבריאה, ולכן אמר אם זה כבר בריאה ממש טוב, ואם אינו אלא חסרון ודילוג במעשה בריאת העולם, שוב יברא ממש פי הארץ.

כי מבואר בספר דעת תבונות שיש שני מיני חסרונות, יש חסרון כמו חסרון של חכמה, שאין החסרון מכחיש את החכמה, אינו היפך החכמה, רק שחסר. ויש חסרון שהוא ממש היפוך הדבר, וזה כל תוכנית תכלית בריאת העולם להראות יחוד השם יתברך נגד חסרון הוראת היחוד, שאותו חסרון נראית ממש כהיפוך היחוד ומכחיש היחוד. והרי הצדיק הוא הקוץ של הד' דאחד, שכל היחוד על ידו, ולכן משה רבינו רצה שלא יהיה חסרון בבריאה, אלא בריאה ממש, ומלכותו, דהיינו יחודו (כמו שפירש הרמב"ם קבלת עול מלכות שמים, קבלת יחודו) בכל משלה.

ורש"י בעצמו פירש ואם בריאה חדשה יברא ה' להמית אותם במיתה וכו' לכאורה מפרש על הפעולה.

ועיין במפרשים על מכת דבר (שמות ט:ג) הנה יד ה' הויה וכו', אם יש לפרש שסתם השם יתברך לקח מהבהמות ההוי"ה, ונשארו מתים בדבר וגם העור לא התקיים.

 

נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן