קצת חידושי תורה מהשבוע שעבר - פרשת בלק

ב"ה

כתבתי בעבר בענין שאהרן ומרים דברו על משה רבינו קודם שטבלו, והערתי ממה שידוע מר' חיים ואליז'הין שלספר סיפור על אמורא צריכים לברך תחילה על ברכת התורה. ולכן גם אלו שמקפידים על טבילת עזרא לפני לימוד התורה, לכאורה אין ראוי לספר סיפור כזה. ולכן אהרן ומרים לא היה להם לדבר על הנהגתו של משה רבינו עד שטבלו. ועמש"כ שם שאולי מחמת הדוחק שנזדמנו באותו מקום תפסו את הזדמנות לדבר ביחד. אכן באמת אם על סיפור מהאמוראים צריכים ברכת התורה, בודאי גם סיפור על אהרן ומרים. ובודאי אפילו שיחת חולין שלהן, ועליהו לא יבול, צריכה לימוד. ולכאורה בדרגה כזו יקפידו לברך ברכת התורה ולטבול טבילת עזרא קודם שיפתחו פיהם בכלל. ושוב נדחוק כנ"ל.

אכן כבר בולט שעצם טענתם על משה רבינו שפירש מאשתו, ולא ידעו ליישב כמו שאמר להם השם יתברך שהיה מוכרח לעשות כן כיון שהיה צריך להיות תמיד מזומן להדיבור של השם יתברך, אותו הדבר הם נכשלו בו עכשיו, כי לא היו מוכנים לאותה השיחה שביניהם.

 

 

שבוע שעבר כתבתי שאם אהרן נפטר מחמת התחברותם לאדום, אע"פ שאדום יצא לקראתם למלחמה, כמה היו עלולים להינזק אם אדום היה נותן להם לעבור בארצו. אכן לא לקחתי בחשבון שעם מיתת אהרן בני ישראל סגו אחורה ח' מחנות ובני לוי הרגו מהם והם הרגו משפחות של הלוים. וכל זה נולד מהיאוש, ומסתברא שהיאוש הזה נולד או לפחות ינק הרבה מהתחברותם לאדום. וצריך עיון מה בדיוק הכוונה בלשון רש"י 'נפרצו מעשיהם'. ונראה שכל המדות רעות התחזקו, ומידת היאוש הכי גרוע, וגרם למה שגרם כנ"ל. ואילו היו עוברים דרך ארץ אדום, לפחות היו יותר נשמרים מהיאוש.

 

 

פרשת בלק

כב:כט ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.

פרש"י גנות גדול היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרג אמה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין, ע"כ. ובאמת קשה למה בלעם לא הרגה בפיו, ודוחק לומר שלא היה לו שום כח בפיו רק באותו רגע של זעם. ונראה על פי רש"י לעיל עה"פ וחרבו שלופה בידו, אמר רשע זה הניח כלי אמנותו, שכלי זינן שלא אמות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אמנות שלהם, אף אני אתפש את שלו, ואבוא עליו באמנותו וכו', ע"כ. וי"ל שכיון שבא באמנותו בחרב לא היה לו הכח בפיו.

 

 

כב:לב הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי, ורש"י הביא מחז"ל ירט נוטריקון יראה ראתה נטתה. ולא הבנתי לפי זה הכפל, כי מיד אחר כך כתיב ותראני האתון ותט.

ועוד קשה מה שכתוב, ותט לפני זה שלש רגלים, הלוא בפעם הג' כתיב (כב:כו-כז) ויעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות וכו' ותרא האתון וכו' ותרבץ. הרי מבואר שבפעם הג' כבר לא נטתה.

ואולי י"ל שחז"ל באו ליישב, שבאמת היה עוד נטיה לפני הג' פעמים של הכאה, שרק בשנים מהם היה נטיה. וזה מה שפירשו ירט, יראה וכו', מה שלא נזכר בפסוקים ענין היראה הזו, ומפרשי רש"י כתבו שהוא ענין של מזליה חזי כמש"כ בדניאל (י:ז). כי קשה הדבר, בלעם לקח את האתון כי הוא היה רגיל לשכוב איתה, ולא מצינו שמלאכים סובלים כלל ריח של זנות וזימה, ומסתברא שמיד כאשר המלאך בא, אפילו שהיה מלאך של רחמים לא היה סובל הדבר, אלא שעם ביאתו בא יראה להאתון, ועל כל פנים מצד האתון כבר לא היה שום צד של זימה [כי יראה הוא התיקון נגד תאווה זו כמבואר בליקוטי מוהר"ן ס, וכן למדנו עכשיו גוף קשה פחד שוברו], וזה חשוב לנטיה, כמו שכתוב והטו את לבבכם אל ה' (יהושע כד:כג), הט לבי אל עדותיך (תהלים קיט:לו), להטות לבבנו אליו (מלכים א:א:ח), ולשון חז"ל לאן נטה לבך (סנהדרין לח:) [או על כל פנים כאשר נטה, נחשב כשני נטיות] שבלעדיה המלאך כבר היה הורג את בלעם.

 

 

כג:ד ויקר אלקים אל בלעם. פרש"י ז"ל ויקר לשון עראי, לשון גנאי, לשון טמאת קרי, כלומר מקשי ובבזיון וכו' עיין שם. והנראה בזה שהדיבור של הקב"ה מתואר בספר ישעיה (נה:י-יא) כי כאשר ירד הגשם וכו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וכו'. ועל כן לא יהיה הדיבור אלא למי שראוי באמת לקבלו, שיקיים את הדיבור, וכמו שכתוב אצל ירמיהו (א:ט-י) הנה נתתי דברי בפיך, ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד וכו' וכו'. וכן שם (ה:יד) הנני נתן דברי בפיך לאש והעם הזה עצים וכו'. ואילו הדיבור יצא למי שאינו ראוי, הרי זה ממש דומה להוצאת זרע לבטלה, כמו שפרש"י כאן.

ויש לפרש בזה בקשת השם יתברך בהנביא מיכה (ו:ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו וכו' וכו'. ואין נא אלא לשון בקשה, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק (שמות יא:ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעה ואשה מאת רעותה כלי כסף וכו' ופרש"י אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר וכו'. וכן כאן, כיון שהשם יתברך הוציא דבריו הקדושים לכלי רק וטמא, לבלעם, הרי זה כמו טיפות זרע הנעשקות, ועל כן השם יתברך מבקש ממש מבני ישראל לזכור היטב כל אותו המעשה, שאל ידי שבני ישראל לומדים מאותו מעשה, מעלים את הדיבור ומצילים אותו.

 

 

נגעים, לפני שבועיים שאלתי על המשנה יא:ו הטולה מן המסגר בטהור, חזר נגע וכו' למטלית, הבגד הראשון ישרף, והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין. למה לא אמרינן כיתותי מכתת שיעוריה. ועכשיו הגעתי להמשנה יג:ה שהוא אותו דבר בנגעי הבית, הבונה מן המסגר בטהור, וחזר נגע וכו' על האבנים, הבית הראשון ינתץ, והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנין. וכאן אין על האבנים דין שרפה רק שינתצו. ולכן י"ל שמכאן למדים גם על הבגד שלא אמרינן כיתותי מכתת שיעוריה. ועיין במפרשים כאן מחלקת בזה אם שווים בגדים לבתים בדינים אלו.

 

 

בזמר שבת, ברוך א-ל עליון, ואשרי כל חוכה לתשלומי כפל. צ"ב איזה כפל יש.

בליקוטי מוהר"ן נח, ובזה שהכניע קלפת עמלק ותקן הברית זכה לבחינת (שמות טז) והיה לחם משנה על אשר ילקטו יום יום, ויוסף שזכה לברית כתיב בה (בראשית מא) וירכב אותו במרכבת המשנה, הינו משנה על אשר ילקטו יום יום, שעל ידי ברית זוכה לשפע כפולה. וזה: תרין ינקין לחד שבחינת שבת מקבל מיוסף לחם משנה, הינו משנה תורה (דברים יז), בחינת (משלי ח) ואהיה שעשועים יום יום, ועיין שם עוד בהמשך בענין הכפל הזה.

[ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה מ, יש בחינת שפע כפול שעל ידו יכולים להשביע תאוות ממון, מה שאין אדם מת וחצי תאותו בידו].

עוד יש לפרש על פי לשון ספר כתר שם טוב, מר' אברהם בן אלכסנדר מקולוניא תלמיד בעל הרוקח, ז"ל כי העולם הבא שהוא כפול כמו גן ועדן בראו ביו"ד שהוא שני ההי"ן, עיין שם. נמצא שאלו שמחכים לשכר גן ועדן, מחכים לשכר כפל.

 

 

ר' שמשון מאוסטרפוליא פירש לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה (כי תצא כב:ה), כלי לשון מחשבה, שעל ידי הרהור באשה, על ידי זה מתלבש בו ח"ו דמות אותה אשה שמהרהר בה.

ויש לפרש פסוק זו באופן יותר פנימי, לאסור להגשים. עיין בזה בריש ספר כתר שם טוב לר' אברהם מקולוניא תלמיד בעל הרוקח ז"ל ואשרי ההולך בתמימות ובלי צורה ודמות ובהרחקת הגשמיות, יכיר את בוראו אשר בראו, וידעו אנשי אמונה כי זאת היא האמונה כי לא ראיתם כל תמונה, ולא תתורו אחרי עיניכם ,ופתחו לכם שערי צדק בלבבכם, אולי יקרה ה' לקראתכם וירא כבוד ה' אליכם, ואז תיבנו סודו כי אין עוד מלבדו ואיה מקום כבודו וכו' ע"כ.

ובעיקר ההגשמה באה על ידי ראיה, כמו שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן עו, ההסתכלות עושה כלי דהיינו גבול וזמן, כי מקודם ראותו הדבר בלא גבולה וזמן וכשרואה הדבר נעשה לו גבול, עיין שם. וכל הגבולות הם בבחי' מלכות, בחינת אשה.

ויש לפרש כלי גבר, העינים של הגבר, כי העינים הם השליחים המשרתים של המוח, כמבואר בליקוטי מוהר"ן סה, והיינו הכלים שלו. או לפרש סתם שלא ילבש, שלא יתן לבוש גשמי.

ילבש, מרמז על הלבשת האותיות באלף בית של א"ת ב"ש – ילב"ש, ושל א"ל ב"ם וכו' ט"ר י"ש – י'לבש'. ובאמצע ל"ב, התחלת וסיום התורה. והוא השבי"ל שמתלבש חוט האין סוף ב"ה בבינה. לשב"י – הצדיק שעלה למרום וקבל התורה.

 

 

מי שצריך לברך על הגפן, ובטעות ברך על המחיה, יצא. שאלה, אם תפס את עצמו אומר, ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך את ה', ועכשיו מה יש לו לסיים, על הארץ ועל המחיה, ויצא כנ"ל, או על הגפן. ונראה, שאם הוא חושב שפתח בתחילה על הגפן ועל פרי הגפן, עכשיו יסיים על הגפן – וצריך לעיין בזה אם נכון הוא. אבל אם חושש שגם בתחילה טעה ואמר על המחיה וכו', עדיף לשמור צורת מטבע הברכה בשוה ולסיים על המחיה.

 

 

בבא בתרא כה:

וממזרים קרה זו רוח צפונית. פרש"י שהדופן מוזרת ופרוצה, עכ"ל. והיינו 'קרה' לשון תקרה. ואי אפשר לפרשה לשון קרירות, כי הקרירות מנשמת א-ל יתן קרח זו רוח מערבית, וכן לעיל בעמוד א' (וכן לקמן) למדנו שרוח צפונית מחממת.

 

 

מצפון זהב יאתה. מצינו בכל מקום בספר קודש תמיד שזהב שייך לצפון. רק בספר ברית מנוחה, בדרך התפארת, בפעולות מרכבת התפארת סדרו את נהר פישון, שעליו כתוב (בראשית ב:יא) הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, במערב. וקשה יותר ומן הסתם קושיא זו מתרצת הראשון, כי בנהר חדקל כתב שם קדוש השייך לו, וכתב שיוצא מהפסוק (בראשית ב:יב) וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם. הרי לכאורה מבואר שמיחס הזהב של ארץ החוילה לנהר חדקל ולא נהר פישון, וצריכים לומר שפישון רב סובב אותו ארץ, אבל אין הזהב שבו שייך אלא לנהר חידקל. אכן אפילו הכי קשה, כי סידר את חדקל לצד מזרח. ונהר גיחון לצד צפון.

ועוד לא זכיתי ללמוד את זה כראוי וידוע גם כן שהספר הנדפס מלא טעיות.

 

 

ואמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם גשמים יורדין מאוצר טוב בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם אין גשמים יורדין מאוצר טוב, ע"כ. והמהרש"א דייק שבסוף בענין שלא יהיו גשמים, נקט רק תנאי אחד, וע"כ יש ג' מדרגות בדבר, בזמן שעושין רצונו ושרויין על אדמתם, גשמים יורדין מאוצר טוב. בזמן שעושין רצונו אבל אינם שרויין, גשמים יורדין אבל לא מאוצר הטוב – ולפי הדיוק יכולים לומר שהוא הדין כאשר שרויין באדמתם ואין עושים רצונו יש גשמים רק לא מאוצר הטוב, ובזמן שאין שניהם, אין גשמים.

עיין בשיחות הר"ן אות ד' – עכשו בעתים הללו קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר וכו' וכו', כי דע, שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקלפות וכו' עיין שם באריכות ובמש"פ באריכות. ועל כל פנים יתכן שזה ענין האוצר הטוב שדיבר בו רב חסדא.

 נ נח נחמ נחמן מאומן