קצת חידושי תורה מהשבוע שעבר - פרשת מטות מסעי

 

קטרת – בירור פשוט בתפלה שאומרים כל יום

יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא ואם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק, מלח סדומית רובע וכו'. יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בו את הצפרן כדי שתהא עזה וכו'.

מבואר שיין קפריסין לכתחילה יותר טוב מחמר חורין, ועם כל זה משמע שחמר חורין באותו שיעור של היין קפריסין, דלא תימא שכיון שהוא אינו טוב כמו היין קפריסין יצטרך ליותר לעשות את הפעולה. ולכאורה מבואר שהעזות של החמר חורין שוה לזה של הקפריסין, ומן הסתם הטעם שלכתחילה מביאין של קפריסין הוא רק משום שהוא אדום [ולפי פרש"י קפריסין פירושו מקפריסין שהוא חו"ל, על כרחך יש עדיפות חזק בזה היין שמעדיפים אותו מיין של ארץ ישראל]. אכן תוספות בכריתות ו. הביא מר' משה כהן שהיו נותנים מלח רק כאשר לא מצא יין קפריסין. ולפי שיטה זו לא ראוי העזות של החמר חור כהיין קרפיסין, ואף על פי שדיו באותו שיעור, אבל צריך את המלח. ומובן שאין זה לכתחילה. והמשנה למלך (כה"מ ב:ג) דקדק מדברי הרמב"ם שהמלח מביאין מצד עצמו, ולא כדי לתקן דבר אחר.

 

 

במוסף שבת

תכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פירושיה עם סידורי נסכיה. הבית יוסף בשם שיבולי הלקט ובעורך השלחן פירש, צוית כל המפורש בקרבנותיה, עם סידורי נסכיה, מלשון קשות הנסך, והכוונה לסידור שש המערכת של הלחם הפנים שהתרגום שית סידרין, ובפרשת הלחם פנים כתוב צו. והעורך השלחן כ' ויותר היה נראה לומר 'פירושיה' בשין שמאלית, פרישת לחם הפנים על השלחן. ולא ידעתי למה לא מפרשים שמדובר על נסכי הקרבנות.

ואולי יכולים לפרש פירושיה מלשון פרישות, שמצווים לפרוש מכל מלאכות. ולפי זה יכולים לפרש בדוחק גם כן שזה לשון נסכיה, כמו שפרש"י (שמות כה:כט) שהיו עליו כמין סכך וכסוי, והרי רש"י פרש (שמות לה:יב) כל דבר המגין בין למעלה בין מכנגד קרוי מסך וסכך וכו'. והכוונה לסדר כל ההלכות של שמירת שבת.

 

 

לך לך – הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. לפי הרמח"ל יתכן אפילו שעד אז עוד לא זכתה להיופי. זה

 לשונו (ספר רזין גניזין, תכשיטא ארבעין ותמניא) וכיון דקם בנסיונא דא, דרגא דהוד אתתקנת, ומנוגה נפקת, ובה אתקשטת כלה דא. ורזא דא ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. דהא שרה לתתא הות דוגמא דשכינתא לעילא. ובגין דא בקדמיתא דדרגא דהוא פגימא הות לעילא, שפירוד שרה נמי לא הוה מתחזי. השתא דהוד אתתקן, וחשוכא אתעבר מיניה, כדין הנה נא ידעתי וגו', השתא ולק מקדמיתא, נא ודאי, עכ"ל.

עיין בשיחות הר"ן פז, שמבאר שם באריכות מה דאמרי אנשי 'כל נער יש לו אשה נאה', ומבואר שם שפירושו בעולם הזה הוא ממש לגריעותא, שכיון שהנער לא משתמש בשכלו ומוחו, נשאר הלחות בהעצמות, וממילא כל אותו הלחות לוקחת אשתו, ומזה קונה לעצמה יופי. ואילו בקדושה יש דרך לשבח, בחי' הנה נער בוכה ביום הכיפורים, מיד ותחמול עליו, עם אתרוג יפה, ומבאר עוד שבכל הסוכות אנו עוסקים להמשיך הדעת הזו להאתרוג.

ולפי צירוף דברי הרמח"ל עם דברי רבינו, אולי י"ל שעד אותו נסיון של הוד, שרי היתה יפה רק מבחינת יניקה מלחות העצמות, ואחר שנצח את ההוד, זכה להמשיך לה היופי משרשי החסדים שבדעת. וזה מה שכתוב הנה נא ידעתי, ידעתי דייקא, כי הול"ל ראיתי (ולפי פשוטו של מקרא, שפרש"י מדובר בידיעה, כי לא מדובר שראה יופיה עכשיו, אלא שידע מכבר ועכשיו הזמן לדאג עליה, אבל לפי המדרשים הלוא העיקר הוא מה שראה עכשיו את יופיה), כי הבל היופי אין בו דעת כי הבל הוא, וכן כתיב, יפת מראה, אלא שהיופי הזה נמשכה לה מהדעת דייקא ולא סתם מהליחות הנשאר בעצמות. וזה הנ"ה, כי ממשיכים את הדעת מהו' קצות. וזה נ"א, נ' אימא ששורה עד הוד, וא' יסוד ז"א ליסוד נוקבא.

עוד י"ל הנה נא ידעתי, הן הנ"א, בגמטריא נ"ו ששרה היתה בת נ"ו כאשר אברהם נשא - וידע אותה, כפי החשבון של שני חי"י שרה שפרשנו במקומו. ואברהם היה מבוגר ממנה י' שנה, י'דעתי.  

 

 

בפרשת בלק שאלתי למה באמת בלעם לא הרג את חמורו בדיבור פיו.

אולי בלעם היה שומר כחו, וכמו שמצינו להבדיל מה שהאריז"ל גילה שכאשר אלישע שלח את גיחזי להחיות הילד, הוא כבר שם במקל הכח להחיות הילד, וגיחזי החיה בזה כלב מת, ושוב לא היה כח במקל להחיות הילד. וכן כאן בלעם היה שומר כחו הרע שבפיו להשתמש בו נגד ישראל.

ויתכן שכאשר בלעם אמר לאתון (בלק כב:כט) לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, באמת ניסה בזה להרגו. ומיד אחר כן המלאך הרגו (רש"י כב:לג), והמלאך אמר לו את זה, אני שהרגתי אותו, ולא אתה. וזה קצת מדויק כי בלעם אמר, כי עתה הרגתיך, כי בעבר הוא הכה את החמור, ורק עכשיו אמר שרוצה להרגו. ולא צריכים חרב להרוג חמור, בסכין בעלמא יכולים להרגו בקלות, ואם היה רוצה להרגו מקודם בקלות היה יכול, אלא שניסה להרגו רק עתה בחרב פיו.

 

מטות

לא:ד אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא.

פרש"י לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי (ספרי קנז), ע"כ. וצב"ק שהרי הרבה יותר קצר לכתוב שבט לוי מכל האריכות של הריבוי. ויש פה כמה וכמה ריבוים, ויתכן שאדרבה יש פה ריבוי אחר ריבוי למעט אפרים ומנשה להיות נחשבים כשתים אלא כאחד. כל, ראשי תיבות כהנים לוים, שמשניהם יביאו אלף לשבט לוי, וכן מנשה אפרים יביאו אלף ליוסף.

בעל הטורים כז"ל אלף למטה אלף למטה, לכל מטה שני אלפים, הרי כ"ד אלפים הלכו עליהם למלחמה כנגד כ"ד אלפים שהפילו מישראל. הפסוק מתחיל באל"ף ומסיים באל"ף לומר לך שכולם היה להם לב א' לאביהם שבשמים, עכ"ל.

והוא תימה גדולה כי התורה אמרה בפירוש בפסוק ה', וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא, וקשה לחלק ולפרש שלשון וימסרו הוא בעל כרחם, כמו שפרש"י, ולפרש שי"ב מרצונם וי"ב בעל כרחם, שמלבד זה חידוש גדול, הרי הבעל הטורים בעצמו קבע שכולם לב א' לאביהם שבשמים, ולמה יתחלקו בענין זה, ואף שיש לדחוק שזה היה מחלקת לשם שמים, כי הלוא גם לפי רש"י כשרים היו, רק שנתעכבו בדבר שלא רצו להחיש פטירת משה, עם כל זה, זה דחיקא אחר דחיקא.

ואולי לשון הפסוק, שנים עשר אלף חלוצי צבא, מבואר לפי הבעל הטורים שי"ב אלף השני לא היו חלוצי צבא, וי"ל שהם שעמדו על הכלים, כמבואר ברש"י פרשת לך לך יד:כד וענר וחביריו ישבו על הכלים לשמור אפליו הכי יקחו חלקם וממנו למד דוד שאמר כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו וכו' עיין שם. והרי כתוב (לא:כז) וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה הצאים לצבא ובין כל העדה, ס"ל שזכות כל העדה אינו אלא מכח אותם י"ב אלף שממש עמדו על הכלים.

שוב מצאתי שדברי בעל הטורים הוא דעת ר' ישמעאל בספרי, והמלבי"ם פירש שהאלף השני היו שומרים על הכלים, ברוך שכוונתי.

ואולי לפי שיטה זו מנשה ואפרים שניהם שלחו אלף לצבא חלוצים, ושאר השבטים אלף חלוצים ואלף על הכלים.

 

לב:לא ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה.

צריך ביאור שלא מצאנו דבר ה' אל משה בזה. ובכל מקרה כזה חז"ל דברו בו, כמו בבנות צלפחד, ובגעולי כלים, ובפסח שני, למה התגלות אותם הדברים היו דייקא על ידי אחרים, וכאן לא מצאתי התעוררות לזה.

והנה בתחלה אמרו למשה, עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה (- אדוני - לב:כה), כאשר אדני דבר (- אדוני – לב:כז), ורק אחר שצוה משה את אלעזר ויהושע וראשי אבות המטות בענין (לב:כח), אז החשיבו בני גד ובני ראובן את זה כדבר ה'. ועם כל זה קשה כנ"ל.

ועוד צריך ביאור למה האריך משה רבינו לפרש בלתי כלב בן יפנה, העיקר אמר להם שלא תניאון את לב בני ישראל, ואין שייכות בתוכחתו להזכיר זכות כלב ויהושע.

והנראה בזה בעה"י, שכל אותו הארץ מעבר לירדן היה של משה רבינו. וכל הפרשה הזו היתה תלויה בו, כי בני גד ובני ראובן רצו להשאר שם עם משה רבינו, כי שם חלקת מחוקק צפון, והדבר היה תלוי רק במשה רבינו אם יתן להם. והרי כל פעם שהתורה מזכיר פטירתו מזכיר שלא היה אלא משום שלא קידש השם על המים, ולכן גם כאן משה רבינו הקפיד שאלו לא תהיו נתפסים בחטא המרגלים. ולכן הוכיחם באריכות על זה.

והנה חלקת משה רבינו בעבר הירדן כנ"ל הוא ענין פלפול בתורה. כדאיתא במסכת נדרים לח. אמר רבי יוסי ברבי חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך וכו' והגמרא מסקת שזה פילפולא בעלמא. והפלפולים בחי' סיבובים, וכמו דאיתא (יבמות טז.) התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת. וכן הפ' מתחלפת בג' באותיות אח"ס בט"ע גי"פ, והרי לשון גלגולים. וזה בחי' עבר הירדן שהוא מקיף ארץ ישראל – זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב (לד:יב). ארץ ישראל בחי' ד' אמות של הלכה ממש, ועבר הירדן בחי' הפלפול של תורה. וארץ ישראל לשמאלה, וזה בחי' בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג:טז), העשירות של פסל לך, והכבוד כעין בעלי אגדה שפרש"י (בבא בתרא י.) מתוך שהן דרשנין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותם, ע"כ, וכעין זה בפלפול שמראים כוחם ושכלם. אבל רחוק מהם בחי' אורך ימים בימינה, כי ארץ ישראל הוא משמאלם כנ"ל, ועל כן בגלעד נפישי רוצחים וצריכים ג' ערי מקלט לשנים וחצי שבטים כמו ג' לט' שבטים (רש"י מסעי לה:יד). וזה מש"כ (מסעי לה:כג) או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויפל עליו, מכאן אמרו (מכות ז: הובא ברש"י כאן) ההורג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה, ע"כ. ויפל דייקא, מלשון פלפול. כי פלפול אותיות אלף אלף (שהוא לשון חכמה ולימוד), אלא שחסר הב' אלפים, וכמו 'מת' שחסר הא' להיות אור האמת.

ולכן לא ניתן עבר הירדן אלא לב' וחצי שבטים, כי כיון שאינו בחי' גופי תורה, אלא פלפולא בעלמא כנ"ל, איכא למיחש לג' שיושבין אין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים.

ועל כן משה הדגיש להם כמה פעמים הענין למלאות אחרי השם, (לב:יא) אם יראו האנשים העלים ממצרים וכו' כי לא מלאו אחרי, (פסוק יב) בלתי כלב בן יפנה הקנזי ויהושע בן נון כי מלאו אחרי ה'. (פסוק טו) כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר וכו' (וגם הגלות של רוצח בשגגה עד אחרי מות הכהן הגדול). כי זה בחי' הפלפול של תורה. וזה הענין שהזכיר להם בלתי כלב ויהושע, שלכאורה לא שייך להתוכחה, כי זה הנקודה שמשה רבינו היה דורש ומבקש, כי כלב בן יפנה הקנזי, איתא במסכת תמורה, ויהי אחרי מות משה עבד ה' וכו' אלף ושבע מאות (-פעמיים תכל"ת) קלין וחמורין וכו' נשכתחו בימי אבלו של משה, אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר (יהושע טו:יז) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן (-כלב) לו את עכסה בתו לאשה וכו'.

ולכן אף על פי שלא מצינו שמנשה ביקש חלקו מעבר לירדן, בחרו בו להשלים מנינם, כי יש בו הכח להתגבר על השכחה, כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי (בראשית מא:נא), כי הוא בחינת משנ"ה יירשו, כי הפעם השני לדרשה, כמו שאמר יוסף (בראשית מא:לב), ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון וכו'. ויש לו את הכח של הפלפול.

ובזה יש להבין מה שבני גד וראובן הקדימו להזכיר את צאנם לפני זרעם (רש"י לב:טז), וקשה לקחת את זה כפשוטו ממש חלילה. אלא שכמו שגילה האריז"ל על צאן יעקב שהם נשמות כל ישראל (כסא רחמים להחיד"א על מסכת סופרים כא:ט בפירוש ד"ה הא למדת), והרי הם כנגד ששים רבוא אותיות יש לתורה, ראשי תיבות ישראל, והן הם גופי הלכות של התורה, ואילו הטף הם בחי' החידושים שמולידים על ידי פלפול של התורה, ולכן בני גד ובני ראובן הקדימו גופי ההלכות, ומשה רבינו הוכיחם שמילתא דאתיא מדרשא חביבא ומקדימינן כדאיתא בגמרא כמה פעמים. וכן מצינו שמנשה הוא המליץ (רש"י בראשית מב:כג), והוא בחי' בשמאלה עושר וכבוד כנ"ל.

 

 

דברים

א:ה בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. פרש"י הואיל, התחיל וכו' ע"כ. וצ"ב שבודאי משה רבינו היה מפרש ומבאר להם את התורה מתחילה. ודוחק מאד לפרש שזה קאי רק על באר, בשבעים לשון. ועוד צ"ב שהתורה ממשיכה (א:ו) ה' אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה. וקשה וכי זה הביאור של התורה. ועוד קשה וכי זה מה שה' יתברך אמר להם בחרב, ודוחק לפרש שהכוונה לציווי חדש שמצווה אותם עכשיו לנסוע.

ויש לפרש שרק אחר שמשה רבינו הוכיחם, כמבואר ברש"י בריש הספר, רק אז התחיל ליתן להם להבין באמת את התורה, כי תורה בלי מלאכה – בלי מלאכת תיקון המידות, בטלה. וזה היה עיקר דיבור השם בחורב, רב לכם שבת בהר הזה, להתרחק מהגאוה, ולהיות ענוים וצנועים.

נ נח נחמ נחמן מאומן