ב"ה
י'
אב – הילולה של יששכר. והרי בתכלית הירידה של היום של שריפת בית המקדש, עומד יששכר
שהוא בחי' הגואל, מבחי' משיח בן יוסף, לתכלית העליה. וי"ל שמשיח בן דוד נולד
בט' באב, ומשיח בן יוסף נולד בי' באב. והרי יגאל בן יוסף, ששמו מעיד עליו בחי'
משיח בן יוסף, היה המרגל של שבט יששכר, ונהרג בט' באב.
והרי
רבי עקיבא בן יוסף, הרמח"ל כתב, בן יוסף ממש, שהיה ממש ראוי להיות משיח בן
יוסף.
והאריז"ל
(שער הגלגולים הקדמה לב עפ"י זהר חדש רות) גילה שרבי עקיבא היה גלגול של
יששכר, ופירשו בזה מה שכתוב בגמרא שרבי עקיבא אמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי
תלמיד חכם ואנשכנו כחמור (עיין ניצוצי שמשון פרשת וישלח עמ' נ. ושם הביא מהמגלה
עמוקות אופן עג שהיה גלגול שמעון בחי' שור – כמ"ש בזהר וישלח).
והנה
ידוע הקשר בין יששכר ויוסף, כי רחל נתן ללאה שכיבת אותה הלילה, ופרש"י (ויצא
ל:טז) בלילה הוא, הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר (נדה לא.), ע"כ. הרי
שבמקום שיעקב יזווג עם רחל וילד יוסף, היה עם לאה וילד יששכר.
נמצינו
למדים שהתיקון של חיבור יוסף ויששכר הוא ברבי עקיבא, עקיבא אותיות יעקב א', דאיתא
בזח"א קנז: כי שכר שכרתיך לנסבא מניה גופא ומאן איהו תורה שכור שכרתיך לך
לגופך ממש, שכור שכרתיך לאולדא דיוקנך כו'. וכן הצירוף של יששכר, י"ההו הוא
הצירוף של תפילין של רבינו יעקב איש תם.
ולכן
רבי עקיבא צחק בסוף מסכת מכות, ולא התייאש מהפורענות של השועלים במקום המקדש. כי
זה הכח של יששכר שעומד בי' אב.
ובנדרים
כ: אלו בני תשע מדות כו' בני חצופה (שמעיזה פניה להיות תובע בפה, ר"ן) איני
כו' כל אדם שאשתו תובעתו הוויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היה כמותם שנאמר
(דברים א) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב
נבונים, וכתיב יששכר חמור גרם וכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים (-ובינה בחי' לאה
כמבואר באריז"ל), ההיא דמרציא ארצויי (שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה שלא
אמרה ליעקב אלא לסור לאהלה אבל לא שתהא תובעתו בפה, ר"ן), ע"כ. והרי
שפיר נתקיים ברבי עקיבא כמסופר עליו במסכת מנחות כט: בשעה שעלה משה למרום מצאו
להקב"ה שיושב וקשר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך,
אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועיקבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש
וכו' הראהו לי, חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע וכו' עיין
שם. והרי התגים הם מבחי' בינה כנודע.
שכר
שכרתיך בדודאי (בראשית ל:טז), הראשי תיבות עם הכולל בגמטריא רבי עקיבא בן יוסף.
וברחל
אמו של יוסף גם כן כתיב יששכר, כי יש שכר לפעלתך (ירמיה לא:טו), פעלתך, עם הה'
אותיות בגמטריא ברבי עקיבא בן יוסף. והרי מתכלית הירידה של שכר שכרתיך, שבשביל זה איבדה
הזכות להיות קבור עם יעקב בעלה, מזה יצא שהיא קבורה על אם הדרך עבור תפילות
הגולים, ויש שכר לפעלתה, להביא הגאולה שלמה בב"א.
ויבא
יעקב וכו' ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא וכו' (בראשית ל:טז). אלי תבוא הראשי
תיבות כמו הראשי תיבות של תשעה אב. ויש לדרוש ותצא, לשון ויצת אש בציון.
שכר
שכרתיך בדודאי בני.
במסכת
עירובין כא.: מאי דכתיב והנה שני דודאי (-סירי נחשת) תאנים מועדים לפני היכל ה'
וכו' תאנים הטובות, אלו צדיקים גמורים (החרש והמסגר שגלו עם יכניה), תאנים הרעות,
אלו רשעים גמורים (-שארית ישראל שנשארו עם צדקיהו, מהרש"א). ושמא תאמר אבד
סברם ובטל סכוים, תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח, אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. דרש
רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח, אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ע"כ
(רש"ש, הדודאים דומים בצורת ראש וידים של אדם).
ורואים
מזה שהדודאים הם קיצונים, שהם או בשביל צדיקים גמורים או רשעים גמורים, ורמוזים
לבחורים שלא טעם חטא. וראובן שהביא את הדודאים נידון בקיצוניות, שאמרה לאה ראו מה
בין בני לבני חמי, והראה צדקתו המפולגת נגד רשעת עשו. והראיה שייך להריח, כמו
שיצחק אמר על יעקב, ראה ריח בני. והתורה כותבת עליו בקיצוני ששכב עם פלגש אביו.
ועסק בתשובה בקיצוניות, לפי המדרש. והרי ראובן עסק בתשובה ולא היה לו חלק במכירת
יוסף, כי דייקא על ידו הביא ר' עקיבא בן יוסף. [ר' עקיבא היה מצאצאי סיסרא שר הצבא
של יבין מלך חצור, כנען, חם. אכן יש אומרים שאמו, סרדיניה, שייך לאיטליה, כי יש
עיר בשמה שם, ואיטליה שייך לרומא ועשו. ומעניין כי דייקא לזבולון היה משפחת סרד
(במדבר כו). ור' מאיר תלמידו היה מצאצאי סנחריב].
שיר
השירים ח:ז אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כל הון בגמטריא
קי"א של עקיבא, נשאר ע"ב, ע' מתחלף בב' באותיות אח"ס בט"ע,
הרי ב"ב ראשי תיבות, ביתו באהבה, הרי 'כל הון ביתו באהבה' רמז על רבי עקיבא. וכן,
בוז יבוזו לו, בגמטריא עי"ב של עקיבה, הק' מתחלף לד' בא"ת ב"ש, בגמטריא
ב"ב, והרי ראשי תיבות של, הון ביתו באהבה. [שוב מצאתי במדרש רבה, שיר השירים
פרשה ח, אם יתן וכו', אם פותחין אמות העולם כל תסבריות שלהן בדבר אחד מן התורה,
ונותנין כל ממונם בדמיו של רבי עקיבא וחבריו, אין מתכפר להם לעולם, ע"כ].
ושפיר
בא לעולם על ידי הדודאים, שהם מילדין אהבה בעולם, ואף הצדיקים מילדין אהבה בין ישראל
לאביהם שבשמים, וזה שאמר הדודאים נתנו ריח כשרון מעשיהם, מדרש נעלם פרשת תולדות
קלד:. ובספר קהלת יעקב פירש מדרש זו ז"ל ושורש אהבה היא מבינה ומשם בא בחינת
ריח כמו שכתבתי בערך ריח, והצדיקים מושכים הארה מבינה, וזה שאמר שמולידים אהבה בעולם,
ועל כן דודאים נקרא שהם מולידים אהבה בחינת בינה, וכן דודאים עם ו' אותיות עם
הכולל גימטריא דא בינה, וכן גימטריא חסד שהן מעוררים בחינת אהבה שהיא מבינה ומחסד כנודע,
עכ"ל. ואתי שפיר ממש כדברינו שרבי עקיבא בחי' בינה של יששכר ושל תגי התורה. ועל
רבי עקיבא שפיר דרשו כשרון מעשיהם, כי לא היה בזכות אבותיו. ושוב מצאתי בסוגיא של
פטירת ר' אליעזר הגדול ששם זרועות רבי עקיבא על לבו, שפירש הבן איש חי שזה רמז להמעשים
שלו, והרי זה ממש ענין של כשרון מעשיו המיוחדים לרבי עקיבא דייקא.
בסנהדרין
צט: מאי דודאים, אמר רב יברוחי, לוי אמר סיגלי, ר' יונתן אמר סיבסוך (סביסקי)
ופרש"י סגלי וסביסקי מינין אחרים, סיגלי עקרי עזבים וכו', עיין שם. והרי
סיגלי, בגמטריא קיבא, ונשאר ע' של עקיבא, ראשי תיבות עקרי או עשבי. וכן סביסקי,
ביסקי ע"ה בגמטריא עקיבא. ויש שפירשו דודאים, יסמין, בגמטריא ע"ק של
עקיבא, ונשאר אב"י לשון ציצים ופרחים. ויש שפירשו מייאשין, בגמטריא לרבי עקיבא
בן יוסף.
מדודאי
בני, דודאים ע"ה בגמטריא בן דוד. והרי הוא כערבון שתמר לקח מיהודה, תמר
בגמטריא בר רחל. וכן חמש פעמים כתוב יעקוב מלא ו' שלקח ערבון מאליהו (רש"י בחקתי
כו:מב) על הגאולה. ו' זה שמשלים יעקב, ל'עקיבה' ולפעמים 'עקיבא', לפעמים עם ה',
כמו הסופי תיבות של (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ולפעמים עם א'
כמו הראשי תיבות של (בראשית לה:א) אל יעקב קום עלה בית. וכן האריז"ל בלקוטי
תורה סוף פרשת ויחי כז"ל אביר יעקב, אותיות רבי עקיבא, וזה מידי אביר יעקב,
שאמרו רז"ל (סוטה מט: - ושם הגירסא סרועי תורה) משמת ר' עקיבא בטלו זרועות
עולם, שהוא היה זרוע שמאל דז"א, ע"כ (זרוע, גם רמוז ברמז הנ"ל אור
זרוע). ה"א בגמטריא ו'. ורבי עקיבא מסר נפשו בה' תיבות של שמע ישראל יא"י,
שמתיחדים בתיבת אחד, הששי. שראוי היה התורה להינתן על ידו.
והנה
לפי רוב המדרשים רבי עקיבא נרצח בי' תשרי, ביום הכיפורים ויש שסוברים בערב יום
כיפור ורק קבורתו ביום כיפור (ויש עוד דעות בזה ואכ"מ). ולפי מש"פ
למעלה, הרי רבי עקיבא גם שייך לי' אב, חודשיים לפני זה. צום הכי חמור מדרבנן,
בחודש אב – עלית הא"ב, שבו נשרף בית המקדש וקודש הקדשים, לעומת היום שכהן
גדול נכנס לקודש הקדשים, בחודש תשר"י ירידת האותיות. עקיבא נוטריקון יקר
בעיני אלקים – המותה לחסידיו (תהלים קטז:טו – בפסוק כתיב הוי"ה). והאותיות
האחרונות של שמו: י' אב! [ע"ק – עשירי קודש, כמו שפירש ר' שמשון מאוסטרופולי]
יששכר
בגמטריא יעקב ישראל נ נח.
קינה
לט לט' באב
אל
המערה לכי, צרחי במר ובכי, ענו בניך בנותיך וניניך. שרה כשמעה לקולך, גם מבכה עלי
בנים ארש נשבו אל כל שכניך. רחל ולאה בכו, בלהה וזלפה הלא קוננו, וקראו בקול, בחי
בפניך, עכ"ל.
אל
המערה לכי, היינו למערת המכפלה, ושם קבור אברהם ושרה יעקב ולאה, אבל לא רחל בלהה וזלפה
הנזכרים בהמשך. ולכאורה מספיק שמעוררים בעליהם וצרותיהם כדי שיתעוררו גם כן אף על
פי שגופם קבורין רחוק מהן. וזה סמך להעצה שעמדתי עליה מזמן, להיות אצל נשות משה
ואהרן כאשר אי אפשר להגיע עליהם. וכבר הארכתי על זה במקומו.
בשבוע
שעבר כתבתי לפרש מה התשלום כפל שמחכים השומרי שבת. ויש לציין עוד למש"כ
בישיעה סא:ז תחת בשתכם משנה וכלמה ירנו חלקם (-תחת אשר עד הנה תמיד עמי היו רוננים
כלמה חלקם, יש רנה שהוא אבל – רש"י) לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם.
וזה
נזכר בקינה מא – הזה תשלום כפליך.
בסיפורי
מעשיות משנים קדמוניות מעשה ה' מבן מלך שהיה כולו מאבנים טובות, והיו בו כל הסגלות
של כל האבנים טובות עיין שם כל המעשה. ורבים לא שמים לב שבן מלך זו בכלל אינו
יהודי, ואפילו אחר שהערתי את זה לכמה, הם מסרבים לקבל את זה אף על פי שלכאורה הוא ברור
בסיפור.
עיין
באיכה רבה ד:א ז"ל דבר אחר, מדבר ביאשיה, איכה יועם זהב, שהיה דומה לארנטס של
זהב. ישנא הכתב הטוב, שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגליות. וכו' וכו' דבר אחר, מדבר
באנשי ירושלים שהיו דומין לארנטס של זהב, וגופן דומה לאבן טובה ומרלגיות, ואם יאמר
לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים, אמר לו כבר כתיב [בני ציון].
במדבר
ט:ח ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה י' לכם.
בפסוק
ז, למה נגרע פרש"י ז"ל אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי
רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה
פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן,
שמגלגלין זכות על ידי זכאי, ע"כ.
צריך
ביאר, דאילו כאשר משה רבינו אמר שהדבר הקשה תקרבון אלי (דברים א:יז) פרש"י על
דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד (ספרי יז), וכן שמואל אמר לשאול אנכי הרואה
(שמואל א:ט:יט) אמר לו הקב"ה, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה וכו' עיין שם.
ולמה אם כן כאן דבר בשבחו של משה, שזה גם כן כמין התפארות.
וי"ל
שראינו שלקה בהעלמת פרשת בנות צלפחד על שאמר הדבר הקשה תקרבון אלי, ולכן גם כאשר
נעלם ממנו פרשת פסח שני הרי זה כבר כמין ליקוי ופחיתות, ועל כרחך אין להתפאר בכגון
זה, ועל כרחך אין דבריו אלא התחזקות שעוד יזכה להשלים ידיעתו בזה, כי הוא תלמיד שמובטח
לשמוע מרבו.
דברים
ב:טז-יז ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו' פרש"י ללמדך שכל ל"ח שנה
שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך
שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, ע"כ.
במסכת
תענית כא:-כב. אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי
יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי וכו' וכו' הוה קא חלשא דעתיה דרבא משום
דאביי, איתחזי ליה בחלמא אמרו ליה מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא, ע"כ.
יתכן
שזה הענין של כל אותם ל"ח של ישראל היו ניזופין, והיו צריכים זכות של משה
רבינו, וזה לקח ממנו זכות חביבות הדיבור פנים בפנים, וכמו שרבי נתן מביא
מהאריז"ל (פרי עץ חיים) בפירוש ישמח משה במתנת חלקו, שכשעלה משה להר לקבל
התורה, נתנו לו אלף חלקים של אור, שהוא סוד א' רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל
העגל, נאבדו ממנו בעון ישראל. ואז נשאר לו חלק א' לבד מכל האלף חלקים, לכן א'
דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא לשיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך
הקב"ה משלים אותן אליו משל ישראל, והם הכתרים והאורות שהם עדיים של ישראל,
שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם משה אח"כ, להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב
שבת בלילה, חוזר משה ומקבל האלף חלקים שאבד, ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז מחזיר
הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, וזה סוד
ישמח משה, פי' – כי משה שמח במתנת חלקו, פי' כי ביום השבת נותנין לו במתנה, אותו
חלק שניטל ממנו, והוא שמח במה שהוחזר לו. וביאור הדבר ישמח משה, פשיטא ששמח בו. אך
הסוד הוא, לומר, שאינו רוצה להשאר באותן הכתרים שלקח מישראל, כי כיון שנתמלא לו חלקו,
שהוא שמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקן של ישראל, ואז חוזר ליתן לישראל חלקיהם, ואינו
אומר אחר שאני לא חטאתי, והם חטאו, וכבר זכיתי בחלקיהן, אם כן אקח חלקיהם ואת שלי.
אמנם הוא שמח בחלקו, ומחזיר להם חלקם, כי הלא עבד נאמן קראת לו, לכן אותן הכתרים
של ישראל שהוא פקדון בידו, הוא מחזיר לבעליהן וכו' עיין שם.
הרי
שיתכן שעל ידי שמשה רבינו לקח העדיים של ישראל, הגן עליהם, ועל כל פנים, כיון שלהם
לא היה להם העדיים, למשה רבינו לא היה האלף אורות של הא' רבתי, ולכן לא היה לו
חביבות הדיבור פנים בפנים. אכן לפי זה צריכים לפרש למה בשנה אחרונה, כן זכה, שבערבות
מואב חזר על כל התורה מסיני, והיה להם בחי' העדיים, ולו האלף אורות של הא' רבתי.
וזה
שרבא היה מקבל דרישת שלום (רש"י) או הכרזת שלום (רבינו גרשום) בערב יום
כיפור, זה כמו תוספת שבת, דהיינו מיד בכניסת תוספת יום כיפור, והכפרה שבא מעיצומו
של יום, כבר רבא היה זוכה לקבל חזרה מה שהיה ראוי לו.
ובענין
אבא אומנא פירש המהרש"א שבודאי מעשיו של אביי היו גדולים ממנו, רק שאבא אומנא
היה מצליח לקדש עם ישראל באופן שאביי לא היה יכול. ונראה בזה שלא היה כח האמוראים
כמו הקדמונים. כמו שמצינו בענין להיות רועה צאן, שדוקא בזה נשתבחו השבעה רועים,
ואילו האמוראים גדרו עצמם לא להתיחד עם הצאן כלל. וכן לענינינו, אברהם אבינו היה
מצליח לקדש את עמי הארצות בדרך שהראשי ישיבה הגדולים, שם ועבר, לא היו עוסקים,
כמבואר במקומו, ובענין הזה אביי דומה יותר לשם ועבר מלהיות דומה לאברהם אבינו.
ואכן באמת ראינו שאביי היה עוסק גם כפשוטו לקדש את העם, כמסופר במסכת סוכה נב
דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל בארחא, אמר איזיל אפרשינהו
מאיסורא וכו'.
לפני
כחודש הייתי במקוה, ואני מאריך קצת, לא חושב אפילו עשר דקות, ומי שהוא התחיל לצעוק
עלי חזק, ועסקתי בשלי, כי יש מקום במקוה עבור לפחות ד' אנשים ואני מצומצם בפינה
אחד. ואחר שיצאתי הוא המשיך לצעוק עלי, ואמר שבגללי הוא לא טבל. ולא עניתי לא, כי
בכלל איני מדבר בחדר המקוה, רק עשיתי לא סימן שלא שמעתי אותו. אחר כך במשך הזמן
שעבר אני חושב שכבר ג' פעמים ראיתי אותו בא למקוה, מתקלח ויוצא, בלי לטבול. אז מה זה
שצעק עלי שמחמתי הוא טובל? זה מזכיר לי הסיפור עם סבא ישראל שהיה מתפלל בקול, ואחד
בקהל צעק עליו לשתוק שהוא מפריע, וסבא המשיך כהרגלו, עד שהאיש הזה קם והכה אותו.
ומספרים שאחר כך בתפילות, האיש הזה היה רק יושב ומסתכל על סבא – ואיני זוכר טוב כי
גם לא ספרו בדיוק, המשמעות שלא היה מתפלל רק יושב ומסתכל. ויש עוד נקודות בזה.
ליקוטי
מוהר"ן צח
נתן
בו עיניו ונעשה גל של עצמות, פירש שנתן להחוטא עיני הצדיק שרואה עד היכן הפגם
מגיע, ואין ענש גדול מזה.
השם
יתברך אמר לאברהם (בראשית יב:ג), ואברכה מברכיך ומקללך אאר. בקללה שינה מלומר
אקלל, ושמעתי מפרשים שיאיר להם האמת. ולפי דברי רבינו י"ל יאיר להם כמה
פגומים הם.
ישעיה
כח:טז לכן כה אמר א"י הנני יסד בציון אבן וכו' האמין לא יחיש. רש"י פירש
אבן, מלך המשיח. נמצא לפי זה שאסור ממש להחיש – למהר את המשיח. [ורש"י במכתב
כתובות ריש קיא. כז"ל ושאל ירחקו את הקץ, בעונם ל"א שלא ידחקו גרסינן לשון
דוחק, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, עכ"ל.] ויש לראות מה חומר הלאו
הזה. הרי לקמן פסוק כב כתוב, ועתה אל תתלוצצו וכו', ועל זה כתב בעל התניא אגרת קכ
ז"ל לאו דאל תתלוצצו, לאו שאין בו מעשה הוא, ולא היו לקוין עליו אפלו מכת
מרדות מדברי סופרים, כי אם דינו מסור לשמים. כמפרש עליו סיפא דקרא, כי כלה ונחרצה,
וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז יח:). אך האיש מאנשי שלומנו אשר יזיד לשח ידיו
בשלומיו, לעשות מעשה לצים בפעל ממש, אנכי אדרש מעמו, ועלי להרחיקו מעל גבולי בבל
יראה פני, עד אשר יקבל דינו מעצמו ויבקש מטו מחבריו, שילקהו מכת מרדות, עכ"ל.
במסכת
ע"ז ה, תנו רבנן מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה, אמר להם משה לישראל, כפויי
טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם
לומר תן לנו אתה וכו', אף משה לא רמזה לישראל אלא לאחר ארבעים שנה וכו'
ופרש"י אף משה רבנו ע"ה לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד ארבעים שנה וכו'.
ובתוספות הקשה אמאי כעס משה על ישראל, הלא גם הוא לא נזכר, וי"ל שלפי שהוא לא
היה צריך לתפלה זו לא נתן לב עד ארבעים שנה וכו'.
וביאור
דברי תוספות, שהרי לעיל פירש תוספות מה הענין של כפויי טובה במה שלא אמרו תן לנו
אתה, וז"ל לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך, עכ"ל. משמע שידעו שהיה
להם לבקש תן לנו אלא מחמת שהיו כפויי טובה לא בקשו. ואילו משה רבינו, מבואר בהמשך
הגמרא, שבכלל לא זכר בשעת מעשה שהיה להם לבקש תן לנו, עד אחר ארבעים שנה, ואז הבין
שאף על פי שהוא לא עמד על זה בשעת מעשה, כי הוא לא היה צריך לזה ולא קאי אדעתיה
דרביה, אבל בני ישראל היו צריכים לזה, והיו צריכים לבקש, ורק לא בקשו מחמת שהיו כפויי
טובה.
וצריך
ביאור קצת מה שכתב שבני ישראל היו צריכים לכך, כי הלוא השם יתברך אמר מי יתן והיה
מה שיש להם עכשיו כל הימים, הרי שבאותו שעה לא היו צריכים, וצריכים לדחוק שעל כל
פנים הדבר היה תלוי בהם, ולא במשה.
והנה
האור החיים, דברים ה:כה כז"ל ואמרו ז"ל ששגג משה שלא אמר לו תן אתה,
שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח,
ע"כ. ותימה הוא, שהרי הגמרא האשימו את עם ישראל לא את משה. וביאור הדברים,
שהגמרא האשים את בני ישראל בכפית טובה, ואחר כך בהמשך הגמרא כתבה שמשה רבינו לא
עמד על זה עד אחר ארבעים שנה, והאור החיים קורא את זה שוגג, שאילו היה עומד על זה
היה בעצמו מבקש תן אתה.
ולכן
אין קשה לפירושו של האור חיים איך משה רבינו הוכיח את בני ישראל, הלוא מום שבך אל
תאמר בחברך, קשוט עצמך וכו', כי לא ראוי זה כראוי זה, משה רבינו הוכיחם על שהיו
כפויי טובה, כי לכן לא בקשו, ואילו הוא בעצמו לא בקש כי בכלל לא עמד על הענין עד לאחר
מ' שנה.
והנה
האור חיים המשיך ז"ל שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח
מרגלים ולא במחלוקת קרח, ע"כ. וקשה לפי זה למה משה רבינו לא הבין כבר מאז
שהיה לו לבקש על זה, כי הלוא כבר אז היה כמו בני ישראל שהיו אשמים בזה שלא בקשו,
כי כיון שהיה נוגע להם הבינו מיד שהיו צריכים לבקש, ורק משה רבינו שלא היה נוגע
לו, לא עמד על דעת רבו עד אחר כך, והרי כבר בשלוח המרגלים ובמחלקת קרח היה נוגע
לו, לפי האור חיים, ולמה לא עמד על זה מיד כאשר היה נוגע לו, הגם שהיה נוגע לו רק
מן הצד – כי היראה מוטל על בני ישראל, לא לו.
ולכאורה
לפי האור החיים יש שני בקשות שונות של תן אתה של משה רבינו ושל תן אתה של בני
ישראל. כי משה רבינו היה לו לבקש מיד במה שנוגע לו מן הצד – שבני ישראל יקבלו את
נבואתו כראוי. והוא שגג בזה שלא ביקש, כי לא רמיא אנפשיה. וגם לא היה יכול להוכיח
בני ישראל על נקודה זו, כי הוא בעצמו נכשל בו. ובני ישראל היו צריכים לבקש תן אתה
על הכל, שיהיה להם יראת שמים וגם אמונה, והטעם שלא בקשו היה משום שהיו כפויי טובה,
ומשה רבינו לא הבין את זה עד אחר מ' שנה, ואז הוכיחם על זה.
בינתיים
זה הכי פשוט שיכלתי לסדר הדברים.
בבא
בתרא
נד.
ואמר שמואל האי מאן דאתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני, פרש רשב"ם מסיר המכשולות,
ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר, ע"כ.
הרי
שצריכים להשוות פני הקרקע לפני המחרישה. ונראה שבחרישה ממש משוה את הקרקע. כי כן
מבואר בישעיה כח:כה הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק וכו' ופרש"י
ז"ל הלוא, כן דרך החורש, כיון שחרש משוה פני האדמה ואחר כך זורע, ע"כ. וכן
רש"י בפסוק כו כז"ל לא לנצח ישלח נביאים להוכיחו, אחרי שאינו שומע
לתוכחה, הוא ייסרנו במשפטי יסורין כדי שתועיל עמל תוכחתו שהוכיח, כזה שמשוה פני
הארץ לזרע כדי שתצלח עמל חרישתו שחרש, ע"כ. [ועיין שם ביאור המשל גם בפסוק כד
– הכל היום יחרש החרש לזרע פרש"י וכי החורש כדי לזרע לעולמים חורש, אם כן מה
יועיל, אף הנביאים המוכיחים אתכם להחזירכם למוטב, הלעולמים יוכיחו ולא יועילו. ובספר
זית רענן (הקדמה ד"ג) פירש שחרישה הוא רק להמית ולהשריש מני האדמה העשבים
הרעים, לבד יפסידו זרע הזרוע, כן הנסים והנוראות שעשו לאבותינו בימי קדם, היה רק
למען יתמו ויכלו האמונות כוזבות והדעות נפסדות מקירות לבבנו, ואחר זה נודע ונטע
בקרבנו האמונות האמתיות.]
בבא
בתרא
בדף
נג: אמר רב דימי בר יוסף א"ר אלעזר המוצא פלטרין בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד
או כיור אחד קנאן, וכמה אמר רב יוסף אמה, אמר רב חסדא וכנגד הפתח.
פירש
רשב"ם בנוין ואין חסר כלום, ואין לו מה לחדש בבית שתהיה חזקה. סיוד, טיח בסיד.
כיור, ציורין מחוקין על הקיר. וכמה, הוי יפוי להחזיק. וכנגד הפתח. דרך כניסת פתח
הבית בכותל שכנגדו, דשם נראה יותר לנוי, אבל במקום אחר טפי מאמה בעי, ע"כ.
דף
נד. אמר רב הצד צורה בנסכי הגר קנה, דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא,
ע"כ.
פרש
רשב"ם הצר צורה, צורת חיה או עוף. בנכסי הגר, בכתלי הבית. אבל סיוד וכיור
דעמר לעיל, אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים
ופרחים, אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחד, ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח,
ע"כ.
וכמה
הלכות גדולות יש ללמוד מזה הלכה למעשה בענין גרפיטי של נ נח נחמ נחמן מאומן. דודאי
נוי ויופי הוא. ואין צריך להיות אמה על אמה, ואין צריך להיות כנגד הפתח, אבל בודאי
הידור מצוה יש בדבר. וסבא אמר על כל דלת, כי הידור הוא, שאפילו ציור של סיוד וכיור
נוי הוא כנגד הפתח.
ואתחנן
ה:כ
ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל וכו'. כא. ותאמרו הן
הראנו י"א את כבדו וכו' היום הזה ראינו כי ידבר א' את האדם וחי. כב. ועתה למה
נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול י"א עוד ומתנו.
כג. כי מי וכו' כד. קרב אתה ושמע את כל וכו' ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר
י"א וכו'. כה וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר י' אלי וכו' היטיבו כל
אשר דברו, כו. מי יתן וכו'. כז. לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. כח. ואתה פה עמד
עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים.
הרמב"ן
כבר טרח לפרש איפה היה השיחה הזה של בני ישראל עם משה. הלוא משה עלה בהר סיני.
וכתב שמשה היה על הגבול.
מפשטות
הכתוב (פסוק כז) לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, לפי חז"ל שכל המשא ומתן הזה
היה לאחר ששמעו שני דברות הראשונים, אם כן, לא היו בכלל אפילו במעמד שאר הח'
דברות. וקשה לקבל דבר כזה.
ולכאורה
על כרחך לא כל זה נאמר בבת אחת, אלא חלק רק לאחר מתן תורה.
נ נח נחמ נחמן מאומן
No comments:
Post a Comment
Thank G-d for Na Nach!!!