האם צריך לעשות תשובה וצריכים כפרה על עבירה לשמה

 ב"ה

צדקת הצדיק אות קכח. כשאדם עושה עבירה כענין עת לעשות וגו' ובכל דרכיך וגו' (ברכות סג.), מ"מ צריך כפרה על העבירה שעשה. וכאותה שאמרו (ברכות לא:) דתמענין תענית חלום בשבת וצריך למיתב תעניתא לתעניתיה. וכן בסנהדרין (כו:) סברי מצוה קעבדי (הנהו קבוראי (קוברי מתים – רש"י) דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת, שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות, ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע. אמר ליה רב פפא, והרא רשעים נינהו, סברי מצוה קא עבדי. והא קא משמתינן להו (-על הראשונה, וחוזרין ועוברין ושונין בעבירה), סברי כפרה קא עבדי לן רבנן (-האי דשמתינן משום כפרה הוא על שעברנו, ולא משום דנהדר כן, אלא מותר לחלל יום טוב בשביל המצוה, ונשב בנידוי משום כפרה), ומ"מ צריכה כפרה. וכן משה רבינו ע"ה בשבירת הלוחות וגרם על ידי זה שכחת התורה כמו שאמרו ז"ל (עירובין נד.) אלמלא כו', אע"פ שהסכים הקב"ה על ידו מ"מ מקרי עבירה לשמה, ולכך סבל גם הוא כמו שאמרו ז"ל (תנחומא ס"פ ואתחנן) שניטלו ממנו מסורת החכמה והיה יהושע יושב ודורש כו', וכן אסתר דניטלה ממנה רוח הקודש כשהגיעה לבית הצלמים (מגילה טו:), הוא לעונש אעבירה, אף על גב דמצוה רבה קעבדא [וזה סוד שאמרה שמא בשביל שקראתיו כלב, ואכ"מ], ולכך בעלי תשובה, אף דזדונות נעשו זכיות, מ"מ צריך סיגופים ותעניות לכפרה, משום דעל כל פנים לא עדיפי מעבירה לשמה. ועל זה אמרו בבבא קמא (נ.) כל האומר הקב"ה וותרן כו'. דעל כל דבר שעשה מימיו נפרעים בעונש הקצוב לכך, עכ"ל.

אין דבריו נראים כלל. ואם צריכים כפרה על עבירה לשמה, זה רק מטעם אותו אחוז שלא עשה לשמה, ונשאר רק עבירה, וכמו שבארתי בכמה מקומות שאפילו מצוה ודבר קדושה ולימוד תורה קשה מאד לעשות לשמה בשלמות, ויש בזה רבבות מדרגות כמובן, כל שכן ובן בנו של קל וחומר קשה וכמעט אי אפשר לעשות עבירה לשמה בשלמות, ונמצא נלקה בחלק הלא לשמה, אבל החלק שעשה לשמה לא נראה כלל שילקה ויענש עליה חס ושלום. אלא שלפעמים יהיה צריך לעשות תיקון הראוי. וכמו שמצינו במשה רבינו, עיין רש"י שמות לד:א ז"ל פסל לך, אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להרורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכת ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך, עכ"ל. ואין זה עונש, אלא חיוב להשלים התיקון שעשה.

וכן לענין תענית חלום (ועיין במפרשים שם שיתכן שמדובר אפילו בסתם תענית), אם היה עבירה היה אסור (והאור שמח, תענית ה:ו כתב בשם הקרית ספר שמדאורייתא רק אסור מעת לעת, ואין זה אלא איסור דרבנן), אלא כיון שהלך חסר מהעונג של שבת, יש לו לתקן את זה בתענית. אכן באמת הזוהר הקדוש בפרשת ויקהל דף רז: כז"ל כיון דלא אשתלים לתתא ולעילא, כדין אתחזי ההוא בר נש לאתלטיא ולאתענשא, ע"ש. הרי באמת מגיע לו עונש. אלא יעויין שם בזוהר שסיים שהדבר דומה להשבת הגזלה אשר גזל. ובאמת משמע מהזוהר שעיקר הפגם הוא רק כאשר יאכל למחרת, ולולא אכילתו למחרת לא יהיה פגם.

ז"ל מאי תקנתיה, ליתב תעניתא על תעניתא, מאי טעמא, דא בטיל ענוגא דשבתא, יבטל ענוגא דחול.

ואי איהו מבטל ענוגא דשבתא, וקא מתענג בחול, דמי כמאן דחשב למלה אחרא, יתיר ממה דחשיב ליה לקב"ה. ורחא עלאה קדישא דקודשין דשריא עליה, לא עניג, ובטיל ליה מניה. רוחא אחרא דחול, דשריא לבתר על עלמא, חשיב וקא מענגא ליה. כדין מהדרין ומתפרעין מניה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.

בגין כך, אצטריך תעניתא אחרינא, ביומא קדמאה דחול, בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול. ובהאי אית ליה אסוותא, כיון דלא חשיב לרוחא דחול. וסימניך (ויקרא ה) והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'. גזלן, ע"ש

משמע שעיקר החטא הוא במה שיאכל ויתענג בחול, שמרים את החול יותר משבת, ועל ידי שמתענה בחול שומר מעלתה של שבת. ואם כן בודאי אין ללמוד מזה למקום אחר. והרי זה דומה למה שמשה רבינו היה צריך לפסל לוחות שניות כיון שהוא שבר הראשונות.

[ואולי יש לחלק בין היכא שהעבירה לשמה היתה מכוונת שתיקונה היתה דוקא באותה עבירה, כגון שבירת הלוחות, או הקרבת קרבן בבמה, אבל בתענית בשבת, לא היתה התיקון דוקא להתבטל על עונג שבת, רק כיון שחל בשבת, בלית ברירה היתה].

ומה שהביא ראיה מהני קוברים במסכת סנהדרין, תמוה מאד, כי הראיה מהמחשבה של עמי הארץ שחושבין שמקבלים כפרה על חילול יום טוב על ידי נידוי ועל ידי זה מותר ומצוה לחלל יום טוב כל פעם לקבורת המת. והאם רצה להקים שכן הוא באמת בכל עבירה לשמה, כדעתן של אותם עמי הארץ?

ולא הבנתי בכלל מה שכתב בענין תשובה מאהבה, שאע"פ שהזדונות נעשו כזכיות צריך כפרה עליהם. מי אמר? אדרבה, אם ידוע שנתקבל התשובה באהבה ונעשו כזכיות בודאי אינו צריך כפרה עוד.

נ נח נחמ נחמן מאומן