בושת המשכב זכור שאסור לדון אותו לכף זכות

ב"ה

בספר המדות, ערך נאוף ח"ב אות ח כז"ל אסור ללמד זכות על זה שעבר על משכב זכר, ע"כ. וידוע שרבינו הקפיד מאד שאפילו על רשע גמור שעבר על כל התורה כולה צריכים ללמוד עליו זכות, וכבר יישבו שעל משכב זכר בודאי אין ללמד זכות, רק שצריכים להסתכל על הבן אדם מצד איזה נקודה טובה שיש לו, שעל כרחך יש לו איזה נקודה טובה, ולהסתכל עליו רק מצד הטוב, עד שמכח זה יכולים להפוך אותו לטוב.

אכן נשאר השאלה מה נשתנה משכב זכר מכל העבירות, שרק בעבירה זו רבינו כתב שיש איסור ללמוד זכות עליה. ואגב במראה מקומות הביאו מהמדרש רבה (וירא נ:ה) רבי יהושע בן לוי בשם ר' פדייה אומר, כל אותו הלילה היה לוט מבקש עליהם רחמים וכו' ונדעה אתם (בראשית יט:ה), לתשמיש וכו' עד כאן היה לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ, הרי כשבאו לידי משכב זכור, נאסר על לוט ללמד סניגוריא עליהם, ע"כ. ומבואר שבעל המראה מקומות הבין שלא רק מי שעבר בפועל ממש בשכיבת זכר, אלא על כל הענין של משכב זכר, אסור לדון את זה לכף זכות.

אכן זה אנחנו רואים שבכל העבירות אין תנועה של גאוה, שצריכים להתגאות בהעבירה לפני כל העולם, חוץ מעבודה זרה שגם כן מצאנו שעושים מצעדות וטכסים והכל להתגאות בהעבודה זרה, אבל חוץ מזה אין רואים על שום עבירה שדוקא צריכים להתגאות על העבירה בפרהסיא.

ולכן נראה לעניות דעתי, שבאמת התאווה של משכב זכור שונה מכל שאר התאוות לגמרי. כי כל התאוות נפש האדם מחמדתן, הוא רוצה להינות פשוט, באיזה מאכל או באיזה לבוש או באיזה זמן, ואיפלו אם הוא עושה את זה ח"ו להכעיס אבל המעשה זה מעשה הנאה. לא כן פרשת משכב זכור, על אף שנפשם חומדת התאוה של הנאוף הזה, אבל עיקר הנאה זה מהבושה. ודבר זה ראיתי כתוב מכה מהסוג הזה, וכנראה הוא דבר מפורסם, שכל אלו שח"ו לקויים בתאווה הזו מיד מרגישים בושה גדולה מאד. ולכן דוקא בגלל הבושה הזו הם מצליחים להשיג הנאה גדולה מהנאוף, כבשת גנב כי ימצא, ומים גנובים ימתקו, כל מה שהבושה יותר גדולה, יש הכשרה ויכולת להשיג כפלי כפליים הנאה. כי בעצם מה זה משנה אם האדם בא על זה או על זה, אין הבדל רק מהמחשבה והדעות שם, ולכן דוקא על ידי הבושה הם משיגים את ההנאה. אלא שזה צריך הרבה עזות פנים וחוצפה להתגבר על הבושה, ואפילו שזה עוזר להם להשיג הרבה הנאה, עם כל זה הם עוד יותר לקויים עם בושה עצומה מזה. והמציאות כנראה הוא, שלעולם הם לא מצליחים להסיר את הבושה, לא משנה אם השיגו כבוד מהנשיא, וקבלו תעודה על הנישאוין, וכדומה, הם לא יכולים להוריד ולהסיר את הבושה בזה, ולכן הם תמיד לוחמים על הגאוה שלהם.

וזה הבושת לא מצינו בשאר עבירות, כי מי שאוכל דבר אסור או מחלל שבת, הוא צריך להתבייש מהשם יתברך, אבל אין במעשה עבירה גופא שעשה הבושת. רק במשכב זכור, עצם הענין הוא ענין של בושת.

אכן למה יש דוקא במשכב זכר בושת בעצם העבירה. ונראה לענ"ד בזה, כי ענין הבושת בכלל ביאר הרמח"ל שהוא הרגשת החסרון מול זה ששלם יותר, שממילא בוש מפחיתותו. ומובן שזה הולך ביחד עם המידות של יראה וענוה, שכל מה שמרגישים פחות מהשלמות, נולד מזה הבושת, והיראה, וענוה, ממה שיותר חשוב ומושלם.

והנה השם יתברך מראה לנו באלף השישי את המדה יג"ל פז"ק, יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך, ואיני יכול לכתוב כל מה שחשבתי בזה, רק זה אכתוב, שלומדים מזה שהגאות של השם יתברך תלוי ביחודו. וכן באז ישיר כתיב על השם יתברך, כי גאה גאה, ומבואר בזוהר שזה ענין שזעיר אנפין מקבל המוחין מאו"א ומא"א. וזאת אומרת שהשם יתברך בתכלית השלמות ביחודו, לא חסר כלום, ויחודו אפילו בז"א שלם עדי העטרין ושלמות המוחין מאו"א וא"א.

והנה כל אדם הוא בצלם ודמות, וכל אדם עולם קטן, שכל העולם נברא עבורו וכו', והרי כל אדם הוא מייצג כביכול את השם יתברך בזעיר אנפין. ולכן ממש אי אפשר שיהיה שום מחשבה להתחבר ח"ו עם עוד זכר, כי זה ממש קיצוץ נטיעות, ממש ההיפוך של היחוד. ולכן יש בזה ממש ההיפוך של הגאוה של יחוד השם, ועצם הענין של משכב זכור גופא הוא בושת.

והנה הבא לדון אדם על איזה מעשה לכף זכות, הרי הוא מחזיק בטובו של השם יתברך בעולם, שהכל לטובה, ולכן גם במעשה זו הפרטי של האיש הזו שהוא מסתכל בו, אפילו שזה נראה רע, כיון שמאמינים שהכל לטובה, הרי מחויבים לראות איך שגם פה לא היה רעה, אלא טוב.

אכן זה שבא למלא תאוות משכב זכר ח"ו, הרי הוא בא לקחת הנאה מהבושה של הדבר, מהרע שבו, כמו שביארנו למעלה, שמים גנובים ימתקו, והמיתוק הכי גדול זה על ידי הבושה, כי הבושה שייך להגניבה, כמו שכתוב כבשת גנב כי ימצא, והרי זה בא לבנות על הרע – עוצם הבושה של פגם וחסרון משכב זכור, ולקחת ממנו הנאה. אז אי אפשר לדון את זה לכף זכות, כי זה ממש הפוך על הפוך, כי תחת לדון שאין רע ויש רק טוב, ומה שנראה רע הוא טעות, במשכב זכר באים לבנות דייקא על הרע.

ולכן לעולם אלו שנפלו לטומאה זו של משכב זכור ר"ל, לעולם ילחמו על הגאוה והכבוד שלהם, כי לעולם לא ישיגו רק בושת. ואם לא יוכלו להמלט מהבושה, לכל הפחות הם יפילו את כל העולם עד שלא יהיה להם ממי להתבייש. ולעולם אסור לדון אותם לכף זכות בזה, כי אדרבה עצם הדבר הוא שלטון של הטיה מן הזכות. רק נשאר לעשות תורת אזמרה, לא להסתכל כלל על מעשיהם, ורק למצוא איזה נקודה טובה להתיחס אליהם משם (ואכן במלאכים של לוט, שהיו עושים דין ממש, לא היה להם הברירה והיכולת להתחיל מנקודה טובה, כי היו צריכים לדון אותם על מעשיהם באותו רגע).

נ נח נחמ נחמן מאומן