בכית דוד המלך ורבינו הקדוש על מיתת התינוק שלהם

ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

כח. ספר עמם מגדל צערו ויסורים שלו הגדולים שיש לו מכל צד ומצדי צדדים והאריך בזה קצת, כי היה מלא יסורים רבים ועצומים מאד מבית ומחוץ בכל עת תמיד. ובתוך דבריו ענה ואמר, מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר ונתק ממקומו, והתחילו הדמעות הקדושות לירד על לחייו ותכף ומיד נשמטו מלפניו וכו' ע"ש.

בספר כוכבי אור, באבניה ברזל שיחות וסיפורים אות לב (הוספות חיי מוהר"ן רלט), משמע שהבכיה הזו נתהוה מעוד סיבה, ז"ל בעת שקבלה אשתו של רבנו זצוק"ל לפני הר' נתן והר' נפתלי על רבנו זצוק"ל, א) שאינו מסתכל על עצמו. ב) מפני מה הוא מטלטל עצמו בדרכים. ג) על שהניח שיסתלק הילד. ואמר רבנו זצוק"ל להרב ר' נתן ולהרב ר' נפתלי, אדרבה! תהיו אתם דינים, לה חבל על הילד, ונתן קולו בבכי ובדמעות שליש עד שברחו הרב ר' נתן והרב ר' נפתלי מלפניו מפני הבושה. וזאת מובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת, עכ"ל.

ויש לעיין בענין הבכיה של רבינו, כי הלוא אצל דוד המלך ע"ה כאשר נפטר לו הילד, והאריז"ל גילה שאותו ילד היה לו נשמת נחמיה התרשתא, ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך וכו' (שמואל ב:יב:כ-כג), ויאמרו עבדיו אליו מה הדר הזה אשר עשיתה, בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם. ויאמר בעוד הילד חי וכו' ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד וכו'. אכן עיין שם ברד"ק שכז"ל כי קטן הוא, לא בן דעת שיבכה אדם על אבדתו, כי הנה דוד בכה על אמנון (ב:יג:לו), ועל אבשלום (ב:יט:א), ולא היתה בכיתו להשיבם (- כמו שטען כאן, האוכל להשיבו), אלא דרך צער ואבל, ע"כ. אכן קשה על הרד"ק שהרי היה סיבה של צער גדול מחמת גודל נשמתו, כמו שגילה האריז"ל, וכמו שרבינו בכה על שלמה אפרים. ונלע"ד ליישב שדוד המלך בכה על הילד חי, אולי יחננו ה', ונכלל בכיתו הוא על עוצם הצער של הגזירה שהילד ימות. ואחר שנתקיים הגזירה במיתת הילד, לא נותר לו אלא לקבל גזירת המקום באהבה.

נ נח נחמ נחמן מאומן