חידושים משבועת פרשת ויקרא - על הדף יומי - ולכבוד חג הפורים תשפ"ד - כמה מהדברים כבר פרסמתי - נ נח

 ב"ה

ב"ה

אין אדם עומד על דברי תורה עד שנכשל בהם, ואפילו בסודות התורה כן כתבו במפורש (-מה שכתבתי אינו נחשב סודות התורה כי הכל מהנגלות, ורק לרווחא דמילתא כתבתי זאת). והרי שבוע שעבר כתבתי בטעות והחלפתי כמה אותיות בענין הכליות והידים. וכשעה אחר ששלחתי כבר עמדתי על הטעות, והנה הדברים מתוקנים.

כתיב (ויקרא ד:כב) אשר נשיא יחטא. ורש"י פירש בכמה מקומות שחטא לשון חסרון. והנה מובא מר' שמשון אסטרופוליא, ריש פרשת נח, נחש, עיקר שמו ח' על שם חיויא, רק הקב"ה צירף אליו אות נ' משם אדנ"י, ואות ש' משם שד"י, כדי שלא ירעו ולא ישחיתו עיין שם. וכן שטן, עיקר שמו ט, וש"נ כנ"ל. וזה לא הנחש ממית אלא החטא ממית, היינו הח' וט' הנ"ל. הרי יש ח' עם נ"ש, וט' עם ש"נ, אחר כך יש אותי י', ובזה היו צריכים הנשיאים לתקן, נשי"א, וכיון שנתעצלו, נחסרה הי' משמם, הרי אומר י' חטא.

ונראה להעמיק בזה. כי אותיות ט"ח, הם הכליות, כמו שכתוב (תהלים נא:ח) הן אמת חפצת בטחות, ופרש"י אלו כליות שהן חלקות, ומנחם חברו עם כמטחוי קשת, וכן מי שת בטוחות חכמה ע"ש. ובספר יצירה, לפי נוסח הגר"א, ח' ביד ימין י' ביד שמאל, הכליא הימיני – אות ו', והכליא השמאלי – אות ט'. ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ס', שכלי הדיבור צריכים להיות סמוכים לכליות, ומבואר בתורה לח ששורש הדבור הוא הזרוע שהם חמש אצבעין שביד שמאל שהם חמשה גבורות שהם בחינת ה' מוצאות הפה. הרי שאותיות הזרוע, ח"י צריכים להיות קרובים לאותיות ו"ט של הכליות. ועל כל פנים ט"ח של בטחות, שהיא כליא, חיבור בין יד ימין לכליא השמאלי, ונשאר רק לקשר הי' של יד שמאל להו' של הכליא הימין.

והנה ד' אותיות האלו שייכים לי"ב פשוטות (הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק) שהם כנגד הי"ב שבטים והמזלות. והנה בדור אנוש = אות ו' עם נ"ש (אות ז' לא בא בחשבון, כי אותיות זנ"ש הם מתחלפים באלף בית של אח"ס בט"ע גי"פ, ועכ"ז באנוש יש גם א', א' עם ו' הרי ז'. וכן בתיקון אות י' שהוא יד שמאל, הוא כנגד גד, בגמטריא ז), אז הוחל לקרא בשם ה (בראשית ד:כו), וזה לשון הרמח"ל בדעת תבונות סימן לו, הנה העבודי עבודה זרה היו משני מינים, המין הראשון חשבו שהקב"ה נעלה מן הדברים השפלים, ואינו מביט בהם, ויש אחרים תחתיו, הם המה כוכבי השמים וכסיליהם, שריהם וכל צבאם, שהם המשגיחים בעולם, ועל כן העמידו להם עבודות, עשו להם מזבחות, להם יזבחו ולהם יקטרו, להמשיך מהם השפעה לתועלתם, ע"כ. וזה בחי' ענוה פסולה, כאילו אנחנו לא חשובים מספיק שהשם יתברך ישגיח עלינו, ועל זה הנשיאים היו צריכים לתקן, כי נשיא הוא לשון נישא ומרומם, והם י"ב כנגד המזלות. ויש להם הי' עם נ"ש (אבל לא ביניהם, כי אות י' קדוש. ואע"פ שלקמן באנוש, הו' ביניהם, הרי על אנוש כתוב אז הוחל, הו' חל, לקרוא בשם ה'), שאות י' הוא ביד שמאל. (והידים בחי' אמונה, כמו שכתוב ויהי ידיו אמונה, והכליות בחי' בטחון כמש"כ בטחות). ולא מצינו ידים במלאכת המשכן, אבל מצינו בשלמים (שמות כט:כה) ולקחת אתם מידם, (ויקרא ז:ל) ידיו תביאנה את אשי ה'. והרי האבנים נקראים אבני מילואים, בחי' שלמים כמו שפירש רש"י ז"ל (שמות כט) שלמים לשון שלמות, שהושלם בכל, מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום וכו'. ואבן יקרה אינה כבדה וגדולה כרוב שאר דברים המתנדבות למשכן, ויכולים להחזיקו ביד שמאל. ובזה היו מתקנים גם הו' של אנו"ש שהוא בכליא הימין. ובזה היו מכריעים גם את הח"ט לטוב. וכיון שנתעצלו נחסרה להם הי', וממילא אשר נשיא יחט"א, חסר בכל אותיות האלו, שהם כנגד הידים והכליות, כי א' הוא א'נוש שהיה צריך לתקן הו' – כליא ימין.

וכן יש להבין, ש"נ, ש' פעמים נ' בגמטריא ט"ו אלף, שהוא בחי' תרומה, אחד מארבעים, על ת"ר אלף בני ישראל, כמו שכתבו הרבה מפרשים (זקנו של החיד"א, חתם סופר, מהרי"ל דיסקין, ועוד) בענין הארבעה עשר אלף שבע מאות, שמתו במגפה של זמרי וכזבי בת צור (כזבי בגמטריא ש, כי כזב ע"ה בגמטריא ל – פעמים י', הרי ש'. וכן צור, עם הג' אותיות והכולל בגמטריא ש'). כי ביחד עם המאתים וחמישים, וחמישים מבני הבית, הרי ט"ו אלף. וכתבו הראשונים שלכאורה רוב הנגפים היו משבט ש"מעו"ן. ובספר יצירה, שמעון הוא כנגד הכליא השמאלי. ואבני שוהם, שוהם בחילוף אות ה' באות ע' באותיות אחה"ע, הרי שמעו, שהוא עיקר שם של שמעון, כי הן' אינו אלא להקטין (-כדברי המשך חכמה במקום אחר, וכן במכתב של ר' שמשון אוסטרופוליא שאומרים ערב פסח, עושה חשבון בלי הם' של מצרים). וכן 'אבנים יקרים', עם הב' תיבות והכולל בגמטריא שמעון. ועל שמעון כתוב (בראשית מט:ז) אחלקם ביעקב פרש"י אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים, דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון וכו', ע"כ. חלק לשון כליות, שעל כן הם נקראים טחות כמו שהבאתי מרש"י. ולכן גם לוי, אותיות ל-יו, כי ט"ח של הכליות הם אותיות כנגד ימין ימין וכליא שמאל, וי"ו הם אותיות כנגד יד שמאל וכליא ימין (י"ו בחינת אי"ה). וזה לשון נשיא, נש – שהוא בחי' תרומה על הת"ר אלף כנ"ל, י"א, ועוד י"א כמותו.

ועל כן נתנאל בן צוער משבט יששכר הוא השיאן עצה (רש"י במדבר ז:יח), השיאן דייקא אותיות נשיא. ולכן הוא הקריב ביום השני. היינו אע"פ שהוא השיאן העצה, לא הקריב ראשון, אלא דייקא ביום השנ"י, לתקן שנ"י. כי יששכר הוא כנגד הכליא הימין, בספר יצירה. .

ועכשיו עיקר התיקון אינו אלא על ידי רבינו הקדוש נב"ש.

 

ויקרא ב:א וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי-תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיקוָֹ֔ה סֹ֖לֶת יִֽהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה.

פרש"י ז"ל ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו, ע"כ.

אבל שלושה אין מנחתם רצוי: קין, כשוף (-כמבואר בספרים, עיין למשל בספר ברית אברהם למהר"א אזולאי, שהיו מזבחים ומקטירים לכחות עליונות לצורך הכשוף, ודרש שם סמיכות הפרשיות, מכשפה לא תחיה, כל שוכב (בלעם) זובח לאלהים יחרם), ברית (-כמו שפסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות ג:ב שאין מקבלים מנכרי – שאינו בן ברית – מנחות, כדעת רבי עקיבא במנחות עג:, ולדעת ר' יוסי הגלילי שם י"ל כמו שכתוב שמות לד:יב-טו השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ וכו' כי את מזבחתם תתצון וכו' פן תכרת ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו). ותראה שאותיות אלו הן הם אותיות: ונפש כי תקריב.

 

והאיש משה ענו מאד מכל האדם. ראיתי לפני הרבה שנים כמדומני במרגליות הים מר' ראובן מרגליות, פירוש 'ומום אין בך', שקאי על סנהדרין בן ע"א, שהם נגד ע"א שמות של שם ע"ב, ולכן אין להם כנגד השם הע"ב – מו"ם. וי"ל עוד שזה מה שכתוב על משה רבינו ותחסרהו מעט מאלקים, כי משה הוא ע"א. ובראשי תיבות של הפסוק יש האותיות של מו"ם, אבל אינן כסדרן. ענו מאד מכל, ראשי תיבות של השם הב"ן – עמ(ר)ם, אות ר' בגמטריא 'נו מאד מכל', עם הח' אותיות אי נמי, בחישוב הע' של ענו לאות ח' באותיות אחה"ע. ועם הכולל.

 

מסכת תענית ז. רבי חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיה כא:יד) לקראת צמא התיו מים, וכתיב (ישעיה נה:א) הוי כל צמא לכו למים, אם תלמיד הגון הוא, לקראת צמא התיו מים, ואי לא, הוי כל צמא לכו למים, ע"כ. פרש"י התיו, משמע להוליך לו מים. וכתיב לכו למים, ילך הוא עצמו. אם תלמיד הגון, שרוצה ללמוד ממך מצוה לרב לילך אצלו במקומו. ואם לאו, ילך הוא אצל הרב, עכ"ל.

קצת קשה כי כמעט לא מצינו דבר כזה שהרבי ילך לתלמיד, אלא כולם באים לבית מדרש או לביתו של החכם והוא מלמדם. ועוד, האם הרבי יעזוב שאר תלמידיו כדי ללכת לאחד. וצריכים לומר שזה הלכה (שהרמב"ם לא הביא – מהרי"ץ חיות) למקרים בודדים ומועטים מאד.

אמנם לפי מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה עו אתי שפיר כמין חומר. וז"ל וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומה (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, עיין שם. ועיין שם ענין טוב מראה עינים מהלך נפש, כי בכח הראות, עושה הילוך לנפשו, והוא הגבול, עיין שם.

ולפי זה י"ל שבודאי כולם צריכים לבוא לצדיק, והצדיק כפי מה שמבחין שהתלמיד הגון ובאמת בא אליו, הרי יעשה גבול, בחי' התיו, לשון גבול, עיין רש"י בפרשת ויחי עה"פ עד תאות ז"ל עד קצות, כמו והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר לד:י), תתאו לבא חמת (במדבר לד:ח), עכ"ל. ואתי שפיר לשון גבול הוא בעצמו לשון של התאוה והצמאון, והוא כפי תחרא. וזה ענין שהצדיק ילך, שהוא יעשה את הגבול. וכאשר התלמיד אינו הגון, הצדיק יניח להתלמיד ללכת – לעשות את הגבול.

ועיין בתורה ס:ז וכשעוסק לעורר בני אדם, הוא צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם, שלא יזיק לו וכו' וכו' אך אי אפשר לבשר ודם להיות נשמר בעצמו שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים ממנו, ולזה צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד ולשמור ולעשות, דהיינו שעל ידי למודו עם תלמידו יהיה כאלו עשאו לחבירו וכאלו עשאו לדברי תורה וכו', וכשלומד בכוונה זו, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבים בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם. ובלימוד כזה בודאי לא יביא התורה לגבול בשביל תלמיד שאינו הגון.

ועיין במהרש"א ובבן יהוידע שנתקשו הלוא אסור ללמוד תלמיד שאינו הגון, והמרש"א פירש מדובר על זה שרוצה לשוב (ועיין ביסוד העבודה ב:א), והבן יהוידע פירש שאינו בכלל אינו הגון, רק הכוונה שלומד להתגדל או לשאר פניות. ולפי הדברים הנ"ל יכולים לפרש שאפילו אינו הגון ממש.

ועל כל פנים מבואר למה הרמב"ם השמיט הלכה זו, כי כבר יש חיוב ללמוד על מנת וכו', ויש איסור ללמד תלמוד שאינו הגון, והצדיק שיקיים את זה, בעיקר הוא להמשיך גבול להתלמיד ההגון, ואם הצדיק יודע לעשות את זה בודאי יעשה ואין דרך לקבוע את זה להלכה איך שהצדיק עושה את זה.

 

משה רבינו. רבינו, אותיות בו ינ"ר. היינו בו ס' רבוא, כי משה שקול כנגד כל ישראל כידוע.

 

חלומות. מובא שהרואה עצמו בחלום מתפלל, סימן טוב. והרואה עצמו בחלום מחלל שבת סימן רע. עוד מובא שמי שמתפלל שמונה עשרה בשבת והתחיל בטעות עם נוסח של ימות החול, סימן רע לאותו השבוע הבא. אז נשאלתי, הרואה עצמו בחלום מתפלל בשבת ובטעות מתחיל עם נוסח של ימות החול, מה לחשביה. ונראה לע"ד שהעיקר הוא התפילה. ואין דומה טעות של התחלה כמו חילול שבת ממש, וכיון שהוא בחלום בודאי אין רע, ולכן העיקר שהיה מתפלל, וזה סימן טוב.

 

פרפראות לפורים

מגילה טו. אמר רב התך זה דניאל. דניאל פרים, בגמטריא התך.

מרדכי, בגמטריא פורים. כי ד"כ של מרדכי, ד' פעמים כ' הוא פ', ונשאר אותיות רים, הרי פרים.

פירוד הוא הפוך היחוד של השם יתברך. וצריכים לעשות הד' של פירוד לאות ם', שהוא שני דלתו"ת, לעשות מפירוד, פורים. וזה על ידי ד' מצות בפורים שמתחילים עם אות מ'. משלוח מנות, מתנות לאביונים, מקרא מגילה, משתה.

הנס של פורים היה בהסתר, זה אור פנימי. ולכן פ"א-ורים, מהנסתר של הפ' והלאה כתוב אורים.

דולר בגמטריא עמלק כידוע. אכן אחשווירוש מלך מהודו, ובהודו הכסף נקרא רופי, וזה אותיות פורים.

ימי הפורים בגמטריא את. כנגד עין רע ע"ה, ד' מאות אנשי עשו, וכנגד ד' מאות עולמות של כיסופים של צדיקים. את, זה מורא תלמידי חכמים, וזמש"כ (אסתר ט:ג-ד) כי נפל פחד מרדכי עליהם, כי גדול מרדכי וכו' ושמעו הולך בכל המדינות וכו'.

 

יש ששה כוונים. ואם יש נייחא בכל כיוון – 'נח' כפול שש בגמטריא שמח. ובגמטריא זה פורים.

 

השם האחרון של ע"ב שמות, מו"ם, נוטריקון מותר ומותר. דהיינו יש דבר שהוא מותר, ויש ספק ספקא שהוא מותר. כי מ' פעמים ו' בגמטריא ספק\עמלק, ו' פעמים מ' בגמטריא ספק. הוה אומר ספק ספקא, מותר.

 

כמה אנשים עמדו על הענין שחג חנוכה יותר מפורסם ומקובל בעולם – כולל הגוים, מחג פורים. ונתנו כמה רעיונות קטנות. אכן לכאורה עיקר הטעם פשוט וברור, כי נר חנוכה מדליקים להאיר בחוץ לכולם.

ויש עוד ענין פה, שאנשים מפחדים ונמנעים מאד מאור גדול, שמחה גדולה, מהתחדשות אמיתי. ולכן נר חנוכה קטן, טוב להם, הם מקבלים את זה, להאיר להם טיפה. אבל פורים דורשת שמחה עליזה וכו' (ועי' מש"כ בשנה שעברה כמה שמחה היתה אסתר צריכה כדי ליכנס לאחשווירוש, ק"ו ממלך שבא לבקר מישהו, וכאן היא אפילו מעיז ליכנס אליו). ודבר כזה אין רוב העולם רוצים. ואפילו המעט שאומרים שרוצים ומשתדלים, אינם באמת מפותחים לזה. (ועיין במ"א שהערנו על ההבדל בין ר' ישראל קרדונר שסבא מעיד עליו שעל כל שתיה של יין בפורים היה עולה מעלה מעלה, ואילו צדיקים כמו הדברי חיים שתו לשם שמים למרות שאמרו שזה הורס את יקרות המוחין שהיה להם, שלולא המצוה היה פשע גדול מאד). וכן מעוצם ימי הפורים רבים מתיהדים.

משה רבינו אמר להשם יתברך (שמות ד:יג) שלח נא ביד תשלח, שלח בגמטריא בפורים. ונפרש בעזה"י.

ומיד כתיב אחר כך (פסוק יד) ויחר אף ה' במשה, פרש"י (זבחים קב.) רבי יהושע בן קרחה אומר, כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון, אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי וכו', ע"כ. וי"ל שלפי רבי יהושע בן קרחה אין להחשיב את זה כרושם של עונש כלל, כי זה גופא מה שביקש משה רבינו שלח נא ביד תשלח, ותרגם יונתן ביד פנחס, כי הוא מוכן לשליחות של עתיד, כי פנחס הוא אליהו (של"ה, ועיין בזה באריכות במגלה עמוקות אופן קיא), וזה נ"א ראשי תיבות נדב אביהו, שעיקר מדריגות של פנחס היו על ידי נשמתם שנתעברו בו.

רש"י על 'שלח נא ביד תשלח' כתב שני פירושים, א' הכוונה למי שהשם יתברך רגיל לשלוח, דהיינו אהרן. ב' הגואל שעתיד לשלוח לגאולה השלמה. ואם הכוונה לפינחס כנ"ל, הרי שני הפירושים קרובים זה לזה, בחי' או דודו או בן דודו יגאלנו.

כי משה רבינו פחד מהאף והחמה (דברים ט:יט) וגם באהרן התאנף ה' להשמיד בניו והתפלל עליו (דברים ט:כ), והועיל תפלתו לחצי בניו, ולא הספיקו להציל את נדב ואביהוא (רש"י). ובמגילת אסתר כתוב וחמת המלך שככה (ז:י), שככה בגמטריא משה, היינו בזכותו. כי מתן בסתר יכפה אף (משלי יד כא:יד), ולכן נשא ונתן עם הקב"ה כאשר הסתיר פניו במראה הסנה, כדי לכפות אף, והגמרא (בבא בתרא ט) אומרת שגדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו וכו'. אף על פי שבודאי משה רבינו עסק גם בזה וכנ"ל, כי עד אז לא זכה במדה זו עד תכליתה, כמבואר במס' סנהדרין קיא. וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו (שמות לד:ח), מה ראה משה, ר' חנינא בן גמלא אמר ארך אפים ראה וכו' וכו' אמר לפניו רבונו של עולם ארך אפים לצדיקים, אמר לו אף לרשעים וכו'. כי רק משיח יבטל החרון אף, ולכן נקרא רוח אפנו (איכה ד), כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה סו. ולכן ביקש 'נא' על נ'דב א'ביהו ששניהם ביחד בגמטריא אף. וגם משה הוא משיח כדאיתא בזוהר, ואכן משה בגמטריא חרון אף, שמבטלו, וכמו שראינו שבסוף התפלל אפילו על הרשעים. וזה פורים, אותיות פ"א ירום [וכן פורים, פ"ו ירום, פ"ו בגמטריא אלקים, בחי' יגדל אלקים (תהלים ע:ה, ובודאי זה טוב להגיד, ומה שאומרים בשם האריז"ל לא לאמרה, כבר פרשתי במקומו שעל כרחך הכוונה לא לאמרה בשחרית שהוא כנגד מידת אברהם). ולכן פורים ע"ה בגמטריא אהרן נדב אביהוא. (וכן אהרן הכהן בגמטריא פורים. והנה חנוכה ופורים הם בנצח והוד, ולכן אומרים על הניסים בהודאה. ואהרן הוא בהוד. ובהוד יש את השם חקב"טנע, ח"ק (בגמטריא נ נח) – ב' פעמים בגמטריא רי"ו, ועם טנ"ע, בגמטריא משה, שהוא בנצח. ובחישוב גם את האות ב', הרי שמ"ז, בגמטריא הפורים, עם הו' אותיות, אי נמי שמ"ז עם הכולל בגמטריא שמח, בגמטריא זה פורים).

וזה שלח נא ביד תשלח, הראשי תיבות של שלח נא ביד, הן הם הראשי תיבות של נחמן בן שמחה. נא ראשי תיבות אני נחמן (שהוא הכין הכל בשביל משיח שיצא מיוצאי חלציו). הראשי תיבות של, שלח נא תשלח, וכן של תשלח, עם הי"ב אותיות של מילואו, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, רבינו נחמן מברסלב. בפורים, ם' בגמטריא ו' מאות, הרי סה"כ בגמטריא תתצב, ועם הו' אותיות, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

וזה מה שאוכלים אזני המן, כי אות פ"א נגד האזן שמאלי, בספר יצירה. [והיום למדנו בבא מציעא כג: דרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא, פרש"י עושה החתיכה בת ג' קרנות כזה: - ▼ תמונה של משולש – (שני פינות למעלה פינה אחד למטה – וזה הסימן שאוהדי המחבלים חמס שמים על הכתביות שלהן – בצבע אדום). ומבואר שעשה כן כדי שלא יחליפנו הנכרי בבשר אחר האסור באכילה, ופירש תוספות זה מספיק רק כששולחין על ידי נכרי, אבל בישראל החשוד צריך שתי חותמות. וידוע בענין השלח מנות שמראים בזה כל אחד שסומך על כשרות חבירו. ובסוף הדף נזכר פוריא. בתחילה כתוב אנפוריא ופירש רש"י שהוא נוטריקון – אין פה ראיה, והיינו כלים שלא שבעתן העין. ובסוף לשון פוריא לשון תשמיש, ואולי על דרך טוב מראה עינים מהלך נפש וכו' כמו שדרשו חז"ל. ויוצא מזה שיכולים לפרש פורים נוטריקון פה רואים, שמתוך כל ההסתרה יש פורים].

והנה נדב ואביהוא הורו הלכה לפני רבם, אבל פינחס נזהר מלקנאות בזמרי עד שמשה רבינו צוהו קריינא דאיגרתא וכו'. ועל כל פנים רואים גם בפינחס הענין לעשות מעבר ממה שהורה משה רבינו. והרי כולם חייבים בכבודו וביראתו של משה רבינו לחלוטין, וכל זמן שההנהגה בידו, אין לזוז כחוט השערה מפקידתו חס ושלום. ולא יתכן דרך אחרת, הס מלהזכיר. אבל לכאורה לא כן יהיה עם משיח, שהוא יהיה עוד ירום ונשא וגבה מאד ממשה רבינו. וכל אחד יש לו נקודה של משיח (ליקוטי מוהר"ן), ועל ידי רוחו של משיח כל אחד ישתחרר לגמרי לעבוד את השם יתברך כפי הנקודה שלו. וזה מה שמשה רבינו רצה כבר מראש, ועל כן סירב שבע ימים, וביקש שלח נא ביד תשלח.

וזה שלח, בגמטריא בפורים, ביד תשלח, בהמן ששלח ידו ביהודים (ח:ז). (ח:ח) ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם – בעיניכם של כל אחד ואחד. אי נמי, ביד תשלח, כדלקן, באותם שנפלו וכבר שלחו בעירם לרעות בטומאה, שלח ידיו בשלמיו חלל בריתו (תהלים נה:כא), דוקא אלו מוכנים להקים רצון ה'.

וכן ביום הכיפורים כתיב ושלח ביד איש עתי (ויקרא טז:כא), והוא בגורל כמו ענין פורים. וביום הכיפורים הכהן גדול היה נכנס לקודש הקדשים, ובהיכלות מצינו שלפני היכל קודש הקדשים יש היכל הרצון. ויום טוב היה עושה כהן גדול כאשר יצא בשלום.

וזה הנקדה שמתעורר בפורים, שקיימו וקיבלו ברצון את התורה, כי במתן תורה על כרחך היה בכפיה, כי על כרחך, מדין תורה גופא, היו יראים וחייבים לשמוע ולקבל. וכמו שתלמיד בפני רבו אין מדרך ארץ לגלות תפילין בפניו (בית יוסף אורח חיים סימן כז, שלא ישוו עצמם לרבותם בפניהם ונראים כעזי פנים וכו'). אבל בפורים כאשר הגיעו לירידה כזו, שהיו בגלות ונהנו מסעודת אחשווירוש, פרקו עול, ועל ידי זה קבלתם של התורה מחדש היה מרצון שלהם.

והנה משה רבינו הוא רבן של כל ישראל לעולם ועד, וזה בכלליות, אבל בפרטיות משה רבינו נקרא אב הנביאים, כי הוא הורה דרך עבודת השם לדורות שהיו ראוים לנבואה, וכל נבואה הוא מרוחו של משה רבינו כמו שכתוב בזוהר. אכן בימי פורים כבר נתדלדל הנבואה, ומגילת אסתר נכתב ברוח הקודש ולא בנבואה ממש. וכן הלכו הדורות ונתדלדלו עד שאין אתנו יודע עד מה, כמבואר באריכות בריש ספר אדיר במרום, שאז השם יתברך הקים לנו את רבי שמעון בר יוחאי שהיה ניצוץ של משה רבינו, ואפילו הוראתו היה נסתר עד לאחר אלף שנה כמבואר במקומו. ועל כל פנים, ההנהגה הפרטית של משה רבינו כבר לא היה כל כך שייך אז בתקופת פורים. והרי זה קצת התבטלות של מציאות וחיוב מורא הרב. ועל כן ביותר היה מוכשר להיות העת לקבל את התורה ברצון כנ"ל. ולכן כל ענין קביעת זמן הגזירה והנס של פורים היה על יום פטירת משה רבינו.

וזה הנקודה שאנו מאירים ומעוררים בפורים, נקודת משיח, שמצד אחד מראים את עצמינו נטולי עול – מופקרים, ובתוך כך מקבלים ברצון עצמינו טהור. וזה פורים נוטריקון, פורק יראה מעלהו. וכילד שאביו מלמדו לרכוב באופניים, ואביו אוחז בשניהם, והילד דוחה את אביו כדי להראות שהוא יכול כבר לבד.

וזה (תהלים קכח:ג) אשתך כגפן פוריה. אשתך, עם סגול, השתיה שלך, כפרחת עלתה נצה (בראשית מ:י).

וזה מה שרבינו אמר שמתחילה כל ההתחלות היו מפסח, ועכשיו, ולא סיים והמשמעות מתוכן דבריו שעכשיו מפורים, אבל לא אמר בפירוש, נתן לכל אחד לסיים-להתחיל מעצמו, כי ההתחלה מפורים, שמשם עמדו על רצון עצמם להיות כרצון השם.

 

 

בבא מציעא

סוף דף כ: רש"י פירש ז"ל שנמצא השטר בין השטרות פרועין, וכל אחד אמר זהו שטר שלי, ע"כ. וצ"ע דלעיל מיניה רש"י פירש שעל כרחך מדובר שמשולשין בשטר, ואם כן איך כל אחד אומר שטר שלי, והריטב"א כתב שלפי פירוש רש"י דלעיל צריכים לומר ששני השטרות נמצאו בין שטרות הקרועין. ולפי זה לשון הגמרא, שנמצא אינו מדוייק, דהול"ל שנמצאו (ואין לדחות דשיגרא דלישנא הוא, כיון שהביאה לשון כדרב ספרא שנמצא, כתבו שוב כלשונו, שנמצא. כי לעיל בגמרא כבר הביאו כדרב ספרא ושינו ללשון רבים). וראיתי מובא בשם המהרש"א (ד"ה רש"י שנמצא) שאכן לשונו של רש"י אינו מדוקדק. וקשה, למה ליה לרש"י לכתוב מה שהוא שלא מדוקדק.

ונראה לע"ד די"ל שהלשון שנמצא בא ללמד שכל שטר נמצא בין הקרועין, אבל לא שניהם ביחד, כי אם שניהם ביחד, הרי כבר אינם נמצאות בין הקרועין.

נ נח נחמ נחמן מאומן