ליקוטי מוהר"ן תורה עו - להנצל מהצמאון ולזכות לראיה

 ב"ה

תורה עו

עמש"כ בספר ישעיה עה"פ ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (יז:ז).

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

אכן עיין לקמן שרבינו כותב, כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, שמשמע שרק הסתכלות בבטחון עושה כלי, ולא כל הסתכלות בעלמא. כי יתכן על פי תורה מט, שלב איש ישראלי הוא עד בלי סוף עיין שם, וידוע שהראות מקורו מהלב כמבואר במקומו, וכמה פסוקים מעידים על הראות שהוא אין סופי, וכמו שכתוב (קהלת א:ז) לא תשבע עין לראות. ולכן יתכן שרק הסתכלות של בטחון, שקובע לעצמו שהישועה כבר סגור, וזה כבר ראיה בבחינת גבול וזמן, ולכן עושה גבול וזמן. אבל בלי הבטחון, ההסתכלות לא יעשה מה שאין לה בעצמה.

וכן מי שיש לו צמאון (-יש שמערבים הדברים, שהצמא הוא כמו הבוטח, ואינו מוכרח כלל), אינו יכול לעשות גבול וזמן, רק על ידי התקרבות להצדיק או לבוא לבית המקדש והתחדשות המוחין כמבואר לקמן.

הפרפראות לחכמה הציע שני דרכים להבין פעולת הראיה שעושה כלי, ולפי שניהם זה רק על ידי האור חוזר, ולא כפי שצדדי לעיל שרק על ידי האור ישר כבר עושה כלי.

בפירוש הראשון פירש ז"ל על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו, ע"כ. ולכאורה לא דק במה שכתב שהאדם מסתכל אל ההשפעה שרוצה, כי דברי רבינו ברור מללו, וכתב שהאדם בוטח בה', לבד - נקי. ובהסתכלותו אל ה' נעשה גבול וזמן להשפע. ויתכן בזה שעל ידי האור ישר בלבד, כבר פועל לעשות גבול להשפע. ומדברי הפרפראות משמע שהבין שהשפע יורד דרך האור חוזר, וגם זה צריך עיון מה הכריחו לזה, כי אפילו אם נאמר שצריכים האור חוזר כדי לעשות הגבול וזמן, זה רק הכשיר השפע שיבא, אבל יבוא באורחות ושבילין שלו. ומצינו לשון מזון אצל ראית העינים, ובפרט בראית השכינה, אבל זה בשפע רוחני השייך לעינים, אבל בהשפע גשמי מי יאמר ויכריח כן, וצריך עיון.

ולפי דברינו הסתכלות עושה כלי, מה שלא היה גבול וזמן, עושה גבול וזמן, אבל שפע שכבר נכנס לתהליך של הגבול וזמן, מי יאמר שיפעול עוד בזה. והרי לכאורה עולמות של עשיה ויצירה (- חוץ מפנימיות נשמת יצירה שכבר אלקות) הם בתוך הזמן. ויתכן שמסתכל בהשם יתברך, אבל הסתכלותו אינו מגיע רק לעולמות של עשיה ויצירה, ואיפה שזה מגיע, משם עושה כלי. כיון שזה סוף הבטתו יש הכאה בין הראיה להאמונה. וכל זה צריך עיון.

והרי לפי הפרפראות האדם בבטחון שלו ממש משיג איזה השגה שהוא הכאת האור ישר בו, שחוזר אליו.

והנה אפילו נבואת משה באצילות, דאיהו וגרמי חד, על כל פנים משה הוא נברא, ועל כרחך ראיתו יעשה כלי, אבל אם נאמר שצריך אור חוזר, והרי משה ניבא בבחי' לא יראני, שאין לנו השגה כלל בזה ורק נידון בשטחי שלכאורה אין אור חוזר בראיתו (-אכן גם היה לו נבואה של תמונת ה' יביט, אבל כאן דנין על נבואתו של לא יראני), אולי לא היה עושה כלי. ואולי זה מעליותא של נבואת משה בזה הדבר.

בפירוש השני כז"ל בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן, עכ"ל, ולכאורה פירוש זה עולה יפה בענין סוד 'יראה' עם צירי, של מצות עלית הרגל, להצטייר בעין של מעלה.

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

 

וזהו בחי' מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחי' הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו וכו' עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהוא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בב' או ג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון, עושה לההשפעה גבול וזמן וכו' עיין שם.

משמע שבטחון מועיל רק על שפע קיים, אבל אין עוזר לחדש שפע או איזה דבר טוב [ועיין בספר המדות ערך ישועה, אות יד – על ידי בטחון תזכה להבין שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם, ע"כ]. ויש לדחות שעל כל פנים סופו של דבר, אפילו אם זה יהיה רק בגאולה, השם יתברך ישפיע כל הטוב שהעולם יכול לסבול, ולכן על ידי בטחון יכולים לפעול עבור הכל.

 

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומא (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, ע"כ.

עיין מה שפירשנו בזה את הגמרא במסכת תענית דף ז. בענין תלמוד שאינו הגון.

עיין שיחות הר"ן רנט ז"ל צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש. וזה פירוש של רבי נתן שהבין שהכיסופין של קדושה הם בחינת צמאון. ולולא דבריו היינו יכולים לפרש שמה שרבינו אמר שצמאון הוא תאוה גדולה, זה לגריעותא (-מן הסתם רבינו אמר מה שאמר ביידיש, וצריכים לדעת המשמעות), וכמבואר כאן בתורה עו. ואינו דומה לכיסופין דקדושה, מן הסתם מכמה טעמים. כי הצמאון הוא מחמת שהאדם אין לו מה לחיות כלל, ואילו הכיסופין דקדושה נבנה מעוצם הטוב והחיות שכבר יש לו, ומה שיש לו הם בבחי' לא – כטוב בחינת רכוש רוחניות אמיתי, ולכן משתוקק יותר ויותר לעוד בחי' לא. [והרי כללתי שני טעמים ביחד]. וראיה לדבר, בתורה עו רבינו מסביר ז"ל כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון וכו', ע"כ. והרי מבואר שצמאון מביא לבחור לקבל אפילו מים הרעים, ואילו המשתוקק לקרבת אלקים, אדרבה, תמיד משתדל ליותר טהרה וכדומה. ויתכן שזה החילוק הוא ענין של פעולת הצדיק והבית המקדש כמו שנבאר לקמן, שעל ידם יש כוון להצמאון, שזה בחי' גבול וזמן.

ובאמת מדוייק כאן בתורה עו שכתב שיש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, שהבעיא הוא שתמיד הם בצמאון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא ז – שבעת האכילה יאיר לו רצון מפלג שירצה ויכסף וישתוקק להשם יתברך ברצון חזק ומפלג בלי שעור ובלי שום ידיעה, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים, שהם גם כן בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' עיין שם. ועל כרחך זה דבר טוב ומעולה מאד. ועל כרחך כנ"ל או משום שזה רק לזמן קצוב, או שיש הבדל בין תשוקה כזו לבין צמאון כנ"ל, ואתי שפיר, כי פירשנו שעל ידי בית המקדש יש כוון להצמאון, שזה הכוון כבר בחי' שכל. והרי האוכל בקדושה, ורואה כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, הרי אכילתו כמו אכילת קדשים בבית המקדש, ולכן אפילו שיהיה לו רצונות עד אין סוף וכו' כנ"ל, עם כל זה יש להם כוון ואינם בכלל צמאון.

עיין מש"כ בספר המידות מריבה ב:ה בענין הרעב שלעתיד על ידי עין בישא ברבנים. ועיין בספר המידות תשובה צב – הצמאון הוא תקון דברים בטלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן