דרוש אשר פריו יתן בעתו זיווג בליל שבת מבטלת מחלת

 ב"ה

בחידושים של ר' שמשמון אוסטרופוליא הביא לפרש מה שכתוב (תהלים א:ג) אשר פריו יתן בעתו, ואמרו חז"ל (כתובות סב:) זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. 'בעתו' – 'בעת ו' (בחצות), ומבטל כח מחלת בת ישמעאל. והאריך כדרכו לפרש ענין מחלת על פי שאלת עשו איך מעשרין מלח ותבן, אבל לא סיים לפרש איך זה קשור לעונה בליל שבת בחצות.

ונראה לפרש בדרך אחר. מחלת הוא ענין מצות חלה. כי לא רק שהאותיות הפנימיות הם 'חל'ה, גם האותיות החיצוניות, ת"מ – חסר הח', הם בגמטריא תל"ב ביצים שהם איפה, שעשירית ממנו – עומר - חייב חלה. וכן מ"ח, שהנחתום לוקח אחד ממ"ח לחלה, ל"ת – למד תיו ועם הח' בגמטריא נחתם. והנה המן אכלו עד באם אל ארץ נושבת (שמות טז:לה), ומיד בכניסתם לארץ ישראל נתחייבו במצות חלה, כמו שפירש רש"י (במדבר טו:יח) בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה וכו'.

והנה יצחק אבינו היה נוטה לצאת מארץ ישראל מפני הרעב, והקב"ה צוה אותו לא לצאת, והרי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה (קידושין לט), וניתן לומר שזה כאילו הוא נכנס לארץ ישראל. והנה השם יתברך אמר לו (תולדות כו:ב) אל תרד מצרימה. התיבה 'אל' עם הראשי תיבות של תרד מצרימה, אותיות מאלת, ובחילוף הא' לאות ח', באותיות הגרון אחה"ע, הרי מחלת. 'גור בארץ הזאת' (כו:ג), גור לשון תנור (דברים א:טז ובין גרו, אפילו בין תנור לכיריים, רש"י סנהדרין ז:), שמצרף לחלה, שהוא כתרומת גרן (במדבר טו:כ). ויצחק אמר על רבקה, אחתי, הא' מתחלף לאות ל', באותיות א"ל ב"ם, ואות י' מתחלף לאות מ' בא"ת ב"ש, הרי: מחלת. וכן מחלת עצמה אינה נקראת אלא על שם שהיא אחותו של נביות (סוף תולדות כח:ט, ומזה אנו למדים שישמעאל נפטר באותו זמן, עיין ברש"י. וי"ל שזה לשון מחלת, לשון סגינהור, כי מחול הוא היפוך מספד, כמו שכתוב, הפכת מספדי למחול לי). כי כאשר יצחק שלח את יעקב לקחת לו אשה בחוץ לארץ, עשו לקח את מחלת. שבא להראות לאביו שהוא הולך בעקבותיו לא לצאת מארץ ישראל, בחי' אל תרד מצרימה כנ"ל.

והנה כתיב (תולדות כו:ח) ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ופרשו המפרשים שזה ראיה על ידי אסטרולגיא וכישוף. וקשה, הלוא יצחק למעלה מכל זה, ובפרט אחר שכבר הולידה רבקה שהיתה עקרה לגמרי. והשאלה השניה יתרץ את זה, כי הלוא קיימא לן שאכסנאי אסור בתשמיש המטה, וגם אסור לשמש ברעב. אלא ע"כ צריך לומר שיצחק רצה להראות בעלות על המקום, ויצא מקללה לברכה, ולא מנע מהכוחות שלהם לראות שהוא מחזיק כבעלים.

וזה מש"כ (כו:יב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. בשנה ההוא בחי' בעתו, בשנה ההיא (-יש אם למקרא, דאילו בתורה כתיב ההוא) בגמטריא בעתו. ויזרע יצחק – וי"ז בגמטריא כ"ג, כי חלה לוקחים אחד מכ"ד, הרי נשאר כ"ג. והחלק הכ"ד: רע-יצחק, בגמטריא מחלת, בחי' חלה כנ"ל.

וזה ענין חצות לילה, כי היום ולילה הם כ"ד שעות, וחלה היא א' מכ"ד, וזו שעה של חצות, היא בחי' חלה. (ובפיוט ויהי בחצי הלילה, כתוב שאלקים בא בחלום לאבימלך בחצות לילה, וזו היתה כאשר לקח את שרה. וכן השמדת צבא סיסרא – 'טיסת נגיד חרשת סלי"ת בכוכבי לילה', כאשר אמו היתה משקיפה בעד האשנב, וכתבו המפרשים שזה אותו בחי' מה שכתוב אצל אבימלך, וישקף, שקף בגמטריא מחלת, עם ב' כוללים. ואצלה כתוב מדוע בושש, שהוא שעה ו').

וידענו שרבקה היתה מכינה לחם, וברכה מצויה בעיסה (רש"י בראשית כד – אכן ראיתי מי שהעיר שלא מצא שום מקור שזה ענין שהיו טריות מערב שבת עד ערב שבת, רק מקורות אחרונים לפרש בענין שביעה במעט, ובמסכת סוטה מח: רש"י מפרש ברכה מצויה שהיו תפוחות וכו'), ובודאי היתה מאפה בערב שבת כמובא ברמ"א (הלכות שבת רמב) נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), והוא מכבוד שבת ויו"ט ואין לשנות, ע"כ ובביאור הלכה ויש לזה רמז בכתוב והיה ביום הששי והכינו וכו' וכו' והמגן אברהם הביא שכן היה המנהג גם בזמן הגמרא. ויש בזה עוד טעם, כדי לקיים מצות חלה לפי שאיבדה את אדם הראשון שהיה חלתו של עולם שנברא בערב שבת.

ונתחייבו חלה כאשר הגיעו לארץ נושבת, ליל שבת בגמטריא זו נושבת ע"ה. אי נמי, נושבת, נ-ו-שבת. נ' בחי' זיווג, כי נוני הים מרמזים על פריה ורביה, ו' שעות תוך שבת – חצות לילה - שבת.

הרי מצינו ענין חלה אצל יצחק דייקא בליל שבת (היינו אכילתה, כי הפרשתה תהיה בערב שבת, אבל העיקר הוא אכילתה) בחצות. והלחם בחי' זווג. ויתקן בחי' מחלת שהיא בחי' חלה.

והנה המפרשים על פירוש ר' שמשון הנ"ל הביאו בענין הזיווג דליל שבת שמבטל ד' גליות של ד' מלכיות הרמוזים במלת 'באפי' וגם הוא רמז בראשי תיבות של אשר פריו יתן בעתו. והנה כתוב אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, מנחת, בחילוף אות נ' באות ל', באותיות דטלנ"ת של הלשון, אותיות מחלת. והרי זה ענין של כניסה לארץ ישראל כנ"ל. וכן באפי, בחי' איפה, ב'יצים באיפה, שהוא רמוז במחלת – תל"ב ביצים כנ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן