קצת חידושי תורה מהשבוע של פרשת פנחס

 ב"ה

נשים, הם' מתחלף לב' באלף בית של א"ל ב"ם. הרי י' נב"ש נחמן בן שמחה.

 

אש – בגמטריא מוהר"ן, שרף בגמטריא פתק. והנה מצינו לשון אש ושריפה – הצתה, כמו שכתוב באיכה ויצת אש. והרי צת ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

 

 

בח"י תמוז, ג' חדשים להילולה של רבינו, למדו דף יומי מסכת בבא בתרא כט. אלמה אמר רב נחמן, פירש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין, עד כאן פירוש רש"י זצ"ל מכאן ואילך וכו'.

הילולה של רש"י בעשרה ימים – כט תמוז.

המילים האחרונים של רש"י על רב נחמן! לקמן בשמעתין, בש'-נת מעתי"ן עם הכולל בגמטריא תקע"א השנה שבה נפטר רבינו הקדוש.

ובסוגיא האחרונה הגמרא הביאה הפסוק שירמיה אמר להחכמים שכבר הלכו בגולה, בנו בתים וכו', ועוד הביאה העצה שלו (ירמיה לב), ונתתם בכלי חרש למען ימעדו ימים רבים – דהיינו שישמרו השטרות שלהם עד שיעבור הגלות. וזה היה כאשר קנה את השדה מאת חנמאל דן דודו. והרי רש"י הוא אחיה של התורה. בכלי חרש, עם הב' תיבות והכולל בגמטריא חכם רש"י. אי נמי, כלי חרש אותיות כח לרש"י. בכלי חרש בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן חי.

 

 

שבוע שעבר הבאתי מסכת נגעים דין השוה לנגעי בגדים ונגעי בתים, וקשה על הא דנגעי בגדים למה לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, וי"ל שלמדים כן מנגעי בתים, שעל האבנים אין דין שרפה. ועיין במפרשים שנחלקו אם כל הדינים בזה שווים.

 

 

שבוע שעבר פרשתי עמי זכר נא מה יעץ בלק. ויש לפרש עוד, ש'זכר' הוא ענין של מחשבה, בחי' י', וביחד עם 'נא' הרי 'אני', והוא הכלי של ברכת השם כמבואר בליקוטי מוהר"ן עג, הנ' מורה על הדיבור, והא' מורה על האלוף, הצדיק. שהמתפלל, מקשר מחשבתו לדיבורו. וידוע שתכלית התפילה הוא בהתפשטות הגשמיות, בחי' אדנ"י שפתי תפתח, ששכינה מדבר מתוך גרונו. והרי, זכר נא, הוא ענין 'אני' שמעלה דיבורו יתברך אליו יתברך. וזה לתקן ירידת הדיבור לבטלה. וכן לשון נא, היינו אינו מבושל. ואילו הזרע יוצא מבושל. ולכן התיקון, זכר נא, להחזיר הדיבור לכמו לפני יציאתה.

 

 

האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. כמדומני ביידיש מכנים להעובר על משכב זכר, פייגעלה, שהוא גם ציפור ביידיש. אז האומר שהשם יתברך כמוותר ומרחם על דבר כזה, משתקין אותו. כי דין העובר על משכב זכר כתב רבינו שאין מלמדין עליו זכות, והרי זה דומה למסית.

 

 

אזמרה לאלקי בעודי, ראשי תיבות אבל, לשון אבן, כמו שכתוב אבל אשמים כמו שפרש רש"י כתרגומו בקושטא (בראשית מב:כא). כי מבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא ב' שעל ידי שירות ותשבחות שהם בחי' הלכות, זוכים להליכת הדמים כסדרן, ונחלץ הלב, וזוכין לאמת.

ויש לפרש גם שלכן נקרא אבלות על המת, כי המיתה הוא דבר הכי אמיתי בעולם, המיתה היא תכלית האחריות והמחייב את האדם שאי אפשר להכחישה בשום אופן. ולכן מצינו בכמה מקומות שעליה מדרגה לדרגה מכונה מיתה (ואפילו אשת אליהו ואשת ריב"ל מותרות, כמבואר בנושאי כלים בשולחן ערוך אבן עזר ריש יז), וכמו שבאמת המלאכים למעלה מקריבים א"ע ואנחנו נזהרים בדרך כלל מלהזכיר את זה, כי אי אפשר לפרש את זה לעולם שלנו שהחיים הם בגשמי – עם כל הטעמים התלוים בזה, ואילו שם גם החיים רוחני. ולכן ארץ ישראל הונחל בדרך שהמתים יורשו את החיים (רש"י פנחס כו:נה). ולכן זאת התורה אדם כי ימות באהל, כי התורה אמת ואי אפשר להשיגה כראוי אלא על ידי האמת של המיתה. אלא ש'מת' חסר הא' של האור. וזה בחי' האמת המר – באנגלית the bitter truth. והאבלות, הוא מה שמתיישבים עם האמת הזה. ומבואר בליקוטי מוהר"ן כא ענין שבעת ימי אבלות כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים. ואור הפנים הוא בחי' אמת כידוע. ולכן טוב ללכת אל בית האבל וכו'.

 

 

במדבר יב:ז לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.

צ"ב איך התואר הזה שבכל ביתי נאמן הוא בא לשלול ממשה רבינו נבואה בבחינת חלום. והרמב"ן פירש, נאמן הוא, שכבר יודע מעצמו כל המידות האלו.

ואולי י"ל שעל הקב"ה נאמר, אילו ידעתיו הייתיו, כי הוא יתברך אחד עם דעתו. וכל המדרגות של ההשתלשלות העולמות מאצילותו יתברך עד לתחתית המדרגות הכל כפי נשמות ישראל, כמבואר באריכות בספר נתיב מצותיך. ובעולמות הגבוהות, שבאמת כולו אחד, רק השם יתברך נותן להראות כוחות נפרדות כביכול, כמבואר בקל"ח פתחי חכמה פתח ה', אותו ההבדל הדק בין עולם לעולם, זה מנשמת ישראל כנ"ל. ולולא נשמת ישראל לא היה ניתן כלל לראות כלום, כי היה שולט יחודו יתברך בתכלית היחוד. וכן יהיה לעתיד על ידי נשמות יתברך בהיחוד העיקרי כמבואר במקומו. על כן כאשר יבוא הנבואה להנביא, יש להנביא סכנה גדולה משני צדדין, א' שלא להתבטל לגמרי, ב' כיון שמחזיק עצמו, שלא יהיה כאלישע אחר, שיראה עצמו כאילו ברשות אחר. ואחר שהיה תנא קדוש לא עמד בנסיון בעולם היצירה, ובקושי רבי עקיבא יצא בשלום, כי מבואר בספרים שגם רבי עקיבא טעה קצת ואכמ"ל, ואינו דומה כלל לעולם הבריאה, ששם נבואה ממש. ועל כן מן הנמנע מהנביאים להשיג נבואה ברורה מפורשת. ולא כן משה כי נאמן הוא באלו, ולכן פה אל פה אדבר בו, ב"ו ממש, ומראה ולא בחידות וכו'.

[ויש להעיר עוד שנאמנות הוא מידת המלכות, ומשה רבינו היה מלך ונביא, מה שכמעט לא מצינו (דוד ושלמה נמנים כנביאים הראשונים במסכת סוטה מח. וכן במדרש זוטא ריש ספר קהלת, ובמ"ח נביאים במסכת מגילה יד., וכן משמע בשמונה פרקים של הרמב"ם, ועם כל זה במו"נ ובהקדמת האברבנאל מבואר שאין הכוונה לנבואה ממש אלא רוח הקודש. ונשאר יהושע (וזה סוגיא גדולה איזה דין של מלך היה לו), כמבואר בספר בית אלקים למבי"ט, שער היסודות פרק כד, מפני שתלמידו של אדם כמותו, והיה לו הבטחת 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, ומפני שהשגתו היתה רק כפני הלבנה, ויש להוסיף שהרי יהושע היה צריך לאלעזר הכהן במשפט האורים. והנה מלך קודם לנביא, עיין חיי מוהר"ן תסא, ומש"כ בלק"מ רפ. והרי הבא משני כוחות האלו, להיות מלך ונביא, ובודאי יצטרך להיות מיוסד היטב בנאמנות כמש"נ].

 

 

בבא מציעא קז. ר' יוחנן לא אמר הכי אלא ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך אבל בית הכנסת לא, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש, ע"כ.

רבי יוחנן לטעמיה נמצא במסכת סוכה כב. קיבול שכר מאלמנה דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה בתי לא בית הכנסת בשיבבותך, אמרה ליה, רבי ולא שכר פסיעות יש לי, ע"כ.

הנה האלמנה היתה לה בית הכנסת במקומה, רק העדיפה ללכת לבית הכנסת של רבי יוחנן ולקבל שכר פסיעות על זה. ותימה גדולה איך ללמוד מזה שעדיף לחיות רחוק מבית הכנסת. ונראה לי שבאמת אילולא דברי רבי יוחנן כאן, לא היינו למדים, רק לאחר שדרש כן הגמרא קבעה שזה לשיטתיה בזה.

ונלע"ד שגם לפי רבי יוחנן כאן שלא רואה עדיפות להיות קרוב לבית הכנסת, הני מילי בית הכנסת, שהתפילה בחי' אין סוף ואין המקום תופסת קדושתה, אבל בודאי עדיף להיות קרוב לבית המדרש [אף על פי שבודאי יש קדושה לבית הכנסת, אותה קדושה הוא מחמת שהוא מקודש לדבר מצוה ובצירוף אגודת הרבים לכך. ובזה כל אדם יכול להשתייך לבית הכנסת רחוקה]. ולפי זה מובן מאליו, שאם האלמנה היתה גרה בשכונת ר' יוחנן, בודאי לא תלכי לבית הכנסת הרחוקה ולעזוב את ר' יוחנן, שאין שכר פסיעות שוה להתרחקות מהצדיק. וכן לענין אומן, בודאי זה טענה של שטות לא להביא את רבינו לארץ ישראל כדי לחייב אנשים לקבל שכר פסיעות, חוץ ממה שמפסידים רובם שישארו ריק מכל וכל רחמנא ליצלן.

והשתא דאתית להכי נראה שגם לפי הסוגיא דבבא מציעא אין לגור רחוק מבית הכנסת כדי לקבל שכר פסיעות, אלא כמבואר במסכת סוכה כנ"ל. שבאמת רואים שהגמרא לא דרשה בענין ברוך על בית המדרש, ועל כרחך הדרשה שייך לאותן דברים המוכרחים ועצמיים להבן אדם, כדאיתא במסכת שבת פט: דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא. והדרשה הוא ברוך אתה, שהברוך שאתה מברך בתפילות בבית הכנסת תהיה בעיר, (ואע"פ שגם תורה מכונה ברוך, כמו שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן על הפסוק יברכנו אלקים, כאן מדובר בתפלה כנ"ל), ואילו רבי יוחנן סבר שהתפילות על ידי שיצאו לרחוק להתפלל עדיף, ועם כל זה על המתפללים ועל אותה העיר יש להם לקבוע בית הכנסת, אלא שהברכה תהיה מצויה ביותר ממרחק.

ובענין שכר פסיעות נראה לע"ד, על פי סיפור ידוע, שכחתי בדיוק השמות אז אכתוב הכל סתם, שהיה כולל לתלמידי חכמים מצויינים בקבלה, ועשיר אחד שהיה מחזיק את הכולל חזר מנסיעה ארוכה באמצע החורף, ואמר להתלמידי חכמים תראה כמה יגיעות וטרחה היתה לי ואילו אתם יושבים כאן במנוחה ושלוה. אז ענה לו אחד מהתלמידי חכמים, לפי דבריך הרי הסוסים של העגלה שלקחו אותך עוד הרבה יותר חשובים מכולנו. ובזה מבואר שבודאי עיקר ההכנה והטרחה והיגיעה הוא במחשבה. וגם אדם שגר ליד הבית הכנסת ממש, יכול לקבל שכר פסיעות הליכה לבית הכנסת הרבה יותר לאין שיעור מזה שהולך כמה שעות ברגל, כפי מה שיכין עצמו במחשבה להליכתו, וידוע כמה כוונות בזה, ויכולים להוסיף מדיליה באהבה ויראה וכו'.

 

 

בתפילת י"ח

אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב הא-ל. בכוונות, הא-ל, ה' פעמים א-ל עיין שם. הנה ה"פ א"ל עם הכולל בגמטריא יוסף.

 

ישעיה כח:ו ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה.

הראשי תיבות של ולגבורה משיבי מלחמה, מו"ם השם האחרון של שם ע"ב. ועוד פעם רואים הענין שהבאתי מספר מרגליות הים שע"א של סנהדרין כנגד ע"א שמות, והם הנזכרים כאן, ליושב על המשפט, ומום אין בך, שאין להם ע"ב. וזה מראה שאפילו בעל מום יכול לזכות לכתר תורה. הראשי תיבות של, ולגבורה משיבי מלחמה שערה בגמטריא שכינה ע"ה. מלחמה שערה, פרש"י מלחמתה של תורה, כי ידברו את אויבים בשער, וכמוהו רבים, מבואר בריש ספר אדיר במרום כל הענין. אמנם הגמרא בסנהדרין קיא. דרשה, שערה, אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות. וי"ל מדלא כתיב השער, השער הידוע לגן עדן, אלא שערה, משמע השכינה מחוץ לשער, שהשכינה יורדת אליהם, וזה זוכין על ידי שמשכימין ומעריבין בבכוב"מ, כדאיתא בחז"ל על העשרה הראשונים.

 

 

בבא בתרא ל:

השני נוח לי הראשון קשה לי. אפילו לרבנן טענתו טענה כאשר אין מעשה רק אמירה.

הסמ"ע (קמו:לט) קבע שיש בזה איסור (ספרא ב) לפני עיור לא תתן מכשול (ויקרא יט:יד), ולא תשגה עיור בדרך (דברים כז:יח). והקשו האחרונים שהרי אין אדם משים עצמו רשע (יבמות כה:), ואינו נאמן לטעון שנתכין ליעצו באופן שיש איסור לעשות כן. ותירצו שלפי תוספות ביבמות שם, לגבי עצמו כן משים עצמו רשע.

והובא מהריטב"א (ד"ה אמר רבא) והסוכת דוד (נח) שמדובר שאצל הלוקח אין הראשון קשה לו שיש בידו להכריחו להחזיר לו מעותיו, ורק שהשני נוח 'לי' היינו רק לי השני, אבל לך המחזיק גם הראשון נוח. ואפילו שזה גם כן טירדא לחבירו לקנות את הקרקע ואחר כך לגבות המעות בחזרה, ואם כן זהו גם כן עצה רעה, יש לומר שיכול טעון לא ידעתי שזה אסור, או שמדובר שיש לו בידו כל כך שאין צריך לטרוח כלל אלא לא יתן לו את שאר המעות שחייב לו.

ולא הבנתי כל כך איך שתירץ למה לא תהיה אסור גם העצה שיטריח אותו.

ויש לומר שבכהאי גוונא באמת כל אדם, ובכללם הלוקח חייב לעזור להמוכר, אם משום לא תעמוד על דם רעיך או משום עוד כמה צדדים אחרים. ולכן באמת אין איסור בדבר – כאשר מדובר רק בטרחה, וניחא ליה לאיניש לעביד מצוה בגופיה. ועל כל פנים בודאי יש פה מקום לחשוב שהוא מותר.

 

 

בלק כה:ה הרגו איש אנשיו פרש"י כל אחד ואחד מדיני ישראל היה הורג שנים וכו', ע"כ. רש"י כבר הביא (פסוק ד) שראשי העם שפטו את העובדים, וכן מבואר בסנהדרין לה. שעשו בתי דינים. ונראה שהרגו איש אנשיו הוא כדין יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו (דברים יז:ז).

 

פנחס כו:ז אלה משפחת הראובני ויהיו בפקדיהם שלשה וארבעים אלף ושבע מאות ושלשים.

כו:נא אלה פקדי בני ישראל שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים.

רואים שהשבע מאות ושלשים של משפחת ראובן קיים לאות במנין כל בני ישראל. ונמצא שמנין בני ישראל, חוץ משבט ראובן, חמש מאות חמישים ושמונה אלף. כמנין חנ"ך (ך בגמטריא חמש מאות) אלף. ובן הבכור של ראובן היה חנוך. והרי זה כעין פי שנים של הבכור.

 

 

פנחס כו:מח-ט בני נפתלי למשפחתם ליחצאל משפחת היחצאלי לגוני משפחת הגוני. ליצר משפחת היצרי לשלם משפחת  השלמי.

בלשון הקודש הגון, הוא כראוי ומכובד, וזה למי שהולך עם חצי יצרותיו, דהיינו היצר טוב. ואם עוד זוכה לעבוד את השם יתברך עם היצר הרע, הרי שלם עבודתו ושלמות לו. אבל באנגלית היו גון זה מי שעבד כל היום ליצר הנאוף ר"ל, וזה ממש הפוך מהנ"ל.

 

 

פנחס כו:כד רש"י פז"ל חמש משפחות חסרו מבניו של בנימין, כאן נתקימה מקצת נבואת אמו שקראתו (בראשית לה:יח) בן אוני, בן אנינותי, ובפילגש בגבעה נתקימה כלה, עכ"ל. צ"ב מה הענין הזה שיתקיים מקצת הנבואה, ובפרט אם אחר כך נתקיים כלה. ואולי מפני שלא נתקיים כולה ממש, כי בפלגש בגבעה נשארו ארבע מאות, ולכן מחשבינן החמשה משפחות כאן להשלמת הנבואה.

 

 

פנחס כז:כג ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה.

פרש"י בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטוה, שהקב"ה אמר לו (כז:יח) וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה, ע"כ. והא דלא עבר בזה על האיסור לא תוסיף, נראה כי 'יד' יש במשמעותו גם לשני ידים, וכמו שכתוב (שמואל א:יט:ט) ודוד מנגן ביד, שבודאי היה משתמש בשתי ידיו. וזה מה שהפסוק לא סיים כאשר דבר ה' למשה או אל משה, אלא סיים, ביד משה, ב' יד.

 

 

ליקוטי מוהר"ן ריג, צריכים להפסיק קצת בקריאת הפסוק אתה סתר לי – מצר, שלא לחתום סמא"ל בהראשי תיבות. וכבר הערתי על זה, ושוב אעיר ממסכת מגילה לב. ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן, כל הקורא בלא נעימה, ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וגו' (-שצריכים לקרוא בלשון שאלה ותימה), מתקיף לה אביי, משום דלא ידע לבסומי קלא 'משפטים לא יחיו בהם' קרית ביה, אלא כדרב משרשיא דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת וכו'. הרי לכאורה שאביי לא חש כלל שמהקריאה יצאו צירופים לא טובים. [ומעניין, כי רבינו הקדוש בסיפור משנים קדמוניות מבת מלך שנאבדה, כינה את הס"מ – הלא טוב (ועיין שם מש"פ שכן מצינו שהוא נקרא טבאל), והרי בקריאה בלא הנגינה הנכונה מייחס החוקים להלא טובים ח"ו]. ועל כל פנים שאפילו שאפילו לאביי עדיף הרבה לקרוא כנכון.

 

 

נגעים יג:יא מצורע שנכנס לבית, כל הכלים שיש שם טמאין, אפלו עד הקורות, רבי שמעון אומר עד ארבע אמות, ע"כ. ומבואר בשיטת רבי שמעון, וסתם רבי שמעון הוא רשב"י, שזה דין מיוחד ממה שכתוב במצורע 'מושבו'. ואף על פי שיש הקפידה על זה, אינו אלא להוציא למעלה מד' אמות, אבל עדיין חשיב כל הבית מושבו. והנה בענין נטילת ידים בבוקר שהזוהר קבע שההולך שחרית ד' אמות בלי נטילת ידים חייב מיתה, הרבה הקילו בזה לסמוך שכל הבית ד' אמות לזה. ואולי זה סמך לקולא זו.

 

 

שולחן ערוך צב:א היה נצרך לנקביו אל יתפלל, ועל זה כתב הרמ"א וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים, ע"כ, ומקורו בהג' מיימוניות (תפלה ד:א) ז"ל כתב רבינו שמחה דה"ה שאסור להוציא אפילו שאר דברי תורה מפיו כל זמן שגופו משוקץ מחמת שיהוי נקביו, ע"כ. (והרמב"ן במלחמות שלא מצינו שהחמירו כך בקריאת שמע, ודנו בדבריו אם מותר, או שרק בדיעבד.)

שאלה, הנוהג לקראות פרשת קדש והיה כי יביאך כאשר לובש תפילין, וצריך לנקביו, האם מותר. מלשון רבינו שמחה והרמ"א משמע שאסור להוציא דברי תורה מפיו. ואם קרא, נראה שאפילו להדעות שחייב לחזור לקראות קריאת שמע, אינו צריך לחזור לקראות פרשיות של התפילין, כי כמו שלבש אותם כן קרא פרשיותיהן ויצא ידי מנהגו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Approaching Rosh Hashana

HH

As we get closer to Rosh Hashana thousands are preparing to journey to Uman to be in the holy gathering, the kibutz, of Rabbi Nachman.

One fellow in my congregation who subsists on a very paltry kolel stipend wants to bring his son this year for his bar mitzvah, in order to raise the money he has resorted to collecting discarded bottles to claim the few cents on their return for recycling.

Every thought and effort towards going to the true tzadik creates very holy angels. Every step taken towards Rabbainu creates such an awesome angel that even holy tzadikim cannot glance at its visage.

The angels are amassing. The holy desires and yearning are rising. The world is being purified immensely.

Rabbainu said when you purify water, first all the impurities come to the surface. So undoubtedly we'll be seeing plenty of that, may HY have mercy on us, but ultimately we will beging seeing and experiencing more and more, subliminally and even ephemerally, a sweeter ambience, more holy hope and anticipation and proliferation of goodness. That's just to say a drop of what is actually happening, which would take more than I can offer to set down here.

Be happy, be joyful, pray, sing, and dance Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

דף יומי בבא בתרא דף כט - רש"י זצ"ל

ב"ה 

היום חי תמוז ג' חדשים להילולה של רבינו, בדף יומי, מסכת בבא בתרא כט.

אלמה אמר רב נחמן, פירש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין. עד כאן פירוש רש"י זצ"ל מכאן ואילך וכו'.

הילולה של רש"י בעשרה ימים - כט תמוז.

המילים האחרונים של רש"י על רב נחמן! לקמן בשמעתין, בש-נת מעתין ע"ה בגמטריא תקע"א השנה שנפטר רבינו הקדוש.

ובסוגיא האחרונה הגמרא הביאה הפסוק שירמיה אמר להחכמים שכבר הלכו בגולה, בנו בתים וכו', ועוד הביאו העצה שלו, ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים - דהיינו שישמרו השטרות שלהם עד שיעבור הגלות.

בכלי חרש, עם הב' תיבות והכולל בגמטריא חכם רש"י. אי נמי, כלי חרש אותיות כח לרש"י.

בכלי חרש בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן חי.

קצת חידושי תורה מהשבוע שעבר - פרשת בלק

ב"ה

כתבתי בעבר בענין שאהרן ומרים דברו על משה רבינו קודם שטבלו, והערתי ממה שידוע מר' חיים ואליז'הין שלספר סיפור על אמורא צריכים לברך תחילה על ברכת התורה. ולכן גם אלו שמקפידים על טבילת עזרא לפני לימוד התורה, לכאורה אין ראוי לספר סיפור כזה. ולכן אהרן ומרים לא היה להם לדבר על הנהגתו של משה רבינו עד שטבלו. ועמש"כ שם שאולי מחמת הדוחק שנזדמנו באותו מקום תפסו את הזדמנות לדבר ביחד. אכן באמת אם על סיפור מהאמוראים צריכים ברכת התורה, בודאי גם סיפור על אהרן ומרים. ובודאי אפילו שיחת חולין שלהן, ועליהו לא יבול, צריכה לימוד. ולכאורה בדרגה כזו יקפידו לברך ברכת התורה ולטבול טבילת עזרא קודם שיפתחו פיהם בכלל. ושוב נדחוק כנ"ל.

אכן כבר בולט שעצם טענתם על משה רבינו שפירש מאשתו, ולא ידעו ליישב כמו שאמר להם השם יתברך שהיה מוכרח לעשות כן כיון שהיה צריך להיות תמיד מזומן להדיבור של השם יתברך, אותו הדבר הם נכשלו בו עכשיו, כי לא היו מוכנים לאותה השיחה שביניהם.

 

 

שבוע שעבר כתבתי שאם אהרן נפטר מחמת התחברותם לאדום, אע"פ שאדום יצא לקראתם למלחמה, כמה היו עלולים להינזק אם אדום היה נותן להם לעבור בארצו. אכן לא לקחתי בחשבון שעם מיתת אהרן בני ישראל סגו אחורה ח' מחנות ובני לוי הרגו מהם והם הרגו משפחות של הלוים. וכל זה נולד מהיאוש, ומסתברא שהיאוש הזה נולד או לפחות ינק הרבה מהתחברותם לאדום. וצריך עיון מה בדיוק הכוונה בלשון רש"י 'נפרצו מעשיהם'. ונראה שכל המדות רעות התחזקו, ומידת היאוש הכי גרוע, וגרם למה שגרם כנ"ל. ואילו היו עוברים דרך ארץ אדום, לפחות היו יותר נשמרים מהיאוש.

 

 

פרשת בלק

כב:כט ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.

פרש"י גנות גדול היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרג אמה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין, ע"כ. ובאמת קשה למה בלעם לא הרגה בפיו, ודוחק לומר שלא היה לו שום כח בפיו רק באותו רגע של זעם. ונראה על פי רש"י לעיל עה"פ וחרבו שלופה בידו, אמר רשע זה הניח כלי אמנותו, שכלי זינן שלא אמות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אמנות שלהם, אף אני אתפש את שלו, ואבוא עליו באמנותו וכו', ע"כ. וי"ל שכיון שבא באמנותו בחרב לא היה לו הכח בפיו.

 

 

כב:לב הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי, ורש"י הביא מחז"ל ירט נוטריקון יראה ראתה נטתה. ולא הבנתי לפי זה הכפל, כי מיד אחר כך כתיב ותראני האתון ותט.

ועוד קשה מה שכתוב, ותט לפני זה שלש רגלים, הלוא בפעם הג' כתיב (כב:כו-כז) ויעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות וכו' ותרא האתון וכו' ותרבץ. הרי מבואר שבפעם הג' כבר לא נטתה.

ואולי י"ל שחז"ל באו ליישב, שבאמת היה עוד נטיה לפני הג' פעמים של הכאה, שרק בשנים מהם היה נטיה. וזה מה שפירשו ירט, יראה וכו', מה שלא נזכר בפסוקים ענין היראה הזו, ומפרשי רש"י כתבו שהוא ענין של מזליה חזי כמש"כ בדניאל (י:ז). כי קשה הדבר, בלעם לקח את האתון כי הוא היה רגיל לשכוב איתה, ולא מצינו שמלאכים סובלים כלל ריח של זנות וזימה, ומסתברא שמיד כאשר המלאך בא, אפילו שהיה מלאך של רחמים לא היה סובל הדבר, אלא שעם ביאתו בא יראה להאתון, ועל כל פנים מצד האתון כבר לא היה שום צד של זימה [כי יראה הוא התיקון נגד תאווה זו כמבואר בליקוטי מוהר"ן ס, וכן למדנו עכשיו גוף קשה פחד שוברו], וזה חשוב לנטיה, כמו שכתוב והטו את לבבכם אל ה' (יהושע כד:כג), הט לבי אל עדותיך (תהלים קיט:לו), להטות לבבנו אליו (מלכים א:א:ח), ולשון חז"ל לאן נטה לבך (סנהדרין לח:) [או על כל פנים כאשר נטה, נחשב כשני נטיות] שבלעדיה המלאך כבר היה הורג את בלעם.

 

 

כג:ד ויקר אלקים אל בלעם. פרש"י ז"ל ויקר לשון עראי, לשון גנאי, לשון טמאת קרי, כלומר מקשי ובבזיון וכו' עיין שם. והנראה בזה שהדיבור של הקב"ה מתואר בספר ישעיה (נה:י-יא) כי כאשר ירד הגשם וכו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וכו'. ועל כן לא יהיה הדיבור אלא למי שראוי באמת לקבלו, שיקיים את הדיבור, וכמו שכתוב אצל ירמיהו (א:ט-י) הנה נתתי דברי בפיך, ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד וכו' וכו'. וכן שם (ה:יד) הנני נתן דברי בפיך לאש והעם הזה עצים וכו'. ואילו הדיבור יצא למי שאינו ראוי, הרי זה ממש דומה להוצאת זרע לבטלה, כמו שפרש"י כאן.

ויש לפרש בזה בקשת השם יתברך בהנביא מיכה (ו:ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו וכו' וכו'. ואין נא אלא לשון בקשה, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק (שמות יא:ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעה ואשה מאת רעותה כלי כסף וכו' ופרש"י אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר וכו'. וכן כאן, כיון שהשם יתברך הוציא דבריו הקדושים לכלי רק וטמא, לבלעם, הרי זה כמו טיפות זרע הנעשקות, ועל כן השם יתברך מבקש ממש מבני ישראל לזכור היטב כל אותו המעשה, שאל ידי שבני ישראל לומדים מאותו מעשה, מעלים את הדיבור ומצילים אותו.

 

 

נגעים, לפני שבועיים שאלתי על המשנה יא:ו הטולה מן המסגר בטהור, חזר נגע וכו' למטלית, הבגד הראשון ישרף, והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין. למה לא אמרינן כיתותי מכתת שיעוריה. ועכשיו הגעתי להמשנה יג:ה שהוא אותו דבר בנגעי הבית, הבונה מן המסגר בטהור, וחזר נגע וכו' על האבנים, הבית הראשון ינתץ, והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנין. וכאן אין על האבנים דין שרפה רק שינתצו. ולכן י"ל שמכאן למדים גם על הבגד שלא אמרינן כיתותי מכתת שיעוריה. ועיין במפרשים כאן מחלקת בזה אם שווים בגדים לבתים בדינים אלו.

 

 

בזמר שבת, ברוך א-ל עליון, ואשרי כל חוכה לתשלומי כפל. צ"ב איזה כפל יש.

בליקוטי מוהר"ן נח, ובזה שהכניע קלפת עמלק ותקן הברית זכה לבחינת (שמות טז) והיה לחם משנה על אשר ילקטו יום יום, ויוסף שזכה לברית כתיב בה (בראשית מא) וירכב אותו במרכבת המשנה, הינו משנה על אשר ילקטו יום יום, שעל ידי ברית זוכה לשפע כפולה. וזה: תרין ינקין לחד שבחינת שבת מקבל מיוסף לחם משנה, הינו משנה תורה (דברים יז), בחינת (משלי ח) ואהיה שעשועים יום יום, ועיין שם עוד בהמשך בענין הכפל הזה.

[ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה מ, יש בחינת שפע כפול שעל ידו יכולים להשביע תאוות ממון, מה שאין אדם מת וחצי תאותו בידו].

עוד יש לפרש על פי לשון ספר כתר שם טוב, מר' אברהם בן אלכסנדר מקולוניא תלמיד בעל הרוקח, ז"ל כי העולם הבא שהוא כפול כמו גן ועדן בראו ביו"ד שהוא שני ההי"ן, עיין שם. נמצא שאלו שמחכים לשכר גן ועדן, מחכים לשכר כפל.

 

 

ר' שמשון מאוסטרפוליא פירש לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה (כי תצא כב:ה), כלי לשון מחשבה, שעל ידי הרהור באשה, על ידי זה מתלבש בו ח"ו דמות אותה אשה שמהרהר בה.

ויש לפרש פסוק זו באופן יותר פנימי, לאסור להגשים. עיין בזה בריש ספר כתר שם טוב לר' אברהם מקולוניא תלמיד בעל הרוקח ז"ל ואשרי ההולך בתמימות ובלי צורה ודמות ובהרחקת הגשמיות, יכיר את בוראו אשר בראו, וידעו אנשי אמונה כי זאת היא האמונה כי לא ראיתם כל תמונה, ולא תתורו אחרי עיניכם ,ופתחו לכם שערי צדק בלבבכם, אולי יקרה ה' לקראתכם וירא כבוד ה' אליכם, ואז תיבנו סודו כי אין עוד מלבדו ואיה מקום כבודו וכו' ע"כ.

ובעיקר ההגשמה באה על ידי ראיה, כמו שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן עו, ההסתכלות עושה כלי דהיינו גבול וזמן, כי מקודם ראותו הדבר בלא גבולה וזמן וכשרואה הדבר נעשה לו גבול, עיין שם. וכל הגבולות הם בבחי' מלכות, בחינת אשה.

ויש לפרש כלי גבר, העינים של הגבר, כי העינים הם השליחים המשרתים של המוח, כמבואר בליקוטי מוהר"ן סה, והיינו הכלים שלו. או לפרש סתם שלא ילבש, שלא יתן לבוש גשמי.

ילבש, מרמז על הלבשת האותיות באלף בית של א"ת ב"ש – ילב"ש, ושל א"ל ב"ם וכו' ט"ר י"ש – י'לבש'. ובאמצע ל"ב, התחלת וסיום התורה. והוא השבי"ל שמתלבש חוט האין סוף ב"ה בבינה. לשב"י – הצדיק שעלה למרום וקבל התורה.

 

 

מי שצריך לברך על הגפן, ובטעות ברך על המחיה, יצא. שאלה, אם תפס את עצמו אומר, ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך את ה', ועכשיו מה יש לו לסיים, על הארץ ועל המחיה, ויצא כנ"ל, או על הגפן. ונראה, שאם הוא חושב שפתח בתחילה על הגפן ועל פרי הגפן, עכשיו יסיים על הגפן – וצריך לעיין בזה אם נכון הוא. אבל אם חושש שגם בתחילה טעה ואמר על המחיה וכו', עדיף לשמור צורת מטבע הברכה בשוה ולסיים על המחיה.

 

 

בבא בתרא כה:

וממזרים קרה זו רוח צפונית. פרש"י שהדופן מוזרת ופרוצה, עכ"ל. והיינו 'קרה' לשון תקרה. ואי אפשר לפרשה לשון קרירות, כי הקרירות מנשמת א-ל יתן קרח זו רוח מערבית, וכן לעיל בעמוד א' (וכן לקמן) למדנו שרוח צפונית מחממת.

 

 

מצפון זהב יאתה. מצינו בכל מקום בספר קודש תמיד שזהב שייך לצפון. רק בספר ברית מנוחה, בדרך התפארת, בפעולות מרכבת התפארת סדרו את נהר פישון, שעליו כתוב (בראשית ב:יא) הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, במערב. וקשה יותר ומן הסתם קושיא זו מתרצת הראשון, כי בנהר חדקל כתב שם קדוש השייך לו, וכתב שיוצא מהפסוק (בראשית ב:יב) וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם. הרי לכאורה מבואר שמיחס הזהב של ארץ החוילה לנהר חדקל ולא נהר פישון, וצריכים לומר שפישון רב סובב אותו ארץ, אבל אין הזהב שבו שייך אלא לנהר חידקל. אכן אפילו הכי קשה, כי סידר את חדקל לצד מזרח. ונהר גיחון לצד צפון.

ועוד לא זכיתי ללמוד את זה כראוי וידוע גם כן שהספר הנדפס מלא טעיות.

 

 

ואמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם גשמים יורדין מאוצר טוב בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם אין גשמים יורדין מאוצר טוב, ע"כ. והמהרש"א דייק שבסוף בענין שלא יהיו גשמים, נקט רק תנאי אחד, וע"כ יש ג' מדרגות בדבר, בזמן שעושין רצונו ושרויין על אדמתם, גשמים יורדין מאוצר טוב. בזמן שעושין רצונו אבל אינם שרויין, גשמים יורדין אבל לא מאוצר הטוב – ולפי הדיוק יכולים לומר שהוא הדין כאשר שרויין באדמתם ואין עושים רצונו יש גשמים רק לא מאוצר הטוב, ובזמן שאין שניהם, אין גשמים.

עיין בשיחות הר"ן אות ד' – עכשו בעתים הללו קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר וכו' וכו', כי דע, שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקלפות וכו' עיין שם באריכות ובמש"פ באריכות. ועל כל פנים יתכן שזה ענין האוצר הטוב שדיבר בו רב חסדא.

 נ נח נחמ נחמן מאומן

Nanach Gladiator - Likutay Moharan Torah-teaching 233

HH

Nanach Gladiator 

Today, on almost every social media platform, there is readily available a plethora of insane footage of wild beasts preying and battling one another.

In former good times, Monarchs would be entertained by such things, animals would be brought to fight eachother before them, bringing them the thrills of victory.

Rabbi Nachman in Likutay Moharan 233 that this is an allegory to the battle we all have when inappropriate thoughts wish for us to dwell upon them, and we try to repel them with holy thoughts. The holy thoughts are like Kosher animals and the impure thoughts are the aspect of the impure beasts. From on High they deliberately and intentionally allow this battle to ensue, and the Holy Blessed One has great delight when a person overpowers the impure beasts and is victorious over them.

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

קצת חידושי תורה מהשבוע של פרשת חקת

 ב"ה

שבוע שעבר כתבתי על הפסוקים אין אלקים עמדי, זיז שדי עמדי. ומעניין ש'עמדי' בגמטריא עדן, שעליו כתיב, עין לא ראתה אלקים זולתך (ישעיה סד:ג).

  

פרשת חקת

כ:ו ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם וירא כבוד ה' אליהם.

בתחילה כתוב לשון יחיד על שניהם, ויבא משה ואהרן, ובסוף כתוב לשון רבים, ויפלו על פניהם. וי"ל שביאתם מפני הקהל היה שוה, וזה כאילו הלכה גשמי, לעבור בגשמי אל אהל מועד, אז שניהם כאחד באו. מה שאין כן כאשר נפלו על פניהם לפני ה', לא ראוי זה כראוי זה כלל.

 

 

כ:כג ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר.

פרש"י ז"ל על גבול ארץ אדום, מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה וכו' ע"כ. ויש לעיין מה היה אמור להיות אם אדום היה נותן לבני ישראל לעבור דרך ארצם. שבפשטות לפי זה, היה חיבור עוד הרבה יותר גדול, כי עכשיו אדום יצא ממש להלחם בהם, ועם כל זה נחשב התחברות, וכל שכן אם היו עוברים בשלום בארצם. ונמצא שזה שאדום מאן ליתן בני ישראל לעבור בגבלו היה הצלה גדולה לעם ישראל (- וכעין הסיפור שתלמידי הבעש"ט היו הולכים בדרך ולקראתם באו חבורת ערלים, ולא רצו החסידים להטמאות, והתפללו, והערלים הכריזו, בא נתרחק מהיהודים המאוסים האלו...).

אמנם יתכן שאם היו עוברים בגבול אדום והיו משלמים להם על כל דבר, כמבואר ברש"י שכך היו מוכנים לעשות, אז היו פודים ופורקים מעליהם דין זה.

 

 

כ:כט וירא כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.

פרש"י ז"ל כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן, אמר להם, מת. אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלט בו מלאך המות, מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מטל במטה, ראו והאמינו, ע"כ.

באתי לכתוב החידוש שלי, וראיתי שכמעט נכלל הוא בפירוש המשכיל לדוד, לכן אקצר לפרש קצת אחר. כי הוא פירש גם איזה הוה אמינא היתה להם כיון שאהרן עצר את המגפה שלא ישלוט בו מיתה, ולפי מה שפירש על פי מהרח"ו משה הוכיח שבאמת שאילו אהרן נפטר על ידי המלאך המות, הם צודקים בטענתם, הרי זה אי אפשר.

[ובאמת לא הבנתי אפילו לפי מה שפירש בחילוק בין חוץ לארץ ששם שולט ס"מ ואילו בארץ ישראל שולט גבריאל, עם כל זה למה לא ישלוט בו ס"מ כאשר הגיע זמנו. ועוד אפילו בשעת מעשה שאהרן מנע המגפה, כמעט לא הצליח, ואמר למלאך המות (קרח יז:יג ברש"י) אם אין אתה מאמין הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד, בוא עמי ושאל, ומשמע שבעלמא לא היה יכול לשלוט על המלאך המות, אפילו בחוץ לארץ. ואולי י"ל שאהרן לא נפטר עכשיו אלא מפני שנתחברו כאן להקרב לעשו הרשע (רש"י כ:כג) ועל זה תמהו, שמפני זה כוחו של אהרן לעמוד נגד המלאך המות במגפה מספיק להגן בעדו נגד השפעת אדום]

ולכן משה הראה להם שאהרן מטל במטה, דהינו שנפטר בנשיקה, ראו והבינו. ואיני רואה ההכרח במה שראו שהוא מטל במטה שנפטר על ידי נשיקה, כי הרי כולם נפטרים על מטתם, ובכלל לא ידעו מהמושג של נשיקה, כי משה רבינו בעצמו, רק אז ראה את הנשיקה, וחשק בה. ולכן יש לפרש קצת אחר, שהעיקר היה מה שראו מלאכי השרת. כי מלאכי השרת הם שייכים לעולם אצילות, כמו שבזמר שלום עליכם מזכירים מלאכי השרת רק בפזמון הראשון של שלום עליכם, ואחר כך אומרים סתם מלאכי עליון. ומלאכי השרת הם כבר למעלה הרבה ממלאך המות, ולכן ראו והאמינו, ומדויק בזה גם ענין האמונה, והרי אם ראו למה לא ידעו ורק האמינו (ובהקדמה ללקוטי נ נח הארכתי בזה), אלא שכיון שראו מלאכי השרת שזה יותר מכפי מדרגתם, באו לאמונה יתירה.

 

 

בבא בתרא ז:-ח כי אתא (-ריש לקיש) לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה (-ר' יוחנן לר"ל) מאי טעמא לא תימא ליה (-שתלמידי חכמים לא צריכים שמירה) מה (שיר השירים ח:י) אני חומה ושדי כמגדלות, אני חומה זו תורה, ושדי כמגדלות אלו ת"ח, ור"ל סבר לה כדדרש רבא, אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ע"כ.

לפי דרשת רבי יוחנן לכאורה תלמידי חכמים יותר חשובים מהתורה, כמו שהמגדלות יותר חשובות מהחומה. ואף על פי שרבא לא דרש את הפסוק כן, לענין זה מסכים, כדאיתא במסכת מכות כב: אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנו בצרו חדא, ע"כ, אלא דיתכן שרבא סבר כן רק בגברא רבה, ורבי יוחנן סבר כן בכל תלמידי חכמים.

 

דף ח. מנדה בלו והלך (-ג' מיני מסים) לא שליט למרמא עליהם (עזרא ז:כד).

מנדה בגמטריא צ"ח והכולל, בלו והלך, בגמטריא צ"ח והכולל. וענין צ"ח הם מנין הקללות וכמנין נחמ. גם צ"ט עם הכולל בגמטריא מס.

 

יד. תוספות ד"ה שאם בא לחתוך חותך, תימה לרשב"א הא אמר לעיל בשתי כריכות חולקים ופ"ה כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך א', משמע אבל תורה ונביאים בכר א' אין חולקין אפי' שניהן רוצים, ואם כן היכי אמר הכא דחותך, ויש לומר דלא הוי בזיון הספר אלא כשחותך מחמת חלוקה, עכ"ל.

והוא פלא, שאותה הפעולה תהיה אסורה בהכי, שכיון שזה בא לחלק אין התורה ניתנת לזה.

ושנינו (ברכות לא.) לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה וכו' וכו' אלא מתוך דבר הלכה. וכאן כיון שבאים לחלק, ולפרוש זה מזה, אסור לעשות להיפך עם התורה, שישאר חלוקה.

ויש לדמות את זה קצת להלכות של מכירת בית הכנסת (או"ח קנג) שאפילו כאשר מותר לאנשי כפר למכור ממכר עולם, אסור לעשות אותו מרחץ וברסקי וכו'. ואם מכרוהו ז' טובי העיר אפילו אלו מותר. וכאן אין טובי העיר, וכאשר חותכים את הספר, כל זמן ששני החלקים לאותו בן אדם שפיר, אבל אם יתחלקו לשני בני אדם, נמצא שכל חלק נתחלל המקום הסמוך לו.

 

 

יד. ת"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו.

לא ראיתי מפורש, אבל לכאורה שיהא דומה ללוחות, שארכן כרחבן.

 

רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד (שהיה ארכו כרחבו), רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה.

יש לפרש בדרך צחות, יהבו ביה רבנן עינייהו, דהיינו הע' שלא איתרמי ליה לרב הונא.

אחא בר יעקב בגמטריא ג' פעמים עי"ן, עם הג' פעמים והכולל. חד אמשכיה, עם הב' תיבות, בגמטריא ג' פעמים עי"ן, דעיגלי, נוטריקון עין גלי, הרי עוד עי"ן, הרי שבע עינין על אבן אחת.

ונח נפשיה, פשי"ה בגמטריא אחא בר יעקב ע"ה.

 

אמרו ליה רבנן לרב המנונא כתב רבי אמי ד' מאה ספר תורה, אמר להו דילמא תורה צוה לנו משה כתב.

רבי אמי, א' פעמים מ' פעמים י', בגמטריא ת'.

צוה בגמטריא ק"א, לנו, ל-נו, נ' פעמים ו', בגמטריא ש', עם ק"א, הרי ת"א. וי"ל שרב המנונה ענה להם שמא כתב ת"א.

משה, מ' פעמים ש' פעמים ה', ששים רבוא, כענין ת"ר של תורה.

 

א"ל רבא לר' זירא נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי א"ל דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב.

ינאי בגמטריא יין ע"ה.

 

 

יד: לפי התוספות רי"ד (ד"ה ור"מ) לפי שיטת רבי מאיר, העמודים (-סוף יד. עמודיו עשה כסף, שיר השירים ג:ט) היו מונחים בצדי הארון לאורך הארון, דהיינו שבדי הארון היו על שני קצות הארון עם כל אורך הארון ביניהם – מקום שהיו עומדים נושאי הארון, ואילו העמודים באותו האורך מגיעים מזה אל זה אל הבדים. ודבר זה מעניין לי, כי נמצא כמעט כדוגמת איך שהמרגלים השיאו את האשכול במוט בשנים, שפירש רש"י במוט בשנים, שהיו שני מוטות, ואיך שהוא – עיין במפרשים שם שטרחו להבין, דרש מזה שהיו באמת ד' מוטות, ואחד לכל קצה של מטה.

 

 

טו. רש"י ד"ה אנשי כנסת הגדולה, חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם, עכ"ל. והרי בסוף מסכת מגילה למדנו שמרדכי לא נמנה בפסוק אפילו מהראשונות, ועכ"ז רש"י מזכיר בעיקר את מרדכי, ועל כרחך ענין הקדימה בפסוק יש בו דברים בגו, וכבר הארכנו בס"ד במקומו.

 

 

והאמר רב הימן זה משה וכו' תרי הימן הוו, ע"כ. והיינו מה שכתוב (מלכים א:ה:יא) ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכו', הכוונה למשה רבינו. וכבר מבואר מהזוהר שאין זה אלא בחכמה תתאה שמשה רבינו לא התעניין בה בכלל. והנה אותיות משה נבלעות באותיות שלמה. מה שאין כן אותיות הימן, וההבדל בין 'שלמה' ל'הימן' הוא ר"ע. וזה יש לראות במה שהפסוק בחר דוקא בזה הענין לכנות למשה רבינו בשם הימן. שעדיפות החכמה של שלמה מעל הימן היה בבחי' רע.

רש"י בפרשת קרח טז:ז כז"ל וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות עומדות לבני בניו כלם מתנבאים ברוח הקדש, שנאמר (דה"י א:כה:ה) כל אלה בנים להימן, אמר, אפשר כל הגדלה הזאת עתידה לעמד ממני וכו' וכו' טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה ההיה רואה, עכ"ל. ויש לפרש שמשה היה רואה, וידע לפרש כל אלה בנים להימן, היינו תלמידי משה.

 

 

רבא אמר איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם היש בה עץ, עיין שם.

אע"פ שלעיל כתיב בימי משה, והמרגלים בימי משה, עכ"ז בא להדגיש שהיה שייך דייקא למרגלים. אבל תמוה לי, כי לכאורה הביא ראיה לסתור, כי הלוא סר צילם מעליהם, ונמצא שלא היתה בה עץ בזמן שליחת המרגלים, והרי יותר שייך הוא ללפני המרגלים.

 

 

טז. א"ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו וכו' שטן כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב אמר חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם, ע"כ.

והובא מהחתם סופר (ד"ה דילמא) שאף בזה היתה כוונת השטן לקטרג על עם ישראל, וביאת זאת על פי דברי השל"ה וכו' כדי להגדיל את התביעה על עם ישראל שהיו להם כאלו אבות קדושים ולא למדו מדרכיהם, עיין שם.

וצריך ביאור לפי החתם סופר פירוש בהמשך הגמרא, דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה, ע"כ. ואם כל כוונת הס"א היה לרע, מה אהני ליה הדרשה, ויש לדחות כמו שלעתיד האומות יטענו שכל תיקון העולם שעשו היה למען ישראל ולשם שמים, כן חושב הס"א בדרשה זו מספיק לצדקו, ואינו אלא טועה.

ויש לפרש על פי מה שכתוב בספר המידות ערך דעת אות ב ז"ל דע, לפי גדל ידיעת התורה וטבעי העולם, כן נמסר ונשתעבד העולם תחתיו, ולפיכך היו נכנעים האריות תחת דניאל, כי דניאל היה חכם גדול, וכל רז לא אניס לה, והיה יודע טבע האריה, והטבע מתנהגת בידיעת התורה, והיא תחת יד הידיעה, ע"כ. ולפי זה יש לפרש, שכיון שרב אחא בר יעקב שלט על ידיעת תכונת השטן, על כרחו השטן נשתעבד לו.

 

 

טז. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב, אף את תפר יראה וכו', ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין, ע"כ. והנה בגמרא יש כמה וכמה שיטות שאיוב לא היה יהודי, ואם הם מסכימים לדרשה זו, שהגמרא סתמה שמשמע שזה לכל הדעות, הרי מבואר שגם לגוים קיים כח התורה להיות תבלין. ואין זה מוכרח ממה שקי"ל (סנהדרין נט.) נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול.

 

 

טז. חברותא כלפי שמיא, פרש"י מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח עם (\ואומר ל) חבירו, בא ונשקול מי חייב למי, עכ"ל.

עיין בהקדמה לספר השתפכות הנפש: [והלאה טוב מאד כשמשיחין את לבו לפני השם יתברך כמו לפני חבר טוב אמתי] ע"ש, ונמצא גם בספר כוכבי אור, חלק א' אנשי מוהר"ן אות ד'.

וצריכם להגדיר להשיח את לבו זה טוב, אבל להיזהר לדבר בדרך ארץ. ואכן בכמה סיפורים שהיה שלמה קרליבך מספר, ונמצאים מתקופות החסידים הראשונים, מצינו שדברו אפילו בוויכוחים. וכן מצינו אצל חוני המעגל (ברכות יט.), שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי וכו' עיין שם. ורואים שמי שמדבר לשם שמים יש אפשרות אפילו בוויכוחים.

 

 

טז. אמר רבא איוב בסער חרף וכו' שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב וכו' הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גופא בפני עצמה וכו', עיין שם.

סערה גם כן לשון שערות. וי"ל הענין על פי המבואר באריכות בליקוטי מוהר"ן סט, שאהבה ושלום תלוי בדעת, והשונאים באים מעכירת הדעת, ואלו השונאים יש להם טעם ודעת בשנאתם, אכן כאשר יש כל כך עכירת המוחין ויוצא ממנו שערות, מזה יש אויבי חנם באים מהשערות שהם מותרי המוחין, כי כבר אינם חכמה רק מותרות, ולכאן שנאתם חנם.

 

 

טז:-יז שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל, יעקב דכתיב ביה כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע וכו'

והנה ביוסף כתיב בראשית לט:ג וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו. וכתיב מז:יב ויכלכל יוסף את אביו וכו', שהוא פעמיים כל. וידוע שיוסף הוא מידת היסוד המכונה כל.

ונראה שהגמרא כאן מביא כל מלשון כלי, כלי קיבול, ופרש"י ז"ל כלומר לא חסרו שום טובה, ע"כ. וכמו שהשינה הוא מעין מיתה, כן הרגשה זו שלא חסר שום טובה היא מעין עולם הבא, הרגשת השלמות. וזה השם יתברך נתן להם. מה שאין כן הכל של יוסף, הוא השפעה, שמעצמו אוחז בעולם הבא, וכמו שלמדנו במונבז, שהצדקה הוא בחי' אמת ושכר עולם הבא. ומי שמשפיע, על כרחך מראה שלא חסר לו, ובאמת לא יחסר לו כמו שמובא להלכה. והרי האבות ויוסף בחי' כלם ישבעו ויתענגו מטובך, השביעה בהאבות כנ"ל, ואז העונג בחי' יסוד בחי' יוסף.

(ועיין בתורה רפג ז"ל אמרו רז"ל (ערובין נג) דוד דגלי מסכתא כתיב בה, יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב בה, אל כל אשר יפנה ירשיע, הינו כנ"ל כי שאול דלא גלי מסכתא, זהו בחינת טוב דטובה גניז בגוה, אבל דוד דגלי מסכתא שהיה מלמד תורתו לרבים זהו בחינת חסד דאתפשט לבר וכו' ע"כ.)

והנה הגמרא לא מזכיר משה, וי"ל שהרי כתיב במשה (חקת כ:יב) יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו וכו'. לכן, אותיות 'כל', והן' לא בא בחשבון (כמו שמצינו בהרבה מקומות, כי אינו אלא להקטין וכדומה), והרי כאילו כתיב כל – לא, שלכן לא זכה לבחי' כל.

ואף על פי שלכאורה משה רבינו היה למעלה מהאבות, וכמו שכתוב בתורה ושמי ה' לא נודעתי, והיה ענו בחי' מה, יותר מאברהם שהיה רק בבחי' עפר ואפר וכו' וכו'. אולי יש לומר שכפי דרגתו לא זכה לזה. וכמו שמסופר על צדיק אחד שהסביר למה צדיקים גדולים לאו דוקא זכו לראות את אליהו הנביא, מה שמצינו שהרבה צדיקים פחותים מהם כן זכו, והסביר שכפי גודל נשמתם ההתגלות היתה צריכה להיות הרבה יותר גדול, ולא זכו לזה. וכן לענינינו, שמשה רבינו היה בקצה ליכנס לשער נ' בגמטריא כל, ונ' זה הוא תכלית הביטול להשם יתברך עין לא ראתה אלקים זולתך.

 

 

שבחי הר"ן טז. והיה מרבה לדבר בענין זה, בענין בטול ומאוס תאוה זו. ואמר: שאי אפשר לדבר מזה עם אנשים שכבר נתגשמו בענין זה. כי בר נתערבו דמיהם כל כך עד שנתערב דעתם עד שאין יכולים להבין כלל, ואין נכנס בלבם כלל שאפשר למאס תאוה זו, על כן אי אפשר לדבר בזה הרבה, עכ"ל.

בתחילה כתוב שהיה מרבה לדבר בענין זה, ומסיים, שאי אפשר לדבר בזה. וי"ל שהוא היה מרבה לדבר, כי ידע עם מי היה מדבר, או מכוחו שהיו נגד פניו, אבל אחרים אי אפשר להם לדבר בזה הרבה.

ובגדר זה של השתקעות בתאוה עד שאינו מוכן להבין מיאוסו. נראה שכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויצא (עמ' שמב – קמח., הובא בספר זיז שדי טז.) ז"ל נוקבא דס"מ נחש אקרי, אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים וכו' וכו' קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה מרחקא, קיימא בריש אורחין ושבילין לפתאה בני נשא. שטיא דקריב בהדה, אתקפת ביה ונשקת ליה, ומסכת ליה חמרא דדורדייא (-שמרים) דמרורת פתנים. כיון דשתי אסטי אבתרה. לבתר דחמאת לי סטי אבתראה מאורחא דקשוט, אפשיטת גרמה מכל תיקונין אינון דהוה מתקנא לגבי ההוא שטיא. דיקונין דילה לפתאה בני נשא, שערהא מתקנן סומקא כוורדא. אנפהא חוורן וסומקן. באודנהא תליין שית תקוני אטון מצרים וכו' עיין שם. הרי מבואר שבתחילה האדם אינו נפתה לזנות עד שיהיו כל או הרבה תיקונין של יופי, אבל אחר שהוא כבר סוטה אחריה, אז היא מתפשטת התיקונין, והרי האדם נמשך ולהוט אחרה אפילו שהיא נשאר קיא צואה. וזה כענין מה שרבינו אמר, שבכהאי גוונא אינו מוכן להבין מיאוס התאווה.

 

 

ספר המידות, זכירה יא. מי שהוא שכחן יתן צדקה, ע"כ.

י"ל על פי המבואר באריכות בספר שערי ירושלים ששכחת התורה בא על ידי שיש לו נפש נקבה (ועיין בליקוטי מוהר"ן נד, ששכחה גורם שאין לו בן זכר, כמש"כ אשכח בניך גם אני). ובחי' נקבה היא שמקבלת ואינו משפעת. וכן על ידי צדקה מתקן להיות משפיע ולא מקבל.

ובליקוטי מוהר"ן נד מבואר שעקר השכחה היא על ידי רע עין, עיין שם. ולפי זה מובן שתיקון לזה ליתן צדקה, שהוא בחי' טוב עין.

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא נח

יש בני אדם שאומרים שכשהצדיק גדול במעלה מחמת גדלתו אינו יכול להשגיח ולהסתכל על בני העולם כי הוא רחוק מהעולם, ובאמת אינו כן כי אדרבא, כשהצדיק גדול מאד הוא יכול להשגיח ולהסתכל יותר על העולם, וכמו שמצינו ברבן יוחנן בזן זכאי, שבודאי היה גדול במעלה מאד מאד יותר ויותר הרבה מהצדיקים שבזמן הזה, ואף על פי כן אמר: אוי לי אם אמר, אוי לי אם לא אמר (כלים יז:טז), וכו' וכו' וכו' כי הלא השם יתברך הוא מרומם ומנשא מאד מאד מן העולם, ואף על פי כן הוא משגיח וכו' כי באמת מי שהוא יש אזי אינו יכול להיות בכל מקום בבת אחת וכו' וכו' אבל מי שהוא אין, אין מקום שלא יהיה שם, כי אין לו מקום כלל וכו' עיין שם.

והנה לכאורה להגיע לדרגה כזו, צריך לעבור הנסיון לעמוד בעולמות של טומאה. ועיין בזה בזיז שדי עמ' טז – דע כי האבות אחרי שהכירו את בוראם בעניני האצילות הקדוש בכל המדרגות ענפיה בג' עולמות, לא היה להם עדיין שלימותם עד שנכנסו להשגת הטומא ונבחנו בה ועמדו ביראתם ובאהבתם, וכו' עיין שם.

והנה הזוכה להכיר את השם יתברך באצילות, שאין זה פחות מנבואה, ובאצילות אין קיים אלא אלוהותו יתברך, והרי זה בחי' אין ומקיף כל המציאות, ועם כל זה לאו דוקא עבר עליו להתמודד עם העולמות של טומאה, רק לא התיחס להם, ועלה מעלה מעלה, עד שנתבטל לטובו יתברך, ואין רע באצילות כלל.

ולאידך גיסא, רבן יוחנן בן זכאי לא זכה לדרגת הנביאים, והתנאים שעלו לשמים בדרך כלל מדובר רק בעולם יצירה. ועם כל זה כבר השיג ידיעות גדולות בעניני רשע כמו שהוכיח רבינו.

ולכאורה לפי תורה תנינא נח כאן מוכח דלא כמש"כ זיז שדי הנ"ל, דס"ל שאין דרך להגיע להאין סתם דרך הקדושה, ואז יגיע להתנסות בעולמות הטומאה. אלא שכדי להגיע להאין על כרחך יצטרך להתנסות כבר בעולמות הטומאה, ורק כאשר יעמוד בדביקות ובהתבטלות בהם יזכה יותר לשלמות ההתבטלות להאין סוף ברוך הוא.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

Thh Zero Year Curse

 HH

@zeroyearcurse

From 1840 to 1960, every president of America, elected or reelected in a zero year never made it out of office alive.

That should have established a chazaka which would prohibit someone from running for office in 1980.

However in 1980 the chazaka was broken, but barely, because Reagan was shot, and the bullet came within 3 mm of his heart.

Then in 2000 again, Bush survived. There was however the worst terrorist attack on America.

2020 saw Biden in, and he is visibly in a state of dementia, which is deteriorating, this itself could be considered a fulfillment of the curse – chazaka, and certainly when it deteriorates more before his term is over, there is also high probability that he will be impeached or removed. And now Trump, an ex-president and candidate for the coming presidency, was shot in the ear, a few mm over would have ended him.

So according the laws of chazaka, I think, if Messiah doesn’t come before 2040, it will be forbidden to run for the presidency in that year.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

Dog manure

HH

Today we learned in Bava Basra 17 that in the good old days they used to clean their clothes with dog manure.

This has amazing significance today, as our streets and parks and everywhere are full of dog manure, because unfortunately many people today are desperate for love and the only way they can get it is from dogs, so their dogs are defecating everywhere. 

If someone would give you a q-tip, obviously they are suggesting you clean your ears. So when HY shows you dog manure, obviously the message is clean your ... up.

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

Fear of Heaven of a wayward Jewish comedian

 HH

Ever since Tucker Carlson started eating bugs, he seemed to get clouded on certain simple issues, and therefore I'm not prone to pay attention to him. However, yesterday he came up in my x feed, with an interview of Jewish comedian Ari Shaffir, who I never heard of before, and curiosity got the better of me, and I started to listen. Ari curses, probably every fourth word. Rabbainu says in Sefer Hamidos that someone who uses vulgar language, it is a manifestation of the bad thoughts in their heart - not to mention the terrible damage it does to society especially the ears of those who hear it, as the Talmud warns, the ears are the first to be burned in hell, may HY save us. Even still I listened as much I was able to stomach. 

Ari told Tucker how he went off the derech. We know from our Sages that Jews go off the derech in order to permit for themselves promiscuity, and that is clearly the case here - this he did not tell Tucker., but it did come out kind of obvious as he described a little of the things he did once he was free.... Ari said that one Shabbos in Yeeshiva he had left a light on over his bed, and when he wanted to cover it so that he could sleep, he tried over and over again unsuccessfully, and then he wanted to just turn off the light even though it would desecrate Shabbos (according to later day rabbis). Nevertheless for fear of being caught he abstained. This he said haunted him for years, he challenged himself, if he believed in HY he would not violate Shabbos, and it must be that he did not believe in HY, and that is why he only kept Shabbos because of his fear of those around him. With this reasoning he convinced himself to be honest and have integrity, and just reject HY straight up, and not keep the Torah. It's always the righteousness that prevails and leads people to do bad.

Ari also mentioned that the thief who steals secretly is worse, and is punished more severely, than someone who steals in the open, because it is like he is denying that HY sees everything. So there you see it is better not to be only half committed. Funny thing, because in many ways stealing openly is much worse, as the Talmud brings verses showing that it is like actual murder. 

Also very fundamental this matter is the Talmud in Brachos 28b when Rabbun Yochanan ben Zakai was readying himself to pass on to the next word he blessed his students that their fear of Heaven should be equal to their fear of people, and they asked him, that's it?! He replied, hallivay - if only...., know, that when a person does a sin he says that no one should see him. See there. After this was revealed explicitly, it takes great arrogance to think one is superior. 

In Likutay Moharan 209, Rabbainu brings the Talmud, Brachos 63, that a thief in the tunnel calls out to HY, and he calls these bad prayers, see there. Thus we see that this is the nature of man, who must grapple with his limited awareness of HY, even when sinning, still to persevere, and always to seek out HY.

It is fascinating that R' Chaim Volozhin in his infamous Nefesh Hachaim accuses chasidim of something similar, if i remember correctly, he writes how he came upon a hassid doing something forbidden, and he chastised the chusid, and the chusid replied that he would not stop from doing it because of his fear of R' Chaim, only from fear of HY, and he continued whatever it was he was doing (-from the sound of it, it doesn't sound like it was a major transgression, but something much lighter). R' Chaim continues to holler at how terrible this is, and he brings the story from Kedushin of R' Amram Chasid who in a fit of lust set up a ladder and was racing up towards a gorgeous woman, and in order to save himself from sin he screamed out, "fire, there is a fire in the house of Amram" and everyone came to help put out the fire, and they found R' Amram on his way to sin. With this R' Chaim rests his case. This seems rather flimsy, because it was R' Amram himself who called them and basically physically prevented himself from going through with the deed. There is of course much more to this, but that's it for now. 

Probably the worst thing he said was slandering orthodox Jews, especially those in Jerusalem, claiming that because they wear the additional garment of tzitzis they have body odor, Gd forbid. Tucker asked him if he was joking, and he repeated himself a few times, that he meant it in all seriousness. Of course this is projection, because we know that promiscuity stinks... So this is a terrible lie and slander of our holy people, may he merit to repent and make up for it.

To his credit, he sold the method of studying in Yeshiva, even though he didn't quite describe it properly, he gave across its nature and insistence of asking all the questions necessary to figure things out and make sure they are true.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

Jack Up with Na NaCh

https://rumble.com/v56acci-jack-up-with-na-nach.html

Visa for Israel

 HH

Israel has enacted a new law that they will not accept tourists, even Jewish tourist who do not have visas, everyone must first procure a visa before coming. Why now? It occurred to me a very simple reason. For many years Israel desired for its citizens to visit America without the need for a visa. Finally this year they were granted this status, but it came with a terrible price. America would only grant Israel this privilege if Israel opened its borders for the pals - the people that threaten the security of the entire world and who cause the need for security checks and the hours of waiting and hassle - those people had to be given unhindered entry into Israel, and of course if Israel said no, that would make them racist. So Israel accepted the terms, and they waited just a bit, and then smacked down this new regulation, that everyone needs a visa. So if my theory is right, this no regulation which is a new expense and horrible burden on the millions of visitors to Israel, is all to pacify the woke American standards so as to allow Israelis entry to America without a visa.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

קצת חידושי תורה מהשבוע של פרשת קרח

 ב"ה

בבא בתרא ה.

אמרי אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא, ופירוש צלא, רצען, שעושה מנעלים. והרי צלא לשון של תפילה. ובזה מובן יותר האמור אצל חנוך שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה היא אומר בשכמל"ו (הובא בילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות, ובעוד מקומות). וכן בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מחכם ותם, שהתם היה עושה נעלים, ורבינו בעצמו גילה הרמז בזה שזה ענין של תפילות.

 

ז: ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה, עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה, פירש רש"י ז"ל לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע, עכ"ל.

וקצת קשה דשנינן במסכת שבת נה. רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתא ההיא איתתא, וקא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה, אמר ליה (רב יהודה) לא סבר ליה מר, אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה, אמר ליה, שיננא רישיך (-רבך, כלומר אני) בקרירי (-שאינו נכוה ונענש), רישא דרישך (-מר עוקבא, שהוא רבו של רבך) בחמימי, דהא יתיב מר עוקבא אב בית דין, דכתיב, בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט וכו' עיין שם.

אכן באמת המאירי שם כבר כתב שגם אחרים צריכים לשמוע אלא שעונשם קל, וכן תוספות לקמן י: כתוב ששמואל קיבל עונש על מעשה זה, עיין שם.

וגם יש לחלק בעוד דרכים פשוטים, שסוגיין על צעקה בשביל צדקה וכדומה, שודאי כל אחד חייב בזה.

 

 

ח: אתיא אימיה וקא בכיא קמיה צווחה צווחה ולא אשגח בה, אמרה ליה חזי להני חדיי דמצית מינייהו, בעא רחמי עליה ואיתסי.

כי ידוע הנני כללי, שאין הדין נמתק אלא בשורשו, ומבינה דינין מתערין, שבינה היא השורש של הדינין, ובמסכת ברכות י. מאי כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה.

 

 

ט. אמר רבי אלעזר אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו, יצור וימנה שנאמר וכו'. וצ"ב לאיזה תכלית יצור וימנה כאשר הגזבר נאמן ואין לוקחים ממנו חשבון. וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה אע"פ) שהוא כדי שלא ישלטו המזיקים במעות, וכמו שאמרו במסכת חולין (קה:) שכל דבר שסגור וחתום ומנוי אין המזיקים שולטים בו, עד כאן ראיתי בהערות. וצריך ביאור שבעלמא יותר מקפידים שיהיה ברכה בדבר הסמוי מן העין ולא נמנה כלל, ומה הגדר מתי עדיף ככה ומתי עדיף ככה. ולפני כמה שבועות כתבתי שאולי האיסור שלא למנות אנשים, ומן הסתם כל מנין דברים אביזרייהו (ובפרט כפי הטעם שרבי נתן כתב בליקוטי הלכות), הוא כמו איסור של כמה עריות, לא להשתמש בשרביט המלך, דהיינו שמצינו במידותיו יתברך שדוקא מזדווגים אח ואחות וכדומה. והערתי שכן מצינו שהשם יתברך תמיד מונה ומספר (וזה קצת לא כפי מה שאני זוכר מהליקוטי הלכות שעל כרחך כל מנין הוא צמצום, ואני צריך לעיין שם). ולפי זה י"ל שלכן בהקדש יהיה מותר, מה שאין כן בדברים של חולין יהיה אסור.

 

 

י. דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי בוא וראה של כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואת"ל מקבלים אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך, והקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה וכו'.

עיין כעין זה בספר חיי מוהר"ן תקנח, שמענו פעם אחת משיחותיו הקדושים שאמר בפיו הקדוש שהעבודה הגדולה שבגדולות בעבודת השם קלה ביותר לעשות מעסק קנין שמטריחין עצמן בשביל פרנסה ועסקי העולם הזה, כי הלא אנו רואין כמה יגיעות יגע האדם בשביל לנסע על איזה יריד ויומא דשוקא שתכף במוצאי שבת צריך לטרח ולחפש אחר עגלה, ונחפז מאד לטען סחורתו על העגלה ביגיעה גדולה, ואחר כך צריך לנסע כל הלילה ולנדד שנה מעיניו ומשבר כל גופו מחמת שצריך לישב על עגלה טעונה, ושאר טרחות ויגיעות כיוצא בהן כידוע להעולם. ואחר כך צריך לעמד כל היום על רגליו וכו' ובפרט בימות הקר העצום וכו'. וכל אלו הטרחות והיגיעות הכבדות והקשות הוא מטריח עצמו על ספק, כי ספק אם ירויח איזה רוח קטן או אולי יאבד גם ההוצאות כמצוי ברב הפעמים. נמצא שעל עסקי פרנסת העולם הזה מטריחין עצמן כל כך ביגיעות כאלה על ספק רוח קטן. והעבודה הגדולה שבגדולות היא התפלה ואף על פי כן כשעומדין להתפלל מתפללין וגומרין התפלה (הובא בלקוטי הלכות הלכות תפלת ערבית הלכה ד' אות ז).

 

 

י: נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה וכו' ליתיב לארנקי של צדקה וכו' עיין שם.

הנה אפילו בכי האי גוונא העני מקבל הצדקה מיד הגבאי, ויש לו בושה בזה. ויכולים לעשות אפילו שלא ידע הגבאי, כגון ליתן מעטפה סגורה שהגבאי לא יודע מה בפנים, ויכול להיות רק אגרת וכדומה, והוא מופקד ליתן לעני ראוי.

אלא שיתכן שזה תלוי במה שהגמרא פסקה שצריך הגבאי להיות כר' חנינא בן תרדיון, לפי תוספות (ד"ה אלא) זה רק ענין של נאמנות, ולפי זה שפיר יש לעשות אפילו יותר כנ"ל. אכן לפי הרמב"ם (מתנות עניין י:ח) והטור (יורה דעה רמט) שכתבו שצריך להיות נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה, וכתב הבית יוסף (שם ד"ה ומ"ש לא יתן) שלפי דבריהו הגבאי גם צריך להיות חכם איך לנהוג עם כספים וכו' עיין שם. ולפי זה לכאורה דוקא צריכים לסמוך על הגבאי לחלק כראוי, ואין עצה בדרך הנ"ל כאשר הגבאי לא ידע מה בידו.

 

 

יא. מעשה במונבז המלך שבזבז. הגמרא שוב כותב לשון נופל על לשון. כי מ' בא"ל ב"ם, ב', ונ' באח"ס בט"ע זנ"ש, ז', הרי מונבז נהיה בזבז. ואפילו בלי חילוף האותיות, העיקר הוא הבז של מונבז, כי מו"נ משמשת הב"ז. ותמצא במש"כ כאן ענין של זי"ז וזהב ודוד, כולם ענין של ב"ז.

 

אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר (תהלים פה:יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.

עיין ספר המדות, אמת טו. מי שנותן צדקה שכרו שיזכה לאמת, ע"כ. וע"ש אות יב, כג, וצדקה לא.

 

יב. אף על פי שניטלה (נבואה) מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה.

וברמב"ן תמה כיצד ניתן לומר שקודם שחרב בית המקדש שרתה הנבואה על כאלו שאינם חכמים [-דלאחר החורבן מבואר לקמן שניתנה לשוטים וכו'], והביא שיש שתרצו באקראי, ודחה פירוש זה, וחילק שיש דברים שאין אדם יכול להשיג ולהבין בשכלו, וזה לנביאים, ואילו נבואת החכמים הכוונה להשגות בשכלם ובחכמתם וברוח הקודש בקרבם.

עיין בשיחות הר"ן עו שבעל השגה צריך להיות למדן, והארכתי שם בס"ד.

 

 

יב: משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה, פירש רבינו גרשום, ומוחזק בידינו שמעולם לא היה אדם גדול כמותו, ואין מי שהיה מזלו כמותו בתורה ובעושר, ע"כ.

זה הוכחה למש"כ במקום אחר שהנביאים אינם באים בחשבון.

עיין ליקוטי מוהר"ן ריש תורה ס' ז"ל וכן כל מי שעבר דרך ידם התורה, היה להם עשירות גדול מאד, דהיינו משה וכו' וכן רבי שסידר וחתם המשניות, וכן רב אשי שהיה תחימת התלמוד וסידר את כל התלמוד וכו' עיין שם. והרי כל המשניות הם מרבי עקיבא, ולכן בודאי היה לו עשירות גדול.

ועיין מש"כ במסכת שבת קיט, איך שייך עשירות מופלגת דקדושה אחר החורבן.

 

 

נגעים יא:ו

הטולה מן המסגר בטהור, חזר נגע לבגד שורף (או לפי הרע"ב מקיים) את המטלית. חזר למטלית, הבגד הראשון ישרף, והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין, ע"כ.

ופירש הרע"ב ז"ל ולאחר ששמשה (-המטלית) הבגד השני, אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה, טעון שריפה, שהרי משחזר בו הנגע מתחילתו כבר הוזקק לשריפה, ע"כ.

וצ"ב למה לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, ואף על פי שאין שיעור למטלית, הרי צריכה להיות מצמר או פשתן, ואם כתותי מכתת שיעוריה לא תחשב כצמר או פשתן.

 

 

בריש ספר זיז שדי (המקובל הגדול ר' יודא לייב מקרעמניץ, נדפס בשנת שצ"ד), 'ידעתי כל עוף הרים' (תהלים נ:יא) מכוון לחשבון 'מיכאל גבריאל נוריאל רפאל', וסוד הענין הוא כי בפרקי היכלות (הובא בקול בוכים איכה ב:כא) אמרו כי יש בכסא הכבוד תתקנ"ה רקיעים מנין 'השמים' במם סתומה, ומט"ט שר הפנים עולה בהם כשמעלה זכיותיהם של ישראל. ואמר אני כי 'מיכאל גבריאל נוריאל רפאל' עולים לחשבון תתקנ"ה, כי הן הנה הרקיעים ממש שמט"ט מושל בהם. וזהו כוונת סיפא דקרא וזיז שדי עמדי, 'שדי' הוא 'מט"ט' כנודע וכו' עיין שם.

עיין בספר קול אליהו פרשת האזינו עה"פ ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי וגו', שהביא מספר מגלה עמוקות שיש תתקנ"ה רקיעים, כנגד הפסוקים שיש בספר דברים, ובתת"ק רקיעים נמצאים שם מלאכים גבוהים מעל גבוהים, לבד מן נ"ה רקיעים העליונים ששם אין רשות לשום מלאך, והם בלתי לה' לבדו, וסימנך ה"ן לה' אלקיך וכו', והפסוק ראו עתה עד סוף הספר הם כנגד הנ"ה רקיעים וכו' עיין שם.

ולכאורה זה סותר מש"כ בספר זיז שדי הנ"ל, וכתב בפירוש 'הן' הנה הרקיעים, שכל התתקנ"ה שייכים למיכאל גבריאל נוריאל רפאל, ועליהם מט"ט. אם לא נחלק שאינם מדברים על אותם תתקנ"ה רקיעים, וכמבואר להדיא בהמשך ספר זיז שדי, עמ' יד: שאינו מדבר במרכבות עליונות דאצילות ובריאה, אלא במרכבה של מט"ט בעולם היצירה, כי נהר יוצא מעדן נדרש על מט"ט שתחתיו מיכאל גבריאל רפאלוכו', ולכן י"ל שהגר"א מדבר על רקיעים השייכים למרכבות העליונות, ונאמר שגם בהם יש תתקנ"ה.

אכן באמת הפסוקים בעצמם נראים בסתירה, כי בפרשת האזינו כתיב, ואין עמדי, ואילו בתהלים בפסוק הנ"ל כתיב וזיז שדי עמדי, וכתב בספר זיז שדי שהוא יוכיח שזיז שדי הוא מט"ט, ויהיה איך שיהיה, הרי זיז שדי עמדו יתברך, ומזה לכאורה מוכח שמש"כ ואין אלהים עמדי, אינו בא לאפוקי מלאכים קדושים. אי נמי כנ"ל שבפרשת האזינו מדובר על עולמות ורקיעים יותר גבוהים מהפסוק שבתהלים.

אולי יש לפרש שהרי כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו ורוח פיו כל צבאם (חגיגה יד). והנה בנשמת האדם אמרו חז"ל מאן דנפח מדידיה נפח, והרי שורש נשמתו בהשם יתברך, ועל כרחך כן הוא במלאכים הנ"ל שנבראים מדיבורו יתברך, יש בשורשם אלקותו, ולכן י"ל שה"ן עולמות באותם מלאכים כבר שייכים לאצילות. ויש בזה אריכות גדול לענין כמה נושאים כמו הזכרת שמות בתפילה ובקשות מהם, ואכ"מ.

 

 

עוד בריש ספר זיז שדי, עדן בגמטריא קכ"ד עיין שם. ומה שכתב שהוא בגמטריא ע"ב ב"ן, עיין ביחוד היראה לרמח"ל שב' שמות אלו הם סוד החלום וכו' עיין שם.

כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב:י), ובריש תהלים כתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים, הרי שאותו נהר בחי' פלגי מים. פלגי ע"ה בגמטריא עדן. וכבר כתבתי על מספר זה במקומות אחרים (ובכללם, פעמיים פלגי בגמטריא שם אמי, חוה ברכה, נשמתה עדן. ועוד כפליים וכו').

 

מה שפירש זיז, זה-הז, הרי זה גם מרומז ב'דוד', דג-גד. וז' מיני זהב – ז-הב, בשערות של דוד, כדאיתא בזוהר ובתיקוני זהר.

 

 

ספר כוכבי אור, שיחות וספורים מרבנו ז"ל מט. בשבועות העקר הוא להיות ער, ובהושענא רבה העקר הוא האמירה, ע"כ.

הנראה בזה, כי מבואר בליקוטי מוהר"ן עד, שהושענא רבה היא בחינת דיבור בלא דעה, והביא על זה הזוהר (קדושים פה) אית מאן דלעי באוריתא ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא לעלא, וקב"ה חדי בהאי מלה ונטע לה סחרנין דההוא נחלא וכו' עיין שם. ומבואר בתורה עד, ששמחת תורה בחי' דיבור בדעה, עיין שם. ונראה ששבועות, זמן מתן תורה, צריך להיות בבחינת שמחת תורה דיבור בדעה. והנה מבואר בזוהר הנ"ל שהדיבור בתורה בדעה, אזלא ושטא בעלמא וסלקא לעילא וכו' ואתסחי בנהרא דבעלמא דאתי דנגיד ונפיק מעדן עיין שם. ומבואר החילוק הגדול שרק אלו הדיבורים נטבלים מה שאין כן הדיבורים בלא דעה, רק נטעים מסביב הנחל. וידוע מליקוטי מוהר"ן תורה נו מעלת הטבילה במקוה בליל שבועות, שהוא שער נ'. וזה חשיבותה של הדיבור בדעה, שבני ישראל כולה זרע אמת (ירמיה ב), כמו שהספרים הקדושים מביאים אין מספר פעמים. ולכן העיקר בשבועות רק להיות מוצבים בעצמנו, וליטהר במקוה.

 

 

ברכות ז. ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג:כ), תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה כך א"ל הקב"ה למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה אינו רוצה, ופליגא דר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן דא"ר וכו' בשכר שלש זכה לשלש וכו'.

משה הוי"ה בגמטריא ש"ע ע"ה נהורי הפנים.

קשה הלוא כל עבודת השם יתברך לחפש את פני ה', את פניך ה' אבקש, ואיזה עבודת השם היה למשה רבינו בשעה שסירב לראות פני ה'. ועל כרחך באותה שעה גם כן היה מבקש פני ה', רק שרצה כפי הכנתו או על כל פנים לפי השערתו, וזה בחי' ועכשיו שרצית, עכשיו בגמטריא תו (בגמטריא רבנו נחמן), שהוא חקיקה וסימן. ועל סימן וחקיקה אינו שייך פני ה' אלא בחי' אי"ן של השם יתברך, כי בחי' האין סוף מאיר בכל העולמות בלית הפרעה, וזה מה שענה השם יתברך, שעכשיו אינו רוצה. אבל כשרציתי, כ' רציתי, כ' זה הכתר, והכתר הוא רצון אחד מתוך אין סוף רצונות, והוא מספיק לכל הבריאה מראשיתו עד סופו, כי הכל לתכלית אחד להיטיב בהתגלות יחודו. כמבואר כל זה ברמח"ל. ובודאי הכתר הוא למעלה מהזמן וכל צמצומי עולם הזה, שנזכה על ידי משיח שהוא בחי' אני היום ילדתיך, שכל הזמן כאחת בדעתו, כמבואר כל זה בספרי רבינו. [ובהתגלות משיח, משה רבינו יעלה עוד למעלה ממנו, כך גילה הרמח"ל].

וזמש"כ ופליגא דר' שמואל וכו' פליגא לשון פלג וחצי. כי כל עולם חשיב חצי מהעולם שלמעלה ממנה, כי השכר שמשה רבינו זכה בסירובו נחשב כחצי ממה שהיה יכול לזכות בכתר.

 

 

ברכות לג. וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו.

וקי"ל (ב"מ פה.) ורחמיו על כל מעשיו, אפילו שאין בהם דעה. ולכאורה הדבר תלוי, שאם אותו בריאה אדם הוא, ושייך לו דעת, אז אסור לרחם עליו כשאין לו דעת, ואם הוא בריאה בעלמא שאין שייך שתהיה לה דעת, ורחמיו על כל מעשיו.

ואולי נפקא מינה בזה, אם יודעים שיש נשמה מגולגל בבהמה, מחמת שחטאה בבלי דעת, ויתכן שהולכים בתר אותה נשמה ולא אחר הבהמה, ותהיה אסור לרחם. ובמעשה דיסורין של רבי בב"מ שם, דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה זיל לכך נוצרת, מבואר הדבר שלא דאג על תיקון איזה נשמה מגולגלת בבהמה, אלא שהבהמה בעצמה נברא לכך, ולכן פגע בו יסורין, עד שקיים ורחמיו על כל מעשיו.

 

 

פרשת קרח

וַיִּפְּל֤וּ עַל-פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕-ל אֱלֹקֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף:

 רש''י   אל אלהי הרוחת. יודע מחשבות. אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכלם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא: האיש אחד. הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף. אמר הקדוש ברוך הוא יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא, ע"כ.

וצב"ק שהרי למעשה אף ינקי שדים נאבדו, ויש לדחוק שעם כל זה, הודיע השם יתברך מי חטא, כי היה ניכר שתינוקות במחנה של החוטאים.

אכן יש לראות שבאמת התינוקות גם נחשבים כחוטאים, עיין לשון רש"י בפסק כז, בא וראה כמה קשה המחלקת, שהרי ביתן דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים, עכ"ל. משמע שהתינוקות באמת נענשו על חלקם במחלקת. ויש להבין את זה, כי אף על פי שבודאי הם רק כמתעסק, עם כל זה מציאותם באותו מעמד הגדיל העוצמה והחשיבות שלה, וזמש"כ ודתן ואבירם יצאו נצבים וכו' ונשיהם ובניהם וטפם, ועל כן הם בעצמם נחשבים כמתעסקים במחלקת, ומצד חומר העון אפילו בזה בלבד נענשו להתאבד.

 

 

טז:ל ואם בריאה יברא וכו'. יש לפרש שאין ריבוי (-ריבה אותיות בריאה, כי כן בריה מלשון בריאה) אחר ריבוי אלא למעט, כי כאן מה שהיה, היה חסרון בבריאה, שנחסר מהקרקע עד שהיה חור בהאדמה. והרי מצד אחד השם יתברך בורא כל רגע את העולם, ונגדו פעל לא לברוא אותו קרקע. וי"ל זה מה שפרשו חז"ל מובא ברש"י אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית, דהיינו שהשאיר השם יתברך הוית אותו קרקע רק לאותו הזמן והעת של בליעת קרח, ואם לאו יברא ה', שאז יצטרך בריאה כנגד בריאה. ובמסכת אבות ה:ו פי הארץ נמנה עם הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת בראשית. ואם קשה מה היה ספקו של משה רבינו שמשמע כאילו לא ידע, יש לפרש שמשה רבינו רצה שיהיה בריאה ממש, ולא סתם חסרון ודילוג בבריאה, ולכן אמר אם זה כבר בריאה ממש טוב, ואם אינו אלא חסרון ודילוג במעשה בריאת העולם, שוב יברא ממש פי הארץ.

כי מבואר בספר דעת תבונות שיש שני מיני חסרונות, יש חסרון כמו חסרון של חכמה, שאין החסרון מכחיש את החכמה, אינו היפך החכמה, רק שחסר. ויש חסרון שהוא ממש היפוך הדבר, וזה כל תוכנית תכלית בריאת העולם להראות יחוד השם יתברך נגד חסרון הוראת היחוד, שאותו חסרון נראית ממש כהיפוך היחוד ומכחיש היחוד. והרי הצדיק הוא הקוץ של הד' דאחד, שכל היחוד על ידו, ולכן משה רבינו רצה שלא יהיה חסרון בבריאה, אלא בריאה ממש, ומלכותו, דהיינו יחודו (כמו שפירש הרמב"ם קבלת עול מלכות שמים, קבלת יחודו) בכל משלה.

ורש"י בעצמו פירש ואם בריאה חדשה יברא ה' להמית אותם במיתה וכו' לכאורה מפרש על הפעולה.

ועיין במפרשים על מכת דבר (שמות ט:ג) הנה יד ה' הויה וכו', אם יש לפרש שסתם השם יתברך לקח מהבהמות ההוי"ה, ונשארו מתים בדבר וגם העור לא התקיים.

 

נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן