קצת חידושי תורה גם שייך לפסח

 ב"ה

ערב פסח התקררתי, והייתי מתעטש פעם אחר פעם, והיה פלא כי בימים אלו שהרחבתי לכתוב על הענין לספר את התשי"ו – ובפרט בזמן הקרבן פסח, כל עטישה יצא כאמירת התשי"ו.

אחר כך בערב שבת, יום בריאת האדם, נדבק בבגדי כחמש עשרה יתושים, זכרון יתו"ש קדמך.

בשבת קבלתי עליה לתורה, ושמתיך בנקרת הצור. בנקרת הצור, עם הט' אותיות, בגמטריא אספרה תשי"ו, וכן תיבת, ושמתיך, יש בו אותיות תשי"ו, ואותיות הנשארות, מ"ך עם הכולל בגמטריא אני. ויש עוד כמה רמזים כאן ולא אאריך.

 

מש"כ בענין התשי"ו ששלמותם בהבאת ה' ל'אשתי' זה תיקון על ידי פרצוף אבא, כמו בצרעת, שוב מצאתי בפירוש להלן בפרשת מקץ שעל ידי אבא קדישא נקרא 'בן' וניצל מ'כלב' וזה ענין לא יחרץ כלב לשונו, שהיה בפסח.

ועוד טעם וקשר להרבה מזה נמצא בליקוטי מוהר"ן תורה נו, שהמלכות דסטרא אחרא, בחי' עמלק, ענינו תאות ממון, וידוע שפסח הוא תיקון לתאות ממון (לקמ"ת א). ומבואר במפרשים כאן שעמלק בחי' כלב, כמו שר של אדום, והכלבים באים מהנחשים. והכלבים עזי נפש צועקים הב הב, בחי' תאות ממון. ומבואר בתורה נו שצריכים לטהר הידים מהנחש, בחי' עצבות, ועצבות בחי' ממון (תורה כג). [ואי קשיא לך שהרי בתורה נ' היקמנו משום פגם הברית, וכאן משום תאות ממון, י"ל כמו שביאר מוהרנ"ת ליישב הסתירה מה הכי חמור וכו', וביאר שודאי הכי חמורה זה פגם הברית, אלא שבהתחזקות והתגברות הפגם נופל עוד לתאות ממון שאי אפשר לצאת ממנה אלא דרך החרב וכו'.]

 

 

-הוספה על מה שכבר כתבתי בשורה האחרונה

פסח, אחד מהפירושים, דילוג. הדילוג מפ' לס', הוא כ', והדילוג מס' לח', הוא ב"ן. כב"ן, אם כבנים, בגמטריא ע"ב, והוא השם שיוצא מהג' פסוקים ויסע ויבא ויט, בדילוג מריש הפסוק של הראשון לסוף הפסוק השני, לריש הפסוק הג'. ואילו פרעה אמר (שמות יד:ג) נב"כים הם בארץ סגר עליהם המדבר.

 

פסח, בא"ל ב"ם – ודק. ומזה רואים כמה שמדקדקים בפסח. ועוד נראה לפרש שזה לשון דוק בככי ותשכח בניגרי (שבת קנב. פרש"י אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך שיחזק כחך דוק כמו אכל מדקה (דניאל ז) לשון כוסס, עכ"ל).

 

עמוס ז:ה מי יקום יעקב כי קטן הוא.

יעקב בא"ת ב"ש – שמחה. יקום בגמטריא יוסף, כי על ידי יוסף, רב עוד יוסף בני חי, יעקב מלא שמחה כמו שפרש"י שם. קטן הוא, קטן חסר הו"א, בגמטריא קמ"ז שני חיי יעקב.

 

מלאכי א:ו בן יכבד אב ועבד אדניו. שם ב"ן שהוא שם הוי"ה במילוי ה', וכן בגמטריא פעמיים הוי"ה. מבואר בספר ניצוצי שמשון, שכיון שב"ן הוא פעמיים הוי"ה יש להתחשב המספרים מא', ב', ג' וכו' עד כו' שם הוי"ה, שהם בגמטריא שנ"א (-והרי כל פעמים שכותבים בקיצור שנא' – מרמז להוי"ה ב"ה. וכן זה בגמטריא שמאי, ואילו הלל, ה' פעמים ל"ל, בגמטריא ש' שהוא כל המספרים של א' עד כד, כד קישוטי כלה אדנ"י בגמטריא הלל, והכל בחי' כ"ה כידוע, והמספרים עד כ"ה בגמטריא שכ"ה בגמטריא נערה שהיא מתוקנת עם ה' וראויה לזווג כמבואר בתורה לב, ובזה היא באה אל המלך – כו, ובגמטריא נשא לשון נישואין, ועי"ז באים לכ"ז מספר שע"ח בגמטריא חשמ"ל מאימא עילאה פורשת עליהם. וכן הגמטריא של השם של האזן הימיני במרכבת הבינה בספר ברית מנוחה), ופעמיים שנ"א בגמטריא שב"ת, שהוא בגמטריא ב"ן בחשבון ן' פשוטה ת"ש.

וי"ל בזה, בן יכבד, כבד בגמטריא כו, אב, היינו בסדר הא"ב עד כו. ועבד, שם ע"ב של שם ד' אותיות הוי"ה, אדניו, בחי' ב"ן שהוא כנגד המלכות. וכל זה בסוד אבא יסוד ברתא. וזה 'אם אב אני', אב, אבא עלאה, אני זה השכינה. לכם הכהנים בוזי שמי, בוזי ע"ה בגמטריא כו, שמי ע"ה שנ"א.

א, ב' עד יב עולה ע"ח, א"ש כי י"ב אותיות של ג' פעמים הוי"ה בגמטריא ע"ה.

א, ב' עד י"ג עולה צ"א, א"ש שי"ג מידות עולה כמנין הוי"ה אדנ"י.

א, ב' – עד כב, שהם האותיות, בגמטריא נגר, וזה א"ש מה שאיתא במסכת חולין ס. א"ל בת קיסר לר' יהושע בן חנניה אלקיכון נגרא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו וכו'. כי הכל ברא עם הכ"ב אותיות.

ואתה תצוה, לא הוזכר שם של משה בפרשה זו, כאילו כתיב ואתה לא. כי המספרים מא' עד לא' בגמטריא תצ"ו.

 

בפרשת ויחי הביא מספר יונת אלם לרמ"ע מפאנו, דאלפא ביתא דא"ל ב"ם היא המקור לשם ישראל שעלה במחשבה תחילה, ואין לי את הספר כעת. ועוד האריך שם בענין אות ט'. והנה י"ש של ישראל, הם זוג של אותיות א"ל ב"ם, וכן א"ל. ונשאר רק אות האמצעי, ר' – שבן זוגו לאות ט', שעליו אמרו חז"ל טובו גנוז בגויה, ולכן מייצג בן זוגו, ר'.

 

אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וכו'. וזה באחוריים, עיין ליקוטי מוהר"ן סב. ואתי שפיר לפי מה שגילה ר' שמשון בניצוצי שמשון פרשת ויחי, שאחוריים של המילוי של 'והוא' – כינוי לשכינה, ואו הא ואו אלף – ו, וא, ואו, ואו ה, ואו הא, ואו הא ו' וכו' וכו'. בגמטריא שפה (ראשי תיבות הגדה של פסח).

 

 

ניצוצי שמשון פרשת בא. ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' (שמות י:א) איתא בזוהר בא אל פרעה רמז ליה למכת ארבה. והוא תמוה ואין לו פירוש כלל וכו' וכו' תחליף הפ' של פרעה בב', וע' של פרעה בא', נעשה מהאותיות 'פרעה' 'ארבה'. וכך פירושו, בא אל פרעה ר"ל תן אותיות 'בא' בחילוף אל פרעה וכו' וכו' וכתב החתם סופר וצריך ישוב מה תועלת לנו בזה הרמז וכו' וכו' כשתחליף 'בא' במקום 'פע' של פרעה, היינו שתחסיר קמ"ז מן המנין, לומר שהוסר ממנו זכות קמ"ז שנותיו של יעקב וכו' עיין שם באריכות.

ונלע"ד לפרש בפשטות, שהרי הרבה שואלים על הלשון 'בא אל פרעה' ולא אמר למשה 'לך' (ובאמת לשון זה נמצא כבר לעיל בפרשת שמות, אלא כאן יותר בולט באשר הוא התחלת הפרשה). והנה כל הספרי קבלה כותבים שענין הצמצום שהשם יתברך עשה שעל ידו נתן מקום לכל הבריאה, הוא כההוא קמצא דלבושה מנה ובה (בראשית רבה כא, ליקוטי מוהר"ן תורה סד – פירוש על הפסוק שלפנינו). והנה השר של מצרים שמיה רהב (עיין בזה בספר ניצוצי שמשון פרשת בשלח). ולפי זה אתי שפיר, כי אותיות ארבה, הן אותיות א' רהב, אלף הוא אלופו של עולם. והרי הקב"ה מזמין את משה רבינו פנימה לשורש של רהב.

 

 

ניצוצי שמשון פרשת בא, וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו' (יא:ח), עיין שם באריכות, ופירש הפסוק (יד:טו) מה תצעק אלי, מה-אלי אותיות אלקים, שהאתוון 'מה' אשר פגם פרעה כאן שנית, צעקו לפני לקרב אותן לאתוון 'אלי', עיין שם באריכות.

ונלע"ד אם כבר מפרשים שהן אותיות אלקים, נפרש שהם אותיות אלימה. ותראה פלאות בעזה"י. כי מ"ב מסעות כנגד שם מ"ב החתום בראשי תיבות של אנא בכח, אבגית"ץ קר"ע וכו'. א' רעמסס, ב' סכת, ג' אתם, ד-י' פי החירת – שבו היו עכשיו. ה-ת' מרה. ו-צ' אלימה. ז-ק' ים סוף. הרי השני מסעות שלפניהם היו, מרה ואילמה, שהם כנגד אותיות ת"צ, שזה ת"צ של תצעק, ואותיות הנשארות, עין קוף, עם הד' אותיות של תצעק, והו' אותיות של עין קוף, בגמטריא מרה אילם (לפעמים נקראת אילם בתורה). וכן יש לפרש ת' מרה, צ' אילמה, ע'ד ק' ים סוף. שהרי מאילם הלכו לים סוף, שהוא כנגד אות ק' – ועכשיו הם בים סוף, ולכן מה תצעק אלי, הרי בעוד כמה מסעות אתם כבר חוזרים לפה. וחילק תיבת אלימה, כי המסע הה', מה', היא מרה, ושם צעק משה אל ה' ויורהו עץ וכו'. הרי מה', מהמסע הה' תצעק, ומאילמה, כבר תחזרו לכאן. דבר אל בני ישראל ויסעו.

 

 

העולם מספרים, אנשים הלכו להתפלל על גשם, ואחד הביא מטריה. וזה משל נאה בכלל, שהכל הולך לפי ההכנה. ומי שרוצה לזכות להשגת אלקות, יחשוב מראש כמה יראוי וכמה אימה יש בדבר, וילבש אימה ויראה, וממילא כפי היראה שלו כן יזכה תיכף בהכרת השם יתברך [והרי זה כמו שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן לא – וינפש, וי אבדה נפש, ומתחילין להתגעגע אחריה, ועל ידי זה בעצמו שאנו מתגעגין אחר הנפש מזה בעצמו נתהוה הנפש היתרה, עיין שם].

 

 נ נח נחמ נחמן מאומן

A lesson learned always judge people Nanach

https://rumble.com/v4rnv38-a-lesson-learned-always-judge-people-nanach.html

Look up Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN

HH

People are already bragging that they didn't go to Harvard, Yale, Colombia.

When Messiah comes he will begin to reveal true wisdom, which is itself life - actual lifeforce.

Secular studies are just observatory measuring exercises, to document decipher and code what is visible. Messiah will reveal true knowledge - the life of what rules and drives everything.

Wisdom shapes a person's countenance, and it can be discerned from their countenance what fields they studied. Those that pursued secular knowledge, will not be able to hide it, they will rush to find a pit or a cave to cover and hide the raging shame and embarrassment radiating from their faces.

Many fell into despondency and despair because they believed the heresy that the world has been in existence for billions of years, and thus felt totally inadequate and useless, and failed to see the tight Divine Providence which has already brought about a full circle of the Jews returning to Israel in under 2 thousand years of under 6 thousand years from creation.

BH covid has shown us the veracity of the scientists - to preach whatever makes them the most money and prestige and power. Now we know that even the empirical secular science, which of itself is useless, is doubly and infinitely useless, because you can't believe a word they say or plagiarize...

The Jews today have a tradition of when each new month starts, which allegedly has been confirmed by NASA to be accurate to almost perfection.

Prepare yourself to embrace true faith and knowledge. Don't be effected in the slightest by the humbris of the scientists and universities - many can't even state the difference between a man and a woman....

When so much evil sprouts out and builds up from the universities - this as they themselves would like to say - did not come from a vacuum. This is a result of feeding emptiness and devoid science to fuel a lifestyle of decadence, lust, and wantonness. The anarchy was there from the start.

Don't fear the loud noises they issue from the media and from their scientific mouthpieces. Their emptiness echoes resolute.

Pick up Psalms, pick up the holy awesome books of Rabbi Nachman and position yourself into a position and function which is eternally true and productive.

Evil wars with itself. And the truth is always victorious forever.

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

Warning against masking

HH amazing how little awareness there is of explicit prophecies.

As the last few years the world suffered the tyranny of masking, and the terrorist supporters continue to mask, this prophecy resounds profound.

וּבִלַּע֙ בָּהָ֣ר הַזֶּ֔ה פְּנֵֽי־הַלּ֥וֹט ׀ הַלּ֖וֹט עַל־כׇּל־הָעַמִּ֑ים וְהַמַּסֵּכָ֥ה הַנְּסוּכָ֖ה עַל־כׇּל־הַגּוֹיִֽם׃

And on this mount will be destroyed the shroud that is drawn over the faces of all the peoples, and the covering/mask that is spread over all the nations:

Most commentators are in agreement that this verse refers to the time of Gog.

The Ridak on this verse quotes his father's interpretation that this is refering to the people who mask up!

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

Gd is the Chef for Passover

https://rumble.com/v4qpw56-gd-is-the-chef-for-pesach-and-the-main-thing-is-to-get-to-rabbi-nachman.html

שמו של משה רבינו אינו בהגדה של פסח

ב"ה 

עוד טעם למה לא הוזכר שמו של משה רבינו בהגדה של פסח. כי אחר שראה בפורים שאין במגילת אסתר שמו של השם יתברך, והצדיק הולך בדרכו של השם יתברך ומדמה לו, על כן בחר לו מידה זו...

נ נח נחמ נחמן מאומן 

קצת חידושי תורה משבוע שעברה

 ב"ה

בספר ניצוצי שמשון: ואיתא במדרש רבה (וישלח פ:ז) שלשה אהבות הן, חפיצה דביקה אהבה, ויש אומרים דביקה חפיצה דיצה וכו' וזהו הסוד בגמרא (ברכות סא:) יצתה נשמתו ב'אחד' ר"ת א'הבה ח'פיצה ד'ביקה ד'יצה וכו', ע"כ. הרי מקור לאלו שרוצים להאריך בד' דאחד, ויוצא להם כאילו אומרים ד'ד.

 

 

ויבא לו יין וישת.

ויבא אותיות איוב. א"ב מתחלפים בא"ת ב"ש, והרי תשי"ו.

לו יין וישת, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה ע"ה. ובגמטריא: כסא שלחן מנרה מטה, עם הד' כוללים. שהם בחי' קודש הקדשים ששם הזווג של המטה. שלחן מנרה. כסא בגמטריא המזבח הזהב.

ונראה לע"ד שיש לשים השולחן בדרום – ליד האזן הימיני. אז"ן ראשי תיבות אור ז' נרות, ובספר ברית מנוחה, דרך החמדה, מרכבת הבינה, אזן ימין – מפריהיא"ה (בגמטריא שנ"א, שהוא א, ז' פעמים ן') בגמטריא מנורה ן', כידוע שהמנורה היא שער ן'. ולשים השלחן ליד האזן השמאל. אזן מלשון זן ומפרנס. וכן בספר ברית מנוחה שם, אזן שמאל – צצציהו"ץ, בגמטריא שפ"א ועם הז' אותיות, בגמטריא שלחן. והיכל זה הפה, בגמטריא אדנ"י שפתי תפתח כידוע. והמוח, מוח בגמטריא מטה, בחי' קודש קדשים. והעינים בחי' הארון, לשון ראיה. כי עיקר העינים הם עיני השכל, ושני בדי הארון יוצאים לתוך הפרוכת [בגמטריא אשתי]. עפעפים. ומזבח הזהב, שעליה ישימו קטורת באפיך, בחי' החוטם. וכן מזבח בגמטריא חטם.

יעקב נתגלגל באיוב, ולכן איוב אמר מבשרי אחזה א-לוה, כי הקב"ה קרא ליעקב אל. איוב יעקב בגמטריא עצם ע"ה. איוב בגמטריא חוה.

 

 

רחל ולאה ידעו שעתיד לצאת מהם י"ב שבטים וכו'. כי שמותיהן במילאוי: ריש חית למד למד אלף הי, בגמטריא מאה פעמים 12, עם עוד ב' שזה שמותיהן בעצמן. ופלא שרחל עולה אלף – כנגד י' שבטים, ולאה עולה מאתים – כנגד ב' שבטים, היפוך ממש ממה שהיה.

ואחר לידת יוסף, שהיו י"א בנים כנגד אחד עשר סממני הקטורת שמעלה הניצוצות ומעשרת, אז אמרו (בראשית לא) כי כל העשר אשר הציל אלקים וכו'. אחד מהג' מקומות בתורה שנזכר עשירות (לק"מ ס). והרי כבר נולדו הבכורות ולוי. ועוד, הרי יוסף בחי' מתן בסתר יכפה אף, יהוסף בגמטריא0 כס אף. וזה בחי' הקטרת, שמבטלת האף.

 

רחל, ר"ח ראשי תיבות, ראה חיים, ואז הל' – למד עם הכולל בגמטריא ראשי תיבות - ע'ם ה'אשה.

 

 

אשה בא"ת ב"ש תב"צ בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

 

 

הרבה מההמשך כבר כתבתי שבוע שעבר, וכאן הוספתי עוד כמה וכמה רעיונות יפות בעזה"י.

 

מר' שמשון אסטרופוליא – במקובלים, תשי"ו עצמות יש לאדם בקדושה, וכנגדן בטומאה גם כן, כמנין 'ושתי' 'יתוש'. וכו' וכו' שמסיטרא של תשי"ו עצמות בקליפות באים הכלבים עזי נפש שיונקים מאלו תשי"ו עצמות וגם סגולה מרב פפא למי שסבבוהו כלבים שיאמר להנובחים יש בי תשי"ו עצמות דקדושה, יבטלו תשי"ו עצמות דטומאה. ר"ל שתשי"ו שלי יבטלו שלכם קליפות, ואז לא יזיקוהו הכלבים וכו' ולדעתי לזה כיון דוד המלך ע"ה בתהלים (כב:יז) סבבוני כלבים עדת מרעים וגו', ר"ל מה אעשה, אספרה כל עצמותי, ר"ל כמה הם עצמותי תשי"ו, 'כל עצמותי המה' גימטריא תשי"ו, ואז המה יביטו יראו בי, ולא יזיקוני, עיין שם.

רב פפא אמר סגולה למי שסבבוהו כלבים, לשון רבים, ולכאורה זה רק לרבותא דכל שכן שיועיל נגד כלב אחד. והנה סיבוב משמע אפילו שתים, כמו הזאה סביב למזבח בשני מתנות. תרי כלבים בגמטריא אשתי ע"ה. [בעולם אומרים שהכלב הוא החבר הכי טוב של האדם, ולהבדיל יש אומרים על נשותיהם או בעליהם שהן\הם החברים הכי טובים שלהם. ובאמת נקראים רעים אהובים, ואהבת לרעך].

 

והנה השני סימנים שנתן על הסכום תשו"י, ושתי, יתוש, לקמן אראה שושתי מענין פורים ואסתר, אי נמי, מלשון ושתי את גבול. והסימן של יתוש, המפרשים הביא את הגמרא (שבת עז:) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, וכו' זבוב לצרעה, יתוש לנחש (-יתוש רפואה לנשיכת נחש), והראה שיתוש בגמטריא פעמיים נחש וכו'. ונראה לפרש עוד, כי תזריע בגמטריא תשי"ו ע"ה [ועיין מה שהביאו מספר אמרי נועם הטעם שנקרא בשם עצמות דקליפה, כי כחם על ידי קרי הבא מצד הזכר לבד שהוא מזריע הלובן וממנו נולדו עצמות (נדה לא.), ואתי שפיר לשון כי תזריע וילדה זכר]. ורש"י הביא שם, אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, ע"כ, ובמסכת סנהדרין (לח.) איתא דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית, ע"כ, ועל כן שפיר יש לסמן שלמות האדם בתשי"ו עצמות ביתוש.

ומצינו קשר בין תשי"ו לכלבים, כי ביעקב כתיב (בראשית ל:מ) וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. ואיתא במדרש רבה ובילקוט שמעוני, רבי אבא בר כהנא אמר מאה ותרתין רבון שבעה אלפים מאתן עדרין הוו ליה לאבינו יעקב. רבי לוי אמר ששים רבוא כלבים, רבנן אמרי מאה ועשרין רבוא, ולא פליגי, מאן דאמר ששים רבוא, לכל עדר ועדר חד כלב, מאן דאמר מאה ועשרים רבוא, לכל עדר תרין כלבין, ע"כ. והרי שיעור קומה שלמה של ששים רבוא לכלבים.  

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה נ' – שהוא בנוי על תהלים כב – הצילה מחרב נפשי מיד כלב וכו' כי כל הפוגם בברית אין יכול להתפלל בבחי' כל עצמותי תאמרנה (תהלים לה), וכשאין מתפלל בבחי' כל עצמותי, אזי כלב נחית ואכיל קורבנו, היינו תפלתו, וכשמתפלל וטועם מתיקות בדיבורי התפלה, זאת הבחינה נקראת כל עצמותי תאמרנה. ואין יכול לטעום מתיקות בתפלה אלא כשתיקן פגם הברית, כי ממין מתיקין זה בחי' מיין דדכיין, זרע קודש וכו', וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזנו, כמ"ש (ברכות טו) השמע לאזנך וכו' אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו וכו' בחי' כל עצמותי תאמרנה, ואז ארי' נחית ואכיל קורבנו, כי עצם זה בחי' ארי' (כ"ש בתיקונים תיק ג' בה"א תקונים האחרונים), אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחי' מיין מרירן וכו' וכו' ואז כלבא נחית, שהוא בחי' מיין מרירן שצווח הב הב, והוא בחי' מרה דאית לה תרי פיות, והוא בחי' חרב פיפיות, בחי' גיהנם דאית לה תרי בנות שצווחין הב הב וכו' וכו' וזה שנצטוינו בקרבן פסח (שמות יב) ועצם לא תשברו בו (וכתו' בזהר (בא מא:) שהיו מקיימין בעצמות לכלב תשליכון אותו, וזה היה קשה מאוד להמצרים ע"ש) כדי שיבחינו כ"א מישראל א"ע אם בריתו על תקונו, כי בפסח כתיב בו (שמות יב) וכל ערל לא יאכל בו, כי עקר הפסח תלוי במצות מילה וכו' וכו' בכן מי שפגם בבריתו ישמור א"ע מכלבים ומחרב, עיין שם.

וי"ל בזה מה שדוד המלך אמר (תהלים לב:ג) כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום, וקשה למה 'החרשתי' הלוא המתפלל צריך להשמע לאזנו כנ"ל, ועל כרחך פירושו שהחריש הכלבים של הסטרא אחרא, וזה 'החרשתי' ע"ה בגמטריא זרא (-פירושו חרב, עיין ברש"י עה"פ והיה לכם לזרא – במדבר יא:כ) תשי"ו. כי שאגה הוא של אריה, ולכן, בלו עצמיו, מלשון בלילה, בחי' דשנת בשמן הנ"ל. ובתהלים לז כתיב אלה עשית והחרשתי. עשית, ע' מתחלפת לא' באותיות אחה"ע, והרי אשתי, אי נמי, ע'צם שית ע"ה.

ולפי כל זה מובן היטב למה כלב קיבל את חברון. כלב בן יפנה, בן יפנה, עם הב' תיבות והכולל בגמטריא עצם. הרי כלב בן יפנה בקדושה של ויש"ת נגד הכלבים. וחברון היא עיקר שהוקצה לקברות כמו שאמרו חז"ל, בחי' עצמות, וכן חברון יש בו אותיות חרב, כנ"ל בתורה נ, והן אותיות חרב לשון יובש, וכן חר פירושו יבש (עיין ישעיה כד:ו) והוא כענין ארץ הנגב כמו שאפרש לקמן. וכן חברון, חוץ מאות ר' – חבון, אותיות נובח – של כלב, והר' בגמטריא עצם. וכן חבו"ן בגמטריא ויש"ת, והר' בגמטריא עצם [וכן בסוף תורה נ' הנ"ל האי צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכל כלבא שירותא, שירותא בגמטריא חברון ע"ה]. והוא פלא.

והנה עוד כתב הר"ש ז"ל לכן אמר (ויצא כט:כא) הבה את אשתי כי מלאו ימי וגו', והלא קל שבקלים לא יאמר כן, כמו שפירש רש"י בחומש. אבל דע כי יש ד' קליפות, א'חימן ש'שי ת'למי י'לידי (במדבר יג:כב) ר"ת אשתי. ו'אשתי' גימטריא תשי"א. וזהו שאמר ואבואה אליה, ר"ל אביא עוד ה' אל 'אשתי', ויהיה תשי"ו, והיה כוונתו להעביר גילולים מן הארץ, ע"כ.

והנה ארץ ישראל כשיעור קומת אדם, והארץ בחי' נקבה קרקע עולם, וכתיב (שמות כג:לא) ושת"י את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך [ויש להתבונן שהקמת מדינת ישראל בשנת התש"ח בגמטריא תשי"ג, משמע תיקון של העברת קצת מן גילולי הארץ, ועוד ג' שנות ערלה שחה לארץ. תש"ח בגמטריא, ישראל יא"י אחד, שהם ה' תיבות – כנגד ה' אלפים. תש"ח בגמטריא ח"ן, ואולי בחי' כי עת לחננ"ה, ועיין לקמן בענין כעצמים בבטן המלאה, ואכמ"ל].

וזה מוסיף פלאות על מה שכתבנו על כלב, כי כלב הוא זה שהעביר הקליפות האלו מן הארץ כמו שכתוב בספר יהושע (טו:יד-טו) וירש משם כלב את שלושה בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק. ולכן מיד אחר כך כתיב: ויעל משם אל ישבי דבר, ושם דבר לפנים קרית ספר. (והנה דבר, בגמטריא רו, ועם ה'ריש' בגמטריא תשיו. עיין במנחת שי שכז"ל במקצת ספרים שניהם חסרים יו"ד, ולא ידענא מאי אידון בהון, עכ"ל, ועיין במנחת שי על מלכים א:ו:טז ויבן לו מבית לדביר, במדיקים מלא יו"ד, וכן הוא לפי המסורה האומרת לדביר ב', אחד מלא ואחד חסר, וסימן 'ומחשבון עד רמת וכו' עד גבול לדבר' (יהושע יג:כו – הדביר היא המחצה המפסקת בין ההיכל לבית קדש הקדשים) ודין, קדמאה חסר, ע"כ. והנה דבר היכל מקדש ע"ה בגמטריא תשי"ו). והנה מובא במפרשים על ר"ש הנ"ל ש'קרי' מלא – קוף ריש יוד, בגמטריא תשי"ו. ובזה י"ל קרית ספר, שצריכים להאיר התשי"ו, כמו שכתוב, אספרה כל עצמותי המה, כנ"ל (וכמו שכתב אחד מהמפרשים שם). ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. ושאל שלא כהגן (ויק"ר לז:ד) והרי בא לתקן את בחי' 'אשתי', שגם יעקב דיבר בזה שלא כהוגן, כנראה זה התיקון הצריך להעביר קליפות אלו. על כן שני בנות של כלב בן חצרון, עזובה אשה ואת יריעות (דברי הימים א:ב:יח) אינן אלא אשתו מרים, שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה, כמבואר במדרש רבה שמות א:יז. והן הן חלא ונערה (דברי הימים א:ד:ה) כמבואר במדרש רבה שם. היפוך בנות עלוקה האומרים הב הב. ועל כן כאשר עכסה באה לבקש מאביה, כתיב (יהושע טו:יח) ותסיתהו לשאול (ולשון ותסיתהו שייך ליין, כמו שכתוב (ויחי מט:יא) ובדם ענבים סותו, כמו שפרש"י שם. וי"ל עכסה, נוטריקון עין כוס, היפוך מה שכתוב בשיכור (משלי כג:לא), כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. כי 'ישר' זה כלב כמובא במדרש רבה שם), וכאילו עתניאל שאל, אף על פי שבהמשך כלב ענה לה, מה לך ותאמר וכו'. וכתיב (דברי הימים א:ב:יט) ויקח לו כלב את אפרת, תיבת לו מיותר, וכאילו לקח 'לו' ואת אפרת, לו אפרת בגמטריא תשי"ו ע"ה. וממנה בא דוד כמבואר במדרש רבה שם.

מה עשה הקב"ה זמן לו את אחיו ולכדה (ויק"ר). עתניאל קנז, חסר ב' של הב' תיבות, בגמטריא תשי"ו. (טו:יח) ויהי בבואה, בבוא ה' כנ"ל ביעקב, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור וכו' (-סופי תיבות רחל, כי יעקב כיוון על רחל כאשר אמר הבה את אשתי) ותאמר תנה לי ברכה (תנה לי ברכה בגמטריא התשי"ו ע"ה) כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גלת מים וכו'. כי זה התיקון של העצמות במיין מתיקין כמבואר בתורה נ הנ"ל.

וזה הענין של בני קנז דייקא, כי זוכים למדה זו של כל"ב על ידי זק"ן, כמו שכתוב (בראשית כד:א) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וכו'. הרי כיון שהגיע לזק"ן בא לבחינת בכ"ל (והנה יצחק היה עוסק אז להביא קטורה לאביו. ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת, רש"י בראשית כה:א, קטורת ע"ה בגמטריא תשי"ו). ויש אומרים שבכל הוא בת. וזה בחי' הבת של כלב. וזה 'את אברהם בכל' עם הי' אותיות בגמטריא אשתי. שעוד צריכים לתקנה עם הה'. תשי"ו מקנז\מזקן בגמטריא בראשית.

[בראשית, ב' פעמים ראשית, אותיות ר' אשתי, ר' בגמטריא עצם, אשתי, ועם הה' אותיות, הרי תשי"ו עצם, וב' פעמים, כי יש בקדושה ובטומאה.

עוד י"ל בראשית, אותיות רב אשתי, כי יוסף בא מאשת יעקב – בר אשתי, ועליו אמר רב עוד יוסף בני חי. אשתי בחי' י"ה כמבואר בהאריז"ל יוד פעמים הי, יוד פעמים הה, יוד פעמים הא, הרי כתר, ועוד צ"א של, יוד-הי יוד-הה יוד-הא, הרי אשת"י. ואז מוסיפים המילוי של י"ה – וד יאה, בגמטריא כו, הרי שלהבת, ואז מוסיפים הכולל, ויש בחי' שלח נא ביד תשל"ח]

ועיין במפרשים על ר"ש הנ"ל שהעירו ויש"ת בגמטריא פעמיים נחש\משיח. והביאו מהזוהר (בשלח סה.) לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וכו' מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב, ודא חציפא מכולהו, ע"כ ואותיות האמצעיות של 'שור וחמור' בגמטריא כלב, והביאו מהמגלה עמוקות (ע"א) חבל על שמש גדול שנאבד מן העולם, שאלמלי לא נתקלל נחש הקב"ה היה מזמן לו לאדם שני נחשים, והיה משגרו אחד לצפון ואחד לדרום, והיה מביא לו אבנים טובות וסנדלפונים וכו'. ויש להקשות פתח בנחש ומסיים בנחשים. אבל רזא דמלה נרמז בסוד נחש, שהוא מסוספיתא דנחשא, ותקועים בנחש תרין סטרין, מימין 'חמור' ח' של 'נחש', משמאל 'שור' ש' של נחש כדאיתא בזוהר בלק (רז.), וזהוא שמאר אלמלי לא נתקלל נחש, היו סטרין אלו התקועין בו היו כולם משרתים לאדם לטוב ולא לרע, אחד משגרו לצפון, הוא שור משמאל שהוא צפון, ואחד משגרו לדרום הוא חמור מימין, ע"כ. והרי הכלבים באים משני הנחשים אלו – שור וחמור ביחד. ולכן ענין הכלבים תשי"ו.

ונראה לפרש עוד בזה, כי האות האמצעי של התורה היא ו' רבתי של גחון, כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע וכו' (שמיני יא:מב). גחון בגמטריא תשי"ו ע"ה (ן = ת"ש). והוא נזכר באותו פרק של תהלים (כב. והוא המזמור שאומרים בפורים, שבו תפילת אסתר בהכנסה להיות אשת אחשווירוש (– וי"ל שלכן כתיב ואני ונערותי אצום כן, ולא כתיב נצום, כי אצום אותיות מוצא – ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' – קהלת ז:כו ברכות ח), ולכן שפיר נתן סימן – 'ושתי') שהביא הר"ש – כי סבבוני כלבים וכו' אספרה כל עצמותי המה וכו' (פסוק יז), לעיל מיניה (פסוק י) כתיב, כי אתה גחי מבטן וכו'. וי"ל בזה כלב, ב' פעמים כל (בגמטריא מאה, וכן הכלבים עזי נפש צועקים הב הב, בחי' מאה, כי – ה' פעמים ב' פעמים ה' פעמים ב', בגמטריא ק), בחי' שני כליות, כי התורה נקראת עצות, והכליות יועצות [ובעצות שפיר חל הלשון לשית עצה, ועל ידי השת"י כליות בונים הו' שהוא עץ חיים, כמבואר בריש ספר אדיר במרום, ביחוד הגן דרך האהבה, ואכמ"ל]. חצי הראשון וחצי השני של התורה. וכן 'כל' הם אותיות האמצעיות של הא"ב. וזה גחי מבטן, כי גחי בחי' גח"ו של חצי הראשון, מבט- מסתכל אל – ן' של גחון. וזה ויש"ת עליהם תבל. וישת ע"ה בגמטריא גחון, תבל זה הת'ורה (-תבלין) שמתחלת ומסיימת עם אותיות ב"ל. ודרשו חז"ל שזה הצדיק בחי' אבן שתי"ה. ועל התורה כתיב (משלי טז) נפש עמל עמלה ע"ה בגמטריא וישת. הרי פעמיים עמל.

והנה השתי כליות, שהם שתי פעמים כל (-בגמטריא חכם לב וכו' כדאיתא בספר אדיר במרום), בספר יצירה הם אותיות ו"ט, בגמטריא י"ה, בחי' המוחין, כי הם יועצים. והשם הט"ו בע"ב שמות, הר"י, אותיות י"ה ואות ריש בגמטריא עצם, וכן הוא לשון הריון. וזה בחי' הולך על גחון, גחון הוא הבטן, ג"כ בגמטריא תשי"ו – אמצע התורה, ומי הולך על גחון – עובר במעי אמו. וזה מה שכתוב בקהלת (יא:ה) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמם בבטן המלאה וכו' ופירש הרי"ד עצמים קורא העברים, וכן פירש האבן עזרא ז"ל וענינו גוף הילוד טרם יולד, וקראו עצמים כי הם מוסדי הגוף, כי הבשר והעור כמו מלבוש. והמלאה היא ההרה. ויתכן שיהיה המלאה תאר לאשה, ותהיה מלת בטן סמוכה וכו' עיין שם. וכבר הביאו (ואביא לקמן) מהרי"ץ חיות שעל כרחך פירוש תשי"ו עצמות אין הכוונה לסתם אברים שהם רמ"ח, ולכן עולה יפה עם פירוש עצמים. [והנה בבטן, בגמטריא התש"ח שנת הקמת מדינת ישראל – ארץ ישראל בטיבור העולם, בא נראה מה יהיה כאשר תגיע התשפ"ט - המלאה]. ולכן עצמים, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא תשי"ו כל כל.

וזה מש"כ ויתרצצו הבנים בקרבה (תולדות כה:כב), ויתרצצו, עם הז' אותיות והכולל, בגמטריא עצמים. ובקרבה של רבקה – שכתוב בה (פסוק כד) וימלאו ימיה, בחי' המלאה, היו ממש השני בחי' של תשי"ו, של קדושה ושל בחי' כלב.

ולכן הגמרא הראה רעת הכלב דייקא באשר היא פוגעת את העובר על ידי מה שנובח, כדאיתא במסכת שבת (דף סג: בבא קמא פג.) ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא, נבח בה כלבא, איתעקר ולדה, אמר לה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה, אמרה ליה שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי, כבר נד ולד. (וי"ל זה לשון אחיזרי, זרא לשון חרב כנ"ל).

ולכן אנו מוזהרין, אל תטוש תורת אמך, תטו"ש ע"ה בגמטריא תשי"ו, שזה דייקא במעי האמא.

וזה שכר פרי הבטן (תהלים קכז:ג) שכר זו נגד שכר של היין – שאפרש לקמן, שהוא י' פעמים כל"ב, ועזי נפש כנ"ל. כי הבטן בגמטריא תשי"ו כנ"ל, ענין הוולדות במעיה.

ועוד מצאנו בשיר השירים (ז:ג) בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים, ערמת ע"ה בגמטריא אשתי. שמא תאמר הרי חסר ה' של העברת הקליפות, תלמוד לומר סוגה בשושנים, סוג ה' - בשושנים, עם הז' אותיות והכולל, בגמטריא תשי"ו.

והרי כל התשי"ו עצמות בחי' צלם אלקים שלם. והם מבחי' י"ה כנ"ל. ולכן: צלם י"ה ישראל, בגמטריא תשי"ו.

והנה במפרשים הביאו מספר אמרי נועם, ביאר הטעם שנקרא בשם 'עצמות' דקליפה, יען כי כחם על ידי קרי ח"ו הבא מצד הזכר לבד (וכבר הראו ש'קרי' במילואו קוף ריש יוד, בגמטריא תשי") שהוא מזריע הלובן, וממנו נולדו עצמות, כמאמר חז"ל (נדה לא.), ע"כ. ולפי כל מה שהבאתי, לא נראה כלל שזה תלוי רק בזכר. ומצינו בגמרא שותא דינוקא בשוקא מאבא ואמא, הרי השותא תלוי באב ואם. והרי עצם בגמטריא לאה במילואה, למד אלף הי. ואדרבה לזאת תיקרה קרי, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רכו – מה שהרשעים על פי רוב הם מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחי' נשמת ערב רב, ואמא דערב רב היא לילית שהיא מיללת תמיד, וכו' וכו' כי יניקתם מבחי' ועיני לאה רכות (בראשית כט), מבחי' קילקול הראות, בבחי' מארת חסר, כמ"ש (בראשית א) יהי מארת חסר דא לילת (ת"ז ת מד ד' עט:), וכו' עיין שם. וידוע שהיא המחטיא בני אדם בטומאת קרי ר"ל. וכן, יללה מארת, בגמטריא תשי"ו. והרי המילוי של לאה, מד לף י, עם החמש אותיות, וישראל, וחמש אותיותיו, והכולל, בגמטריא תשי"ו.

ולא זכיתי לבוא בסוד הדבר, אבל אולי י"ל שחשבון תשי"ו עצמות, אינו כחשבון רמ"ח, כי הם מבחינת לאה, ולאה מעולם לא היתה מחוברת בז"א, וכל הנסירה של לאה ביום ראשון של ראש השנה, מבואר בכוונות שזה רחל שלקחה מקום לאה, ולכן בנוגע לרחל, יש רמ"ח אחד בשבילה ובן זוגה, ושס"ה גידין לכל אחד, כמבואר בליקוטי תורה של האריז"ל, אבל לאה שאינה שייך לגופו ממש של ז"א, יתכן שלכן יש לה חשבון אחרת של שתי"ו ביניהם. ובפשטות אין זה עולה יפה עם מה שפירש הרי"ץ חיות שהוא לחשבון מ"ה ותרע"א, כי לכאורה תרע"א ברחל, ועכ"פ על כרחך גם בלאה יש תרע"א. ועל דרך זה, שבועה במלך עצמו, עצמות ממש של רמ"ח, ו'הנודר כאלו נודר בחיי המלך', עם הה' תיבות בגמטריא אשת"י ע"ה, בחינת בינה, שזה בחי' לאה. והיע"בתא.

ר"ש כתב שיעקב ביקש להביא ה' ל'אשתי' [וכן עיין בשיר השירים ב:ד הביאני 'אל בית היין ודגלו עלי אהבה', עם הכ"א אותיות בגמטריא אשת"י, שצריך לה'ביאני, וזה דייקא בבית היין ששייך להעצמות כנ"ל, וכן הביאני, אותיות הבא יין. ומיד אחריו כתיב, סמכוני באשישות, באש תשי"ו, וי"ל באש עם הג' אותיות בגמטריא אשה]. עיין בליקוטי מוהר"ן תורה לב, שכל זמן שלא נתונה לזווג היא אתקריאת נער בלה (זהר בא דף לח:), גימטריא ש"ך דינים, וכד אתתקנת לזווג אתקריאת נערה בה"א, שנמתקין הדינין על ידי ה' אלפין של אהיה שבבינה וכו' עיין שם שזה ענין הריקודין ופירש בזה מש"כ (בראשית בט) וישא יעקב את רגליו, והרי וישא, האלף מתחלף לת' בא"ת ב"ש, והרי תשי"ו, ומסיים שם ז"ל וזה דאיתא במדרש (בראשית ע) כשנשא יעקב את לאה, בשעה שהיו מרקדין היו מזמרין היא ליא, לרמז ליעקב הא לאה (זהר ויצא קנד), היינו כי לאה היא עלמא דאתכסיא, שהוא בחינת לב וכו' ומשם המתוק של הדינים כשממשיכין ה"א מהלב, וזה הא לאה, שצריך להמשיך מלאה האלפין כדי להמתיק ולתקן את הכל וכו', ע"כ.

דוד המלך, מגזע כלב ומרים, ביקש (תהלים כז:ד) שבתי בבית ה' וכו'. בבית, זה ב' פעמים בית – ד', בחי' הד' קליפות. ד' עם שבתי בגמטריא שתי"ו. ואע"פ שיכולים לדרוש 'שבתי' בפני עצמו [וכמו שאמר עזרא (פרק ט) בשת"י ונכלמתי], עם הד' אותיות, ככה זה עדיף, כי שבתי בגמטריא אשתי ע"ה, כי הוא כבר התחיל התיקון, רק היה צריך להשלים עוד ד'.

וכן דוד המלך אמר (תהלים עג:כב) ואני קרבת אלקים לי טוב שתי באדנ"י אלקים (הוי"ה בניקוד אלקים) מחסי לספר כל מלאכותיך. ואני, זה דוד, בגמטריא י"ד, עם קרב"ת, בגמטריא שתי"ו. קרבת דייקא כנ"ל בענין בטנה של רבקה. לי טוב. לי' הוא טוב, כי דוד בקש, רפאה נפשי, רפאה נפש י', רפאה נפש בגמטריא שתי"ו. שתי באדנ"י הוי"ה, בחי' שתי"ו כמו שפירש הרי"ץ חיות, כי הלוא רמ"ח אברים של עצמות יש, ועל כרחך השתי"ו עצמות בחינה אחרת, וכתב שהוא שם אדנ"י במילואו אלף-דלת-נון-יוד בגמטריא תרע"א, עם שם הוי"ה במילוי מ"ה. (רק בדרך כלל הוי"ה בניקוד אלקים אינו מרמז לשם מ"ה). וזה לספר, כמו שפירשו הבאתיו למעלה, שצריכים להאיר ולספר השתי"ו.

ולכן אנו מתפללים בשמונה עשרה וכסא דוד מהרה לתוכה תכין, מהרה לתוכה, בגמטריא אשתי. וצריכים להוסיף לה ה', וכן צריכים להוסיף ה' לתכין שתהיה בגמטריא 'תהלים', וזה על ידי כסא דוד, כסא שלם, עם ו"ה, שני פעמים ה' עם הכולל.

חז"ל אמרו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. 'אלא למה שבו בקנקן' בגמטריא שתי"ו עם הכולל.

בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשתיו (ישעיה כד:ט). ישתו, לשתי"ו. שכר בגמטריא י' פעמים כלב, ובגמטריא עזי נפש, עם הב' תיבות והכולל. כי היין מזיק או מקיים העצמות, עיין במסכת נדה כד: תניא אבא שאול אומר, קובר מתים הייתי, והייתי מסתכל בעצמות של מתים, השותה יין חי עצמותיו שרופים, מזוג (-במים יותר מהראוי), עצמותיו סכויין (-שחורין), כראוי, עצמותיו משוחים. וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו עצמותיו שרופין. אכילתו מרובה משתייתו, עצמותיו סכויין, כראוי, עצמותיו משוחין, ע"כ. משוחין בחי' וכשמן בעצמותיו (תהלים קט:יח), וזה בחי' ושמועה טובה תדשן עצם (משלי טו כנ"ל בתורה נ).

והנה אחריו כתיב (כד:יא) צוחה על היין בחוצות, ופירש ספר אהל יעקב (שמות) היינו שהגזלן שותה יין בשמחה, על דרך מאמר 'ויין ענושים ישתו' (עמוס ב:ח), והנגזל עומד כנגדו בקול צוחה ויללה, עיין שם. הרי זה בחי' הכלבים עזי נפש.

ובקדושה כתיב (בראשית כז:כה) ויבא לו יין וישת.

 

והנה עוד יש להבין בענין שתי"ו שהוא לשון דיבור, כמו שכתוב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, ובגמרא שותא דינוקא בשוקא מאבא ואמא, ואתי שפיר כמו שפרשנו למעלה שמדובר מבחי' י"ה של המוחין, בחינת אבא ואמא. ואיתא בספר חרדים ולפעמים יתגלגל בעל לשון הרע בכלב. וכן מצינו שהקול של אדם נמשל לנביחת הכלב, במסכת שבת קנב. כלבוהי לא נבחין, פירוש רש"י קולי אינו נשמע, ע"כ. ובסוף פרק ג' של מסכת נדה לא: מפני מה קולה של אשה ערב וכו' ממקום שנבראת ופרש"י עצם כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע, ע"כ.

שוב מצאתי בספר גלגולי נשמות ז"ל גחזי ושלשה בניו הם ארבעה מצרעים, והם ענק ושלשה בניו אחימן ששי תלמי, ע"כ [ועיין בזוהר פרשת שלח קנט. תאנא אחימן ששי ותלמי ממאן נפקו, זרעא הוו מאינו נפילין דאפילו לון קב"ה בארעא וכו' וכו' אנשי השם אחימן ששי ותלמי, עיין שם, דהיינו שהם מצאצאי עז"א ועזא"ל שמבואר בזוהר בראשית כג. שקטרגו שלא לברוא את האדם משום שעתיד למחטי קמך באתתא דיליה, ובסוף הם בעצמם נפלו בזה. ובפירוש הרמ"ז שם כבר נתן סימן לשלוש אלו, נפל אש"ת בל חזו שמש עיין שם, נמצא שהר"ש לא חידש את הסימן של אשתי – רק הי' של ילידי. ונמצא שענינם מאדם קשור ללשון הרע, ביאת הארץ, ואשת. ולהלן שם בזוהר דף קס. יש ענין אחר באלו הג'. ובביאור הגר"א לספרא דצניעות ה:ח כתב שבעולם הבריאה שהוא עולם הפירוד, נבראו ארבע חיות הקודש, שהם ארבעה ראשים לכל העולמות, וכנגדם הם ארבעה נפילים דקליפה, שהם גם כן ארבעה ראשים בעולם הזה, והם שורש ארבעת הענקים הנקראים אחימן ששי ותלמי יחד עם אביהם]. ולכאורה הן הם הקליפות שצריכים להעביר מן העולם על ידי הבאת הה' לאשתי. וכלב שהורישם, אשתו מרים, היתה מצורעה ז' ימים.

והנה בכתבי האריז"ל מבואר שצרעת בא כאשר המוחין דאימא מאירים בנקבה, קודם שיכנסו מוחין דאבא בז"א, אז יש אל החיצונים אחיזה בהארתה היוצאת לחוץ (שער הפסוקים ובעוד מקומות). ולפי זה לכאורה ענין 'ואבואה אליה' אביא עוד ה', אביא – אותיות אבא שהוא י'. הוא שמביא הה' הזאת שעל ידו אין אחיזה לחיצונים.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

י"ב שבטים מרחל ולאה

 ב"ה

רחל ולאה ידעו שעתיד לצאת מהם י"ב שבטים וכו'. כי שמותיהן במילאוי: ריש חית למד למד אלף הי, בגמטריא מאה פעמים 12, עם עוד ב' שזה שמותיהן בעצמן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Another video demonetized by youtube because not everyone would approve

https://rumble.com/v4px0ix-you-cant-kill-our-people-youtube-doesnt-agree-so-they-banned-this-video-a-n.html

One captive

HH according to the media, Iran's attack on Israel earned them only one injured Bedouin girl.

In Numbers 21:1 Amulaik attacked Israel and took a captive, Rashi, from our Sages says it was only 1 maidservant.

Maybe this girl is her gilgul...

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

חג העצמות

ב"ה 

רמז לחג העצמות במגילת קהלת יא:ה

כעצמים בבטן המלאה, בבטן בגמטריא התש"ח! ויש לי על זה תורה שלמה בסוד כל הולך על גחון, ואכמ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חסד ואמת

ב"ה יש דיבור של סבא: יש חסד חסד חסד, ויש אמת אמת אמת.

ויתכן בזה, ח חס חסד בגמטריא נחמן. א אמ אמת בגמטריא נחמן מברסלב ע"ה.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

בבא מציעא - דף יומי התחיל היום פרק הזהב

 ב"ה

מד. פרק ד

משנה הזהב קונה את הכסף וכו'. עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה כג – על פי הדברים האלה יבין המשכיל לפרש כלא סגיא דהזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה וכו' הנחשת קונה וכו'. והכלל מה שהוא מטבע ויוצא, חשוב מעות, עין שם כל הסגיא. וסגיא (מה:) אי מעות נקנה בחליפין. וסגיא (קידושין כח.) דכל הנעשה דמים באחר. הכל יבאר למשכיל על פי התורה הזאת עם עוד קצת הקדמות, עכ"ל.

ועיין בליקוטי הלכות יורה דעה א, הכשר כלים א:א עקר בחינת תאות ממון הוא חזק ביותר בהממון בעצמו שהן המטבעות וכו' וכו' מלבש שם בחינת הפנים, בחינת גונין עילאין פני הקדשה, בחינת פני העיר, תקון המטבע. וכן שם וכו' וכו' אחיזת הסטרא אחרא ביותר מאד, שזהו בחינת תאות ממון וכו' אנפין חשוכין. וזה בחינת מה שהעבודה זרה של כל אמה ואמה חקוקה על המטבע שלהם, כם שם נאחזין בחינת השבעים אנפין חשוכין, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הצום של אסתר

 ב"ה

מגילת אסתר

ד:טז לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַי וְאַל-תֹּאכְל֨וּ וְאַל-תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם-אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל-הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי.

עמש"פ בחלק ד' ערך אדר – ז' אדר – פורים.

אצום כן. לכאורה כיון שהיא המלכה אין נערותיה נחשבים חוץ ממנה, ולכן אמרה אצום לשון יחיד. פעם שאלתי את דודי יצחק סאלאוויציק שלכאורה הול"ל נצום כן, וכמעט תוך כדי דיבור ענה לי ש"כן" בגמטריא שבעים, כי כולם צמו שלשה ימים שהם ע"ב שעות, ואילו אסתר לא היתה יכולה להשלים את יום השלישי כי היתה צריכה לבוא לפני המלך, ולכן דייק אצום כן, כי היא צמה רק שבעים שעות. והנה מזה הסיפור שלא צמה אותם שתי שעות נולדה מגילה ארוכה. ואילו סבא ישראל לא צם, ואכל בתחילת י"ז תמוז, ומזה זכה להפתק הקדוש.

עוד יש לפרש כעין מה שפירש ר' שמשון מאוסטרופוליא עה"פ אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, אכן ראשי תיבות אריה כרוב נשר, ואנכי זה אדם שהוא ציור ודיוקן יעקב אבינו. וכן כאן כתיב 'גם אני' ראשי תיבות של ג' פינות של המרכבה, גבריאל, מיכאל, אוריאל-נוריאל (זוהר פקודי רנד: שהם אחד), ועל ראשינו – י' שכינת א-ל. וחסר ר' – רפאל. וכן הא' של אצום, עם האותיות כן, ראשי תיבות של ג' פינות כנ"ל, אריה כרוב נשר. חסר אדם. והרי רפאל גמטריא איש. ובספר מעולפת ספירים מביא מהזוהר במדבר קנד. הדגל הד' אדם (-מהד' חיות הנ"ל), רפאל לצד מערב, עמו יש רפואה (-ועיין בתיקוני זוהר תיקון סח, ובספר פליאה, דרכים אחרים בזה), ע"כ, והרי בצד מערב חנו בנימין שבטה של מרדכי ואסתר, וכן חז"ל אמרו שכינה במערה, ותלבש אסתר מלכות מבחינת השכינה. והרי שבשני הסדרים של המרכבה, של החיות של המלאכים, אסתר השמיטה צד מערב, שבאתה היא בעצמה להשלימו.

ובכן אבוא, ובכן, אותיות נבוך. היינו הפוך מנבוך, כמו נגע הפוך מענג, כתר הפוך מכרת (ספר יצירה), ובכן צדיקים יראו וישמחו. אבל, אשר לא כדת, 'אשר' גם כן אותיות 'ראש', אבל בזאת לא תהיה ראש, אלא יצא אשור, וכן, 'וכאשר', היה אמור להיות כתר ראש, אבל בזאת, אבדתי אבדתי, כי אבדה את מרדכי, בחי' מור ראש, ראשה.

וצומו בגמטריא נחמן. גם אני, עם הה' אותיות, בגמטריא נ נח ע"ה.

הראשי תיבות של: כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי, בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של: בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים, בגמטריא נון חית מם נון. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים לילה ויום גם, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. הראשי תיבות של: תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני בגמטריא רבינו נחמן מברסלב.

הסופי תיבות של: כנוס את כל ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של:  תשתו שלשת ימים לילה ויום, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: אל המלך אשר לא כדת, בגמטריא נון נון חית ע"ה. הסופי תיבות של: המלך אשר לא כדת וכאשר, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הגעגועים של הצדיק עד שמקבל פרנסה וזוכה לאור צחצחות

 ב"ה

שיחות הר"ן כד

מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד. – עיין שם המשל באריכות - - ואז הנמשל ז"ל וכן הצדיק שהוא בן להשם יתברך, ומחמת מסך המבדיל נתרחק מאביו יתברך. ויש געגועים כביכול לשם יתברך וכן להצדיק לחזר ולהתקרב להשם יתברך. ובתוך שהם מתקרבים זה לזה עד שהגיעו סמוכים זה לזה ואין ביניהם רק הרחק מעט כנ"ל. והבינו שלגדל הגעגועים אי אפשר לסבל עוד והסכימו להשליך הגעגועים מדעתם. כי הוא יתברך אמר: האם אין לו רק עסק זה? הלא יש לו כמה וכמה עולמות וכו'?! וכן הצדיק אמר בדעתו: וכי אין לו רק זאת? (דהינו געגועים הנ"ל) הלא יש כמה עובדות אחרות שצריך לעשות כגון ציצית ותפלין ושאר מצוות?! והסכימו להעביר הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא איש ישראלי אחד עם עגלה. והביא להצדיק פרנסה ועל ידי זה קרבו והביאו אליו יתברך. (מד) כי "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג כה) וזה בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיה נ"ח יא). ונמצא שהצדיק הגדול האמתי זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות (מד) ועל ידי אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל ועל ידי זה נתקרב הצדיק להשם יתברך. נמצא כמה וכמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק האמתי שעל ידי זה הוא מביא ומקרב את הצדיק להשם יתברך כנ"ל, עכ"ל.

בליקוטי מוהר"ן עו מבואר שגם צמאון להשם יתברך אינו מושלם, ושאלנו שם אם כל כיסופים של קדושה וגעגועים וכו' בכלל, כי יש לחלק עיין שם. והנה כאן יש משמעות שגם געגועים של קדושה יש להגביל, ויתכן שזה רק בשביל שהוא במצב של התרחקות. ומבואר בתורה עו שהצדיק יודע איך להביא את העבודה לתוך הגבול והזמן, שלא יהיה צמאון. וכאן הצדיק לא מצליח, מחמת התרחקותו לכאורה, ועם כל זה הוא שומר עצמו שלא יהיה בבחי' צמאון, ועוזב את הגעגועים.

והנה הצדיק עוזב קצת את הגעגועים לעסוק בשאר תורה ומצות (-קצת דומה למה שרבינו אמר בענין הבטחון, שמי שאינו במדרגה כל כך לזה, וילך בלי פרנסה ורק סומך על בטחון, הרי זה יתפוס כל מחשבתו, ועדיף שיתפרנס ולעסוק בכל התורה ומצותיה), אף על פי שלכאורה גם בעסק קיום התורה והמצות יש כיסופים וגעגועים, אבל על כל פנים אינו מרוכז בהם.

ואז בא מישהו ומפרנס את הצדיק ומביאו להשם יתברך וזוכה לבחי' השביע בצחצחות, שהוא בחי' למעלה מסתם כיסופים ורצונות. בחי' שאי אפשר להבין במוחין של עולם הזה.

וכל זה עולה יפה למה שביארנו בתורה עו שזה מסגולת הצדיק אמת בבחינת בית המקדש, שמביאים שם הרצונות אפילו של צמאון, ומקבלים שם כיוון שמכניס אותם לתוך הגבול והזמן. וזה הענין שהאדם שבא ונתן ממון להצדיק, זה בחי' המתנדבים לבית המקדש, וכיון שהוקם הכל יבוא על שלום.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לשמור על הכסף

ב"ה

בבא מציעא

כא. כדרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה.

מב. מאי הוה ליה למיעבד, אמר רבא א"ר יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורין יהיו בידך, ע"כ.

עיין חיי מוהר"ן תקמז: ואמר על עצמו שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון. ובכל עת שנזדמן שאחד מאנשי שלומנו נאבד אצלו איזה סך ממון בדרך, והיו באים בקבלנא לפניו, היה מבזה ומוכיח אותו מאד על זה על שלא נזדרז בשמירתו יפה, ע"כ.

הנה בגמרא מבואר שמן הסתם כל אדם עושה כמו שרבינו היה עושה. אלא שמאיזה טעם, כמה אנשים הפסיקו בזה, ולכאורה זה כאילו מטעם אמונה ובטחון ולא להיות חושב על ממון. ועל זה רבינו אמר שאלו חשבונות של שטות, ובודאי יש לאדם לנהוג כסתמא דגמרא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סעודה שניה שעשתה אסתר

 ב"ה

במגילת אסתר פרק ו-ז אסתר בקשה מאחשווירוש לבוא לעוד סעודה שניה ורק אז סיפרה לו מגמתה. ובעולם אומרים שכיון שראתה שמחת המן בסעודה הראשונה, ידעה שלא יוכל אז להפילו. וקצת דחוק לתלות שום חשיבות בשמחת רשע כמותו. והרי אגגי הלך מעדנות כאשר שמואל שסף אותו.

ויש לפרש אחרת. שהגאולה בא מתוך שמחה, ואסתר אז היתה בבחינת כאשר אבדתי אבדתי, ולכן בקשה עוד סעודה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סתימת דרכי הצדיקים

 ב"ה

פרשת שמיני

י:ג ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר י' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן.

משה אל בגמטריא רבינו נ נח. אשר דבר, עם הב' תיבות בגמטריא נון חית מם נון.

רש"י כז"ל הוא אשר דבר וגו', היכן דבר, ונועדתי וכו' וכו', אמר משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ א:כג, ויקרא רבה יב:ב), עכ"ל. והדבר פלא, כי לעיל ט:כג פירש רש"י ז"ל דבר אחר, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, אמר לו למשה, משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, עכ"ל, ואילו לפי דבר רש"י כאן, כאשר אהרן קבל לפני משה, וכאשר משה נכנס עמו – באמת משה רבינו היה חושש שבאותו זמן השם יתברך ימית אחד מהם, ועיין שם בהמשך של רש"י שמשה רבינו אמר להם לישראל, אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם – ובו ברגע שאמר את זה, היה חושב שאולי ימיתהו השם על המקום. והוא פלא.

רש"י כז"ל עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, עכ"ל. ויש לעיין אם הם למעלה מששים רבוא המבואר בבני משה בליקוטי מוהר"ן רעג. [ואם נדחוק לפרש שמה שמשה רבינו אמר ממני, כולל בניו, אם כן יצא לכאורה שנדב ואביהוא היו יותר גדולים מהם (ובברייתא שהביא רש"י שמות לד:לב כיצד סדר משנה, לא הזכיר בני משה וגם לא הזכיר נדב ואביהו). אכן הפשטות שבני משה רבו למעלה מכולם, וכן לפי מה שרבינו גילה בתורה רעג, לכאורה אפילו קדושת קודש הקדשים לא היה מעכב אצלם כלל]. ולכאורה כאן רואים עוד הפעם שבני משה בכלל לא מן החשבון.

רש"י ד"ה בקרבי, בבחירי, ע"כ. לכאורה זה כלל יסודי, שאלו שמתקרבים, הם הנבחרים (ואם כן הרי זה כמו שאומרים בעולם שעם הנבחר, הוא העם שבחר בהשם יתברך). אלא שיש לדחות, שבקרבי זה גם כן מצד השם יתברך, שהוא יתברך קרבם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

סודות של דברי רבי נתן

 ב"ה

[ג' קטעים הראשונים כבר פרסמתי, ועכשיו באתי להוסיף בעזה"י]

בספר ניצוצי שמשון פרשת לך לך הביא מספר קרניים (מאמר ו) טבת הוא סוד הטובה. והמת בו נדבק בשכינה הנקראת אתי, כמו שמוכח מפסוק גדלו לה' אתי. וכו' עיין שם כל המאמר ופירושו של ר' שמשון מאוסטרופוליא.

ודבר זה יפה התקיים אצל רבי נתן שנפטר בעשרה בטבת, והוא הגבר שהדפיס את ליקוטי מוהר"ן קמא ותנינא, שיש בהם תי"א תורות.

ובזה מה נמלצו לפה מה שמובא ששאלו את מוהרנ"ת מה יעשה אם כאשר יגיע לבית דין של מעלה יפסקו לו גיהנם? ואמר שהוא יתחיל ללמוד תורה מליקוטי מוהר"ן ויבואו כל הצדיקים, וממילא יתהפך להיות גן עדן. (ועייין בפרק נ נח מציל גיהנם שמצאתי כעי"ז מר' ברוך).

עד כאן כבר פרסמתי - מכאן והלאה חדש בס"ד

ועוד י"ל בזה עוד דיבור של רבי נתן שסיפרו לפניו שר' שמאול אייזיק היה אומר על עצמו, אם אומר היום שמע ישראל [באותה כוונה] כמו אתמול, הייתי מניח עצמי וכו', ואמר על זה: אותו רבינו ז"ל הדריך על חודו של חרב ועמד בזה, אנו אחרת קבלנו מרבינו ז"ל, אם לא מתפללים ביום כיפור מתפללים בשם ה' (היינו מחרת יום כיפור הנקראת שם ה' כמובא בליקוטי מוהר"ן), ע"כ (סיפורי ר' משה גלידמאן, שיח שרפי קודש ג- קעג). הרי שרבי נתן תפס לדוגמא את תפילה יום כיפור, שעליה נאמר 'בזאת יבוא אהרן', בזאת בגמטריא ת"י. ובכל כתבי הקבלה, בזאת היא השכינה. אז שמא תאמר ח"ו מי שלא זכה בזא"ת אבד תקותו, על זה יש מחרת יום כיפור – המספר שאחריו – את"י, בשם השם דייקא, ששמו יתברך משותף בשם הצדיק. והנה ביום כיפור הכהן גדול היה מתודה על השעיר החי את כל עונות בני ישראל ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה (ויקרא טז:כא). ופירש רש"י איש אתי, המוכן לכך מיום אתמול (יומא סו:), ע"כ. וי"ל שכמו שמצותו להכין למחרת, כן עבודתו ביום הכיפור יצא לו להשלים למחרת.

דהנה ביום כיפור כמה עבודות, הרואה את זה לא ראה את זה, ולא מפני שאינו רשאי, אלא שהיתה דרך רחוקה, ומלאכת שניהן שוה כאחת (משנה ז:ב, ועיין בתוספות יום טוב שהביא את הגמרא, כי המשלח מעיקרא משמע עיין שם), ובודאי זה שיצא עם השעיר לא היה רואה שאר עבודת היום, כי התרחק וישב לו תחת סכה אחרונה עד שתחשך (משנה ו:ו), והרי האיש עתי, נתפס בעבודתו, ומה יעשה, יש לו למחרת שם ה', אתי.

ותראה נפלאות איך שזה רמוז בפסוק (שמות כב:כא) אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. אם ענה תענה, בחי' יום כיפור, ויש כיתות כיתות כנ"ל כל אחד עוסק בעבודתו, כי אם צעק יצעק, בחי' איש עתי שהביא את השעיר לצוק (-ומנין שבצוק ת"ל גזירה, יומא סז:), וזה לשון 'יצעק' בגמטריא ריס, ומרמז עוד באותיותיו, קו"ף בגמטריא מקום, י' סוכות ע'שו בצ' ריס, כמבואר במסכת יומא ריש סז.. שמע, בגמטריא ת"י שהוא השמיעה של יום כיפור בזא"ת, אשמ"ע בגמטריא את"י שהוא שהתפילה של שם השם למחרת יום כיפור.

וזה מה שפרעה אמר (שמות ה:ב) מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. אשמ"ע תי"א כנ"ל, והסופי תיבות של 'לא ידעתי את' – את"י, כי כיון שלא ידע את שם ה', הרי נמנע ממנו השמיע של מחרת יום הכיפורים בחי' את"י. הסופי תיבות של: וגם את, מ"ת, ועם הח' של אשלח, חסר רק אות ר' לעשות 'מחרת', וזה תיבות:ישראל לא, יש את הר', ונשאר ישאלאל, בגמטריא השם הוי"ה ע"ה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

קוץ ודרדר

 ב"ה

בראשית ג:יח וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַ לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֖ אֶת-עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה.

קוץ ודרדר, עיין לעיל ג:ז ע"ה בגמטריא חגרת. ועיין בנצוצי שמעון, ענין של קוצו של יוד של אחד. ועי' בפירוש רי"ד על ישעיה כב:יח דור הוא דבר עגיל שזורקין אותו והוא מתעגל לכאן ולכאן ומסבב, ודומה לו וקוץ ודרדר, שהוא קוץ עגיל המתעגל ברוח כמו וכגלגל לפני סופה, ע"כ. ולפי נוסח אחד בספר יצירה, ד' ור' שניהם הם קוים באמצע השיעור קומה. ד' – מדעת לתפארת, ר' – מתפארת ליסוד. (ות' מיסוד למלכות), והרי קוץ, לשון קצה, ודרדר, הוא הקו האמצעי.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמע ישראל

 ב"ה

ישראל בגמטריא צ' ישמעאל, דהיינו צ' יותר מישמעאל. והענין כי אנחנו אומרים כמה וכמה פעמים בכל יום, שמע ישראל, מקבלים עול מלכות שמים ומיחדים שם השם על דעת ישראל, על דעת הצדיק. וכמו שביאר ר' נתן. אבל אצל ישמעאל, שגם כן מאמינים שהשם אחד, אין להם צדיק, וכל אחד מקבל לעצמו, וכיון שדעתן קלות, יוצא להם להגיד ח"ו אללה עכבר, לפי קטנות שכלם. אבל אנחנו מקבלים כפי דעת הצדיק שיודע קצת מגדולת הבורא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דרוש אשר פריו יתן בעתו זיווג בליל שבת מבטלת מחלת

 ב"ה

בחידושים של ר' שמשמון אוסטרופוליא הביא לפרש מה שכתוב (תהלים א:ג) אשר פריו יתן בעתו, ואמרו חז"ל (כתובות סב:) זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. 'בעתו' – 'בעת ו' (בחצות), ומבטל כח מחלת בת ישמעאל. והאריך כדרכו לפרש ענין מחלת על פי שאלת עשו איך מעשרין מלח ותבן, אבל לא סיים לפרש איך זה קשור לעונה בליל שבת בחצות.

ונראה לפרש בדרך אחר. מחלת הוא ענין מצות חלה. כי לא רק שהאותיות הפנימיות הם 'חל'ה, גם האותיות החיצוניות, ת"מ – חסר הח', הם בגמטריא תל"ב ביצים שהם איפה, שעשירית ממנו – עומר - חייב חלה. וכן מ"ח, שהנחתום לוקח אחד ממ"ח לחלה, ל"ת – למד תיו ועם הח' בגמטריא נחתם. והנה המן אכלו עד באם אל ארץ נושבת (שמות טז:לה), ומיד בכניסתם לארץ ישראל נתחייבו במצות חלה, כמו שפירש רש"י (במדבר טו:יח) בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה וכו'.

והנה יצחק אבינו היה נוטה לצאת מארץ ישראל מפני הרעב, והקב"ה צוה אותו לא לצאת, והרי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה (קידושין לט), וניתן לומר שזה כאילו הוא נכנס לארץ ישראל. והנה השם יתברך אמר לו (תולדות כו:ב) אל תרד מצרימה. התיבה 'אל' עם הראשי תיבות של תרד מצרימה, אותיות מאלת, ובחילוף הא' לאות ח', באותיות הגרון אחה"ע, הרי מחלת. 'גור בארץ הזאת' (כו:ג), גור לשון תנור (דברים א:טז ובין גרו, אפילו בין תנור לכיריים, רש"י סנהדרין ז:), שמצרף לחלה, שהוא כתרומת גרן (במדבר טו:כ). ויצחק אמר על רבקה, אחתי, הא' מתחלף לאות ל', באותיות א"ל ב"ם, ואות י' מתחלף לאות מ' בא"ת ב"ש, הרי: מחלת. וכן מחלת עצמה אינה נקראת אלא על שם שהיא אחותו של נביות (סוף תולדות כח:ט, ומזה אנו למדים שישמעאל נפטר באותו זמן, עיין ברש"י. וי"ל שזה לשון מחלת, לשון סגינהור, כי מחול הוא היפוך מספד, כמו שכתוב, הפכת מספדי למחול לי). כי כאשר יצחק שלח את יעקב לקחת לו אשה בחוץ לארץ, עשו לקח את מחלת. שבא להראות לאביו שהוא הולך בעקבותיו לא לצאת מארץ ישראל, בחי' אל תרד מצרימה כנ"ל.

והנה כתיב (תולדות כו:ח) ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ופרשו המפרשים שזה ראיה על ידי אסטרולגיא וכישוף. וקשה, הלוא יצחק למעלה מכל זה, ובפרט אחר שכבר הולידה רבקה שהיתה עקרה לגמרי. והשאלה השניה יתרץ את זה, כי הלוא קיימא לן שאכסנאי אסור בתשמיש המטה, וגם אסור לשמש ברעב. אלא ע"כ צריך לומר שיצחק רצה להראות בעלות על המקום, ויצא מקללה לברכה, ולא מנע מהכוחות שלהם לראות שהוא מחזיק כבעלים.

וזה מש"כ (כו:יב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. בשנה ההוא בחי' בעתו, בשנה ההיא (-יש אם למקרא, דאילו בתורה כתיב ההוא) בגמטריא בעתו. ויזרע יצחק – וי"ז בגמטריא כ"ג, כי חלה לוקחים אחד מכ"ד, הרי נשאר כ"ג. והחלק הכ"ד: רע-יצחק, בגמטריא מחלת, בחי' חלה כנ"ל.

וזה ענין חצות לילה, כי היום ולילה הם כ"ד שעות, וחלה היא א' מכ"ד, וזו שעה של חצות, היא בחי' חלה. (ובפיוט ויהי בחצי הלילה, כתוב שאלקים בא בחלום לאבימלך בחצות לילה, וזו היתה כאשר לקח את שרה. וכן השמדת צבא סיסרא – 'טיסת נגיד חרשת סלי"ת בכוכבי לילה', כאשר אמו היתה משקיפה בעד האשנב, וכתבו המפרשים שזה אותו בחי' מה שכתוב אצל אבימלך, וישקף, שקף בגמטריא מחלת, עם ב' כוללים. ואצלה כתוב מדוע בושש, שהוא שעה ו').

וידענו שרבקה היתה מכינה לחם, וברכה מצויה בעיסה (רש"י בראשית כד – אכן ראיתי מי שהעיר שלא מצא שום מקור שזה ענין שהיו טריות מערב שבת עד ערב שבת, רק מקורות אחרונים לפרש בענין שביעה במעט, ובמסכת סוטה מח: רש"י מפרש ברכה מצויה שהיו תפוחות וכו'), ובודאי היתה מאפה בערב שבת כמובא ברמ"א (הלכות שבת רמב) נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), והוא מכבוד שבת ויו"ט ואין לשנות, ע"כ ובביאור הלכה ויש לזה רמז בכתוב והיה ביום הששי והכינו וכו' וכו' והמגן אברהם הביא שכן היה המנהג גם בזמן הגמרא. ויש בזה עוד טעם, כדי לקיים מצות חלה לפי שאיבדה את אדם הראשון שהיה חלתו של עולם שנברא בערב שבת.

ונתחייבו חלה כאשר הגיעו לארץ נושבת, ליל שבת בגמטריא זו נושבת ע"ה. אי נמי, נושבת, נ-ו-שבת. נ' בחי' זיווג, כי נוני הים מרמזים על פריה ורביה, ו' שעות תוך שבת – חצות לילה - שבת.

הרי מצינו ענין חלה אצל יצחק דייקא בליל שבת (היינו אכילתה, כי הפרשתה תהיה בערב שבת, אבל העיקר הוא אכילתה) בחצות. והלחם בחי' זווג. ויתקן בחי' מחלת שהיא בחי' חלה.

והנה המפרשים על פירוש ר' שמשון הנ"ל הביאו בענין הזיווג דליל שבת שמבטל ד' גליות של ד' מלכיות הרמוזים במלת 'באפי' וגם הוא רמז בראשי תיבות של אשר פריו יתן בעתו. והנה כתוב אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, מנחת, בחילוף אות נ' באות ל', באותיות דטלנ"ת של הלשון, אותיות מחלת. והרי זה ענין של כניסה לארץ ישראל כנ"ל. וכן באפי, בחי' איפה, ב'יצים באיפה, שהוא רמוז במחלת – תל"ב ביצים כנ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן תורה עו - להנצל מהצמאון ולזכות לראיה

 ב"ה

תורה עו

עמש"כ בספר ישעיה עה"פ ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (יז:ז).

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל. והנה דבר זה למדו חכמי האומות לאחרונה בקוונטם פיזקס, חכם בשם הייזינברג, כנראה היה או היה צריך להיות חסיד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן.

The Heisenberg Uncertainty Principle says that something exists in all possible states until it is observed.

אכן עיין לקמן שרבינו כותב, כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, שמשמע שרק הסתכלות בבטחון עושה כלי, ולא כל הסתכלות בעלמא. כי יתכן על פי תורה מט, שלב איש ישראלי הוא עד בלי סוף עיין שם, וידוע שהראות מקורו מהלב כמבואר במקומו, וכמה פסוקים מעידים על הראות שהוא אין סופי, וכמו שכתוב (קהלת א:ז) לא תשבע עין לראות. ולכן יתכן שרק הסתכלות של בטחון, שקובע לעצמו שהישועה כבר סגור, וזה כבר ראיה בבחינת גבול וזמן, ולכן עושה גבול וזמן. אבל בלי הבטחון, ההסתכלות לא יעשה מה שאין לה בעצמה.

וכן מי שיש לו צמאון (-יש שמערבים הדברים, שהצמא הוא כמו הבוטח, ואינו מוכרח כלל), אינו יכול לעשות גבול וזמן, רק על ידי התקרבות להצדיק או לבוא לבית המקדש והתחדשות המוחין כמבואר לקמן.

הפרפראות לחכמה הציע שני דרכים להבין פעולת הראיה שעושה כלי, ולפי שניהם זה רק על ידי האור חוזר, ולא כפי שצדדי לעיל שרק על ידי האור ישר כבר עושה כלי.

בפירוש הראשון פירש ז"ל על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו, ע"כ. ולכאורה לא דק במה שכתב שהאדם מסתכל אל ההשפעה שרוצה, כי דברי רבינו ברור מללו, וכתב שהאדם בוטח בה', לבד - נקי. ובהסתכלותו אל ה' נעשה גבול וזמן להשפע. ויתכן בזה שעל ידי האור ישר בלבד, כבר פועל לעשות גבול להשפע. ומדברי הפרפראות משמע שהבין שהשפע יורד דרך האור חוזר, וגם זה צריך עיון מה הכריחו לזה, כי אפילו אם נאמר שצריכים האור חוזר כדי לעשות הגבול וזמן, זה רק הכשיר השפע שיבא, אבל יבוא באורחות ושבילין שלו. ומצינו לשון מזון אצל ראית העינים, ובפרט בראית השכינה, אבל זה בשפע רוחני השייך לעינים, אבל בהשפע גשמי מי יאמר ויכריח כן, וצריך עיון.

ולפי דברינו הסתכלות עושה כלי, מה שלא היה גבול וזמן, עושה גבול וזמן, אבל שפע שכבר נכנס לתהליך של הגבול וזמן, מי יאמר שיפעול עוד בזה. והרי לכאורה עולמות של עשיה ויצירה (- חוץ מפנימיות נשמת יצירה שכבר אלקות) הם בתוך הזמן. ויתכן שמסתכל בהשם יתברך, אבל הסתכלותו אינו מגיע רק לעולמות של עשיה ויצירה, ואיפה שזה מגיע, משם עושה כלי. כיון שזה סוף הבטתו יש הכאה בין הראיה להאמונה. וכל זה צריך עיון.

והרי לפי הפרפראות האדם בבטחון שלו ממש משיג איזה השגה שהוא הכאת האור ישר בו, שחוזר אליו.

והנה אפילו נבואת משה באצילות, דאיהו וגרמי חד, על כל פנים משה הוא נברא, ועל כרחך ראיתו יעשה כלי, אבל אם נאמר שצריך אור חוזר, והרי משה ניבא בבחי' לא יראני, שאין לנו השגה כלל בזה ורק נידון בשטחי שלכאורה אין אור חוזר בראיתו (-אכן גם היה לו נבואה של תמונת ה' יביט, אבל כאן דנין על נבואתו של לא יראני), אולי לא היה עושה כלי. ואולי זה מעליותא של נבואת משה בזה הדבר.

בפירוש השני כז"ל בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן, עכ"ל, ולכאורה פירוש זה עולה יפה בענין סוד 'יראה' עם צירי, של מצות עלית הרגל, להצטייר בעין של מעלה.

 

ודע, שהסתכלות עושה כלי, דהינו גבול וזמן. כי מקדם ראותו הדבר, הוא בלא גבול. וכשרואה הדבר, נעשה לו גבול, עכ"ל.

בסדר המ"ב מסעות שהדפיסו מהמקובלים בריש הגדה של פסח, אצל כמה מהמסעות כתוב שלא ידעו לאיפה יסעו, אי למקום פלוני או פלוני, עד שהוחלט הדבר – כד נטלו ישראל מרעמסס לא ידעון אי ינטלון לסכות או לקהלתה או למסרות, ופקדי מדברנא דעמיה דינטלו לסכות, עיין שם. הרי שהיה ענין שישראל נוסעים ומסתכלים אולי שם אולי שם, עד שמוחלט אחד מהמקומות.

 

וזהו בחי' מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחי' הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו וכו' עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהוא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בב' או ג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון, עושה לההשפעה גבול וזמן וכו' עיין שם.

משמע שבטחון מועיל רק על שפע קיים, אבל אין עוזר לחדש שפע או איזה דבר טוב [ועיין בספר המדות ערך ישועה, אות יד – על ידי בטחון תזכה להבין שישועתך מאת הקב"ה ולא מאדם, ע"כ]. ויש לדחות שעל כל פנים סופו של דבר, אפילו אם זה יהיה רק בגאולה, השם יתברך ישפיע כל הטוב שהעולם יכול לסבול, ולכן על ידי בטחון יכולים לפעול עבור הכל.

 

וזה בחי' מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחי' צמאה נפשי, דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחי' צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים ביטולה של תורה היא קיומא (מנחות צט) כמה שכתוב (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתיך, וזהו מעלת התדבקות בצדיקים כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחי' צמאון, ע"כ.

עיין מה שפירשנו בזה את הגמרא במסכת תענית דף ז. בענין תלמוד שאינו הגון.

עיין שיחות הר"ן רנט ז"ל צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש. וזה פירוש של רבי נתן שהבין שהכיסופין של קדושה הם בחינת צמאון. ולולא דבריו היינו יכולים לפרש שמה שרבינו אמר שצמאון הוא תאוה גדולה, זה לגריעותא (-מן הסתם רבינו אמר מה שאמר ביידיש, וצריכים לדעת המשמעות), וכמבואר כאן בתורה עו. ואינו דומה לכיסופין דקדושה, מן הסתם מכמה טעמים. כי הצמאון הוא מחמת שהאדם אין לו מה לחיות כלל, ואילו הכיסופין דקדושה נבנה מעוצם הטוב והחיות שכבר יש לו, ומה שיש לו הם בבחי' לא – כטוב בחינת רכוש רוחניות אמיתי, ולכן משתוקק יותר ויותר לעוד בחי' לא. [והרי כללתי שני טעמים ביחד]. וראיה לדבר, בתורה עו רבינו מסביר ז"ל כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפי' מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית', יש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון וכו', ע"כ. והרי מבואר שצמאון מביא לבחור לקבל אפילו מים הרעים, ואילו המשתוקק לקרבת אלקים, אדרבה, תמיד משתדל ליותר טהרה וכדומה. ויתכן שזה החילוק הוא ענין של פעולת הצדיק והבית המקדש כמו שנבאר לקמן, שעל ידם יש כוון להצמאון, שזה בחי' גבול וזמן.

ובאמת מדוייק כאן בתורה עו שכתב שיש בני אדם שהם תמיד בבחי' צמאון, שהבעיא הוא שתמיד הם בצמאון.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא ז – שבעת האכילה יאיר לו רצון מפלג שירצה ויכסף וישתוקק להשם יתברך ברצון חזק ומפלג בלי שעור ובלי שום ידיעה, עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה, רק רצון פשוט בכלות הנפש אליו יתברך, כי כל אכילתו נמשכת מהמקיפים, שהם גם כן בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו' עיין שם. ועל כרחך זה דבר טוב ומעולה מאד. ועל כרחך כנ"ל או משום שזה רק לזמן קצוב, או שיש הבדל בין תשוקה כזו לבין צמאון כנ"ל, ואתי שפיר, כי פירשנו שעל ידי בית המקדש יש כוון להצמאון, שזה הכוון כבר בחי' שכל. והרי האוכל בקדושה, ורואה כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, הרי אכילתו כמו אכילת קדשים בבית המקדש, ולכן אפילו שיהיה לו רצונות עד אין סוף וכו' כנ"ל, עם כל זה יש להם כוון ואינם בכלל צמאון.

עיין מש"כ בספר המידות מריבה ב:ה בענין הרעב שלעתיד על ידי עין בישא ברבנים. ועיין בספר המידות תשובה צב – הצמאון הוא תקון דברים בטלים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ולא גדלתי בחורים רוממתי בתולות

ב"ה

פסוק בספר ישעיה כג:ד עיין שם.

ולפי פשוטו פרשו חז"ל שתיבת לא הולך גם על סיפא דקרא, כאילו כתיב, ולא רוממתי בתולות.

אכן לפי מה שכתוב לפנינו, הפסוק מאיר בדיוק מה שהולך היום, שהעולם אינם מגדלים בחורים - שיהיו גברים, ואז כולם אינם אלא מרימים בעולם אופי וטבע הבתולות. השם ירחם

נ נח נחמ נחמן מאומן 

הקל קול יעקב והידים ידי עשו

 ב"ה

הרמב"ן על התורה (שמות יז:יא) כז"ל ורבותינו אמרו במדרש (ספר הבהיר אות קלח) וכי משה היה עושה שיגבר עמלק עליו, אלא אסור לאדם לשהות שלש שעות כפיו פרושות השמים, ע"כ.

ויש לפרש בזה מש"כ הקל קול יעקב. קול, הק' בא"ת ב"ש מתחלף לד', הרי דק"ה, ו"ל של קול, ו' פעמים ל' הם ק"פ דקות שהם שלש שעות, וכיון שמגיעים לג' שעות, על כרחך, והידים ידי עשו.

וי"ל בזה מש"כ הנה מקום אתי. כי שורש הזמן במקום, והמקום הוא ו' כיוונים, ונשאר ק"פ דקות. וזה מש"כ אתי, עם הת' שלי, ת' בגמטריא ידי עשו. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

יש דרך לגן עדן שעובר דרך גיהנם

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

חיי מוהר"ן

תרב. וכי שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם, ע"ש.

עמש"כ בליקוטי הלכות, הלכות שבועות ב:יז.

 

וכי שיך שרבן יוחנן בן זכאי יהיה מספק בזה אם יוליכו אותו לגיהנם. אך הצדיק הגדול מוליכין אותו אחר מותו דרך הגיהנם כדי להעלות משם נשמות כידוע (זהר ויקרא רכ:), נמצא שהצדיק הגדול הוא עובד את ה' גם אחר מותו וכו' וכו'.

וזה שהיה רבן יוחנן בן זכאי מתירא ומסתפק אם יוליכו אותו בגן עדן או בגיהנם כי היה חושש שיוליכו אותו דרך הגיהנם בשביל להעלות נשמות כנ"ל. (אמר המעתיק עין בהרי"ף לעין יעקב מפרש גם כן באפן זה) כל זה שמעתי בשמו, אך בענין רבן יוחנן בן זכאי נסתפקו השומעים בפרושו על פי ההקדמה הנ"ל אם הכונה שרבן יוחנן בן זכאי היה בוכה פן יוליכו אותו דרך הגן עדן מחמת שאינו גדול במעלה כל כך שיוכל לילך לגיהנם להעלות משם נשמות, נמצא שהפרוש הוא בהפך מפרוש הפשוט, או שהפרוש כפשוטו שהיה מתירא שלא יוליכו אותו לגיהנם הינו בשביל להעלות נשמות כנ"ל ואף על פי כן היה מתירא מאד ובוכה על זה, כי אף על פי שהיה צדיק גדול אף על פי כן היא עבודה גדולה להצדיק ויגיעה גדולה ופחד גדול כשצריך לילך לגיהנם בשביל להעלות נשמות, וכמובן קצת בספרים, ע"כ.

עיין במגלה עמוקות קיא: שב' דרכים יש לגן עדן, האחד דרך גיהנם, כמ"ש (שמואל א:ב:ו) מוריד שאול ויעל, שמשם עולין לגן עדן, כמ"ש (משלי יד:יב) יש דרך ישר לפני איש, שהוא הולך לגן עדן, אבל אחרית דרכו מות, שצריך לילך דרך גיהנם, אשר על זה אמר דוד (תהלים טז:י) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, תפלתו היתה שלא ילך בזה הדרך, וז"ש אחר כך (תהלים טז:יא) תודיעני אורח חיים, ודרך שני יש עולין למעלה מיד, ועל זה אמר שלמה (קהלת ג:כא) מי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה מיד, או אם היא רוח הבהמה שהיא יורדת למטה שהוא דרך שאול. והנה בכל מקום שתלך הנשמה, העמיד הקב"ה אדם אחד מזה העולם, ועל זה אמר אנא אלך מרוחך כנגד קרח ועדתו שהוא ממונה על רוחות, ואנא מפניך הוא אתמר על שר הפנים שלמעלה שהיה גם כן בן אדם מעולם הזה, וכו' עיין שם באריכות.

ועל כל פנים לפי המגלה עמוקות עדיף לא ללכת כלל דרך גיהנם, ועל כן דוד המלך היה מתפלל להינצל מדרך זה, ולא התפלל שיהיה לו כח או כדומה, רק שלא לילך דרך גיהנם כלל. ואולי יש לדחות דמצינו כמדומני אצל ר' לייב שרה'ס, או מצדיק אחר שהיה עוסק כל ימיו בפדיון שבוים, ולא הסכים ליכנס לחלקו בגן עדן עד שנפדו כל הנשמות מגיהנם. והרי יש עוד דרכים להעלות הנשמות מגיהנם בלי לראות פניו.

 

 נ נח נחמ נחמן מאומן

דרשה לשושן פורים ולמולדת הארץ ועוד חידושי תורה קצת מהם לפעם שניה

 ב"ה

בענין מה שכתבתי בשבוע שעבר שלפעמים היראה יכול לעכב את האדם מעליה –

נזכרתי שמסופר על ר' יוסף חיים זוננפלד - זה שהראה שהסופי תיבות של תתן להם ילקטן תפתח, הם נחמן, רמז ללקוטי מוהר"ן - לא היה מצטרף לסעודות שבת אצל רבו, כי לא רצה שיראת רבו יפריע ויעכב משמחת שבת, וידוע שרבינו אמר שבשבת העיקר הוא השמחה לא היראה. ועכשיו אני רואה שהיום – יום שישי יט אדר הוא הילולה שלו, ולא סתם עכשיו זכרנו אותו!

 

ומה שכתבתי שיש רמז לפורים בדף יומי בבא מציעא סוף דף כג: - שוב ראיתי שהמרש"א מפרשו ממש על פורים, שדרך התלמידי חכמים שאף שלא נתבסם כל כך, מ"מ משנה ואומר שאינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. [ומה שכתבתי שהוא בחי' טוב מראה עינים, באמת על פי הסוד גם תשמיש תלוי בעינים, כמבואר בספר אדיר במרום בדרך האהבה ואכמ"ל]. ומעניין שבפורים בבקר, מאיזה טעם אמרתי לילד קטן אולי בן יא, שהמילה האחרונה וכו', ובערב הוא בא אלי ואמר לי אני עדיין זוכר מה שאמרת לי שבמסכת בבא מציעא בדף וכו' וכו'.

 

ד:ג וּבְכָל-מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר-הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים.

מדינה בגמטריא נ נח ע"ה. ודתו בגמטריא רבינו נחמן. שק ואפר, עם הו' אותיות והכולל, בגמטריא רבי נחמן מברסלב. לרבים בגמטריא רפ"ב.

הסופי תיבות של: אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק, וכן של: דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, רבינו נחמן מברסלב.

צ"ב מה ענין הספד כאן [וכן מצינו בישעיה כב:יב קודם החורבן ויקרא וכו' לבכי ולמספד]. ולכאורה מבואר שיש ענין הספד גם על יישוב ישראל כאשר נעקרים ממנו. ועיין כזה בספר שבחי הר"ן חלק ב' על נסיעתו של רבינו הקדוש מארץ ישראל הביתה, שהגיע לעכו, והיה פחד גדול שם שהגיעו כל החילים למלחמה עיין שם. וכתוב ז"ל והגבירה של הבית, כשראתה אותו, את האיש של רבנו ז"ל, באת אצלו ואמרה לו: אוי ואבוי, חס אני על נעוריכם שאתם תהיו נהרגים פה, אנחנו קבלנו על כל פנים טובה כאן, עכשו אנו צריכים לקבל גם כן מה שנגזר על המקום הזה וכו' עיין שם.

 

 

כב:יא וּמִקְוָ֣ה | עֲשִׂיתֶ֗ם בֵּ֚ין הַחֹ֣מֹתַ֔יִם לְמֵ֖י הַבְּרֵכָ֣ה הַיְשָׁנָ֑ה וְלֹ֤א הִבַּטְתֶּם֙ אֶל-עֹשֶׂ֔יהָ וְיֹצְרָ֥הּ מֵֽרָח֖וֹק לֹ֥א רְאִיתֶֽם.

עשיתם ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה. אל עשיה בגמטריא רבינו נחמן. ויצרה בגמטריא רב נ נח ע"ה. מרחוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן. לא ראיתם, עם הב' תיבות בגמטריא רב נחמן מברסלב.

הראשי תיבות של: עשיתם בין החמתים למי ע"ה בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של כל הפסוק ע"ה בגמטריא נחמן מברסלב.

ולא הבטתם אפלו הבטה כל דהו, כמביט ורואה דבר מרחוק שאין הבטתו שלמה, כן גם אתם אפילו ראיה מרחוק שהיא כל דהו, אל ראיתם וכו' (אזהרת שבת מאמר שפת אמת ה'). ויש לפרש על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עו שביאר את הפסוק (תהלים קלח) כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע, יראה הוא בחי' אור הישר, ממרחק יידע, הוא בחי' אור חוזר, עיין שם באריכות. וכן כאן י"ל שאפילו ראיה של האור ישר – שיתפשט האור, לא עשו.

עוד יש לפרש, ויצרה מרחוק לא ראיתם, כי אצל ירמיהו כתיב (ירמיהו לא:ב) מרחוק ה' נראה לי, שזכה לראות את ה' מרחוק, דאילו ישעיה אמר (פרק ו) ואראה את ה', מקרוב (שהיה כבן כרך, חגיגה יג:), ולכן אומר, שאפילו לראות את השם מרחוק לא ראיתם. כי נבואת הנביאים בעולם הבריאה, אבל הם אפילו מעולם היצירה לא ראו.

 

 

תהלים לז:טז טוב מעט לצדיק (משלי טז:ח טוב מעט בצדקה, משלי טו:טז טוב מעט ביראת ה')

שמע ישראל י'א'י' אחד, בגמטריא 1118, האלף חוזר לא', הרי מע"ט.

 

בזמר כי אשמרה שבת: מחל מלאכה בו סופו להכרית. והרבה משנים את הנוסח – מענג נפשו בו סופו לשארית. ונשארת השאלה למה בחר הפייטן לשון דין לזמר. וי"ל כי מבואר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מבעל תפילה, שלא מועיל שום דבר להציל אלו שנפלו לתאוות ממון, רק דרך החרב, אפילו אחר התגלות כל אנשי המלך עיין שם. ועכ"ז יש לשנות לעונג, כי מבואר שם בסגולת הריח הקדוש ניצלים.

 

רבינו הקדוש, אחד מעיקר מסריו להעולם, שהוא הדגיש, וכפל ושילש, וצעק, הוא שאין שום יאוש בעולם כלל. וכן הרמח"ל גילה נוראות בענין הזה בדרוש הקווי, שהיסוד של כמעט כל כתבי האריז"ל שהקו אין סוף נכנס לחלל הפנוי ובנה כל העולמות, אותו קו מלשון תקוה, וכל אדם איפה שהוא נמצא ברוחני או בגשמי ר"ל יכול להמשיך לעצמו הקו אין סוף על ידי תקוותו, עיין שם נוראות, וכן הרמח"ל ליקוט פסוקים בענין זה לאמרם כסדר. ולעומת זה משרתי הסטרא אחרא, חכמי ועבדי הטבע עובדים יומם ולילה להרוס ולחשך את התקוה. ואחד מהדברים שהם הצליחו מאד בעבודתם הרע הוא בענין מולדת העולם, שהם רוצים שנאמין חס ושלום שהעולם קיים מילארדי שנים, והם מבלבלים את העולם עם כל מיני ראיות על זה. ואפילו עכשיו – במגפה של כובד-קורונה – שכל העולם ראו עין בעין שהם רשעים ואין להם שום נאמנות, והם מזייפים המדע כפי רצונם הרע, אפילו שעל ידי זה המיתו מיליוני אנשים ר"ל, לא איכפת להם לרגע. ואפילו כאשר נתפסו ברשעתם הם לא מתחרטים כלל. ועם כל זה, בענין מולדת העולם הם כבר הצליחו לבלבל הרבה מהעולם ר"ל. והאמונה כוזבת הזה מחליש התקוה באדם, כי חושב בדעתו שאינו חשוב כלל, מהו בכלל, ומה מעשיותיו חשובים בתוך מילארדי שנים של אבאלוטציא. והנה עוד היום החכמים הכי גדולים במדע אין להם מושג איך המצרים בנו כמה דברים, וכדומה. אבל בזה הם ממהרים לקבוע דעתם המשובשת. ועיין בספר קנאת ה' צבאות לרמח"ל ז"ל אבל אם ח"ו היה מתחלל, כמו שהיה נמשך מחטא ירבעם, היה זה קלקול גדול, והוא כי הנה אותו האיש נידון בצואה רותחת, והיא הזוהמה היותר טמאה שבקליפה. ואם היה צריך משיח בן יוסף להתחלל, היה צריך להתלבש הוא שם ח"ו בדרך נצרי עצמו היה מקבל איזה כח מן התלבשות הזה. ואז היה בא הוא ומתלבש בארמילוס הרשע. ובכח שהיה מקבל מן ההתלבשות הזה, היה עושה דברים נפלאים בעולם, כמו שהיה אומר עגלו של ירבעם, וזה היה קלקול גדול עד מאד, וצער ח"ו לישראל שאין כמוהו, ומשיח בן יוסף עצמו, אחר קבלו המשיחות, היה צריך למות לתקן הענין הזה ע"י ארמילוס עצמו שהיה בא בכחו, וזה ג"כ חילול אליו. וכמה צרות על צרות היו מתחדשות, עד שהניצולים היו אחד מעיר ושנים ממשפחה וכו' עיין שם. ומבואר שכאשר הקדושה מלוכד בטומאה, יש כח להטומאה להתפשט ולעשות אותות ומפותים. וכן מצינו בעוד מקומות ואכ"מ.

והנה כעין רשעות הזה, לקבוע שהעולם יותר מתשפ"ד שנים, שזה לגמרי מייבש ועוכר תקוות האדם. כן יש בספרי קבלה ענין היובלות (ובאמת יש שמיישבים שיטת חכמי הטבע על ידי ענין זה של היובלות), והאריז"ל ורבינו הקדוש קבוע שזה טעות גדול, וחלילה לסור מדבריהם. וחכם אחד מתלמידי תלמידי האריז"ל, אף על פי שהודה שהאריז"ל אמר שהוא טעות, כתב ז"ל (תורה אור, משפטים כא:ו) ואיני רואה מקום הזק לאמונת התורה באמונת השמטות, כי מה לי שאני מאמין שיתחדש היום ה' אלפים שנה ות"כ, או אם נתחדש היום י"א אלפים שנה, שהרי סוף סוף יצא מיש לאין וסוף יחזור הכל אל האין הראשון שיצא ממנו, עכ"ל. וכיון שלא ראה היזק ללכת נגד קבלת האריז"ל (שעל זה סמך עצמו לכתוב פירוש על דברי הרמב"ן שהסברא בו אולת), וחטא באמונת חכמים (ר' נתן האריך לבאר היטב שעיקר קליפת עמלק הוא שהאדם יאמין לכל הרבנים והחכמים, רק שלא יקבל וישמע להצדיק האמת שבדור), טעה בדעתו לכתוב שאין היזק בדבר הזה כלל, וכבר ביארתי כמה אבן נגף האמונה הכוזבת הזה. כי האדם שמתבונן על כל מה שהיה בבריאה, שבתוך ו' אלף שנה, יתפעל מאד על הנעשה, וכמו שרואים שברוך השם כמעט חצי מבני ישראל כבר חזרו לארץ ישראל, הרי יראה קרבת הגלגל שהקב"ה כבר סגר תוך זמן מועט של קיום העולם, עד שרק כמה שנים היו בהסתר.

ואחשוב שכעין זה היה אצל שאול המלך, שטעה בתרתי במה שלא הקשיב לשמואל לחכות לו. כי א' חטא באמונת הנביא, וב' חטא בהשערתו שאין היזק אם יחכה יום אחד להרוג את אגג ולטפל בשלל. והנה עמלק בגמטריא י' פעמים כ"ד שעות של היום, וכתיב ביומו תתן שכרו, ויש לפרש כהאי לשון שכתוב אצל בלעם (במדבר לא, ברש"י ובילקוט) נתו לו שכרו משלם (-וכן הלשון נמצא ברש"י של הדף יומי של היום, וכן עגלה ערופה ופרה). וכן שושן, ש' פעמים ן' בגמטריא י' פעמים 1500 דקות שיש בכ"ה שעות, כי תמיד אנחנו מוסיפים על הימים טובים. ורש"י על התורה (שמות יז:ט) פירש, בחר לנו אנשים, שיודעין לבטל כשפים (-עיין בסיפורי מעשיות מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות מה שכתבנו. והרי כישוף בגמטריא רבינו נחמן), לפי שבני עמלק מכשפים היו, ובבעל הטורים (שמות כב) כז"ל במדרש יש שעמלקים מכשפים היו ועשו עצמם כדמות בהמות למלט עצמם, לכך צוה הקב"ה וכו' וזה בשביל חכמה שהיה בהם ורצו להחיות עצמם בחכמתם, צוה הכתוב לא תחיה כל נשמה ומכשפה לא תחיה, ע"כ. ודייק לכתוב שזה היה מעשה של חכמה. ובמדרש בעת שהלך שאול להרוג את עמלק, עשה אגג כישוף ונהפך שור שמן והפך את אשתו פרה, וחמדו אותו לקרבן, ובאותה לילה עיבר אגג את מדתא ופרחה. והוא בעת שבקש לפרוח אחזו אותו וכפתוהו וכו' (פירוש רבינו נתנאל בן ישעיה). [ובזה אתי שפיר מה שפרשת פרה באת אחר פורים].

וכל זה שמטעים העולם לטעות אחרי מראית עיניהם. וזה ענין העגל, לשון עין גל, לגלות העינים שזה שקר. עגל מסכה בגמטריא זה עמלק. וכן עגל מסכה, בחילוף אות ג' לאות ב' באותיות הסמוכות, הרי אותיות: בלעם סכה (-לשון יסכה, שסכה ברוח הקודש). כי בלעם השתבח בתואר זו של גילוי עינים.

וידוע שעמלק בא על עון משקלות הסמוכה לפרשתו (קידושין תוספות לג:).

ולכן אסתר בקשה להוסיף יום אחד להלחם בעמלק בשושן, שושן עם הד' אותיות והכולל בגמטריא אסתר. כדי להוסיף היום אחד ששאול סמך עליו. ואסתר בינונית היתה (ופירש רבינו, כי היתה מרחל הקטן ומשאול שהיה משכמו ולמעלה גבוה), ועל כן שני אמות – קני מידה באורך אמה – היו בבית מקדש השני בשושן הבירה – בית בנוי על גובה השער ומצוייר עליו שושן הבירה – אמות בינונית של משה, אלא שאחד ארוכה יותר אצבע ואחד חצי אצבע [וי"ל אצבע ידוע שהוא שם אהו"ה במילואו, והוא שם הדעת, ונשים דעתן קלות, שיש להן חצי הויות כמנין ק"ל, ולכן חצי אצבע מרמז לדעת אסתר]. וכל זה להשתלט על טעות המידות. כי אמה, א' פעמים מ', מ' פעמים ה', בגמטריא עמלק.

ותראה שכל מה שכתבנו מרומז בתיבת שושן, שהוא ראשי תיבות, שמואל ו' – אלפים שנה, שאול נ' – יובל [וכן שושן – שמיטה ו' שמיטה, הרי ז' שמיטות, ואז יש – ן' יובל]. כי ההבדל בין שמואל לשאול אינו אלא מ'. והיינו יוד אחת עם ג' קוציו, כל קוץ י' הרי מ' (ועיין בספר אדיר במרום עמ' שיד – ספינר, בסוד המקוה, דרך אחר איך הי' נעשה מ'). בסוד הקוץ שמאחורי הדלת, בסוד ה' אחד ולא אחר ח"ו. והרי אות ר' של אחר, עם היוד הזה שהוא מ', בגמטריא עמלק [וי"ל שזה ענין חמור של משיח, כי חמר, בעשות מ"ר לאות ד', הרי משיח אדם – א' הרוכב על חד, אחד]. שבא לעשות פירוד (ועיין בפרפראות לפורים, שצריכים להפוך הד' של פירוד למ', והרי אותיות פורים). ואותו יוד הוא הצדיק כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה י'. והשלו"ם שלו, ולא לשאול. ולכן (שמואל א:טו:לג) וישסף שמואל את אגג, פרש"י חתכו לארבע. וטעות של שאול הגיע לו מחמת רמת מעלתו כמו שגילה ר' שמשון מאסטרופוליא ז"ל ולא מצינו בר נש דזכה חולקיה למעלה ממעלת שאול שמדרגתו היתה ממעלת בינה שלמעלה מהז' (-מידות חסד גבורה וכו'), בסוד (שמואל א:ט:ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכו' עיין שם. ובינה בחי' יובל. ובאותו טעות של שאול כתיב (שמואל א:טו:ה) ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל, ודרשו רז"ל (יומא כב: - ברש"י שם) על עסקי נחל רב ודן את עצמו, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל, בשביל כל הנפשות האלו וכו' עיין שם [ויש לפרש בזה לשון משלוח מנות, למה צריכים להיות משלוח דוקא, אלא שבא לתקן ענין העגלה ערופה, שלא פטרנוהו בלא מזונות, כי בזה נכשל גם יונתן בן שאול בשלחו את דוד. ובזה הצטיין יוסף הצדיק ואכמ"ל]. 'וירב' בגמטריא 'בירה', וזה שושן הבירה. וכן שושן, בחילוף אות ש' לאות א' כמו שמצינו בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה א', אותיות נואש. כי זה חשיבות נחיצות הענין הזה שהכל יגמר ביום אחד, והכל יגמר בשבוע אחד של ו' אלף שנה, שלא יהיה שום יאוש בדבר.

והנה שמואל היה שופט, ושאול היה מלך – נשיא, וזה מש"כ הנשא שפט, הנשא-ש' בגמטריא שושון, פ' זה פורים, פ"ט – חנוכה. ולעיל מיניה כתיב, א-ל נקמות ה' (שהוא תיקון למכירת יוסף), עם הג' תיבות בגמטריא שושן ע"ה. וזה הכפל, א-ל נקמות הופיע, כי בשושן עשו שני ימים של נקמה, הופיע, ה"ו – המן ועשרה בניו, פי"ע בגמטריא עץ.

וזה מש"כ בברכת קריאת שמע, בורא – רפואות נורא תהילות אדון הנפלאות, ראשי תיבות בגמטריא שושן, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – שהתיקון של כל יום ביומו, שזה נגד הכ"ד של עמלק שמטיל ספק במולדת העולם, כאמור לעשה אורים גדלים כי לעולם חסדו, סופי תיבות בגמטריא הפורים. בא"י יוצר – המאורות – בגמטריא בשושן.

וזה מש"כ (שיר השירים ח:י) אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום. אני חומה, בחי' שושן שקבעת הדין לכל ערי חומה, ושדי כמגדלות, מלשון שוד ושבר, דהיינו הריסת הגדולים, הם המן ובניו, א"ז, הם הח' מאות איש שהרגו בשושן, חמש מאות בי"ד ועוד ג' מאות בט"ו. אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, בחינת התיקון למה ששאול עשה הרע בעיני ה' (שמואל א:טו:יט), להשיג השלום של שמוא"ל.

 

שושן. ו' פעמים נ' בגמטריא ש'. הרי ששש. ג' שבתון. ובגמטריא ץ.

וזה מה שרבינו אמר לרבי נתן ששושן פורים גם כן פורים. כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור – הרבי מוסר את זה לתלמיד. נחמן ונתן, עם הב' תיבות, בגמטריא שושן. ורבינו אמר שיש סוד גדול בזה – נחמן נתן, ואח"כ עשה תשובה על שגילה הדבר אף על פי שהוא סתום לגמרי.

 

 

בספר ניצוצי שמשון פרשת לך לך הביא מספר קרניים (מאמר ו) טבת הוא סוד הטובה. והמת בו נדבק בשכינה הנקראת אתי, כמו שמוכח מפסוק גדלו לה' אתי. וכו' עיין שם כל המאמר ופירושו של ר' שמשון מאוסטרופוליא.

ודבר זה יפה התקיים אצל רבי נתן שנפטר בעשרה בטבת, והוא הגבר שהדפיס את ליקוטי מוהר"ן קמא ותנינא, שיש בהם תי"א תורות.

ובזה מה נמלצו לפה מה שמובא ששאלו את מוהרנ"ת מה יעשה אם כאשר יגיע לבית דין של מעלה יפסקו לו גיהנם? ואמר שהוא יתחיל ללמוד תורה מליקוטי מוהר"ן ויבואו כל הצדיקים, וממילא יתהפך להיות גן עדן. (ועייין בפרק נ נח מציל גיהנם שמצאתי כעי"ז מר' ברוך).

 

 

בבא מציעא

כד. והכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של כנענים, בתי מדרשות מאי איכא למימר, בתי מדרשות דידן דיתבי בהו כנענים, השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן, ע"כ.

מבואר שבית כנסת שייך לגוים, מה שאין כן בית מדרש אין שייך כלל לגוים.

ואפריון נמטי בזה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן קד ז"ל אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש (קדושין ל:), כי לפעמים הו(-הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם, ואזי האדם כמו בית הכנסת ואחד מתפלל בתוכו. וכן בלמוד לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו, כמו שאמרו רז"ל (קדושין ל:) אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. וזהו אם פגע בך מנול זה, פגיעה לשון תפלה כמו שאמרו רז"ל (ברכות כו:), היינו כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית הכנסת, משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית המדרש כי הלמוד טוב יותר כנ"ל, עכ"ל.

 

כט. שומר אבידה וכו' רב יוסף אמר כשומר שכר. בבא קמא דף נו: מבואר ב' טעמים לזה, א. כיון שיש לו הנאה בזה שאינו צריך לתת פרוטה לעני שבא לבקשו, משום שהוא ועסק במצות השבת אבידה. ב. כיון שהתורה שעבדתו בעל כרחו לשמור על האבידה.

הנה בבא קמא דף פז. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבידנא יומא טבא לרבנן, מ"ט דלא פקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי, ע"כ.

ולכאורה דבריו דמעיקרא הוו כטעם הראשון הנ"ל שיהיה שומר אבידה כשומר שכר שמרויח שפטור מליתן צדקה, דהשתא מרוויח תרתי, שבאמת אינו חייב ואם יתן יזכה ביותר. אבל לפי מסקנתו שקיבל דברי ר' חנינא שגדול המצווה ועושה, ורצה לקבוע כן להלכה כי טוב לו, לכאורה בטל הטעם הראשון, דמה שכר זה שפטור מן המצות, אדרבה עדיף להיות מחוייב במצות. ויש לדחות שאין הכוונה שהשכר מה שניצל מנתינת הצדקה, אלא מה שפטור מנתינת צדקה סימן שבאמת יש לו קיום מצוה באותו רגע.

ומן הסתם כבר פלפלו הרבה בזה, אבל בחיפוש קל לא מצאתי.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן