ספר בעידן ריתחא - הלכות עשיית עבירה ח"ו, וספר רגע האחרון

ב"ה

1250

בעידן ריתחא

איתא במסכת ברכות (דף סג.) דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה {משלי ג-ו} בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך אמר רבא אפילו לדבר עבירה . ופרש"י ז"ל בכל דרכיך, אפילו לעבור עבירה, עכ"ל (והנה חבר אחד, עופיר ל. נ”י העיר שראשי תיבות בכל דרכיך דעהו הם ר”ת בדד, וע' תפלה קנב לרמח”ל שבד”ד הוא בחי' עשר קלפות, הרי שאפילו בעשרה כתרא דטומאה צריכים לדעת את ה”י). והנה בפשטות רבא מדבר על עבירה לשמה, אבל לכאורה יש בדבריו גם כן להורות שיש לדעת איך לעבור עבירה בכלל (וגם זו שעבירה שנעשה מחמת אונס שהיה אי אפשר לכייף את ייצריה, לכאורה זה גופא עבירה לשמה, ויש לדון בזה, ונפקא מינה לכאו' בענין אם יצטרך לעשות תשובה, ואכמ”ל).

ומצינו במסכת קידושין (מ.) אמר רבי אלעאי הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא איני והתניא כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מה היא רבה אומר זה המסתכל בקשת רב יוסף אומר זה העובר עבירה בסתר לא קשיא הא דמצי כייף ליצריה והא דלא מצי כייף ליצריה, ע"ש. ובפשטות, וכן לפי פרש"י רבי אלעאי אומר שיש לפעמים מצבים תקיפות היצר הרע דאי אפשר להנצחו, ואז יש הלכה שבכגון דא על כל פנים צריך להקפיד לעשות את העבירה בצנעא ובצורה של ילבש שחורים. וכן למשל הריטב"א כותב בפירוש שכך מוכח. אלא שהר"ח ועוד קצת ראשונים דוחקים את המשמעות ומפרשים שעל ידי שיעשה כל זה בסוף ימלט מלעשות את העבירה. ובמאירי כתב שלא יכול לעשות עבירה ממש אלא מעשה מכוער.

ובפשטות היה נראה שדעת רבינו ברור מללו בלקוטי מוהר"ן (תנינא קי) ז"ל שמעתי שאיש אחד שאל אותו: כיצד הוא הבחירה השיב לו בפשיטות שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות, אם רוצה – עושה, ואם אינו רוצה – אינו עושה. ורשמתי זאת, כי הוא דבר נצרך מאד, כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד, מחמת שהם מרגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד, על כן נדמה הם שאין להם בחירה ח"ו, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה, והבן הדברים מאד, עכ"ל. ולפי זה מוכרח לפרש את הגמרא שאדם שרואה שהוא נוטה לעשות רע, יש לו עצה להתגבר ולבחור בטוב, אע"פ שבאמת אפילו בלי העצה הזו האדם היה בידו לעמוד בנסיון, או שזה הבחירה שלו לקחת את עצת הגמרא שעל ידו ימלט נפשו מעשות רע (וזה קשה לפרש ככה, כי מה יהיה אם אדם שאי אפשר לו לקיים את העצה, יצא לפי זה שאין לו את הבחירה, ויש לדחות ואכמ"ל). אכן באמת אפילו להמפרשים שיתכן שהאדם לא יכול לכוף את ייצריה חייבים לומר שיש להאדם בחירה, ובחירה זה כמו שגילה רבינו ז"ל, אז על כרחך צריכים לומר שאפילו שיש בחירה כנ"ל יתכן שלא יהיה ביכולתו לכייף את יצרו, וזה לא יהיה נקודת הבחירה שלו אם לעשות את המעשה או לו, אלא נקודת הבחירה שלו יהיה איך להמתמודד עם המעשה, וככל מה שאנו מבארים פה בעזה"י. וכן ע' בחיי מוהר"ן (קצ"ז) שעיקר הבחירה זה רק במה שלא מצוה בפירוש ע"ש, ולפי זה מה שהאדם יודע בפירוש עליו לעשות, ואם הוא מוכרח מיוצרו לעשות משהו, יתכן שזה לא בכלל עיקר הבחירה כנ"ל. וע' בשער הגלגולים (הקדמה לח עמ' קכז ד"ה גם א"ל) שכתוב שם על ר' חיים ויטאל שנכשל בחטא ובהכרח שהיה מוציא קרי לבטלה מחמת שנקשר על ידי כישוף ט' חדשים. ומשמע שזה היה לגמרי בעל כרחו בלי שום בחירה. וע"ש (עמוד קסא טור ב) שכז"ל וא"ל מורי ז"ל כי גם אני להיות שנשמתי בתכלית הגדולה והקדושה, הניחני הקב"ה ביד היצה"ר שלי, שאלולי גודל נשמתי היה היצה"ר שלי יכול לאבדני ח"ו מן העולם, לכן אין עונותי שקולים א' מני אלף, כמו לאנשים אחרים, כי נסתלקה מהם בחירתם, לסבת חולשת נפשם. אמנם אני שעומד עתה בתחלת נקיון, אין עונותי נחשבים לכלום בפני עונות אחרים, כי זו היא הפעם הא' שיצאתי מן הקליפות ובאתי לעולם וכו' עכ"ל וע”ע שם ז”ל הקב”ה מניחו ביד יצה”ר להרבות שכרו לראותו שנשמתו גדולה ולא יוכל הרע עמו, וכן אפיו שיעשה איזה דבר אשר לא טוב, לא אשם בזה ע”ש כדה”ק. והרי מבואר מאידך גיסא שהרבה לוקח מהם הבחירה לעשות רע. ואילו מי שבאמת יש לו בחירה לעשות את הרע, יהיה לו בזה נסיון כל כך גדול ובפרט מחמת שבסתמא יהיה מוקף מהקליפות, עד כדי כך שכמעט מן ההכרח שיחטא, ולא יחשב לו כל כך לעון כמבואר שם באריכות [וע"ע ביחזקאל (ב:כה-ו) וגם אני נתתי להםחקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם למען אשמם למען אשר ידעו אשר אני ה'. ופרש"י ז"ל חקים לא טובים, מסרתים ביד יצרם להכשילם במתנותם, מתנות שחקקתי להם לקדש כל בכור לי, מסרתים ביד יצרם להעבירם למולך, עכ"ל. וע"ע בדברי אליהו הנביא (מלכים א:יח:לז) ואתה הסבת את לבם אחרנית. ובשמואל (א:ב:כה) ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם. וכן האריכו המפרשים במה שהשם יתברך קיים לכבד את לב פרעה. וע"ע בבבא בתרא (קסד:) אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, ובמהרש"א שם, ואכמ"ל].

ועל כל פנים בודאי יש שיטות חשובות בראשונים שפירשו בפשטות כנ"ל, שיתכן לפעמים מצב שהיצר יתקף בתקיפות כזה שאי אפשר לעמוד נגדו רחמנא ליצלן, ובכהאי גוונא יש הלכות איך לעבור את העבירה. [ואפילו שהיה מוכרח בעל כרחו יצטרך אחר כך לעשות תשובה (ואין הכרח ממש"כ הריטב"א ונמקוטי יוסף במועד קטן דף יז שההוא צורבא מרבנן שעשה כר' וענין התשובה נבאר בעזה"י]. וכל שכן מי שיבוא לעשות עבירה ממש, בלי שום התירא, ראוי מאד לעיין בהלכות אלו.

ולכן בעזה"י הנני רוצה לעיין בהלכות האלו של הרגע אחרונה, מה יכולים לעשות ומה צריכים לעשות. ובעזה"י יבואר הלכות עשיית עבירה, שהוא איך לעשות את העבירה, והלכות רתיחת הדמים, והוא עצות הלכה למעשה למי שממש עומד להכנע להתגברות היצר הרע ר"ל שעל ידם אולי עוד יצלח להמלט בעזה"י.

1260

הלכות עשיית עבירה

א. אסור לעשות שום עבירה בין במעשה בין בדיבור ובין במחשבה, וכל העובר עבירה, אפילו בחדרי חדרים מחלל את השם ח"ו וגם ענוש יענש. אלא שיש לפעמים שחייבים לעשות עבירה וכגון להציל נפש בישראל שאז העבירה הותרה לגמרי וכמבואר במקומו. ולפי פשטות הגמרא (קדושין מ.) וכדעת כמה ראשונים, לפעמים בלית ברירה האדם לא יכול לעמוד נגד יצרו הרע ובעל כרחו יוכרח לעשות עבירה, ובודאי לא הותרה העבירה בשורשו, ולפי דעה אחד (נמוקי יוסף מועד קטן יז. וע' בריטב”א שם שכתב “מתנחם” ואכמ”ל) חטא ועונש על העבירה עדיין יש רק שאינו עובר על חילול השם ולכן בתנאים שיבארו לקמן ב"ה יוכל לעשות מה שמוכרח.

ב. האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא ח:ט). ופרש בגמרא (יומא פז.) שזה דייקא ככפל הלשון, שעבר ושנה בעבירה, דאז נעשה לו כהיתר, אבל בפעם אחת שפיר מספיקין בידו [וצ”ע עם הפעם שניה צריך להיות באותו עבירה, או אפילו שום עבירה בעלמא כבר מראה שנעשה לו כהיתר באופן שהוא מקבל לעשות אח”כ תשובה]. וכן אפילו במה שאין מספיקין בידו לעשות תשובה בודאי עדיין יש יכולת לעשות תשובה, וחייב לעשות תשובה, ואין לו ברירה רק לעשות תשובה, אלא שיהיה הרבה יותר קשה. ואין החוטא מחמת אונס יצרו שדעתו בודאי לעשות תשובה לאחר שישתחרר מתוקפיה של היצר, בכלל הלכה זו של האומר אחטא ואשוב, שהכוונה בהאומר אחטא ואשוב שהשתא מרצון דנפשיה יהנה מהעבירה בלי דאגה כי לאחר זמן הוא יעשה תיקון על זה, ואילו האנוס מיצרו אינו רוצה כלל לעשות את העבירה עכשיו ונוסף לזה הוא גם מצפה לעשות כבר תשובה על אונס מעשיו. ובכהאי גוונא כל מה שהאנוס יחשוב לעשות תשובה יעזור לו ויקל מהעבירה ככל המבואר פה.

ג. קודם שבאים לעשות את העבירה, מדינא של הגמרא עליו ללבוש בגדים שחורים ולהתעטף בבגדים שחורים, ויש בזה כמה טעמים שבהם נפקא מינה להלכה.

טעם א' כי בלבישת השחורים יכנע לבבו הערל, וימנע מלעשות את העבירה. והנה לפי טעם זה, היום שקיימא לן שעיקר רוח השטות לעבור דבר ה' היא על ידי עצבות (ובאמת זה היה המציאות גם מאז, אלא ששם הציעו המפרשים מדובר של ידי רוב הוללות בא לחמוד איזה עבירה), ובלבישת השחורים עלול רק לירד יותר לעצבות, לכאו' צריכים קודם כל להשתדל להתחזק מאד בשמחה, להשתדל לשיר ולרקוד (אכן ע' מש”כ טעם ה' בס”ד), אמנם אם נפל כל כך שהוא כבר לא מוכן לנסות לשמח את עצמו, אז בודאי עליו לקיים דינו של הגמרא, כי אפילו אם העצבות גופא גרם ליה ליפול ברע, הגמרא אומרת שאם יעשה מעשה אבלות של לבישת השחורים יתכן שיכנע לבבו.

טעם ב' שלא יכירו אותו, ועל ידי זה חושך מהחילול השם (כנראה שעל ידי זה שאין בעלים ידועים על העבירה יש הרבה פחות חילול השם, וצ"ע).

טעם ג' כדי שיהיה נראה בזוי ואחרים שיראו אותו לא ירצו ללמוד לעשות כמוהו.

טעם ד' להנות הכי פחות מהעבירה. ודבר זה מבואר בכמה מקומות בספרי ברסלב.

עיין בשיח שרפי קודש (ב:לח, ד:תרכו, וע”ש ו:שכג) אָמַר רַבֵּנוּ: "אוֹמְרִים הָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ הֲלָצָה: אֶחָד, שֶׁאוֹכֵל חֲזִיר לְכָל הַפָּחוֹת, שֶׁיִּזַּל שׁוּמָן הַחֲזִיר עַל זְקָנוֹ... וַאֲנִי אוֹמֵר, שֶׁלְּכָל הַפָּחוֹת לֹא יִזַּל עַל הַזָּקָן... "דִּי וֶועלְט זָאגְט אַז אֵיינֶער עֶסְט שׁוֹין חֲזִיר זָאל אִים חָאטְשׁ רִינֶען אוֹיף דִּי בָּארְד... אוּן אִיךְ זָאג, זָאל חָאטְשׁ נִישְׁט רִינֶען אוֹיף דִּי בָּארְד..." כְּאוֹמֵר, שֶׁהָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁזֶּה הָאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה רַע, אַל יִהְיֶה צָבוּעַ וְיַסְתִּיר מַעֲשָׂיו, אֶלָּא טוֹב שֶׁיְגַלֶּה וְיִרְאוּ הַכֹּל אֶת נִכְלוּתוֹ, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁלְּכָל הַפָּחוֹת יִתְבַּיֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו הַמְגֻנִּים, וְלֹא יְגַלֶּה מַעֲשָׂיו בָּרַבִּים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁכַּוָּנַת הַדְּבָרִים הוּא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁמּוֹנֵעַ הָאָדָם עַצְמוֹ מִלַּעֲשׂוֹת רַע בְּעֵת חֶטְאוֹ אֲפִלּוּ מְעַט זֶה גַּם הוּא טוֹב. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שֶׁלְּכָל הַפָּחוֹת לֹא יִזַּל מִשּׁוּמְנוֹ עַל זְקָנוֹ.

באבי הנחל א:ח (וכן בשיח שרפי קודש א:תקיח) רבנו אמר שלושה דברים פעלתי אצל השם יתברך: ב) אֵיין עֲבֵרָה וֶועט אַייךְ קְרֶענְקֶען, עֶס וֶועט אַייךְ שׁוֹין נִיט בַּאקוּמֶען. אֲפִלּוּ אִיהר וֶועט טָאהן וֶועט דָאס זַיין אָהן הֶענט אוּן אָהן פִיס (עֲבֵרָה תַּעֲלֶה לָכֶם בְּיִסּוּרִים, לֹא תִּגְרֹם לָכֶם שׁוּב נַחַת רוּחַ. אֲפִלּוּ תַּעֲשׂוּ עֲבֵרָה, תְּהֵא בְּלִי יָדַיִם וּבְלִי רַגְלַיִם).

ולפי הטעם הזה, וכן לפי הטעם הראשון, אפילו אם ח"ו עבר את עבירה, לא ימהר לעברו שנית מחמת המרירות יתירה שהתנהג בה. ובאמת לפי כל הטעמים יש בזה משום מניעה לעבור שנית, כי על ידי שהוא טרח אפילו בעשיית העברה של לפרוק עול לגמרי, ימצא בעצמו נקודה טובה שעליה הוא יכול לבנות תקוה להוושע לגמרי בעזה"י.

וע"ע בספר תולדות יעקב יוסף פרשת כי תצא שפירש בענין עבירה לשמה שאי אפשר אלא בתנאי שאינו מתהניא מהעבירה רק אדרבה מתבייש מהעבירה שהיא רעה אצלו ע"ש, ונראה שאפילו מי שאינו בא אלא מכח אונס יצרו, כל מה שהוא ממעט בהנאה ומתבייש ממנה, הרי זה מקרב מעשיו להיות בחי' עבירה לשמה, כי עכ"פ גם אונס היצר זה בא מהשם יתברך, אלא שעליו מוטל להתגבר, אז כל מה שהוא כופה יצרו כנ"ל, הרי מקרב מעשיו לקיים רצון השם יתברך על צד היותר טוב, ככל מה שהוא מצליח.

ותדע שאפילו צדיקים גדולים שקבלו מן השמים לעשות עבירה לשמה, עשו כן במסירת נפש, כי אפילו מצוה, לאחר חטא אדם הראשון, כמעט אי אפשר לעשות לגמרי במאה אחוז לשם שמים (ויפה פירש השירת דוד שלכן פינחס זכה לברית שלום של אליהו הנביא, כי הוא כוון במאה אחוז, שזה בחי' קודם החטא הראשון שנקנסה מיתה), וכל שכן אי אפשר לעשות עבירה נקי לשם שמים, והצדיקים האלו ידעו את זה, ואם כל זה מסרו נפשם לעשות את העבירה שהיתה נדרשת מהן. ולפי זה עבירה לשמה גם כן על פי רוב אינו לגמרי נקי לשם שמים, ועל כן שפיר יש מקום ללמוד ממנו לזה שבא מחמת אונס יצרו להשתדל כנ"ל, לקרב מעשיו לשם שמים.

טעם ה' נראה לעניות דעתי, שהגברת התאוה על האדם הוא סימן שיש עליו דינים קשים, והנה האדם צריך להיות תמיד בשמחה אפילו בתשעה באב, אלא כמו בתשעה באב צריכים להתנהג כפי הדינים השרוים בעולם, וצריכים להתאבל, וכיון שהאדם נוהג כראוי לפי השראה מלמעלה בודאי ראוי לו להיות שמח (וע' חגיגה דף ה: עוז וחדוה במקומו, לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי – וע”ע שם ריש דף יג, ונחלקו הראשונים באיזה ואכמ"ל), ועצבות הוא ממש הס"א וסכנה גדולה כידוע מהזוהר ומהאריז"ל והבעש"ט ורבינו הקדוש, והשער והפתח לכל הקדושה הוא השמחה, ועל כן זה שרואה שיצרו מתגבר עליו, צריך להתנהג כפי השראת הדינים עליו, וליתן להם חלקם, וילבש שחורים ואפילו יגלה את עצמו למקום שאין מכירים אותו, ועל ידי זה בעזה"י הוא ישתחרר בפנימיות מהדינים ואז עליו להתחזק להיות בשמחה. וכן נראה לעניות דעתי נכון ועיקר לפי דעת רבינו הקדוש (ומה שלא מצאתי מפורש כזה בראשונים, נראה מפני שהוא טעם פנימי, שעוד בתקופתם לא היו מורים הלכה כפנימיות כידוע, אבל מזמן האריז”ל כבר התחילו לנהוג הלכה כפנימיות).

ד. הבא לעשות עבירה ח"ו עליו למעט באיסורא, לפגום כל כמה פחות שיכול (בכמות ובאיכות, וזה סוגיא ארוכה של הקל קל תחילה, וכן ע' בשו”ע או”ח שכח:יד, והגם שתנינן באבות ריש פ”ב שצריכים להזהר מקלה כבחמורה שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצות, ומטולטלין אינו שבילי דאורייתא (ילק”ש), ויעו”ש שעל כל פנים על הלא תעשה ידוע דרגות החומרה רק לא ידוע בביטול עשה ולא ידוע מתן השכר אפילו של הל"ת, ע' דרכים בזה בראשונים שאכמ”ל, כי באמת האדם צריך לברוח משום עברה כמפורש שם באבות (ד:ב), ועבירה גוררת עבירה, וכך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לך עשה כך ולמחר אומר לך עבוד ע”ז (שבת קה:, זהר חדש נח). על כל פנים מי שודאי הולך לעבור ח”ו ודאי עליו להשתדל לפגם בהכי קל. ונראה לע”ד עצה טובה, שאפילו בדברים שאין מי שיחייב מה יותר גרוע, למשל מי שהחליט שהוא חייב לראות איזה סרט, עליו לעשות לעצמו גדרים למשל שלא יראה סתם סרט של ליצנות גמור, רק יראה איזה סרט שיהיה לו איזה נקודה טובה ממנה, וחוץ ממה שהוא ירויח מיד על ידי זה, גם יעזור לו להתחיל להכיר ולמאס בהבליהן עד שיזכה לפרוש לגמרי. וע' בגמרא מסכת ע”ז דף כה תא חזי מה בין גנבי בבל ללסטים דארץ ישראל, ופרש”י שפגעו בתלמידי רבי עקיבא ספרו בשבחו ואע”פ שסתם לסטים פריצים מגנבים להודיעך שבחה של ארץ ישראל, עכ”ל, הרי הגמרא מציין את הנקודה הזו שמצא ברשעים שתלמידי ר”ע חיכמו וניצלו מהם ועם כל זה שבחו אותם ואילו הגנבים בבל כאשר החכמים הערימו אותם בעטו וקראו אותם רמאים. והרבה יש ללמוד מזה שאפילו שנופל למה שנופל עדיין יש להשתבח בטוב ולא ליפול יותר להכחשת האמת לגמרי). למשל המהרהר בזנות ר"ל, עליו לכל הפחות להרהור על זנות שהיה מותר לו, לדמיין שהוא נשוי לאשה כשרה שאינה נדה, שפחה, גויה, או זונה ח"ו. ולא יהרהר בכלל ח"ו על משכב זכר ומשכב בהמה ר"ל. וכן לענין עשיית עבירה בדיבור ומעשה ח"ו, אפילו שנפל למקום שנפל צריך להקפיד להסתפק בעבירה הכי קל, וזה חוץ מהענין למעט בהנאותיו כמבואר לעיל אות ג'.

ודבר זה מצינו מקור מפורש בגמרא (סוטה מח סע"א) אמר רב יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא ופרש"י ז"ל כאש בנעורת. לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתיב השמיעני את קולך (שיר ב) ומבעיר את יצרו כאש בנעורת אבל זמרי גברי ועניין. נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים: לבטולי האי מקמי האי. אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת: עכ"ל.

ובענין עשיית עבירה קלה להציל חבר מעשיית עבירה חמורה, סוגיא עמוקה היא (ע' עירובין דף לב, ובגיטין לח, שבת ד).

והנה למעט בעבירה צריכים להקפיד כמה שיכולים לא לשלם על העבירה שיהיה על כל פנים 'חינם', כי חנם זה הסטרא דילה, ולא תהיה ח”ו הפגם העצום באגרא – שכר שמשלמין, כי אז יש כח ח”ו להס”א לעשות פירות. וזה השבח הגדול של עם ישראל מה שמשלמין במלאה על המצות [וגם על אהבת חברים, וזה הביטוי "אהבת חנם" הוא המצאה של עמי הארץ ובמיוחד כת אחת וכו', אבל לא מצאנו שום מקום בחז"ל שימוש בביטוי זה, ואדרבה הזוהר הקודש מגנה מאד את סטרא דילה, השם ירחם, ויש במשמעותה גם ע"ז וגם נאוף וגם שפיכות דמים ר"ל, ועצם הדבר שהיום לא הסתפקו בכל התורה של חז"ל ובאו לבדות ביטוים חדשים שאולי זה היה בחי' האהבה בתקופת אחאב שהיו עובדים ע"ז, והוא פגם גדול ח"ו]. נ נח נחמ נחמן מאומן!

וזה לשון הרמח"ל (אגרת נ) כי הנשמות תולדות הקדושה הנה, ולתקן השרש להוציא פירותיו נקל להן. אך להשראת גילוי אז צריך אגר שלים (זוהר ח"ב קכח.:), כי להרחיק הס"א צריך אגר שלים, אשר מהר היא מזדמנת לשרות ולטמא, וצריך אגר שלים להרחיקה, ולקבל השראת הקדושה. כנגד זה להפך הוא בס"א, יען אין הנשמות תולדותיה, רק שניתן לה רשות לטמא. ועל כן לשרות תמהר, כי הקדושה מסתלקת בכל חשש רע. אך להוציא פירות ממנה, כגון בקסם וכשפים, יען רחוקות הנשמות, אי אפשר אלא בדלא למיחס על ממונא, עכ"ל.

ה. עוד מדינא של הגמרא, הבא לעשות עבירה ר"ל עליו ללכת למקום שלא מכירים אותו. והעיקר בטעם הדבר הוא לחשוך מחילול השם, וא"כ אם יכול לעשות באופן שלא יראה אותו שום אדם בכלל, אפילו שזה יהיה בסמוך למקומו, לא צריך ללכת הלאה. אמנם יש בזה גם כן מהטעמים הנ"ל שבטלטול מקומו יכנע לבו וכנ"ל, ולפי הטעמים האלו הרי אפילו יכול לעשות בסמוך לו בלי אשר יראה שום חי, אם כל זה עליו לטלטל את עצמו ללכת למקום אחר שאין מכירים אותו. ובמצב שבמקום רחוק יתכן שיראו אותו בני אדם ואילו יעשה בסמוך לו יוכל לשמור שלא יראה אותו שום בן אדם, נראה שהעדיפות והעיקר הוא שלא יראה אותו שום חי.

ותדע שבפשטות מה שהעבירה שהגמרא מדברת עליה זה זנות עם אשה (ויש הרבה לדון בזה ואכמ"ל), שעל כרחך יראהו מישהו, ועל כן על כרחך צריך ללכת למקום אחר, אבל עבירה שבינו ובין המקום ב"ה, לא מחייבת הליכה למקום שאין מכירים אותו, אלא העיקר שלא יראו אותו כנ"ל.

ו. מצינו בחז"ל שאדם שעובר עבירה ר"ל נסתלקים ממנו כל מיני חלקים של נשמתו הקדושה והטהורה וכל מיני אורות ומדרגות שהשיג על ידי מעשיו הטובים, וכן כל כמה שהוא השיג ועלה במדרגה כן יפגום יותר ח"ו. ועל כן ראוי מאד לפני עשיית העבירה להכריז שהוא מוסר כל נשמתו ומדרגותיו ושכרו והכל הוא מוסר לרבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, ועל ידי זה ימעט במה שהוא פוגם למעלה, וגם כל מה שהשיג יהיה שמור אצל רבינו, ויתכן שרבינו יחזיר לו את המדרגות (כפי שמבואר זה הענין בכתבי האריז"ל בכוונות לברכת על הצדיקים בשמונה עשרה עיין שם (ומצינו בפירוש שכלב ויהושע קבלו חלקן של המרגלים), וכן ע' בפרי עץ חיים בפירוש ישמח משה של תפילת שחרית של שבת).

ז. אחר עשיית עבירה ר"ל, יש גם כן עבודה שלמה בעבודת השם. ע' בחיי מוהר"ן (אות תנג) ז"ל (י) אמר, כמו שאתם רואים אותי רצוני לומר שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עברה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל רק הייתי אחר העברה איש כשר כמו קדם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה "האט וויא איר זעהט מיך איך זאל חס ושלום עובר זיין דיא גרעסטע עברה, וואלט דאס מיך גאר ניט אראפ גיווארפן, איך וואלט נאך דעם גיווען אזוי איין ערליכער יוד וויא פריר, דער נאך וואלט איך תשובה גיטאן": שלמ. [וע"ע בשער הגלגולים (הקדמה לח) לא לתמוה אם רואים אדם גדול עושה עובר עבירה חמורה, כי זה מחמת הקליפות העושקות נשמתו וכו' ע"ש].

ובספר אוצר נחמני (אות רב) הביא מרבי שלמה יהודה אפרים הופמן הי"ד שרבינו אוהב "א פרייליכער בעל עברה" (בעל עברה שמחה) והסביר על פי דברי מוהרנ"ת (הלכות בכור בהמה טהורה ו:כט) שהבעל דבר אינו מתכון כל כך לעברה, כמו לעצבות והמרה שחורה שאחריה, שאז הוא מכשילו ביותר ומפיל אותו לגמרי כדי שלא יעשה תשובה על העברה מחמת יאושו, ועל כן צריך להתחזק בשמחה אפלו אחר העברה כדי שיוכל לעשות תשובה שלמה מתוך ישוב הדעת. להיות שמח על זה שהוא יכול לשוב בתשובה שלמה לפניו יתברך אף על פי שעבר מה שעבר רחמנא לצלן. ע"כ.

וע"ע בלקוטי הלכות ברכת הריח ד:ב – לפעמים האדם עושה עבירה ועל ידי זה נופל כל כך למרירות שמביא אותו לעשות תשובה (וע"ע בנושא זה בשער הגלגולים, הקדמה כז ד"ה וכבר הודעתיך).

וראוי לציין פה גם מה שמצאתי בספר החזיונות של ר' חיים ויטאל (המכונה גם כן שבחי ר' חיים ויטאל) מה שכתב ז"ל ליל שבת כ"ז לניסן משנת השל"ז ראיתי קרי בחלו' ואיקץ ואצטע'' מאוד על המראה וחזרתי לישן וארא למורי ז"ל ויאמר לי הנה עדיין לא הגיע הזמן וכו' ע"ש, הרי אפילו אחר שהוא ראה קרי, מיד אח"כ זכה לראות את מורו האריז"ל בחלום שדיבר עמו והדריך אותו (ועוד יש לציין למה שאיתא במס' שבת (קמ:) ופסקיה ברי"ף שם, שרב חסדא אומר שבר בי רב לא יתן בגדיו לפונדקית לכבס, כי שמא תימצא בו קרי, וכמדומני שראיתי מובא על זה שהרי לתלמידי חכמים יותר שכיח שיראו קרי וכו').

וצריכים לדעת ולהאמין שהשי"ת ידיעתו אינו לוקח ממנו הבחירה, והוא יודע מראש את העבירות שנעשה, וכך היה רצונו, ודבר זה האריכו בו המפרשים.

1270

הרגע האחרון

כאשר התאוות מתגברים על האדם לגמרי, ואין לו שום עצה איך להמלט, ונראה לו שהוא לגמרי אחרי יאוש, וזה גופא צריך האדם לשנות לעצמו בשעת מעשה שלולא היה מתחזק ומקוה לטובו יתברך בודאי היה שמח מאד והיה מלא רצונות טובים ומשתדל לעשות טוב ולבנות ולא להרוס, וינסה מאד להתחזק באמונה ובבטחון בהשם יתברך שברגע קטן יתהפך מצבו לתכלית הטוב יותר ממה שהיה יכול לדמות, ושזה אפשרי וקרוב מאד שידע את השם יתברך באופן אישי להפליא, וקרוב הדבר מאד ובפרט אם יצליח לנצח את הנסיון, אכן אם היאוש מתגבר עליו ח"ו ומדמה כי אין שום סיכוי שינצל מעוצם שצף קצף היצר הרע, – ואין לו את הכח לקרוא בקול גדול "נורא בי עמרם" שיבואו אנשים לראות (כמסופר במסכת קידושין) –- אז הנה כמה עצות מה לעשות בעזה"י. ואף על פי שבשעת נסיון, ועיקר הנסיון הוא גופא שלוקחים את הדעת מהמנוסה, עם כל זה נשאר לו מספיק דעת להתחזק בו, והחכם יכין עצות לעצמו. ובאמת כל אחד צריך ויצטרך להמציא עצות חדשות לעצמו מה שלא נמצא בשום ספר, כי זה גופא חלק מתהליך נצחון הנסיון שהאדם עצמו עולה לבחינת צדיק, ולא סתם מקבל עצות מאחרים, אלא ממציא עצות. ולכן אין מנוס בריבוי העצות, רק לקחת אותם לעזרה כל אחד לפי כחה ולענינה, עד שכבר ידע איניש לנפשיה תכסיסיה מלחמה.

ולכן אף על פי שבודאי העיקר הם עצות של רבינו, עם כל זה, לא נמנעתי מלהביא עצות אחרות, כי באמת מוטל על כל אדם בכל זמן להמציא עצות. ואכן לאידך גיסא אפילו הרבה מהעצות של רבינו הקדוש הם בבחינת הרחבת הענין, וכמו שכתוב בסוף לקוטי מוהר"ן (תנינא תורה קא) ז"ל כי אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבנו ז"ל, שהם מלאים עצות להתקרב לה' יתברך, אף על פי כן, על פי רב, קשה להאדם לקים העצה בעצמה. על כן העקר הוא תפלות ותחנות ובקשות. יהיה איך שיהיה, על כל פנים ידבר בפיו באיזה בחינה שהוא, ויבקש מהשם יתברך תמיד, שיוציא אותו מחשך לאור ויחזירהו בתשובה שלמה באמת וכו' ע"ש כל דבריו הקדושים שרק זה הוא עקר כלל ושרש ויסוד של כל העצות ע"ש.

ואכן צריכים לזכור שבאמת האדם לא יכול בעצמו להתגבר על יצרו וכמו שאמר רבי שמעון בן לקיש (סוכה נב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים לז:לב) צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו שנאמר (תהלים לז:לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, ע"כ. אכן על האדם לעשות את הכל שיכול ואז בודאי השם יתברך יעזרו ויצילו. ובודאי -

א. עיקר העצה הוא מה שאמר רבינו ז"ל (שיחות שב) דער עיקר איז מבטן שאול שועתי. כי סוף סוף צריכים עזרת ה', ואין יותר חזק מתפלה, והיא עיקר הכלי זין ונשק. והצעקה מסוגל לעוד כמה עצות כמו שיתבאר לקמן בעזה"י.

ב. צריכים לדעת שהאדם מקושר ומחובר או לקדושה או לטומאה, והקישור הזה הוא המכונה ברית. כי ברית זה מה שמיחד בין שני פלגים. וזה ענין שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי דעת, על כרחך הוא קודש, כי דעת אמיתי הוא רק מהשם יתברך ומאמיתת מציאותו בבריאה [וי”ל שזה הבחי' שכוון עליו ריש לקיש כנ”ל שהקב”ה עוזר לו], ועל כן כל זמן שיש להאדם אפילו טיפה של דעת לא יחטא. וכ' בשבחי הר"ן (אות טז, חיי מוהר"ן רלב, וע' בלק”מ עב ובעוד מקומות) ז"ל כי היה חזק בדעתו שבודאי לא ימרד כנגד השם יתברך. כי איך אפשר שיעשה עברה חס ושלום, ויעבר על רצון השם יתברך אם לא שיהיה נעשה משגע חס ושלום, בעת הזאת. אבל מאחר שיהיה לו איזה שכל בעלמא בעת הנסיון בודאי יוכל לעמד, לפי גדל חזק לבו שהיה חזק בה' מאד. ואף על פי כן, בעת שבא עליו הנסיון היה בסכנה גדולה מאד והיה ועק להשם יתברך מאד, עד שזכה להתגבר על יצרו ולהנצל ע"ש. וע' שיחות הר"ן אות מז ז"ל ומחמת שאין האדם מישב עצמו ואין לו דעת, ואפלו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת, אין הדעת המיושב מאריך זמן אצו ותכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו. מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל, ע"ש הרי מבואר שעץ חיים להנצל מהנסיון, לתפוס איזה שכל ודעת כל שהוא ולהיות תקיף וחזק בו, ואדרבה עיקר הנסיון הוא מחמת שאז לוקחים מהאדם הדעת (וכעין מש"כ רבינו לענין יסורין בלק"מ תורה רנ). אז בשעת הנסיון מה טוב אם יוכל לתפוס את עצמו וליישב את דעתו, אם אפשר. וגם לצעוק לה', כי הצעקה הוא לידת המוחין (ע' לק”מ תורה כא). וגם לשבח את הצדיקים ומקים ומרומם את הדעת (לק"מ כט:ב). וכאשר ישיג איזה מוחין יכול לעמוד חזק בעזה"י.

והנה באמת רבינו פתח את ספרו הקדוש לקוטי מוהר"ן בעצה ומזמה איך להתגבר על היצר הרע, וז"ל הקיצור לקוטי מוהר"ן אות ז': איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך ידי אותו הדבר, כי עקר החיות שיש בכל דבר הוא רק השכל והחכמה, כמו שכתוב: “החכמה תחיה וכו'” (קהלת ז:יב). והשכל הוא אור גדול ומאיר להאדם בכל דרכיו כמו השמש, ואפלו כשבא האדם לפעמים למקום שהוא אפל וחשך חס ושלום, אף על פי כן כשזוכה להסתכל על השכל והחיות שיש בכל דבר, אזי מאיר לו השכל ומקרב אותו להשם יתברך, שזה בחינת מה שזכה יוסף לעמד בנסיונו על ידי שהסתכל על השכל שיש בכל דבר, וע"ש איך זוכין לזה, וע' מש”כ שם שכל תאות נאוף הוא דמיון חיצוני שאין לה שום טעם וסמיכות מצד השכל.

וע"ע שם אות יא. ז"ל היצר הרע הוא רוצה לעשות את האדם משגע ממש חס ושלום, כי בעל עברה הוא משגע, כמו שאמרו רז"ל: 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג). אך איך יבוא להאדם ויעשנו פתאם משגע חס ושלום? על כן דרך היצר הרע להתלבש תחלה במצוות ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה, ואחר כך הוא מטעהו ומסיתו עוד יותר, עד שבא לעברות גמורות בזדון חס ושלום. וזה ממש כמו בחינת השגעון של המשגע שנתבלבל ונטרף דעתו, עד שאומר לרע טוב וכו', אך אף על פי כן עדין יש בו איזה ניצוצי השכל והדעת, מה שאפלו לפי שטות וחסרון דעתו הוא מבין ויודע גם כן שאין לעשות דברים כאלו, ואף על פי כן הוא עושה אותם עד שמחמת זה צריכים שתי תחבולות לרפואת המשגעים, הינו להכותם בכדי להכניע רשעת זדונם שלא יהיה נוחה להם על כל פנים בשגיונותם, ולא יעשו על כל פנים הדברים שהם בעצמם מבינים גם כן שהם שגעון ושטות, וגם צריכין לשום עליהם שמות וקמיעות בכדי לגרש מהם הרוח רעה שמבלבל ומטריף דעתם חס ושלום, עד שמהפכין ארחות ישר ואומרים לרע טוב וכו'. וכמו כן לענין רפואת האדם משגעוני היצר הרע הוא צריך גם כן לשתי בחינות הנ"ל, הינו להכניע תחלה רשעתו וזדונו שלא יעשה על כל פנים מה שהוא בעצמו מבין ויודע שהוא רע ועברה גמורה חס ושלום, וגם צריכין עוד לגרש ממנו הרוח רעה רוח שטות שמתלבש עצמו במצוות ומטעה אותו כאלו מסיתו לעשות מצוה כנ"ל, וכל זה זוכין בשלמות רק על ידי עסק התורה [בכח] שכלולה משתי מיני תחבולות הנ"ל, ע"כ. [ובאות יב כז"ל עקר התקשרות אל השכל דקדשה הנ"ל הוא על ידי תמימות שזה בחינת ויעקב איש תם, כי יעקב זכה לאור השכל הנ"ל בשלמות, ע"כ.]

הרי מבואר העצה ללמוד תורה בכח, בבחינת שמעורר שמות השם יתברך [ויתכן שיש בזה רמז ג"כ להעצה שאביא לקמן להעלות את האהבה נפולה ליחודים של קדושה]. {ויש פה ג"כ רמז ללבוש הקמיע של נ נח}.

אכן בודאי צריכים להיות מלומד בעוד טכסיסי מלחמה נגד היצר הרע כי לפעמים היצר מתגבר ואין נותן להאדם ללמוד תורה בכלל, וכמו שאיתא במס' ברכות (ה.) אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה, ע"כ.

אלא שכל עוד שמשתדל לראות את השכל שבכל דבר, יש להינצל, וכמו שכתוב בצוואת בצוואת הריב"ש (דף יא, מבוא בבעש"ט עה"ת פרשת לך לך אות יד) ז"ל אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי, הלא אם היתה מתה לא היה לה עוד זה צורת הפנים, אם כן מנין לה זה היופי, על כרחך זה בא מכח אלהי המתפשט בה, הוא נותן לה כח היופי והאדמימות [וע"ש דף יב: ז"ל רק הנאות שזרע האב נמשך מאבא עילאה עולם האהבה וזרע האם נמשך מאמא עילאה עולם היראה, וזהו היופי שלה], נמצא שורש היופי הוא כח אלוקי ולמה לי למשוך אחר החלק הלא טוב לי להתדבק בשורשא ועיקרא דכל עלמין ששם כל היפוים [בדף יב: ומוטב לדבק באהבת ויראת הבורא ברוך הוא. וכשנמאס בעיניו העבירה ההוא, נמאסים בעיניו כל העבירות, כי מכוחה נוצר האדם, והאדם יש בו שס"ה גידים מרומזים על שס"ה מצוות לא תעשה, ונתבטלו התאוות של כל השס"ה לא תעשה] עכ"ל.

ג. וכאן נדבר על עצה הכי יעוצה, והיא ברית הלשון, להיות מקושר להשם יתברך בדיבור. כי 'העקר הוא הדבור. שעל ידי הדבור יכולין לכבש הכל ולנצח כל המלחמות' (שיחות הר"ן רלב). וברית הלשון מכוון נגד ברית המעור, ומי ששומר את זה יהיה שמור מזה (ועל כן קי”ל בספר המדות ערך נבול פה, מי שמדבר נבול פה בידוע שלבו חושב מחשבות און, וחמור האומר בפיו מן העושה מעשה). ועיקר כלי זיין של משיח הוא תפילתו, ומשיח נקרא על שם משיח עם קונו (והשיחה שאדם משיח בינו לבין קונו, השיחה הזאת נעשית אחר כך גאלה וישועה לבניו – ספר המדות התבודדות ח"ב א).

והנה האדם פלגא גופא תמיד מחפש זיווגו, ואם זוכה הוא ישתלם בדיבורי קדושים שהם בחינת אשתו ממש, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה יט) ע"ש באריכות, ויוציא כל חמימות היצר בדיבורים קדושים להשם יתברך, וז"ל מי שיש לו שלמות לשון הקדש, מקרר את חמימותו בלשון הקדש בבחינת (תהלים לט) חם לבי בקרבי וכו', דברתי בלשוני. שמקרר חמימותו בדבור של לשון הקדש וכו' ע"כ. ולשון הקודש כולל כל דיבורים שמדברים אל הש"י, וכל מה שמדברים ביותר נקיות וטהרה והתקשרות מועיל טפי, עד שיזכה להפיל תבערת התאוות של השבעים לשונות כמבואר בתורה שם ע”ש. וע"ע בתורה עה שכז"ל וצריכין לדבר בתורה ותפלה עד שיהיה הגוף בטל ואפס, וזהו בחינת (בראשית ב') והיו לבשר אחד – שיהא הגוף אחד עם הדבור (שהוא בחי' חוה, כמש"כ (תהלים יט) ולילה ללילה יחוה, כמבואר במקום אחר (תורה יט:ג, ובתנינא פב) שהיא בחינת הצלע הנ"ל, בחינת, ויבן את הצלע, שעל זה נאמר: והיו לבשר אחד) דהינו שיתבטל הגוף גמרי כאין וכאפס על ידי דבורי תורה ותפלה ולבוא לזה, לבטל הגוף לגמרי, הוא על ידי יראה, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב י): גוף קשה, פחד שוברו ע"כ [ולפי זה גם טוב מאד האנחה ששוברת את הגוף, כמו שאכתבנה עצה בפני עצמה ב”ה].

והנה בודאי זה עבודה של כל החיים לדבר כל כך דיבורי תפלה עד שיתבטל הגוף לגמרי, אבל כל פעם מתבטל יותר ויותר, וכן יכול להוציא את החמימות של היצר למטרת זיווג של קדושה בדיבורי קודש כנ"ל.

ועוד זאת כתוב בלקוטי מוהר"ן עח - ומאין יוצאות נפשות ישראל, מעולם הדבור. וזהו (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", הינו שנפשות ישראל יוצאות מעולם הדבור. והדבור הוא בחינת מלכות, כמו שאמר אליהו: 'מלכות פה'. ובחינות שכינה גם כן, כי שוכנת אתם תמיד בלי הפסק רגע, כמו שכתוב (ויקרא ט"ז): "השוכן אתם בתוך טמאותם" (עיין יומא נז ומ"ר נשא פז) והוא בחינת (תהלים קיג): "אם הבנים". הינו, כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה, ואינה שוכחת אותם. כן הדבור, שהוא בחינת שכינה, הולכת עם האדם תמיד. וזהו (ירמיה ל"א): "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו", הינו כמו שאמרנו, שהדבור זוכרת אותו תמיד, והולכת עמו אפלו במקום הטנפת, ע"כ.

עוד כתב שם ז"ל גם מבאר מתורה זאת, שהדבור הולך עם האדם אפלו למקומות המטנפים, כמו האם ההולכת עם הולד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדבור "אם הבנים". וזהו: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד", הינו שאפלו אם האדם מנח, חס ושלום, במקום שהוא, אפלו בשפל המדרגה מאד, אפלו במקומות המטנפים, אף על פי כן על ידי הדבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך. דהינו, שאפלו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דבורים קדושים של תורה ותפלה והתבודדות, יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך, אפלו שם במקומות הנמוכים, שהם בחינות מקומות המטנפים, אפלו אם נפל למקום שנפל, כי הדבור אינו מניח אותו לשכח את השם יתברך. בבחינות: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד", שכל זמן שיש בו הדבור של השם יתברך, שהוא הדבור דקדשה, זה הדבור אינו מניח אותו להיות נשכח מהשם יתברך, כי הדבור זוכר ומזכיר אותו להתחזק בהשם יתברך במקום שהוא. והבן הדבר היטב, מגדל כח הדבור. והוא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד עולמו לגמרי, חס ושלום, עכ"ל.

והנה בכלל הדיבורים קדושים שמאד חשוב לדברם בשעת רתיחת היצר כנ"ל, בודאי יש להרבות בתחנונים וצעקות להש"י להינצל, אכן גם יש להתחזק בדיבורי אמונה, שעיקר האמונה נקנית דייקא על ידי הדיבור (שיחות הר"ן קמב), וע"י האמונה יזכה לדעת וינצל. ועוד יש ענין למאס בפה מלא את התאווה שלפניו ולגנותו ולבזותו (ע' חיי מוהר"ן תקצא. וע' לשון הגמרא במס' שבת קנב. ז”ל תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה. וע' בס' מי השילוח שאין לך גנות יותר מזה, שהרי בשמים כך זלזלו במשה רבינו, מה לילוד אשה.), וזה חשוב לעשות בכל פעם, ובפרט בשעת הנסיון. [ואיתא בזוהר הובא בלק"מ תורה לו: כד חזי רבי שמעון נשי שפירין, אמר: אל תפנו אל אלילים, ע"ש]. וידוע שהבעלי תאווה, בפרט בשעה שממלאים תאוותן, הם מרבים לשבח ולעשות כל מיני קולות של הנאה, שזה מוסיף להם תאוה והנאה, ועל כן בודאי יש כח להיפוך, להרבות בדיבורים וקולים של מיאוס וגנאי על התאווה ובעזה"י יועיל מאד שבאמת יהיה מאוס לו. [וזה כבחינת הסור מרע מענין העשה טוב להשתדל לראות מאיפה הגיע התאווה הזו].

ומי שיש לו שום שכל בודאי יראה וילמוד מזה שלעולם בשום פנים ואופן יצא שום שבח על איזה תאוה כי זה יהיה לעוכרו ח"ו.

ועוד דיבורי אמת הם מאירים לאדם הדרך לצאת מהקליפות כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ט' וקי"ב ע"ש.

ד. להתאנח, ע' בלקוטי מוהר"ן תורה קט שאנחה הוא יותר טוב מכמה סגופים ותעניות. כי בתענית אינו משבר רק הגוף לבד, אבל באנחה משבר כל הגוף וגם מחליף את הנפש והחיות שלו מרע לטוב, כי ההבל של האדם הוא חבל המקשר הנשמה למקום שרשה, לטוב או להפך ח"ו, וכשמתאנח הוא בבחינת: תוסף רוחם יגועון, ואזי נפסק מהחבל שהיה מקשר מתחלה, ונתקשר לחבל אחר כפי האנחה וכו' ע"ש (ובחיי מוהר”ן לז). ולעיל כבר הבאתי את דברי הלקוטי מוהר"ן בתורה ע"ה בענין גוף קשה פחד שוברו, שזה צריכים להכניע את הגוף להיות אחד עם הדיבור ע"ש.

ומרוב חשיבות עצה זו אצטט לשון מכתב יא בספר נתיב צדיק ז"ל ואודות מה שכתב לי וכו' שלפעמים הוא שוכח אם הוא בן מלך, תדעו שמי שהיה כי אם פעם אחת על ציון רבנו ז"ל, או שעוסק בדברי רבנו ז"ל בודאי הוא בן מלך! רק הוא עדין מגודל אצל העבד, עד שבסוף יבוא לגדולתו, והזמן לפניך הוא בעת קריאת שמע על המטה קודם השנה אז תתאנח על כל פנים חצי שעה, וכשתעסוק בזה על כל פנים חדש אחד ברציפות, בודאי אם ירצה השם יהיה לך איזה שנוי ברצון, ע"כ. ומה נענה אבתריה, כי הלואי שנזכה אפילו לדקה אחת או שתים של אנחות, ואכן רבינו סיפר על עצמו (שיחות הר"ן קסז) שעוד בנעוריו שבאיזה אנחה אחת כבר הרגיש איך שגופו נשבר. ולכן על כל פנים בשעת הנסיון, שלא תבוא, להיות חזק להתאנח. ובפרט (כמו שכ' ב100 וברמזים קמ) שלשון רבינו בכ"י "נאנח" ממש בחינת נ נח!

[אכן צריכים ליזהר באנחות, כמו שכתבתי בתורה כב:ה ע"ש].

ה. בשיחות הר"ן (אות רעט): פעם אחת אמר (רבי נחמן) לי (רבי נתן) בזו הלשון: אין אז עס איז שוין גאר שלעכט. איז מין זיך גאר מבטל (וכשכבר רע מאד אזי מתבטלים לגמרי). ושאלתי אותו: איך מבטלין עצמו? והשיב מע פאר מאכט דאס מויל און דיא אויגין איז בטול (סוגרין הפה והעינים והרי זה בטול). מזה מובן עצה, שכשהבעל דבר מתגבר מאד מאד על האדם ומבלבל דעתו מאד בכמה מיני הרהורים רעים ובלבולים הרבה שקשה לו מאד לנצחם, אזי יבטל האדם עצמו לגמרי. כי כל האדם יכול לבטל עצמו לגמרי לפעמים. דהינו לסתם פיו ועיניו ולסלק דעתו לגמרי כאלו אין לו שום דעת ומחשבה כלל. רק יבטל עצמו להשם יתברך לגמרי (תס):

ובספר זמרת הארץ הסביר שענין זה מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה סד וז"ל היינו כנ"ל כשגוברין עליו מבוכות ובלבולים כאלו שאי אפשר לו להתגבר עליהם ולנצחם בשום אופן. ידע כי אולי הבלבולים האלו (הם) נמשכים מבחי' חלל הפנוי כפי בחינתו. ע"כ אין חכמה ואין עצה וכו' כ"א לבטל עצמו לגמרי אליו ית' בביטול גמור כנ"ל, עכ"ל. וע"ש שממשיך להסביר לפי התורה ס"ד שם, שמבואר שיקדים הרפואה קודם למכה, שתמיד ידבר דברי אמונה, ואפילו כאשר האדם ח"ו מונח בחלל הפנוי בשאול תחתית יש שם השיר של אמונה של הצדיק, ע"ש. ועל כן מבואר הדבר שעצה נכונה לשיר נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה הספר הנ"ל מפרש שהתגברות התאווה והבלבולים הם מחלל הפנוי ולכן רבינו נתן את העצה היעוצה לבחינת חלל הפנוי, שהוא השתיקה או השיר של הצדיק. אכן עוד נראה שתוקף התגברות התאווה והבלבולים יכולה להיות מקורה ממקום אחר כמו מאהבה נפולה, או מארך אנפין דקליפה, ולכאורה לפי סברת הספר הנ"ל עצת רבינו כאן לא יועיל בכהאי גוונא רק כאשר הסיבה הוא מחמת החלל הפנוי (וי”ל שאם יש לו כח נגד החלל הפנוי כ”ש יש לו כח נגד שאר הסיבות).

אכן יש לציין להמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו' שהיצר הרע בתוקף בדם שבחלל השמאלי שבלב, וסובלים ממנו בושות וחרפות, והתיקון להפוך את הדם לדם – לשון שתיקה ולשון המתנה בחי' דום לה' והתחולל לו. הרי שאיך שיהיה היצר הרע התיקון להכניע אותו בשורשו על ידי דום לה', וכדאי לכוון על כל התורה שם שמבאר את התהליך להגיע להכרה לדון את הכל לכף זכות ע"ש (אות ד') וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות , הינו בקי ברצוא בקי בשוב וכו'. ולכל הפחות לכוון את השם אהי"ה באחוריים בגמטריא ד"ם, והוא הפתחות הא' בהוא"ו של שם מ"ה – אד”ם, כי לית אדם בלא אלף, ונעשה אדם לשבת על הכסא, ע"ש.

והנה כעין עצה הנ"ל נמצא בחיי מוהר"ן (אות תמט. שלא להתעקש על שום דבר ואין לדחק את השעה אות ו') ז"ל אמר לאחד על מה שספר לפניו שהיה מרגל בעברות גדולות, עד שכמעט לא היה ביד עצמו למנע עצמו מלעשותם. השיב לו שיש בחינת התקשרות לקשר ולחבר עצמו יחד בהתקשרות חזק, ועל ידי זה יכולין להתגבר ולהנצל. ולא באר הענין. ואף על פי כן אפשר להבין הענין קצת והיא עצה נפלא (ועין בלקוטי הלכות, הלכות ראש חודש הלכה ו), עכ"ל.

ו. מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה לד אות ז ז"ל וכשהלב, הינו בחינת ואו, בחינת לוחות, הוא משקע באהבות רעות. הינו חרפות ובזיונות, הנקרא ערלת לב (דברים ו). אזי הוא בבחינת שברי לוחות. וחרפה הוא בחינת ערלה, כמו שכתוב (בראשית ל"ד): "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו". והוא בחינת אהבה נפולה ושבורה, כי ידוע שהיצר הרע והקלפות נתהוים מן שבירת כלים. ומובא ב"עץ חיים" (בהיכל הנקדים שער שבירת הכלים פרק ג'): כי שבירת כלי החסד נפלו אל בינה דבריאה, הינו בינה לבא (פתח אליהו). והאור החסד נשאר ביסוד דאצילות, שהוא בחינת (משלי י): "צדיק יסוד עולם". נמצא שאהבות רעות באים משבירת כלי החסד, וזה שתרגם אנקלוס: "כי חרפה היא לנו", 'ארי חסודא היא לנא'. כי החרפה, הינו ערלת לב, הינו אהבות רעות, נעשה משבירת כלי החסד. כי זה נראה בחוש, ש"על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י). אפלו אם אחד פושע נגד חברו, אזי אינו מחרפהו, כי האהבה מכסה על כל פשעים. וכשמתקלקל ברית האהבה ביניהם, הינו בחינת שבירת כלי החסד, אזי מחרפהו, כי החרפה הוא משבירת כלי החסד כנ"ל. וכשהלב הוא משקע בחרפה, הינו בערלת לב, בחינת שברי לוחות, הינו "חרפה שברה לבי". וכשמקשר הלב, הינו בחינת ואו כנ"ל, להיוד, הינו נקדה, שהוא בחינת צדיק. ששם האור האהבה הקדושה שורה, כי אור החסד נשאר ביסוד דאצילות. אזי נתבטל האהבות רעות, הינו החרפות, הינו ערלת לב. כי הצדיק שהוא נקדה, ששם שורה האהבה הקדושה, יאיר להואו שהוא בחינת לב. ונתבטל החרפה, הינו ערלת לב. כי על כל פשעים תכסה אהבה, כי שם שורה אהבה הקדושה, עכ"ל.

ז. והנה זה מה שרבינו כ' דרך להעלות את האהבה נפולה, מצינו דומה לזה עצה מהבעל שם טוב לעסוק ביחודים (ואין הספרים מצויין אצלי כעת ובעזה”י עוד אזכה להביא לשונם הקודש פה), וקצת מזה כבר הבאתי למעלה שהוא נכלל במה שרבינו כ' בתורה א' להסתכל על השכל של כל דבר, והענין מתרחב להיות כולו עוסק ביחוד העולמות, ומסופר מהסבא של רבינו, ר' נחמן מהורדנקא שסיפר על עצמו שפעם התגבר מאד עליו היצר הרע, והוא הלך לטבול בנהר שהיה קר מאד מאד, ולא עזר, עד שלקח לעצמו לקיים העצה הזו להעלות וליחד בעליונים (שבחי הבעש"ט סי' צו).

וזוכרני שכמה ספרים קדושים הזהירו סתם בני אדם לבחור בדרך זה. אכן נראה שמי שמרגיל את עצמו בדרך של רבינו (שיחות הר"ן קסח) שהיה מתביש מהשם יתברך והיה מרגיש ממש הבושה על פניו, והיה מרגיש כמו מי שמתביש מחברו מאד. כי היה מרגיש שמתחילין מראה פניו להשתנות לכמה דונין כדרך המתבישין ממש וכו' ע"ש, וע' בלקוטי מוהר"ן תורה לח, עד שהבושה תהיה על פניך ממש, וע' ספר נחת השולחן (או"ח סימן תע"ב) ז"ל וזה לפני ה' אלקינו, זה בחי' המשכת המוחין לידע ולהרגיש במוחו ולבו אלהותו ית' כאלו רואהו עין בעין ועומד לפניו ית'. שזה בחי' שויתי ה' לנגדי תמיד. וזה כאשר צונו. כי באמת צונו לקיים המצוות רק באופן זה, עכ"ל. והרי מי שמרגיל את עצמו בדרך זה, בודאי יהיה לו בית מנוס מהתאוות, ולא ימשך אחריהם כל עיקר, וכמה שהם יהמו ויתגברו וירצו להמשיך אותו ח"ו להוציא אותו לאיזה הנאה להשלמת יצרו, ידע בנפשו שתחת למכור נפשו לרע, ירווח ויהנה מדביקותו להש"י (כי הבושה הנ”ל הוא ממש מעין עולם הבא כמבואר בתורה ו' ובעוד כמה מקומות), ואז איש כמוהו בודאי יכול אז לעסוק ביחודים כרעות נפשיה, ויעלה את האהבה הנפולה ביחוד שמות השם יתברך.

ויש להזכיר פה גם כן מהאריז"ל (שער הכוונות ח"ב ענין ראש השנה) ז"ל וזה היחוד הנזכר, הנה כאשר מתגרה היצר הרע באדם, ושולטין עליו סמאל ונחש הנקראים מצולות ים, כי מצולות הם אותיות: צ"ל, מו"ת, דכורא ונוקבא כנז' בספר הזהר. וצריך תמיד לכוין בזה השם שנכתוב, ובפרט בעת שהאדם עוסק בתורה אל יליז מעיניו שם הזה, ועל ידי כן לא ישלטו עליו מצולות ים הנזכר, ולא יתגרה בו היצר הרע (- הערה – מבואר להדיא שהלימוד בעצמו אינו בית מנוס מהיצר הרע, שאפילו אם האדם יברח ויתאמץ בלימוד יכול ח"ו להתגבר עליו היצר הרע, ואדרבה, עיקר היצר הרע מתחיל כאשר האדם מתחיל ללמוד).

'וזה ענין השם הנזכר, דע כי שורש כל הדינים והגבורות הם ב' שמות: אלהי"ם, אדנ"י כי גם הגבורות הם ב' בחינות, זכרים ונקבות. והזכרים הם חמשה אותיות מנצפ"ך והם שם אלהי"ם. והנקבות, הם שכ"ה דינים, שהם בגמטריא נע"רה. והם שם אדנ"י כמבואר אצלינו וע"ש היטב.

'והנה אלו השרשים של מצולות הדינין ואלו הם סוד התיקון הט' של י"ג תיקוני דיקנא, הנרמז במלת לאלפים כמבואר בכוונת ויעבור, וי"ג מדות של רחמים. ושם ביארנו, כי הם ענין אותם השערות דלא תליין, והם עומדים באמצע, בין התיקון הח' אל תיקון הי"ג, הנקראים מזלא עילאה ותתאה.. והם נקראים מצולות ים העליונים, בסוד הי"ג מדות שהזכיר מיכה המורשתי באמרו מי א"ל כמוך כו', ותשליך במצולות ים כו'..

'והנה ב' שמות אלו, של שם אלהי"ם ואדנ"י, הם (עם הט' אותיות והכולל) בגמטריא קס"א, ומקורם ושרשם הוא שם אהי"ה במיוי ההין שעולה בגמטריא קנ"א ועם י' אותיות הם קס"א. כמנין ב' שמות הנזכרים. גם מלת לאלפים הוא בגמטריא קסא, גם נקרא זה התיקון הט' לאלפים על שם ג' שמות הנזכרים המתחילין באות אלף, והם: אהי"ה, אלהים, אדנ"י. וזהו מלת לאלפים.

'וענין מה שצריך לכוין הוא, להמשיך מן המזל העליון, תיקון הח' הנקרא נוצר חסד, שהוא שם הוי"ה במילוי יודין, שהוא בגמטריא חסד, כמנין ע"ב. וממנו תמשיך ותשפיע הארה אל התיקון הט', הנקרא לאלפים, שהוא שם אהי"ה במילוי ההין, אשר הוא בגמטריא קנ"א, ועם י' אותיות הוא קס"א כמנין לאלפים. ואז תכוין להמתיק עם זה את ב' שמות, אלהי"ם אדנ"י, הנקראים מצולות ים כנזכר. והם ג"כ בגמטריא לאלפים. ועל ידי כן, ותשליך במצולות ים כל חטאתם, שהוא התיקון הט' גם כן, של מי אל כמוך כנ"ל.

'ואז אותם החטאות שחטא האדם ועשה אותם מעשה ממש, כנודע משז"ל כל העובר עבירה א' קנה לו קטיגור א', כי ממש נבראים מלאכים רעים וקטגורים על ידי אותם החטאות כנודע. ואלו הקטיגורים הנקראים חטאתם, יורדים ונשלכים במצולות ים דסמאל ונחש, ואינם עולים משם, לפי שכבר נמתק שרשם, שהם ב' שמות אלהי"ם ואדנ"י, ואינם משפיעים בהם.

'ונודע, כי מוכרח הוא, שבאותם הקטיגורים יתערבו עמהם נצוצות הקדושה, בסוד טוב ברע, בכח החטא שחוטא האדם. ולכן בהגיעך אל תיקון הי"ג, שהוא ונקה, אשר הוא שם של אהי"ה במילוי יודין כנ"ל, בסוד י"ג מדות של ויעבו"ר, וגם הוא עולה קס"א, אז תכוין להעלות אותם הניצוצות של קדושה, ולבררם ולנקותם משם, ולהוציאם על ידי שם זה של אהי"ה דיודין. וזהו מלת ונקנה לשון ניקוי.

'ותמיד יהיו בין עיניך סדר השמות האלו, ובפרט בעת שתעסוק בתורה, תכוונם תמיד במחשבתך, אם תראה שהיצר הרע מתגרה בך. ובפרט אם האדם עושה תיקון שכבת זרע לבטלה, שהוא תיקון טיפות ניצוצות הקדושה שנשפעו ונתערבו בקליפות, כי אז החיצונים מתגרים באדם מאד.

'עוד יחוד ב' על הנ"ל, וז"ל, תיקון אחר כתבנו למי שמתגרה בו היצר הרע, ובפרט בעת שעוסק בתורה, שיכוין בנוצר חסד לאלפים, לשם אדנ"י ואלהי"ם ששניהם מתחילים באלף, וזהו לאלפים גם יכוין ששניהם עולים בחשבון לאלפים.

'ודע, כי מי שהוא משורש קין, צריך שיכוין שם אלהים הנזכר, במילוי אלפין, שהוא בגמטריא אר"ץ, כזה: אלף למד הא יוד מם. וסוד הענין הוא, לפי שקין הביא מנחה זרע פשתן, שמכחיש את הארץ, כמבואר אצלנו במקומו, וגרם שהמלכות הנקראת ארץ תחזור להיות יבשה, ולכן נתקלל נע ונד תהיה בארץ. והנה המלכות בהיותה נקראת ארץ, יש בה שם אלהי"ם דמילוי אלפין, העולה בגמטריא ארץ. ולכן תכוין תמיד כל היום בשם הזה, שעולה ארץ. ותכוין לתקן פגם קין, שהחזירה יבשה על ידי הפשתן, ואתה מתקנה על ידי השם הנזכר ונעשית ארץ. ודע, כי כל החיצונים נדבקין בקליפת רע, שנדבק בקין, וכולם רוצים וחושקים לאחוז ולינק מן אות אלף שבמילוי ההא של אלהי"ם דמילוי אלפין הנזכר, ואינן יכולין להשיגה. עכ"ל.

(וכיון דאתי לי במדרשא, אצטט פה דרוש שכתבתי בענין מה שבעוה"ר הרבה מהעולם נכשלים בעיניהם בנאוף ממש שאי אפשר להמלט ממנה רק בהתפשטות הגשמיות ולהתדבק למעלה: - שוב החלטתי שאין כאן מקומו).

ח. והנה עוד בדרך של היחודים יש לכלול עוד שני נקודות חשובות, שיהיה בעצה הזו לפחות ג' כוחות. ב' ידוע שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג:), ורבינו העיד (שבחי הר"ן טז) שעל ידי שיש 'איזה שכל בעלמא' יכולים להיות שמור לגמרי מהחטא, ומבואר בלקוטי מוהר"ן (קט"ז) שעל ידי שמקבלים דעת ניצול מלבוא לידי עברה. ג' רבינו גילה בתורה ו' שאפילו מי שהוא סג אחור לגמרי, יכול לחיות את עצמו בקדושה ודביקות להשם יתברך על ידי השם ס"ג (יו"ד ה"י וא"ו ה"י) ומבואר שם איך שהס"ג מנוקד כולו בחיריק. והנה הגמטריא של חיריק אחד הוא עשר, כפול בעשר אותיות שם ס"ג, וגם את השם ס"ג, הרי קס"ג, והוא הגמטריא של השם אהו"ה במילוי יודי"ן (אל"ף ה"י וי"ו ה"י), והנה על השם הזה הרמח"ל בקיצור הכוונות כותב שיש לכוונו בפסוק ראשון של שמע ישראל, 'שהוא כללות המוחין בסוד הדעת'.

הרי שיצא לנו עצה מרבינו למי שנפל ונסוג אחור לגמרי לכוון שם ס"ג בניקוד כולו חיריק (ובודאי יואיל יותר כפי בקיאתו בתורה ו', ובפרט שכל התורה ו' תיקון על רתיחת הדמים וכמו שהארכנו בחידושנו ע"ש) ולדבק עצמו חזק על ידי זה להשם יתברך, ולכוון עוד בזה שמקבל דעת אמיתי מכח שם הקדוש של השם יתברך, אהו"ה דיודין.

וכן יש על דרך זה עוד עצה מרבינו להנצל מהתגברות התאווה, והיינו להתפלל שחרית מנחה או מעריב, כי מבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא ח) הג' תפילות נמשכין מהג' מוחין והם ג' מחצות פרוסות נגד התאוות.

ט. בסידור האר"י מובא בזה"ל ואם יצרו תוקפו יכוין השם שמספרו יצ"ר הטו"ב עם שבע אותיות והוא דמודטירו"ן (שבא תחת הד' הראשון, ווי"וים עם חולם, ט' עם חיריק).

י. כל פעם שמתגברים על בן אדם מחשבות רעות להפליא, יש לבדוק עם צריך לנקביו, כי יתכן מאד שהצואה בגופו גרמא לו. וע' בזה בהצעטיל קטן מהנועם אלימלך אות טו ז"ל ויקבל אז (בשעת אכילה) במחשבתו שתיכף ומיד כשירגיש שיצטרך לנקביו לא ישהה את הפסולת בקרבו לטמא ח"ו את מוחו ולשקץ את נפשו להשהות את הצואה והשתן בקרבו אפילו רגע א', ע"כ. ולפעמים, ובפרט לכמה בני אדם, הצואה יכול להיות עצור בגופו ולא יצא בקלות, ועל זה חז"ל לא בושו מלתת כמה עצות איך להתחכם להוציאה, ומהם גם כן מובאים בהלכות שבת, ואכמ"ל.

ולפעמים לא רק צואה ממש אלא אפילו רוח מלמטה יכול לטמא את האדם ח"ו, ובסתמא אצל צדיקים גדולים הם כבר נזהרים מהקליפות של האוכל מתחילת העיכול או אולי אפילו מלפני זה, אבל לכל מי שנכנס בעבודת השם בודאי ראוי הוא לדעת להשמר על כל פנים מצואה ממש ורוחה.

ומצאתי בס"ד רמז לזה ממעשה של יוסף הצדיק שכתוב (וישב לט:יב) ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, כי ענין יציאה לחוץ מצאנו בפרשת כי תצא (דברים כג:יג-יד) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך, ואקצר ורק אזכיר שכסית ע”ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא בפירוש ענין של תיקון הברית כמובא על הפסוק כי היא כסותה (רמזים אות טז), הרי רמז בתורה שבבריחה מהעבירה יש לעסוק בנקיות. ובספר חמשה פירשתי קצת בדרך אחר, שמצינו (ברכות נז:) שלושה דברים הם מעין עולם הבא, שבת שמיש ותשמיש וקס"ד שתמיש הוא תשמיש המטה, אכן הא מכחש כחיש, אלא תשמיש נקבים. הרי שיש עצה להחליף את הנאת התמשיש שמכחיש, ולעסוק בתענוג מעין עולם הבא של נקיות.

וזה נקודה חשובה מאד להתחשב ולהקפיד עליו, ועל כן הארכתי פה קצת. וידוע שרבינו גילה שאפילו בהסיפורים של העולם העתיקים יש בהם סודות גדולות, רק שלא נאמרו כסדרן ולא נאמרו על נכון, ולכן נראה לעניות דעתי שהסיפור המפרסם של הבת מלכה ועדשה (The Princess and the Pea) שהיא היתה אכסניא באיזה מקום ולא היתה יכולה לישון, לא היה נוח לה, אז שמו עד עשר מזרונות ולא עזר, ובסוף גילו שהיה עדשה קטנה תחתן, והנמשל הוא שצדיק יכול להיות מבולבל על ידי צואה קטן מאד.

ועל כן החסידים היו עוסקים הרבה בנקיות, אכן רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן אמר שכל העסק זה טעות גדול (שיחות הר”ן ל, חיי מוהר”ן תצח), רק כאשר צריכים הולכים, אבל צריכים להדגיש שגם לרבינו, כאשר צריכים אז זה חשוב מאד. ובאמת רבינו גילה בסיפור הלחם ע"ד לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שיש ענין להיות לגמרי נקי מכל הצואה, על אף שבמראה מקומות הנ"ל רבינו אמר לא לעסוק בזה והוא מן הנמנע, אז אי אפשר לנו ללמוד למעשה מהסיפור הלחם, אבל על כל פנים מבואר הדבר שבאמת יש ענין להיות נקי לגמרי מהצואה ולהשתדל על כל פנים לשמור על מה שכן בידו לעשות.

יא. וע"ע בצעטיל קטן באות ה' ז"ל כשיתחלי להתעורר בו מדה רעה ח"ו ממדות רעות שהוא רגיל בהם כגון עקשנות ובושת של גאוה ועצלות ובטלה המביאה לידי שיעמום וכיוצא בהם יאמר תיכף ומיד בזה הלשון ובכל כחו, הכנעני החתי האמורי הפריזי החיוי והיבוסי והגרגשי וינצל, ע"כ. ובאות ו' ז"ל כשיבא לו ח"ו מחשבה רעה מניאוף יאמר כמה פעמים ונשמרת מכל דבר רע ויהרהר אז בדרשות חז"ל שדרשו עליו שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה ולא יניח ח"ו לשהות המחשבה רעה במוחו שלא לטמאות שכל העליון ח"ו, ע"כ.

יב. ספר המדות (ערך נאוף ח"ב אותה ה') ז"ל על ידי טובות שעושה עם בני אדם נתבטל תאות נאוף וכן להיפך, ע"כ.

יג. ליתן צדקה. וע' לקוטי מוהר"ן רמב – דע שיש בחי' ארך אנפין בקלפה ומי שפגע באשה מבחי' זו קשה לו להנצל מהרהור, ואף אם יעצים עיניו .. ודע שצדקה הוא סגלה גדולה.

וע"ע לעיל בהלכות עשיית עבירה אות ד', שכדי להרחיק את הס"א צריכים לשלם כסף על מצוות.

יד. בלקוטי מוהר"ן תורה לו כז"ל באות ג, כי תקון של הרהורי זנות שבא לאדם – שיאמר 'שמע' ו'ברוך שם'. כי תאות נאוף היא באה מעכירת דמים, הינו מטחול, שהיא לילית, שהיא שפחה בישא, אמא דערב רב, שהיא מלכות הרשעה, ומלכותא דשמיא הוא בבחינת גבירתא, אשה יראת ה', שהיא בבחינת שם של שלמה, העומדת על שנים עשר בקר, שהם שנים עשר שבטי י"ה (זהר ויחי דף רמא), וכשאדם מקבל עליו על מלכות שמים באלו הפסוקים, שכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי י"ה, ומפריש את נשמתו מנשמת ערב רב, הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא, שהיא בבחינת (בראשית טז) מפני שרי גברתי אנכי ברחת, שהתאוה בורחת ונפרדת ממנה. ואם אינו משתדל לגרש את האשה זונה, אזי הוא בבחינת (משלי ל): שפחה תירש גברתה. כי בשני פסוקים אלו יש שתים עשרה תבות, נגד שנים עשר שבטי יה, וארבעים ותשע אותיות, כנגד ארבעים ותשע אותיות שבשמות שבטי יה. ובקבלת על מלכות שמים, הוא בחינת ים של שלמה, הוא נפרד מנשמותיהן דערב רב, שהיא שפחה בישא, אישה זונה, ונכלל בנשמות שבטי יה, בחינת אשה יראת ה', אזי הוא בחינת סגירת עינים בשעת קבלת על מלכות שמים, להורות שעל ידי קבלת על מלכות שמים הוא בבחינת עולימת שפירתא דלית לה עינין, שהיא התאוה שכוללת המדות רעות של שבעים לשונות (וענין סגירת העינים שייך לעוד עצה מרבינו שכתבנו באות לפני עצמו ע”ש). ובאות ד כז"ל וכל זה כשיש לו לאדם הרהור באקראי בעלמא, אזי די לו באמירת שני פסוקים הנ"ל, אבל אם הוא חס ושלום רגיל בהרהור של התאוה הכלליות, רחמנא לצלן, ואינו יכול להפריד ממנה, אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים, כי איתא שהדמעות הם ממותרות המרה שחרה, ומרה שחרה היא טחול (תקון נו), שהיא בחינת מלכות הרשעה, אשה זונה, שמשם נשמותיהן דערב רב, וכשמוריד דמעות, אזי נדחין ויוצאין לחוץ המותרות, הינו התאוות נאוף, הבאים מעכירת דמים של טחול ומהמותרות, וכולל נשמתו במלכות שמים, ע"ש.

ובסוף התורה שם כז"ל ובשביל זה מובא בזהר (קדושים פד) כד חזי רבי שמעון נשי שפירין אמר: אל תפנו אל אלילים, כי נאוף היא עריות, אלהים אחרים, מלכות הרשעה. ובשביל זה סגלה לבטל הרהורי נאוף לקרא שמע וכו' ע"ש.

טו. כמה ידיעות חשובות ועצות מספר חסידים (סימן קעב-קעג, ונמצא בחק לישראל פרשת עקב יום ו', ובפרשת ראה) ז"ל שלשה יצרים רעים הם הלוחצים את האדם על דברי האשה, שנאמר (הושע ז:ד) כלם מנאפים כמו תנור בערה מאפה וגו' (ז:ו) כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אופיהם בקר הוא בוער כאש להבה כלם יחמו כתנור. שלשה תנורים בפרשה – שלשה יצרים על האשה. יצר לראות ולראות, יצר הרהור של תאוה וחמוד של חמום. ויצר לב בוער ולא יכבה, שהלב חושב כל שעה אחר האשה ומשתגע אחריה עד שיהא אצלה. וזהו קשה מכלם. יש שנעשה על ידי כשפים, ואפלו לא ראה אותה מעולם. ומה שאמרו חכמים אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, זה יצר מוד של חמום התאוה, אבל יצר שהלב בוער אחר אשה בלא ראיה, ענין זה כאדם המשתגע וכאשה מעברת שמתאוה לאכל שום דבר ויומם וליה היא מהרהרת אחר אותו דבר ושוכחת שאר דברים בעבור זה. כך זה הדבר, כל היום בתוך לבו, ואפלו ישמע דברים ממנה לבו שמח, ואם יראה עבד או שפחה מאותו בית ישמח. והדבר על ידי כשוף, ויש בלא כשוף.

(קעג) כלל גדול ותקנה לשלשה יצרים. להיות בעיר אחרת רחוק משם שאין שירות מצויות לבוא משם.

ותקנה לראיה, אל יהא מצוי אצל נשים, וירחיק הליכתו מהן, ויעצר רוחו מלראותן כשהן אצלו, כי העקר מניח מפני הבשת להתקרב אליהן ולדבר מאותן דברים. אבל ראיה שאחרים עושים ורגילים בנשים, מזה יעצר רוחו.

וכל עברה ועברה שתבוא לידו, יחשב אם היו גוזרים עליו גזרה, היה נהרג על קדוש השם, ויאמר זה הדבר קשה יותר שלא אוכל לעמד בו, כל שכן זה הקל שלא אחטא.

ועל הרהור אשה בעת שהוא בא להרהר על אשה בתפלה יתקע גודלי אצבעות רגליו בארץ ויתלה גופו עליהן ולא יסמך ידיו לכתל, וזה הדבר מבטל ממנו כל מיני הרהורים (וכן הובא בשערי תשובה לר' יונה דף ו:). ואם ישב ואינו יכול לעמד מפני בני אדם, ינעץ גודליו בחזק בארץ.

ועל יצר שלישי – אהבת לבו ואוהב אשה ביותר ואינו חושש באשה אחרת ולא באהבת בנים ובנות בעבור אהבת האשה הזאת, תקנתו לצאת מן המדינה ההיא. ואם עברה בא לידו יתפלל עליה בכל לבו שלא יכשל בה, שהרי על יסורי שעה אדם מתפלל עליהן, על יסורי עולם - שלהן אין סוף ואין חקר, כל שכן שיבכה ויתפלל מאד עליהם. ואם עמד בדבר וכו' ע"ש.

שלשה מיני יצר הרע הם, השנים בין בזקן בין בבחור והשלישי נוהג רק בבחור. אלו הם:

אדם מתאוה לראות, ואף אם יחפץ לעצם עיניו מראות לא יוכל ויראה בעל כרחו.

והשני, האדם בוער כתנור אש אחריה ולא יוכל להסירה מדעתו. אלו נוהגים בין בבחור בין בזקן.

והשלישי נוהג רק בבחור שמתאוה שתתקשה אמתו

מנין לנו שכך הוא, שכן מצינו בנאוף שלשה תנורים, ויצר הרע דומה לאש, שנאמר כל הלילה ישן אופיהם בקר הוא בוער כאש להבה. שלשה תנורים, שנאמר (הושע ז) כלם מנאפים כמו תנור כי קרבו כתנור לבם. ונאמר כלם יחמו כתנור.

ש' שהיא עקר תבת האש, שי"ן בגמטריא יצר. ש' יש לה ג' פצולים, וג' פעמים מונה אש בפסוק (שיר השירים ח) רשפיה רשפי אש שלהבתיה.

יצר הרע דומה לחכוך, אם יחכך בשרו יעלה שחין, ואם יעצר ויסבל לא יעלה.

טז. מספר המלאך המשיב כ"י הובא בספר לדרש אלקים (שער ו' פ"ב) ז"ל (אות) 'ה' סודה וסגולתה רם ונשא לברוח מן העבירה ומיצר הרע אמור יתיה ס' פעמים, ואח"כ תאמר יהי רצון מלפניך השם הגדול יה יה יה יה היוצא מאות ה' ומפסוק כי ביה ה' צור עולמים, שתרחיק ממני ומפני כל יצר הרע וכל הרהור עבירה יתרחקו מרמ"ח איברים שלי, ואל ישלוט בי יצר הרע לעשות שום דבר עבירה לא בדיבור ולא בהרהור, ולא בשום אבר מאברי, לא באונס ולא ברצון, לא בשוגג ולא במזיד מעתה ועד עולם אמן נצח סלה ועד. ויאמר אחר כך פסוק זה, ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש בשם קרע שטן יהיו לרצון אמרי פי וכו', ע"כ.

עוד כתב שם ז"ל (אות) 'ט' סודה וסגולתה אמור יתיה צ' פעמים ואחר כך תאמר יהי רצון מלפניך השם הגדול היוצא מאות טי"ת שתטהר לבי ורעיוני, תאמר לב טהור ברא לי אלקים וכו' ל"ב פעמים ותראה פלא, ע"כ.

והנה ראוי לשים לב לכח של האלף בית, וכידוע מהסיפור של הבעש"ט, שאפילו כאשר היה כמעט אבוד לגמרי רק בהזכרת הא"ב נחזר לו כל כוחותיו וניצל. וכן גם בפשיטות גמור, כאשר מתגברים מחשבות זרות ואין איפה להימלט, יכולים לחזור על הא"ב לציירם זה אחר זה, פעם אחר פעם, ועוזר גם כאשר מנסין לישון והמחשבות מטרידות.

יז. נראה לעניות דעתי סגולה חזקה להדליק נר לכבוד רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן, כי ידוע שרבינו בעצמו היה לפעמים מדליק נר להמתקת הדינים, וכן ידוע שהדלקת נרות זה מסוגל לבנים, וכמו שכתוב בספר המדות. וא"כ בודאי יש בזה שמירה מקרי שהוא פגם בבנים, וכל עוד שהאור דולק יאיר נרו ויתוסף כחו.

יח. מספר שערי תשובה לרבינו יונה (דף ו: הובא בחק לישראל פ' אמור יום ג) ז"ל ועל כל עבירה ועבירה שתבא לידו יחשוב חס ושלום אם גוזרים עליו המרה (לשון להמיר דת) יהרג על יחוד ה'. וכי זה דבר הקשה שלא יוכל לעמוד בו, יסבול עבור יחוד שמו, אז כל עבירה יקל עליו להעבירה ממנו, ומיד כשאדם בא ליטהר מסייעין לו מן השמים, עכ"ל.

ויש לציין פה שהרבה צדיקים היו מייסרים את עצמן כדי להינצל מתבערת היצר, בגמרא יש סיפורים על אלו שקפצו לתוך תנור או קפצו מהגג, וזה היה בשעת הנסיון ממש, והחתם סופר היה מקיז דמו, להחליש את היצר. וגוף קשה פחד שובר, לפעמים לא צריכים עד כדי כך, אפילו לעשות איזה בעיטה או נשיכה בבשר הגוף להרגיש קצת כואב יכול לעזור הרבה לשכוח קצת מתבערת היצר.

נ נח נחמ נחמן מאומן