כתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן

גודל ענין כתב ידינו שבכתיבה ממשיכים אוירא דארץ ישראל עיין ליקוטי מוהר"ן תורה סא

נ נח נחמ נחמן מאומן, הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע, ונתגלה דייקא בכתב (וכבר הערנו במקום אחר שמשה רבינו היה מגמגם בפה, ואילו כאן יש בחינה של גמגום בכתב). ענין זה מצאנו בספר ישעיה לח:ט מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלתו ויחי מחליו, ותרגום יונתן, כתב אודאה על נסא דאתעביד לחזקיה מלך שבטא דבית יהודה כד מרע ואתסי ממרעה, ע"כ. ובבעל הטורים על אז ישיר (שמות טו:א) כז"ל ישיר, י' שיר, שיו"ד שירות יש. ים, באר (במדבר כא:יז), האזינו (דברים לב:א), יהושע (יהושע י:יב), דבורה (שופטים ה:א), חנה (שמואל א::ב:א), דוד (תהלים יח:א), שלמה (תהלים ל:א), חזקיה (ישעיה לח:ט, מב:י), ושירה לעתיד (אגדת בראשית נט, ועיין מכילתא מס' דשירה א), ע"כ, הרי שהחשיב שיר זה שבכתב לאחד מהי' שירות, וסמך ליה להשיר שלעתיד, שהוא השיר פשוט כפול משולש מרובע שנתגלה בכתב.

כתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן גרפיטי בשבת

 ב"ה

ויש מקשים שאם באמת כתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן הוא פיקוח נפש, למה לא תהיה מותר לכותבו בשבת קודש (אע”פ שאפשר לעשות בחול)? ואינו קשה מידי, כי הענין של כתיבת נ נח הוא להביא קיום שבת, ונ נח הוא בעצמו בחי' שבת, כמו שהוא רשום בשורה השביעי של הפתק. ועל כל פנים נלע"ד שאם ח"ו מי שהוא יכתוב נ נח בשבת, יהיה בכלל 'טעה ועשה מצוה' שפטור מחטאת, ודוק.

שוב ראיתי במפרשים, שהרי כאשר דוד ברח משאול והגיע לנוב, ואחימלך נתן לו לחם הפנים חם, ולפי הכלי יקר בספר שמואל שם בשם מדרש ילמדנו, ולפי הסידור של ר' יעקב עמדין, זה היה בשבת, ומיד אחר כך ברח לאכיש, ושם היה צריך לשנות את טעמו, ואיתא במדרש ז"ל - והיה כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא ואשתו חמשים, ע"ש, הרי מטעם פיקוח נפש לא התספק בשאר מעשה שגעון, וראה צורך גם לכתוב את הגרפיטי על הקירות בשבת.

 

[וע"ע בכף החיים הל' שבת (שא:קלח) ז"ל מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בס' כ"י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו ותיכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו. ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח שהקיאו אותו והבריאו. ויהי היום ליל ש"ק אירע שנערה ישראלית ששתתה סם המות והתחילו להדבקי מיתה, ובאו אצל האיש הזה בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותיכף הקיאה ועמדה על בוריה, אי שפיר עבד. עיין ברכי יוסף או' ו' מה שהאריך בזה וסיים כיוון דכוונתו היה להציל נפש וע"י הסגולה הוייא הצלה נראה דלית ביה דרך איסור אפי' מדרבנן ולמפרע מצוה גדולה עשה יעו"ש. ועיין להזרע (אברהם או אמת) ח"ג יו"ד סי' קכג מאי דשקלא וטריא בדברי הברכי יוסף הנז' ומה שהוסיף להביא ראיה לדבריו יעו"ש. והב"ד הפתח הדביר או' ט' וכתב דאם אין הרפואה בדוקה נראה פשוט דאין להתיר איסור דאורייתא יעו"ש, עכ"ל. וע' בשדי חמד מערכת יום הכיפורים סי' ג:כד (חלק ט עמוד 16). וע"ע בהלכות שבת סוף סימן שו, שמי שבתו נמצאת ח"ו אצל הכומרים מותר לצאת חוץ מהתחום בשבת (אפילו למ"ד שתחומין דאו') כדי להצילה, ואם הוא לא רוצה כופין אותו, ועוד לא הסתפקתי לעיין כראי בסוגיא, כי המעיין שם יראה שהכל מלא בצ”ע, כי בדברים כאלו זה קרוב להלכה ולא מורין כמובן].

 

לעורר ולהקיץ ישנים עם השיר נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מתוך הספר ליקוטי נ נח חלק ה' מאומן, בענין כתיבת נ נח על כל הקירות

ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים, דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים, דכתיב ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים...

דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים, דכתיב ויקבר אותו בגיא. (סוטה יד א)

נ נח נחמ נחמן מאומן

גרפיטי הקדמון ופתרונו של דניאל - דרך לשון סין

ב"ה

כתוב בספר דניאל (אחר שבנו של נבוכדנצר - בלשאצר השתמש בכלי המקדש בסעודתו, יד הופיעה וכתב על הקיר):

ה:כה ודנה כתבא די רשים מנא מנא תקל ופרסין. הראשי תיבות של המילים שנרשמו על הקיר עם התיבות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. "מנא-ת"קל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן מ"נא-מנ"א אותיות נאמנ, הם אותיות נחמן, בחילוף אות א' לאות ח' באותיות הגרון אחע"ה. ועיין מש"כ בפרק על כתיבת גרפיטי.

ואגב יש להעיר שחז"ל גילו שהכתב היה מסודר בשלש שורות זו למטה מזו, ובהעליונה היה כתוב ממתו"ס, ובשניה היה כתוב ננקפ"י, ובשלישית היה כתוב אאלר"ן, ולזה לא יוכלו חכמיו לקרותו כי הם קראו כל שורה לעצמה ולא היה להם שום ענין והבנה, אבל דניאל קרא מלמעלה למטה, ר"ל תיבה הראשונה עשה מצרוף שלש אותיות הראשונות שבשלש השורות וכו', ע"ש במצודת דוד. והרי בטור הראשון ממת"ו עם האותיות והכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא שיר של חסד בחי' ס' (כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה טו, וכן ידוע מהמשנה ריש פרק ה' דמסכת שבת, שהסוס יוצא בשיר וכן כל בעלי השיר, שהוא לשון עיגול), וכן מתו"ס בגמטריא אבגית"ץ שכולו ענין של נ נח כמו שכתבנו בס"ד במקומו. וכן ממתו"ס עם האותיות והכולל בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. ובטור השני שכתוב ננקפ"י, אות ק' מתחלף באות ח' באותיות א"ל ב"ם, והרי נ נח. והוא השיר והרינה של השם יתברך, בחי' שורה הג' – א' א"ל (כמו נ נח בשם השם) ר"ן.

 והנה חכמי ישראל היו צריכים לדעת כל הלשונות, ולכאורה כולל לשון של אומת סין, וסין עד קרוב לימינו היו כותבים וקוראים מלמעלה למטה, והרי בשורה האחרונה – החמישית, כתוב סין, והרי סימן מובהק שכן היו צריכים לקרוא את הכתב הזה!

ויתכן שזה מקור למה שהרבה פעמים כותבים נ נח, כל תיבה בשורה בפני עצמה, זו למטה מזו, אף על פי שבפתק הקדוש כתוב נ נח ישר בשורה אחת, כבר ניתן להשתמש גם באופן כתב של גרפיטי הקדמון, שהיה כתוב מלמעלה למטה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרשת וילך - לכתוב את השיר נ נח נחמ נחמן מאומן

ב"ה

בפרשת השבוע, פרשת וילך פסוק יט:

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל.

ונחלקו המפרשים בהגדרת איזה שיר מדובר, ומה בדיוק החיוב. אכן נרמז פה עיקר שיר הגאולה, שעלינו לכתוב בכל מקום ולמלאות פינו ופיפיות כל עם ישראל, למען תהיה לעד...

ועתה כתבו "לכם את" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ברכת נ נח בחנוכה לפי הרא"ש בני ישראל

ב"ה 

ג. חנוכה הוא ענין של נ נח כידוע, שהוא פרסומי ניסא באמונת חכמים, וכן מהדרין מן המהדרין מדליקין אחד שנים וכו', והשם פצפצי"ה הוא שם של חנו"ך. וע' במס' מגילה דף כא, והובא בהרא"ש שם דף ד: (ויש שם טעות בדפוס – מקום נקי מכתב, שממש מראה מקום להדיבור הנצרך!) דנר חנוכה יומא קמא מברכין נ נ"ח וכו'. וע"ש שבפורים מברכים מנ"ח אותיות נחמ. (ויש שני קושיות שהא' מתרצת השניה. דהיינו א' למה כתבו רק נ נח, וב' הלוא רק ר' נחמן זכה לדעת הסוד הזה של נ נח נחמ נחמן מאומן. ובזה השנית י"ל הראשון שבאמת שלפני ר' נחמן לא זכו לדעת את הסוד של נ נח נחמ נחמן מאומן רק שמץ מינייהו ורק לאיזה רגעים, ולכן כאשר התחילו לכותבו ונעלם ממנו, לא הספיקו לכתוב רק נ נח, ועל כן כתב הרא"ש וכו'. הילולה של הרא"ש בטו חשון - באותו יום של מתתיהו כהן גדול חשמונאי).

[והנה בענין פרסומי ניסא יש לדיין טובא, כי הב"ח והפרי מגדים ( או"ח תרע"ט:א) כתבו (ושורש הדבר בנוי על הרמב"ן) שעיקר מצות נר חנוכה הוא שממונו ידלק, וא"כ לו יצוייר שכל הענין שכותבים נ נח על הקירות היה רק מדין פרסומי ניסא אז יש לדון עם מספיק שהחומר כתיבה הוא ממונו ולא הבית או הקיר שנכתב (ועיין בפרק שנשאנו בענין כתיבת נ נח על רכוש של אחרים, שאולי יש בזה מדין כח מעשיו הגיד לעמו – דהיינו דין כיבוש, ואז יש לדון עוד טובא כמובן), אכן וודאי יש עוד הרבה ענינים גדולים ודברים העומדים ברומו של עולם בכתיבת נ נח כמובן קצת מרחוק לכל המעיין בקונטרסינו. וגם כעת שמעתי שיעור מר' אשר ווייס של העדה החרדית, שרצה לחדש דרך אחר בסוגיא בענין מה הקשר בין נר שבת לנר חנוכה, שהלוא נר שבת זה מדין עונג וכבוד ונר חנוכה זה מדין פרסומי ניסא, ועוד שאלות בסוגיא, והוא העלה שאין הדין של פרסומי ניסא דין בממונו, רק דין שרובצת על הנמצא, אם זה יחיד אז מוטל עליו ואם זה רבים נמצא המצוה חל על כולם שאחד יעשה בשביל כולם, ולפי זה יכולים לומר שהמצוה לפרסם נ נח חל על כולם, ושפיר יכולים להצטרף ולקיים כתיבת נ נח אפילו על רכוש של מי שהוא אחר, וכל זה כתבתי רק לרווחא דשמעתא, כי הלכה למעשה זה הכל חכמות, ועלינו לעשות כל מה שביכולתינו לפרסם שם של רבינו להאיר אור השם יתברך בעולם.]

והנה צ"ב דבחנוכה חוזרים באחוריים שמונה פעמים, משא"כ בשיר הגאולה חוזרים באחוריים רק עד מרובע. ונראה שבחנוכה כיון שלא עושים האחוריים במכה אחת, רק בימים שונים זה אחר זה, צריכים להגיע ממש להסכום הנדרש של עשרה. ובזה יוצא לנו חידוש עמוק, שבכלל החשבון של עשרה יש השמונה נרות השמש והמדליק, שגם המדליק בעצמו בא בחשבון. (ולכאו' נרות חנוכה הם האור של הצדיק, והשמש, אלו הנחמנים המשמשים את הצדיק ומביאים את האור להעולם, אכן גם במדליק יש הנקודה שלו, איך שאור הצדיק מאיר בו וממנו). ולכן קוראים ליום שמיני של חנוכה "זאת חנכה" (ולא "זאת חנוכת" – כלשון הקריאה בתורה), שהיא בגמטריא, נ נח נחמ נחמן מאומן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח נחמ נחמן מאומן!

צחוק ושמחה נגד הבכיה וההיתול של ישמעאל והפלשתים

ב"ה

מתוך ספר לקוטי נ נח פרק 370

ה] וכן דוד המלך שאל מהשי"ת למה צריכים מדה זו של שגעון והשי"ת הראה לו, כאשר נפל בידי אכיש מלך גת [וז"ל הזוה"ק (ח"א קסו.): ת"ח כד דוד מלכא אשתזיב מאכיש מלך גת כדין אמר האי בגין דשכינתא סחרא ליה ואשתזיב מאכיש ומעמיה כל אינון דאתקיפו ביה מאי כתיב (שמואל א:כא) ויתהולל בידם. מהו ויתהולל וישתגע מבעי לי כד"א (שם) כי הבאתם את זה להשתגע עלי. אלא אהדר על ההוא מלה דאמר דוד בקדמיתא. דכתיב (תהלים עג) כי קנאתי בהוללים וגו' א"ל הקב"ה חייך עדיין אנת אצטריך להאי, כיון דעאל לבי אכיש ואתקיפו ביה, מאי כתיב ויתהולל בידם, כאינון הוללים דקני בקדמיתא. וכדין אתיא שכינתא ושריא סחרניה דדוד. ואי תימא לא שריא אלא באחסנתהא דאיהי ארעא קדישא, ודאי לא שריא בגין לינקא מינה אבל לאגנא שריא, ע"כ], אחד מסרני הפלשתים, שזה ענין נפילה ללכת אחר תאוות העינים כנ"ל, וישנו את טעמו בעיניהם ויתהלל בידם ויתו על דלתות השער (ומכאן רואים גודל הענין לכתוב נ נח נחמ נחמן על הקירות) ויורד רירו אל זקנו, ויאמר אכיש אל עבדיו הנה תראו איש משתגע למה תביאו אתו אלי, חסר משגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי (שמואל א:כא), ומזה נתיסד פרק לד בתהלים, לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, שאכיש נתכנה בשם אבימלך שהיה צדיק כמותו, ואבימלך הוא שנתן הכסות עינים לשרה אמנו (וזה שהליצנים אומרים מאבימלך יצא יצחק, כי באמת היה להיפך, שיצחק, שהוא ענין כל השומע יצחק לי, שהוא צחוק של שמחה, הוא שמתגבר על הקליפה הזאת). ולכן דוקא במזמור זה דוד המלך מתפלל להש"י ישמעו ענוים וישמחו.

ו] ונראה שישמעאל יודע טוב לבכות ושומע אל לבכיתו, אבל לצחק לא יודע, כי על ידי הצחוק שלו, שאינו אלא היתול כד"א כמתלהלה היורה זקים וכו' ואומר הלא מצחק אני (רש"י פ' וירא עה"פ ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, כא:ט)- נגרש מעל פני אברהם אביו וגרם שאברהם אבינו שנא אותו (רש"י שם פסוק יד), רק יצחק יודע לצחוק כראוי, וזה ענין, ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי. כי שרה ענין השיר פשוט כפול משולש מרובע כדאי' בלק"מ (מט:ה), שכל השומע אותו ושר אותו זוכה לשמחה אמיתית וע”ע ברמזים [וכן עיין בישראל סבא עמוד תקכב, הפתק הקדוש בכתב ידו של הסבא, שתחת לכתוב “ובחזוק עבודה תבינהו” הוא כאלו כתב “ובצחוק עבודה תבינהו”! והנה רבים אומרים שהעבודה שהיה צריך להתחזק בו מפורש בהמשך, נ נח נחמ נחמן מאומן, והנה הנקודות יש, אבל אין טעמים, וביצחק מצינו שצוה ליעקב להביא מטעמים, כהגמטריא של יצחק ע”ה (ויעקב אבינו שמע בקול רבקה, שהיא כשרה כמפורש בתורה, והרי זכה להמטעמים של יצחק, בחי' כל השומע), ולפ”ז הצחוק כשאומרים נ נח נחמ נחמן מאומן הוא הטעמים והמטעמים]. ועל כן עיקר המלחמה לנצח על ישמעאל לא תהיה בדרך שגורם להם בכיה, אלא להגביר השמחה, שאנו נשמח בהשי"ת שמחת הצדיקים שמחת התורה הקדושה, וגם הם ישמחו בשמחתם שעל ידיה יתגרשו מן העולם, וכמש"כ כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, שמי שיש לו המדה של שלום, ע"י השמחה יוצא מדרגתו ובאת בשלום למדרגה מעלה כמש"פ מוהר"ן. אבל מי שאין לו המדה של שלום, ע"י השמחה רק יוצא. ובזה י"ל שהגמטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן - תצ"א. [ויש פה עוד דברים בגו ע"פ התורה נה בלק"מ ובמש"פ במ"א ואכמ"ל].

חידושים על הפתק וספר המדות

ב"ה

ספר המדות

ממון מג. מי שמיגע את עצמו יומם וליל אחר פרנסה, ואינו מוצא את פרנסתו, תקנתו – שיחזיר בני אדם בתשובה, ע"כ. (ובמראה מקומות רמז רחוק מאיוב יג:כו משיג יגע ולא יבלע). רמז מתהלים (נא:טו) אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. (נא:טז) הצילני מדמים אלהים אלהי תשועתי תרנן לשוני צדקתך. דמים זה ממון, פרנסה, אלהים אלהי אותיות יום לילה (כי א"ה = ו, וא' אחד יתירה), הינו שכדי שיהיה הצלה מיגיעת הפרנסה יום ולילה, אלמדה פשעים דרכיך.

רמזים על נ נח נחמ נחמן מאומן מתהלים

קעב. תהלים פז:ב אהב י-ה-ו-ה שערי ציון מכל משכנות יעקב, ר"ת של כל הפסוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והסופי תיבות של שערי ציון מכל משכנות יעקב בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

בסוף המזמור (תהלים פז:ו) ה' יספר בכתוב עמים זה ילד שם סלה, 'זה ילד שם סלה' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

לא סתם כולנו אוהבים מאד את הגרפיטי של נ נח נחמ נחמן מאומן בכל מחיר!

ב"ה מתוך ספר לקוטי נ נח

390. ענין כתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן על הקירות [גרפיטי].

א] כבר הבאנו מקורות על זה שאין זה דבר חדש שהצדיקים היו כותבים על הקירות, וכמו היד אצל בלשצר, וכמו דוד המלך שכתב על הקירות כדי להציל נפשו, בגוף ונפש כנ"ל. וכן הבאנו מכתיבת שמות הצדיקים על האבני זכרון. וכן כתבו כל התורה על אבנים גדולות 'באר היטב' (כי תבוא כז:ח) כדי שהאומות יוכלו לקרוא וללמוד אותה (וזה דוקא קשור להשיר פשוט כפול שלוש מרובע כמו שדרשו רז"ל ה, הי, היט, היטב בגימטריא ע' לשון כמו שפירשנו במקומו). וזה ענין הפסוק (ישעיה מד, הפטרה פרשת ויקרא) זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה' ובשם ישראל יכנה [שלשם ה' הוא כותב, ומה הוא כותב הוא מכנה בשם ישראל, שהוא השיר פשוט כפול וכו' כמש"פ במקומו. וע”ש בישעיה (פסוק ז) ואותיות ואשר תבאנה יגידו למו, 'תבאנה יגידו' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן]. וע' ברמזים בענין כתיבת נ נח על קרשי המשכן כמרומז במס' שבת. וכן יש סמך מהפסוק בחבקוק אבן מקיר תזעק וכמו שכתבנו ברמזים אות שיב, וע"ע מש"כ בזה בענין הביגוד.

ויעו' בליקוטי הלכות הלכות אומנין (חושן משפט ח"ב, ד:יב) שמסביר שהמבול היה מחמת שכל העולם היה מלא רצונות וכיסופין רעים ועל כן לא היה עצה רק לשטוף את הכל ונח הוצרך להסתר מהם בתבה. ואין ספק שמה שכותבין נ נח על הקירות מטהר את האויר מכל זוהמא, גשמי ורוחני [ויותר מזה רואים, כי הרבה מהאויר מזוהם והגשם החומצן תולדה מריבוי הפלסטיק וחומר כדומה, שהחומר הזה מפסיק את הנשימה, ועל כן עיקר התיקון הוא הנשימה וההבל של כיסופין טובים]. ויעו"ש (אות כב-כג) שעיקר ההיזק בא מהנפשות הנעשות מהרצונות והכיסופין והבלים רעים והכנעתם על ידי הצדיק, ועל כן נקרא הצדיק צופה ושומר ע"ש. ויוצא מזה שבפרט בירושלים יש לקיים הכתוב, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, לכתוב נ נח על כל חומותיו. ובכל עיר ועיר ליתן להם שומרים בציפוי של נ נח. [ובענין פרסומי ניסא, עיין מה שפלפלנו בזה בחלק רמזים אות ג' בס"ד].

ב] אלא שיש דואגים משום איסור גניבה והיזק, ועיין בשולחן ערוך, חושן משפט שכט:ב אסור לגזול אפלו על מנת לשלם דבר יפה ממנו, ויש מי שאומר {דהיינו שכן ראוי לפסוק} דהיינו אם אין התשלומין באין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה אותם לבעלים על ידי אחר, עכ"ל. והנה כל זה לענין גזילה שממש לוקחים דבר ממי שהוא, וחכמים גזרו לאסור בכל אופן לגמרי, אפילו לשחוק או לשום מטרה אסור כמבואר בשולחן ערוך, ועם כל זה השולחן ערוך כותב כנ"ל שכיון שמשלמין יותר מהשיווי מותר. אז לכאו' בהיזק באופן כזה, שלא גונבים כלום, ובאותו רגע שמזיק הוא משפיר טובא, לכאו' בכגון זה וודאי אין ספק שהוא מותר. ועל כן לכתוב נ נח, שמשפיר טובא את החפץ ואת כל הסביבה, לכאו' יש להתיר.

וזה מסכנתינו בסוגיא זו:

בארץ ישראל ברשות הרבים נפסק שלא רק שמותר, אלא שמצוה לכתוב וכדומה השם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן. אולם בחו"ל יש דין של דינא דמלכותא דינא, וצריך לעי' בחוקותיהם.

על רשות היחיד, אף שאין ספק שזה מעלה השיווי והיופי, וכמו למשל שתולים יהלומים על דלתו, וכמו שהבאנו לעיל, שהדבר הכי יקר במשכן ובבית המקדש היו האבני זכרון בחשן ובאפד, ודוקא עליהם היו חוקקים (לא רק סתם צבע שיכולין להעביר וכדו') שמות הצדיקים, ולכן הדעת נוטה שמי שאכפת ליה – בטלה דעתיה, שקיימא דין זה להלכה, עם כל זה יש צדדין לאסור, ואכמ"ל.

ג] ויש מסמיכים שהיום, מבואר בספרים, שכמעט בלי יוצא מן הכלל זה לא הפעם הראשונה שבאנו להאי עלמא, וכל אחד צריך הרבה לתקן לא רק מחייו הפעם, אבל גם מפעמים הקודמים, ובסתמא הרבה נתפסו בגניבה שנפשו של אדם חומד וכו',ובאמת כל העבירות מכונים בשם גניבה כמש"כ במשלי גונב אביו ואמו, וקי"ל שיש ברירה מדרבנן, דהיינו שהצדיק יש לו הכח לברור החלק השייך לו. ולכן מובטחים שבאותו מקום שכותבים נ נח, בודאי החלק הזה לא היה שייך לזה שאומר הוא בעליו, ואדרבה איסור היה בידו. והצדיק מחזיר אותו לבעליו, וצ"ע לדינא.

ד] כתוב בליקוטי מוהר"ן תנינא (תורה עח) ז"ל 'כי ישראל עם קדוש באים לפעמים במקומות שהיו רחוקים מאד מאד מקדשת ישראל, כגון במקום שהיה מתחלה של עכו"ם וגם עכשיו הוא ברשות מי שהוא רחוק מאד מקדשת ישראל, וישראל באים לשם וכובשים המקום, ומקדשין אותו שיהיה מקום ישראלי, שזהו גם כן בחינת ארץ ישראל. והיו יכולים לומר גזלנים אתם, שכבשתם זה המקום שאינו שלכם, אך על ידי כח מעשיו, בחינת עשרה מאמרות, על ידי זה יש לנו רשות לכבש כל העולם ולקדשו בקדשת ישראל, כי הוא יתברך בראה, וברצונו נתנה לנו', עכ"ל.

והנה באמת דבריו הקדושים צריכים עיון, מה זה שיכולים לומר גזלנים אתם, כאשר בני ישראל גרים באיזה מקום הלוא קונים אותה בכסף מלא, ואיך שייך לשון כיבוש וגזילה. ולכן נראה שמרומז פה שלפעמים יש באמת על בני ישראל לעשות כיבוש ממש בבחינת העשרה מאמרות בבחינת כח מעשיו, ואם כן אין לך דבר יותר מוכשר לזה מכתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן, שזה אפילו משאיר את המקום לבעליו הראשונים, רק מראה שהוא באמת של הקב"ה, ברצונו נתן אותה להם, אבל הכל במאמרו, ואכן 'כח מעשיו הגיד' עם האותיות תיבות וכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ועכ"פ מבואר להדיא בליקוטי מוהר"ן שזה הטענה של גזילה, הוא טענה ישנה שהחולקים והמתנגדים טענו על עם קודש, ולא אל חנם, כי באמת בני ישראל היו לוקחים בצורה שהיה נראה כגזילה ח"ו, רק כיון שהכל של השי"ת היה מותר ומצוה. ולכן אין ראוי לחולק ומתנגד על דרך הקדושה של הנ נח להיות כל כך בטוח שהאמת אתו שאסור, וכמעט נוכל להגיד שהמוציא מחבירו עליו הראיה, שעכ"פ קודם כל המתנגד צריך להוכיח שהוא מסטרא דקדושה ואז נחשוב דבריו.

ד] אכן אחר הדברים הנ"ל יש מה שהוא יותר חשוב והוא ענין הצלות נפשות, וכידוע שפיקוח נפש דוחה הכל. משל למי שהיה טובע בים, ויש חבל להצילו אבל בעליו עומדים עליו ואוסרים לנגוע בו, אין ספק שלוקחין את החבל בע"כ [ויש דינים בזה, שמי שצריך לגנוב בשביל פק"נ, שיגנוב הכי פחות שיכול כמובן, ויכוון שיזכה להשיב מה שגנב], וכמו כן לענינינו שראה ראינו פעמים אין מספר שזה ממש כמו קו חיים [וזה ענין של נ נח נחמ נחמן מאומן, שמאריכים ופושטין השם להגיע להנדחים], הצלת נפשות ממש, ולא רק ברוחניות גם בגשמיות, הצלת הגוף ממש, כי הרבה אנשים בימינו נפלו למקומות שהיצה"ר התגבר עליהם לא רק ברוחניות אלא כבר עומד עליהם להרגם ממש, בעצבון עד כדי איבוד ח"ו ה"י, ובסמים ושיכרות יותר משכרותו של לוט וכו', וע"י שרואים הכתיבה על הקירות תופסים ובוחרים בחיים, ואלו להרואים, וגם מצל נפש וגופו של הכותב, וכמו שמצינו להדיא אצל דוד המלך כנ"ל.

ה] ואפילו אם לא תהיה פיקוח נפש רק הצלה פורתא וכדו', יש מקום לא להאשים, ואדרבה לכבד מאד אילו שלא מסתכלים על האיסור ומוסרים נפשם לכתוב השם הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן על הקירות אפילו ברה"י, דהנה זה סוגיא ארוכה בעירובין (לב:) בבעיא שלא איפשטא אם מוטב לעשות עבירה קלה להציל אחר מעבירה חמורה, ע"ש וריש מס' שבת בענין רדיית הפת בשבת, ובעוד מקומות (ובפרט עי' בסה"ק מי השילוח ובית יעקב וכו') ובאמת קי"ל להדיא בסוף מס' ברכות (סג.), רבא אומר בכל דרכיך דעהו, אפילו לדבר עבירה.

והנה משל למה הדבר דומה להלכה פסוקה שאסור לעורר אדם מן השינה חוץ לקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע, והנה הרבה ראינו שמעוררים את האדם כדי לזכותו בגשמי או ברוחני, ואפילו אם בסוף האדם שהיה יושן מרוצה בדבר, זה עוזר רק למפרע לבטל את ההקפדה שהיה לו, וראיתי מובא שהאדמו"ר מזויל לא היה מעורר שום פעם מהשינה (יתכן אפילו לא לפסוק ראשון של ק"ש) ופעם הוא בטא שזה טעמו כנ"ל. ועם כל זה רוב העולם אין להם שום טענות על המעוררים. ואם כן לא תהיה התעוררות האדם לכל טוב של העולם הזה והעולם הבא עם הכתיבה של נ נח נחמ נחמן מאומן פחות מסתם התעוררות של השינה.

ו] ויש מקשים שאם באמת כתיבת נ נח נחמ נחמן מאומן הוא פיקוח נפש, למה לא תהיה מותר לכותבו בשבת קודש (אע”פ שאפשר לעשות בחול)? ואינו קשה מידי, כי הענין של כתיבת נ נח הוא להביא קיום שבת, ונ נח הוא בעצמו בחי' שבת, כמו שהוא רשום בשורה השביעי של הפתק. ועל כל פנים נלע"ד שאם ח"ו מי שהוא יכתוב נ נח בשבת, יהיה בכלל 'טעה ועשה מצוה' שפטור מחטאת, ודוק.

[וע"ע בכף החיים הל' שבת (שא:קלח) ז"ל מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בס' כ"י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו ותיכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו. ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח שהקיאו אותו והבריאו. ויהי היום ליל ש"ק אירע שנערה ישראלית ששתתה סם המות והתחילו להדבקי מיתה, ובאו אצל האיש הזה בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותיכף הקיאה ועמדה על בוריה, אי שפיר עבד. עיין ברכי יוסף או' ו' מה שהאריך בזה וסיים כיוון דכוונתו היה להציל נפש וע"י הסגולה הוייא הצלה נראה דלית ביה דרך איסור אפי' מדרבנן ולמפרע מצוה גדולה עשה יעו"ש. ועיין להזרע (אברהם או אמת) ח"ג יו"ד סי' קכג מאי דשקלא וטריא בדברי הברכי יוסף הנז' ומה שהוסיף להביא ראיה לדבריו יעו"ש. והב"ד הפתח הדביר או' ט' וכתב דאם אין הרפואה בדוקה נראה פשוט דאין להתיר איסור דאורייתא יעו"ש, עכ"ל. וע' בשדי חמד מערכת יום הכיפורים סי' ג:כד (חלק ט עמוד 16). וע"ע בהלכות שבת סוף סימן שו, שמי שבתו נמצאת ח"ו אצל הכומרים מותר לצאת חוץ מהתחום בשבת (אפילו למ"ד שתחומין דאו') כדי להצילה, ואם הוא לא רוצה כופין אותו, ועוד לא הסתפקתי לעיין כראי בסוגיא, כי המעיין שם יראה שהכל מלא בצ”ע, כי בדברים כאלו זה קרוב להלכה ולא מורין כמובן].