עת להוכיח להגן ולנקם

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

קסה. מאגרת כתיבת יד רבנו ז"ל שכתב לאחיו וכו' והיה לי צער גדול מזה איך מלאו לבם האנשים הרשעים האלה, והעזו פניהם כל כך נגדך, ותמה אני איך לא נמצא טוב לעמת רע לעמד כנגדם לבער הרע, ע"כ.

ראיתי צורך להעיר בזה דבר פשוט, כאשר אנשים עושים דברים רעים, ויש יכולת לעצור אותם, לא עת האסף המקנא הוא חלילה לדון לכוף זכות להצדיק את הרשע, וחייבים להתערב ולהוכיח את הרשע למה תכה.

ותראה שריש לקיש שאמר (שבת יא) החושד בכשרים לוקה בגופו, מסופר במסכת סנהדרין (כו.) שהצטרף לר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן סוחרין שהלכו לעבר שנה בעסיא, ובדרך ראו אנשים שהיה נראה שהיו עוברים על התורה, והרבנים שהיו הולכים לעבר השנה דנו לכף זכות, אבל ריש לקיש התרעם עליהם, וקרא להרבנים חשודים על השביעית, והובא שם מספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע (כלל ג באר מים חיים אות י) שהיה קשה לו למה ריש לקיש לא דן אותם לכף זכות, וביאר שכאשר הכף חובה יותר מכריע מהכף זכות אין לדודו לכף זכות וכו'. וצע"ג על דבריו, כי מעשים שחז"ל הביאו הם להיפוך ממש, שצריכים ודבר גדול הוא לדון לכף זכות אפילו כאשר היא רחוקה מהדעת לגמרי. ואילו מה שמסופר במסכת סנהדרין אינו קשיא בכלל, כי אדרבה, ריש לקיש רצה שיוכיחו העוברי עבירה בשעת מעשה, ואם לא יצליחו להפרישם מעבירה על כל פנים חייבים למחות, כל עוד שאין סכנה ממש, והרבנים לא רצו אלא לדון לכף זכות, ולכן שפיר קרא עליהם שהם חשודים על השביעית.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לדון לכף זכות - להכריע ולהכריח הזכות

 ב"ה

מסופר על הבעל שם טוב שפעם ראה חילול שבת, ודאג שעל כרחך יש בו איזה שמץ וכו'.

נ נח אחד ראה חילול שבת, והחליט שחייבים לדון לכף זכות, ועל כרחך, סבר בדעתו, שאותו חילול שבת היה פיקוח נפש, וכן היה אותו מחלל נסתבך בפיקוח נפש. וכן כל פעם שראה חילול שבת, הוא היה דן לכף זכות שעל כרחך על עסקי פיקוח נפש היה, ופלא, כן היה.

והמבין יבין.

מעלות של לדון לכף זכות

ספר המידות

מידות ה. מי שיש לו מחשבות רעות...

התנשאות יז. מי שמלמד זכות על ישראל זוכה לעליה גדולה.

ממון סו. מזונות של אדם נתמעט כשאין דן את האדם לכף זכות

רחמנות יב. הדן את בני אדם לכף זכות יזכה לקבל את המועדים כנכון.

שרים ב. מי שאין דן את חברו לכף זכות כאלו הרגו גם השרים אינם נוהגים עמו בישרנות

תפלה נט. מי שמלמד זכות על ישראל על ידי זה מעורר תשועה והתשועה באה על ידו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

ליקוטי מוהר"ן סוף תורה ו' כל יהודי הוא אבן טוב בכתר המלך על כן צריכים לדון אותו לכף זכות

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה ו

בסוף התורה – והנה מבואר לעיל שעל ידי הדמימה והשתיקה ששותקין לחבירו כשמבזין אותו, על ידי זה זוכה לתשובה, שהיא בחי' כתר וכו' וכו' כך כל אחד מישראל הוא בחי' כתר להשם יתברך, וצריך להכניס בו כל מין אבנים טובות שאפשר למצוא, דהיינו שצריכין להשתדל לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל, ולדון את הכל לכף זכות וכו' וכו' כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו וכו' עיין שם.

על דרך צחות יש לפרש, דקיימא לן (משלי כא:א) לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו. ולכן כל מה שמחשיבים איש ישראלי להיות אבן טוב בכתר המלך, הרי יש לו יותר מבחינה זו שלבו נטוי על ידי השם יתברך, ולכן בודאי צריכים לדון אותו לכף זכות כי מבינים היטב שכל מה שעשה היה חפץ השם להשיגו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לדון את הרשע לזכות - זכות קיום והצלחה בעולם

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

נה:ג כי הרשעים ממשיכים בחי' רע עין על שונאיהם, בחי' (ברכות ז:) ולא עוד אלא שרואה בשונאיו, והאדם ניצל מרע עין הזה, ע"י לימוד זכות שלמד על הרשע, כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע, בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע, ע"כ.

ענין הלימוד זכות הזה אינו הענין של לדון לכף זכות בעלמא, כי (ספר המידות, הרחקת רשעים ו) מי שמלמד זכות על רשע גם הוא נקרא רשע, ע"כ (וראיתי ממפורסם אחד שפירש שרשע זה מדבר רק על המסית). אלא הכוונה ללמד זכות למצבו של הרשע שמגיע לו עוד שנים ארוכים וטובים. וכן מצינו שאברהם אבינו התפלל על סדום, שלא מגיע להם להיות נכרתים, כי שמא יש בתוכם צדיקים וכו', וכן כל זכות שיכולים ללמוד להם שיתן להם זכות קיום והצלחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה רפב לדון עצמך לכף זכות ולא להיות בעל יסורים

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה רפב - אזמרה

וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאוד מאוד... שצריך לדון את עצמו לכף זכות ע"ש.

לפעמים רחמנא ליצלן מגיעים על האדם פורעניות וצרות ודחקות, וצריכים לקבל באהבה ולהצדיק הדין, אלא שלפעמים האדם מיישב בדעתו, שבגלל עונותיו וכדומה, כאילו תמיד מגיע לו להיות בעל יסורים ולסבול מצרות ודחקות וכדומה ר"ל. ולכאורה מוכח מדברי רבינו כאן שאין לעשות כן, אלא לעולם ישתדל לראות את עצמו טוב ולחיות בשמחה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

כאשר זה לגמרי רע - כבר באים להבחין ולראות כמה טוב יש

ב"ה

חיי מוהר"ן תקסט – איש אחד התלונן על עצמו לרבינו כמה גרוע הוא, ורבינו ענה לו בחכמה אז אין עם מי לדבר כלל, ואז האיש כבר התחיל לדון את עצמו לכף זכות.

ועל פי זה כתב מוהרנ"ת את הקטע בלקוטי הלכות יורה דעה ב', הלכות ראשית הגז ד:ד פירוש הפסוק (עמוס ט:ז) הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל, שהשם יתברך כאילו השוה את עם ישראל להיות ממש כגוים, כדי שעל כרחך מזה יהיה בולט וברור שאינו כן, וכל הטוב שיש על כל פנים לישראל אפילו במצבם הכי גרוע.

שוב המשכתי ללמוד את הלקוטי הלכות הנ"ל וראיתי שרבי נתן בעצמו שם (אות ו) מביא את הקטע הנ"ל מחיי מוהר"ן להורות שממנו למד לדרוש כן. ברוך שכוונתי...

נ נח נחמ נחמן מאומן

חלוקי הנחל יסוד א' שהכל מהשם יתברך - בו כתוב שזה יסוד של תורה רפ"ב אזמרה?!

ב"ה

בספר חלוקי הנחל לר' יצחק ברייטער זצ"ל הי"ד יסוד א' כז"ל יסוד היסודות ועקר העקרים, מה שזכינו לשאב ממימי הנחל, הוא לידע ולהודע כי כל מה שעובר על האדם בין ברוחניות בין בגשמיות, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל בגזרת היוצר הוא, כי אם האדם איננו ראוי ולא זכה עדין להתקרב אל קדשה ואל המצוה לעשות אותה, מבלבלים אותו מן השמים ממנה, כי נתגלגלת בתוך מחשבותיו מחשבה מבלבלת כזאת, אשר אינה מניחה אותו לעשות הדבר שבקדשה אף שרצה לעשותה, וכל זה אינו חס ושלום לנקמה מהשם יתברך, כי אם ברחמיו יתברך, המרחם על כל מעשיו, יודע ועד דין אמת, כי אי אפשר לקרבו אל הטוב כי אם בדרך זה, להודיעו איך הוא רחוק מטוב, ואיך הוא עומד במדרגה פחותה כזו, ואין עליו לעשות כי אם לצעק אחר המעשה הרע להשם יתברך על זה, ולספר הכל לפניו יתברך, ולשפך לבו בתחנונים ולפרש שיחתו לפניו ולבקש ולהתחנן על נפשו, שיזכהו השם יתברך להתקרב אל הדבר שבקדשה, וזהו נפלאות תמים דעים, ועל יסוד זה סובבים הולכים כל המאמרים וכל התורות של הלקוטי מוהר"ן, וכל מיני התחזקות, ובפרט התורה "אזמרה לאלקי בעודי", לקוטי מוהר"ן ח"א סימן רפב, מה שצריכין לדון את עצמו ואת אחרים לכף זכות, כי זהו עקר הלמוד זכות שכל הירידות שעברו עליו ועליהם, במזיד ובשוגג באונס וברצון, הכל מן השמים כדי לקרבו בדרך זה. אבל הרחוקים מהצדיק האמת אינם מבינים זאת, וגם המקרב צריך זכות גדול שיזכר זאת תמיד, ועל הכל מזה מה שעובר עליו יתחזק בתפלה להשם יתברך, שיתקרב על ידי הירידה ואל יתרחק על ידה חס ושלום, וכן בלקוטי מוהר"ן תנינא סימן פב בהתורה "כי תצא", מענין כסדר ושלא כסדר בין ברוחני בין בגשמי, והבחינה מכ כחינו המובא שם הכל כנ"ל, וזכות ההתגלות הזאת יעמוד לנו לילך בזה, אמן, ע"כ.

והנה היסוד קיים ויציב, אבל מה שכתב שהוא מיוסד בתורה רפ"ב – אזמרה, תמוהה מאד, כי מבואר שם, וביותר במפרשים, שאין הדיון לכף זכות שם אלא למצוא נקודה טובה, ומוהרנ"ת בעלים לתרופה אפילו מביא לשונו רבינו שנתן כמה דוגמאות על נקודות טובות הנמצאים, וזה ממש בלי לסמוך בכלל על היסוד הזה שהכל מהשם יתברך, אלא אדרבה למצוא משהוא טוב שהוא כן זכה. ולכאורה על כרחך צריכים לומר שרי"ב זצ"ל הבין בתורת אזמרה, שלאחר שמוציא נקודה טובה, אז צריכים להפוך את הבן אדם על דרך היסוד הזה, והיינו שבלי שמוציאים שום נקודה טובה בהאדם אין על מה לדבר, כי לאיזה צד זכות יש להפוך אותו אליה, להגיד שהשם יתברך עשה את הכל, בסדר, אבל האיש הזה כולו רע, אבל לאחר שמוציאים איזה נקודה טובה, אז כבר יכולים לתפוס את הבן אדם על צד הטוב, ולהקימו חזק ויציב על צד הטוב, ואז לפטור את כל הרע נגדו. וצריכים לומר שזה החלק של "התשובה" שרבינו כתב שם שעל ידי שרואים את הנקודות טובות שבו יחזור אותו בתשובה.

ועדיין צ"ע למה הוא מוכרח לפרש את התורה רפ"ב ככה, שלכאורה לא צריכים לזה בכלל. והשם יתברך יאיר עיני בתורתו אמן.
ב"ה באמת הש"י האיר עיני אחר כך, כי מצאתי דברי הרמח"ל שמבאר הענין שהעיקר הוא הנקודה טובה, כי כל מה שסביב לא היה בכלל מוטל עליו, ולכאורה לזה ר' יצחק ברייטער רצה לחתור. והבאתי את דברי הרמח"ל באריכות בפוסט אחר עיין שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תורה רפ"ב - אזמרה - בעיקר שייך להצדיק ולעשות על עצמך

ב"ה

ידוע כמה חשוב תורה רפ"ב של לקוטי מוהר"ן, "אזמרה" - לדון כל אחד לכף זכות על ידי שמחפשים ומוצאים איזה נקודה טובה, ועל ידי זה ממש מעלין את הבן אדם לכף זכות. ורבי נתן אמר שעל ידי זה יכולים להחזיר את כל העולם בתשובה. וכל העולם מתפעלים מהתורה הזו. אכן לעומת זה, רבי נתן קורא את התורה הזו "פרה אדומה" שמטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים, כי ח"ו על ידי יכול בן אדם להיות שמח בחלק הרע ולא יבקש ולא ישים כל מגמתו ותשוקתו לעלות להשם ולעשות תשובה תמיד כמו שצריך וכמו שרבינו מגדיר איש יהודי, וכו'.

והנה אתמול שלחו לי אוסף של כל המקומות שסבא דיבר על "אזמרה" - וזה לא הרבה בכלל, רק כמה מקומות בודדות, וכבר רואים מזה בלבד לכאורה, שהוא לא ראה שזה עיקר הדרך של ימינו. ומתוך הציטוטים לכאורה יש לראות שסבא קבע שעיקר העבודה הזו של "אזמרה" הוא עבודה של הצדיק, ועל האדם לעשות על עצמו - בכח הצדיק - לחיות את עצמו, ועל רשעים סבא כותב בפירוש שרק הצדיק יכול לעשות "אזמרה", ועל סתם אחרים, משמע שכל אחד יכול, אבל העיקר שזה עבודת הצדיק, ורק לעשות על עצמך בכח הצדיק כנ"ל.

וצריך עיון בכל זה למעשה. אבל כך נראה לעניות דעתי. והנה הציטוטים מסבא, ותראה ותדין אם צדקתי.

בְּסוֹף הַקֵּץ שֶׁאָז יִתְגַּבֵּר הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְאֹד, וַאֲזַי יִהְיֶה עִקַּר הַתִּקּוּן עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה מָשִׁיחַ שֶׁדָּן אֶת הַכֹּל » לְכַף זְכוּת, וּמוֹצֵא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת אֲפִלּוּ בְּהַנִּדָּחִים וְהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר, וּמְעוֹרֵר הַטּוֹב שֶׁנֶּעֱלַם וְנִסְתַּר בִּמְקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים מֵה' יִתְבָּרַךְ, וּמַעֲלֶה הַטּוֹב מֵעִמְקֵי עִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת. שֶׁזֶה עִקַּר עֲבוֹדַת הַצַּדִּיק שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל לְרַפְּאוֹת הַחוֹלִים בְּיוֹתֵר עַל-יְדֵי גֹּדֶל כֹּחוֹ שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּלִים וְצִמְצוּמִים נִפְלָאִים כָּאֵלֶּה בְּחָכְמָה נִפְלָאָה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכְלוּ לְהָאִיר גַּם בָּהֶם הַשָּׂגוֹת אֱלֹקוּת כְּדֵי שֶׁיִּתְקָרְבוּ גַּם הֵם, וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא יִהְיֶה עִקַּר הַתִּקּוּן וְהַגְּאֻלָּה בַּקֵּץ הָאַחֲרוֹן. 

אבי הנחל חלק א-י.

אוֹתָן הָרְחוֹקִים וְהַגְּרוּעִים בְּיוֹתֵר שֶׁכְּבָר הִזְקִינוּ בְּרִשְׁעָתָם וְנִתְעַבּוּ וְנִתְגַשְּׁמוּ מְאֹד, אָסוּר לַעֲסֹק בְּתִקּוּנָם מִי שֶׁאֵין כֹּחוֹ חָזָק וְגָדוֹל בְּיוֹתֵר כִּי יוּכְלוּ לְהַזִּיק לוֹ מְאֹד, רַק הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא הָרַבִּי וְהַמַּנְהִיג הָאֱמֶת שֶׁל כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁכֹּחוֹ אַבִּיר וְחָזָק מְאֹד מְאֹד יָכוֹל לְתַקְּנָם וּלְהַעֲלוֹתָם וּלַהֲבִיאָם אֶל הַתַּכְלִית הַטּוֹב. כִּי זֶה הַצַּדִּיק מְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ עִם הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים וְהַקַּל שֶׁבַּקַּלִּים, וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר וּמַעֲלֶה וּמְקַבֵּץ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם, מִכָּל אֶחָד, וּמוֹצֵא זְכוּת וְטוֹב אֲפִלּוּ בְּרָשָׁע גָּמוּר, כִּי יֵשׁ אֱלֹקוּת אֲפִלּוּ בִּדְיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה, וְעַל-יְדֵי זֶה מַעֲלֶה הַכֹּל » לְכַף זְכוּת בֶּאֱמֶת וּמְתַקְּנוֹ וּמַחֲזִירוֹ בִּתְשׁוּבָה. 

אבי הנחל חלק ב-לג.

הַצַּדִּיק הָאֱמֶת הוּא בְּחִינַת מָשִׁיחַ, שֶׁעוֹסֵק תָּמִיד בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל לְעוֹרְרָם מִשְּׁנָתָם עַל-יְדֵי » הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצֵא בְּכָל אֶחָד, וּמֵאִיר בְּלֵב כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת תָּמִיד כְּדֵי לְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ וּנְפִילָתוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם. וְהָעִקָּר בְּעֵת שֶׁמִּתְגַּבֵּר תֹּקֵף הַשֵּׁנָה עַל נֶפֶשׁ הַיִּשְׂרָאֵלִי עַל-יְדֵי רִבּוּי עֲווֹנוֹתָיו וְקִלְקוּלָיו עַד שֶׁכִּמְעַט כִּמְעַט יָכוֹל לִפֹּל לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי דַּיְקָא יָאִיר בּוֹ בְּחַסְדּוֹ לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְחַזֵּק לְחַפֵּשׂ נְקֻדָּתוֹ הַטּוֹבָה לְהַצִּילוֹ וּלְעוֹרְרוֹ. וּבָזֶה תָּלוּי הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָט! 

אבי הנחל חלק א-כה.

הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּגֹדֶל קְדֻשָּׁתוֹ מוֹרִיד אֶת עַצְמוֹ לְעֹמֶק הַנְּפִילוֹת שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר וּמֵאִיר בְּלֵב כָּל אֶחָד שֶׁאֲפִלּוּ בְּתַכְלִית הַחשֶׁךְ הַגָּמוּר יִתְחַזֵּק גַּם-כֵּן בִּרְצוֹנוֹת חֲזָקִים וְכִסּוּפִים גְּדוֹלִים לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ, וַאֲפִלּוּ הִתְעוֹרְרוּת כָּל שֶׁהוּא כְּחוּט הַשְּׂעָרָה אֵינוֹ נֶאֱבָד לְעוֹלָם, כִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת מַשְׁגִּיחַ עַל זֶה וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ וּמְאַסֵּף כָּל הָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים » וְהַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וּבוֹנֶה מֵהֶם בִּנְיָנִים נִפְלָאִים.

הַצַּדִּיק מִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא בְּכָל הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת לְהַמְשִׁיךְ לָהֶם אוֹר קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה לִמְקוֹמָם, וְעַל-יְדֵי עֹצֶם עַנְוְתָנוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ הָעֲמֻקָּה כְּשֶׁרוֹאֶה בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה כָּל שֶׁהִיא - אַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִקְּדֻשַּׁת הַתּוֹרָה מְאֹד, הוּא מוֹרִיד וּמַשְׁפִּיל עַצְמוֹ אֲלֵיהֶם לִמְקוֹמָם שֶׁהֵם שָׁם, לְעוֹרְרָם וּלְקָרְבָם לַה' יִתְבָּרַךְ. וְעַל-יְדֵי זֶה הוּא מְקָרֵב כָּל הָרְחוֹקִים מְאֹד לַה' יִתְבָּרַךְ.

הַצַּדִּיק מְעוֹרֵר רַחֲמֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּסְתַּכֵּל רַק עַל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל הָרַע שֶׁלָּנוּ כְּלָל, עַד שֶׁיִּכְנוֹס בְּלִבֵּנוּ רַחֲמָיו הָעֲצוּמִים עַד שֶׁיִּהְיֶה נִמְשָׁךְ שִׂמְחָה עָלֵינוּ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר תִּקּוּן הַתְּשׁוּבָה. 

אבי הנחל חלק ב-ג.

בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים הָאֵלֶּה שֶׁגָּבְרָה הַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה עַד אֵין קֵץ, עִקַּר הַתִּקּוּן הוּא עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל שֶׁיָּכוֹל לְעוֹרֵר » הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ בְּהַגְּרוּעִים הַמְּלֵאִים עֲבֵרוֹת - גַּם בָּהֶם מְחַפֵּשׂ הַצַּדִּיק וּמוֹצֵא בָּהֶם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת עַד שֶׁמַּכְנִיס בָּהֶם שֶׁגַּם הֵם יְשַׂמְּחוּ נַפְשׁוֹתֵיהֶם, וְעַל-יְדֵי זֶה הוּא מוֹצִיא אוֹתָם מֵעֲבֵרוֹת וּמִפְּגָמִים וּמַחֲזִיר אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה. 

אבי הנחל חלק ב-ו.

לִכְבוֹד חֶמְדַּת לִבִּי, שֶׁזָּכָה לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ לֵירֵד לְמַטָּה לְמַטָּה לְעִמְקֵי עֲמָקִים לַמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים וְהָרְחוֹקִים בְּיוֹתֵר, וּלְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל כָּל הָרַע הַנֶּאֱחָז אֲפִלּוּ בְּהַמִּינִים וְכוֹפְרִים גְּמוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לְעִמְקֵי עִמְקֵי הַתְּהוֹם תַּחְתִּיּוֹת, וּלְהוֹצִיאָם מִשָּׁם וּלְהַעֲלוֹתָם אֶל הַקְּדֻשָּׁה וְלַהֲפֹךְ לָהֶם כָּל הַיְרִידוֹת לְתַכְלִית הָעֲלִיּוֹת. וְכֵן הוּא מְבָרֵר וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם וּמַכְנִיס בָּהֶם הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה וּמְחַזֵּק וּמְעוֹרֵר אוֹתָם שֶׁאֵיךְ שֶׁהֵם וּבְמָקוֹם שֶׁהֵם, אַף-עַל-פִּי כֵן עֲדַיִן יְחַפְּשׂוּ וִיבַקְּשׁוּ אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד אֲשֶׁר בְּכֹחַ זֶה יַהֲפֹךְ לָהֶם כָּל הַיְרִידוֹת לְתַכְלִית הָעֲלִיָּה. 

אבי הנחל חלק ב-כד.

כְּשֶׁלּוֹמֵד בֶּאֱמֶת בַּסְּפָרִים שֶׁל הַצַּדִּיק הָאֱמֶת צָרִיךְ לָשׂוּם לִבּוֹ וְעֵינָיו הֵיטֵב לְהָבִין נִפְלְאוֹת אוֹרָם הַצַּח וְהַנִּפְלָא וְעֹצֶם הָעַמְקוּת וְהַמְּתִיקוּת שֶׁנֶּעֱלַם וְנִסְתַּר בָּהֶם, וְזֶהוּ הָעִקָּר - לִזְכּוֹת וּלְהַרְגִּישׁ הַמְּתִיקוּת וְהַנְּעִימוּת, וְאָז יָכוֹל לִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת וְנִפְלָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם, וְזֶה זוֹכִין עַל-יְדֵי תִּקּוּן הַכָּבוֹד, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל שׁוּם כָּבוֹד לְעַצְמוֹ רַק כָּל הַכָּבוֹד יַעֲלֶה לַה' יִתְבָּרַךְ. גַּם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, רַק אַדְרַבָּא יִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לִמְצֹא זְכוּת וְטוֹב בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה חַס וְשָׁלוֹם לְרָשָׁע גָּמוּר יִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא בּוֹ » נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָפֶה וְנָאֶה בְּעֵינָיו. גַּם עַל-יְדֵי שֶׁמַּרְגִּישִׁים מְתִיקוּת דִּבְרֵי הַצַּדִּיק נִצּוֹלִין מִלִּהְיוֹת אַלְמָן. 

אבי הנחל חלק ב-קיט.

נ נח נחמ נחמן מאומן