קול קדשה של דוד המלך להפיל גלית

 ב"ה

ספר שמואל

א:יז:כט ויאמר דוד מה עשיתי עתה הלוא דבר הוא.

ויאמר דוד מה, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא רבי נ נח. עתה הלוא דבר הוא, עם הי"ג אותיות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי תיבות של: עשיתי עתה הלוא דבר בגמטריא נחמן ע"ה.

נראה לפרש, כי דוד המלך היה לו ענין בשאלתו (פסוקים כו, ל) מה יעשה לאיש אשר יכה וכו', והרי אפילו קודם ששאל כבר אמרו (פסוק כה) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך וכו', וע"כ דוד היה לו ענין בשאלתו שהיה כבר פועל בזה להפיל את גלית. ורבינו גילה בליקוטי מוהר"ן (כב:ז) ז"ל דע כי כשנתעורר קול דקדשה, אזי מתעורר ממנו קול דסטרא אחרא וכו' תכף ומתחילין לצעק ולקטרג נגדו, וזהו קול ההברה שיוצא מקול הקדשה, ע"ש. ולכן כאשר דוד עשה שאלתו שהיה התעוררות של קול דקדשה, מי התעורר קול ההברה מהפה של אליאב, שכעס על דוד, ומזה הבין דוד כמה הוא כבר פעל בענין, עד כדי כך שכבר לנגדו התעורר "הלא דבר", ולכן דוד המשיך (פסוק ל) ושאל עוד. ואז (פסוק לא) וישמעו הדברים אשר דבר דוד ויגדו לפני שאול – הקול של קדשה של דוד הגיע לפני דייקא, כי הקול הברה בחי' חוץ כמבואר שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תפילת השל"ה הקדוש לערב ראש חודש סיון

ב"ה

סגולה נוראה לאמרה בער"ח סיון

וזו לשון השל"ה בספרו:

חל עלינו חובת התפלה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפלה קצרה להשליך על ה' יהבו. ובעת הפעולה יאמר בכל צרכיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, רבון העולמים הצליח דרכי כי מאתך הכל וכו'. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלקינו. וראוי לישב בתענית ביום ההוא הוא ואשתו, ויתעוררו בתשובה ויתקנו כל ענייני הבית איסור והיתר וטומאה וטהרה וכל העניינים, ויתנו צדקה לעניים הגונים. ואם אפשר לבעל להתענות אז הפסקה מה טוב ומה נעים, ועל כל פנים יהיה תענית גמור ככל דיני תענית צבור. וזו נוסחה של התפלה:

אַתָּהּ הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּהּ הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אַל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדַע אֱלָהוּתָךְ [=כדי שתפורסם מלכותך] בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", וְהַכַּוָּנָה בִּשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ, יָצַרְתָּ אַף עָשִׂיתָ, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ.

וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ יְיָ מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם הֵם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ הֵם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְּנֵיהֶם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת לְתַכְלִית שֶׁהֵם וַאֲנִי וַאֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְווֹתֶיךָ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ. אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, תֵּן לְכֻלָּנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּבְרוּכִים, מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים, זָכְרֵנוּ לְחַיִּים נִצְחִיִּים כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אָבִינוּ "לוּ יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּיִרְאָתֶךָ". כִּי עַל כֵּן, בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵּן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר, וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וּבְעֵינֵי אָדָם, וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מָארֵי מִקְרָא, מָארֵי מִשְׁנָה, מָארֵי תַלְמוּד, מָארֵי רָזָא, מָארֵי מִצְוָה, מָארֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, מָארֵי מִדּוֹת תְּרוּמִיּוֹת, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה פְּנִימִית, וְלֹא יִרְאָה חִיצוֹנִית. וְתֵן לְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה מֵהֶם דֵּי מַחְסוֹרָהּ בְּכָבוֹד, וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּגִים הֲגוּנִים מִזֶּרַע תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִזֶּרַע צַדִּיקִים, וְגַם הֵם זִוּוּגָם יִהְיוּ כְּמוֹתָם כְּכָל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, כִּי זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.

אַתָּה יְיָ יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, וּלְפָנֶיךָ נִגְלוּ מַצְפּוּנֵי לִבִּי, כִּי כַוָנָתִי בְּכָל אֵלֶּה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּלְמַעַן תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה. עַל כֵּן עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בַּעֲבוּר הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבִגְלָלָם תּוֹשִׁיעַ בָּנִים לִהְיוֹת הָעֲנָפִים דּוֹמִים לְשָׁרְשָׁם, וּבַעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ רֶגֶל רְבִיעִי בַּמֶּרְכָּבָה, הַמְּשׁוֹרֵר בְּרוּחַ קָדְשֶׁךָ.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תאֹכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ. הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

אָנָּא יְיָ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, יְקֻיַּם בָּנוּ הַפָּסוּק. וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

המשך התפילה מסידור השל"ה דפוס ראשון, שאינו מופיע בספר השל"ה:

אָנָּא אֱלֹהַי, זַכֵּנִי לְקַיֵּם מַה שֶׁצִּוִּיתָנוּ: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם. וְיִתְקַיֵּם בִּי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְיִהְיוּ בָנַי מוֹרֵי הוֹרָאוֹת כְּשֵׁרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְלֹא יִטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל מִדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וּדְבַר שֶׁקֶר יְרַחֲקוּ. וְלֹא יִמָּצְאוּ בָם מוּם וְלֹא מִדָּה רָעָה מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם. וְיִהְיוּ בָנַי מֵאוֹתָם שֶׁכָּתוּב "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרוֹבוֹ":

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁאוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת וְלֹא יָמוּת שׁוּם אַחַד מִבָּנַי בְּחַיַּי, וְלֹא אַחַת מִבְּנוֹתַיי בְּחַיַּי. אֶקַּח נָשִׁים לְבָנַי, וְלֹא יָמוּתוּ נְשׁוֹתֵיהֶם מִקֹּצֶר שָׁנִים. וְאֶזְכֶּה לְהַשִּׂיא בְנוֹתַי לַאֲנָשִׁים הֲגוּנִים וְצַדִּיקִים, וְלֹא יָמוּתוּ בַּעְלֵיהֶן בְּקֹצֶר שָׁנִים. וְלֹא תִפָּטֵר זוּגָתִי בְּקֹצֶר שָׁנִים.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ שֶׁתַּזְמִין לְכָל אַחַד מִבָּנַי אֶת בַּת זוּגוֹ, וּלְכָל אַחַת מִבְּנוֹתַי אֶת בֶּן זוּגָהּ הַמְיֻחָד לְכָל אַחַד מֵהֶם, וְלֹא יַקְדִּימֵם אַחֵר בְּרַחֲמִים, וְלֹא יִדָּחוּ מִפְּנֵי אֲחֵרִים. וְיוֹלִידוּ בָּנַי וּבְנוֹתַי בְּמַזָּל טוֹב וּבְשָׁעָה טוֹבָה. וְכָל הַסִבּוֹת בֵּין אֱלֹהִיִּים וְהַשְׁגָּחִיּוֹת בֵּין מַעֲרָכִיּוֹת בֵּין בְּחִירִיּוֹת יִפְעֲלוּ לְטוֹבָתָם וּלְזַכּוֹתָם בִּבְנֵי חַיֵּי וּבִמְזוֹנֵי רְוִיחֵי. וְלֹא יֶחְסַר לָהֶם לְעוֹלָם מָזוֹן וְטֶרֶף בֵּיתָם. וְהַצִּילֵם מִמְּאֹרָעוֹת וּפְעֻלּוֹת רָעוֹת. וְלֹא יֶחֶטְאוּ לֹא בְזָדוֹן וְלֹא בְשׁוֹגֵג לֹא בְאֹנֶס וְלֹא בְּרָצוֹן. וְיִשְׁמְרוּ אֶת בְּרִית קֹדֶשׁ מִכָּל טֻמְאָה וְעֶרְוָה. וּבְעֵת רָאוּי יְקַיְּמוּ מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְהַשְׁכֵּן בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת, וְכֵן בֵּין קְרוֹבֵיהֶם. וְאֶזְכֶּה לָזוּן אוֹתָם בְּקַטְנוּתָם בְּכָבוֹד, בְּלִי חֶרְפָּה וּבִזָּיוֹן. וְיִהְיוּ תּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם בְּכָבוֹד. וְלֹא יִצְטָרְכוּ לַבְּרִיּוֹת. וְאֶזְכֶּה לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתָם. וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם עָקָר וַעֲקָרָה וּמְשַׁכֵּלָה. וְיִמְצְאוּ חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. וְלֹא אֶעֱזֹב אוֹתָם בְּיַד אֲחֵרִים חַס וְשָׁלוֹם. וְיִהְיוּ שׁוֹמְעִים בְּקוֹל אֲבִיהֶם וְאִמָּם וְרַבָּנֵיהֶם, וְאָח קָטָן יִשְׁמַע לְגָדוֹל וִיכַבְּדֵהוּ. וְיִהְיֶה טוֹב וְנָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד בְּאַהֲבָה רַבָּה. וּבְנוֹתַי תִּהְיֶינָה יָפוֹת וְנָאוֹת וּבַעֲלוֹת שֵׂכֶל וַחֲסִידוּת צְנוּעוֹת צִדְקָנִיּוֹת וַחֲסִידוֹת מְעֻטָּרוֹת בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, וְכָל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה, תִּהְיֶינָה שְׁלֵמוֹת בְּלִי מוּם. וּבָרֵךְ מַעֲשֵׂה יָדַי, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְבּוֹת לָהֶם מֹהַר וּמַתָּן כָּרָאוּי לִבְנֵי גִילָן. וּמֵהֶם יֵצְאוּ פֵּרוֹת טוֹבוֹת וּבָנִים צַדִּיקִים זוֹכִים וּמְזַכִּים לְכָל יִשְׂרָאֵל, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

Flies in the Soup

 HH

By the hilula of the Ramchal I met someone (a.f.) I see frequently at holy places, he goes to Uman every year, and he studies diligently the holy books of Rabbainu and even kabala, but I never really talked to him. This time he struck up a conversation and asked me for one connection between the Ramchal and Na Nach Nachma Nachman MayUman, and with that the conversation was launched, and he received some important information about Nanach. Things became very clear that Nanach is essential and it is the way of the true tzadikim. He had difficulty with this, and tried challenging me, do I not love so and so (he mentioned the name of a somewhat recent litvak rabbi), and how could a person not stand up and show respect for such people with such vast Torah knowledge? He asked this even though he knew that it is said the Baal Shem Tov came to condemn the baizener (-depressing) lamdan (-scholar), even still he felt that some scholars simply deserved respect based on their Torah knowledge, and he proceeded to tell over a Torah argument of the aforementioned scholar regarding the laws of Shabbos,. There is a law that if a fly is in the soup, one can remove it together with some of the liquid, from this the poskim learn that even though boarehr is forbidden, if some "good" is taken with the "bad", it is permitted. The aforementioned scholar says that it is not proof, because the fly is not mixed with the soup, only a minuscule  amount of the liquid is actually mixed in the wings. So when the fly is taken out together with the liquid, it is as if the field is being remove, the good the bad - and the whole surrounding. He was like, how can you not appreciate this logic. The conversation continued but very shortly afterwards he had to leave, and I was left contemplating what relevance this exact example he brought up had to do with the topic of our conversation. It seems quite obvious, that the rabbi who learns for his own devices, and does not abnegate himself to the true tzadik, is likened to a fly, and the liquid is likened to the Torah. One would think that the fly is at least mixed with the Torah, but this aforementioned scholar was resolute, only a minuscule amount of Torah actually mixes with him..... 

Na Nach Nachma Nachman MayUman

בעל עברה שמח

 ב"ה

ליקוטי נ נח, חלק ה', סוף הלכות עשית עברה 

ז. אחר עשיית עבירה ר"ל, יש סכנות של עבירה גוררת עבירה, ושל טמטום הלב (יומא לט.), ועוד הרבה סכנות, ואכן יש עבודה שלמה בעבודת השם. ע' בחיי מוהר"ן (אות תנג) ז"ל (י) אמר, כמו שאתם רואים אותי רצוני לומר שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עברה גדולה ביותר, אף על פי כן לא היתה העברה משלכת אותי כלל רק הייתי אחר העברה איש כשר כמו קדם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה "האט וויא איר זעהט מיך איך זאל חס ושלום עובר זיין דיא גרעסטע עברה, וואלט דאס מיך גאר ניט אראפ גיווארפן, איך וואלט נאך דעם גיווען אזוי איין ערליכער יוד וויא פריר, דער נאך וואלט איך תשובה גיטאן": שלמ. [וע"ע בשער הגלגולים (הקדמה לח) לא לתמוה אם רואים אדם גדול עושה עובר עבירה חמורה, כי זה מחמת הקליפות העושקות נשמתו וכו' ע"ש].

ובספר אוצר נחמני (אות רב) הביא מרבי שלמה יהודה אפרים הופמן הי"ד שרבינו[1] אוהב "א פרייליכער בעל עברה" (בעל עברה שמחה) והסביר על פי דברי מוהרנ"ת (הלכות בכור בהמה טהורה ו:כט) שהבעל דבר אינו מתכון כל כך לעברה, כמו לעצבות והמרה שחורה שאחריה, שאז הוא מכשילו ביותר ומפיל אותו לגמרי כדי שלא יעשה תשובה על העברה מחמת יאושו, ועל כן צריך להתחזק בשמחה אפלו אחר העברה כדי שיוכל לעשות תשובה שלמה מתוך ישוב הדעת. להיות שמח על זה שהוא יכול לשוב בתשובה שלמה לפניו יתברך אף על פי שעבר מה שעבר רחמנא לצלן. ע"כ.

[וחבר אחד ציין לראשית סיפור השבעה קבצנים, סיפורי מעשיות משנים קדמוניות יג, ז"ל וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו, היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה, גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאד, ע"כ.

ודוק בזה בנוסחאות שהבאתי למעלה ובהערות, אם זה: רבינו אוהב, או השם יתברך אוהב.

 

וע"ע בלקוטי הלכות ברכת הריח ד:ב – לפעמים האדם עושה עבירה ועל ידי זה נופל כל כך למרירות שמביא אותו לעשות תשובה (וע"ע בנושא זה בשער הגלגולים, הקדמה כז ד"ה וכבר הודעתיך).

 

וראוי לציין פה גם מה שמצאתי בספר החזיונות של ר' חיים ויטאל (המכונה גם כן שבחי ר' חיים ויטאל) מה שכתב ז"ל ליל שבת כ"ז לניסן משנת השל"ז ראיתי קרי בחלו' ואיקץ ואצטע'' מאוד על המראה וחזרתי לישן וארא למורי ז"ל ויאמר לי הנה עדיין לא הגיע הזמן וכו' ע"ש, הרי אפילו אחר שהוא ראה קרי, מיד אח"כ זכה לראות את מורו האריז"ל בחלום שדיבר עמו והדריך אותו (ועוד יש לציין למה שאיתא במס' שבת (קמ:) ופסקיה ברי"ף שם, שרב חסדא אומר שבר בי רב לא יתן בגדיו לפונדקית לכבס, כי שמא תימצא בו קרי, וכמדומני שראיתי מובא על זה שהרי לתלמידי חכמים יותר שכיח שיראו קרי וכו').

 

וצריכים לדעת ולהאמין שהשי"ת ידיעתו אינו לוקח ממנו הבחירה, והוא יודע מראש את העבירות שנעשה, וכך היה רצונו, ודבר זה האריכו בו המפרשים.

---

[1] שוב ראיתי בספר לראות באבי הנחל, פרק שמחה ורקודים אות ז ז"ל ר' ישראל קרדונר אמר, שהשם יתברך אוהב בעל עבר שמח (הינו, שלמרות הנפילות והפגמים שלו, מתחזק להיות תמיד במחה ולא מתיאש), עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

שמחה ויראה

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

קנה. ובתחלה שאל אותי: האתה שמח בשבת? השבתי: אני לפעמים נתעורר עלי איזה יראה בשבת שקורין (פרום). ואמרתי לו בזה הלשון: איך בין אמאל פרום. והשיב: לא כך הוא, העקר הוא שמחה: ואז הוכיח אותי הרבה להיות בשמחה דיקא בשבת. ואז אמר כל הענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן יז הנ"ל מענין מעלת השמחה בשבת. ונכלל שם שגם היראה עקר עליתה על ידי השמחה של שבת דיקא, הינו שעקר הוא רק השמחה בשבת. ועז דיקא עולה היראה שהוא בחינת מקר שקורין פרום, ע"ש.

עיין לעיל אות קנג, שרבינו היה בשמחה גדולה ואמר על עצמו שהוא ירא ושמח, ע"ש. והרי הקדים יראה לשמחה.

ועיין באבניה ברזל, אות כח ז"ל מוהרנ"ת זצוק"ל כתב לרבי עוזר, שמעתי שר' עוזר איז נאר פרום (הוא רק ירא) לא כך קבלתי מרבנו זצוק"ל, דער עקר איז נאר פרייליך, און פרום אויך (העיקר הוא רק שמחה ויראה גם), עכ"ל. ומסתימת הציטוט משמע שמדבר אפילו לימות החול, ואילו כאן בשיחות הר"ן מפורש שמדובר דייקא בשבת קודש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הילולה של הרמח"ל ביום א"ם לעומר

 ב"ה 

ליקוטי מוהר"ן

תורה רסו

וזה בחינת שבועות כי שבועות וסכות הם אחד, כי התורה יוצאת מבינה שהיא בחינת סכה, כמש"כ (משלי א) ואל תטש תורת אמך, בחי': אם לבינה, שהוא בחינת סכה כנ"ל, ועל כן תכף אחר סכות הוא שמחת תורה, כי מבחינת סכה משם יוצאת התורה, נמצא על ידי שנכנסו בסכה נעשים בעצם בבחינות התורה, כי משם יצאת התורה כנ"ל, ואז מתחלת התורה שהוא בראשית, בחינות בית, הינו בית דבראשית, בחינות (בראשית לג) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית, כנ"ל, וזהו בחינת סיון, שאז הוא זמן מתן תורה, ראשי תבות, ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וכו' כנ"ל [לב ר"ת לו בית, לב זו התורה כי בית מבראשית, ל' מלעיני כל ישראל, היינו כל ל התורה, זה מצאתי מכת"י ז"ל], עכ"ל.

הילולא של הרמח"ל ביום א"ם לעומר, בכ"ו אייר, ג' ימים לפני ראש חודש סיון. סכותה (אע"פ שבפסוק כתיב חסר ו') בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ויבן לו בית, בית ע"ה בגמטריא משה חיים.

ועיין בפרשת במדבר (א:מא) פקדיהם למטה אשר אחד וארבעים אלף וחמש מאות, הרי א"ם, ומיד אחריו (א:מג) פקדיהם למטה נפתלי שלשה וחמשים אלף וארבע מאות. ג"ן פרשיות שבתורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

The Twin Towers and Goliath - הפלת בניני התאומים רמוז אצל גלית

 ב"ה

ספר שמואל

א:יז:ה וכובע נחשת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת.

הראשי תיבות של: נחשת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת אלפים, עם הי"א אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

הסופי תיבות של: נחשת על ראשו ושריון, עם הד' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הסופי תיבות של: השריון חמשת אלפים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

חמשת ע"ה בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. נחשת ע"ה בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן כנ"ל.

חמשת אלפים שקלים נחשת. מעניין, לדרוש שקלים, לפחות שנים, עם נחש"ת הרי תשס, ועם חמשת אלפים והכולל, בגמטריא ה'תשס"א השנה של הפלת הבנינים התאומים בכ"ג אלול. והרי גלית נקרא (פסוק ד) איש הבנים – בין שתי המערכות (רש"י שם), ובין שני התאומים הקימו פסל הכי גדול בעולם העשוי מנחשת, והיו קוראים לו הכדור. והמילה "קשקש" מאד מזכיר המילה באנגלית cascade, שמקורו בלאטין – casus – שפירושו נפילה מהירה והמונית. וכתוב קשקשים, לשון רבים, שני תאומים שנפלו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

דוד מלך בגיל עשרים ותשע

 ב"ה

ספר שמואל

א:טז:יג ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה ויקם שמואל וילך הרמתה.

שמואל בגמטריא רבינו נ נח ע"ה. את ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח. קרן, עם הג' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. את קרן, בגמטריא רבינו נחמן מברסלב ע"ה. אתו בגמטריא רבנו נחמן ע"ה. אתו בקרב, בגמטריא נון חית מם נון ע"ה. השמן וימשח, בגמטריא רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן. ותצלח רוח ע"ה בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן.

איתא בסדר עולם (פי"ג) שדוד היה בן כ"ט שנים (ובילקוט שמעוני בן כ"ח שנה). רמז לדבר, השם הכ"ט בע"ב שמות: רי"י, דהיינו רך, שהוא לשון מלך ומלכות בארמית.

נ נח נחמ נחמן מאומן

The power of saying Na Nach Nachma Nachman MayUman

 HH unfortunately I can't find the post about this, in short some guy at the holy tzion many years ago told me that he or his wife were feeling very dejected after being ridiculed for being Nanach, and they dozed off and Rabbainu's mother came in their dream and told them what have you to be dejected about, every time you say Na Nach Nachma Nachman MayUman 200 people have a thought of repentance. So right away I told him that there is evidence to the truth of the dream, because the Hebrew word for 200 - מאתים = Na Nach Nachma Nachman MayUman. Shortly thereafter friends got involved in doing hafatza to Pakistan and Afghanistan, and they said there were potentially tens and tens of millions of lost Jews there, so we understood we would need to be singing a lot of Na Nach Nachna Nachman MayUman.

שויתי השם לנגדי תמיד

 ב"ה

ספר שבחי הר"ן

ב. היה רוצה תמיד לקים (תהלים טז:ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש.

רבינו בעודו ילד היה מתפלל כל התפילות שבסידור שערי ציון, ושם יש תפילות לעשות כל הגוף מרכבה לשמות הקדושים, ובכלל מאתים מאה, דהיינו שבודאי רבינו היה משתדל לכוון תמיד הרבה שמות הקדושים להיות מרכבה בהם בגופו ובנפש רוח נשמה שלו, אלא שכאן תפס המחבר לציין מה שאפילו מובא בשולחן ערוך, ושוה לכל נפש להתחזק בו לקיים. ומן הסתם גם אצל רבינו שמעבר לכל השמות שיש לכוון, השורה תחתונה שלו היה שעל כל פנים לא יגרע משויתי ה', שם הוי"ה. ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ בענין לכוון בשאר שמות הקדושים, שלכאורה אינם בכלל האזהרה שלא לכוון כוונות האריז"ל בתפילה.

 

עוד יש לציין ללקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פב ז"ל וזה פרוש מחשבה – חשב מה (זוהר בראשית כד ותיקון סט) כשתמשיך לך אלקות הוי"ה במלוי אלפין (-בגמטריא מ"ה) כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו וכו' ע"ש.

 

והנה המעריך של הספר פתח כמו השולחן ערוך, שמתחיל עם ענין שבירת התאוות – יתגבר כארי לעמד בבקר וכו', וכן כאן בסימן א' מספר על בוקרו של רבינו שכבר מקטנותו רצה להתגבר על כל התאוות, ובשולחן ערוך מיד אח"כ יש הגה מהרמ"א ז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישבית האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו בישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו' וכו' כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' עיין שם ומביא שם המקור בסוגריים – מורה נבוכים ח"ג פ' כב, הספר שרבינו הקדוש ממש אסר וגילה שמי שקורא בו זה כבר ניכר בפניו רחמנא ליצלן. ואכן בדברי המורה הנ"ל בעיקר מדגיש ענין של יראת הרוממות, ואילו רבינו הקדוש אמר וקבע שהעיקר הוא יראת העונש. וכאן בשבחי הר"ן מבואר שרבינו לקח את הענין של שויתי כדרך שמובא שם במגן אברהם (אות ג) מהראריז"ל, פשוט לצייר תמיד מול העינים שם הוי"ה ב"ה. ומחשבתו היתה טרודה בזה, ולא בהתבוננות של יראת הרוממות המתואר במורה והרמ"א. אלא שנראה לעניות דעתי שחלק מעבודת ציור האותיות הוא גם כן עבודה של יראת הרוממות, כי צריכים להאיר האותיות במהותם שהן אור אין סוף ב"ה כמבואר בליקוטי מוהר"ן, ואכמ"ל.

ויש לפרש בזה הטעות של שמואל הנביא ככתוב (שמואל א:טז:ו-ז) ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו. (ז) ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

ועיין שם בכלי יקר ז"ל כי האיש השלם עמד לפני ה', על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, לא כן האיש הבליעל וכו' וכו' וזה שאמר כאן בחשבו שאליאב הגון אמר, אך נגד ה' משיחו, רצה לומר אך נגד ה' עמד, על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא ישליך אותו אחרי גוו, ע"כ.

ועל פי מה שביארנו למעלה י"ל ששמואל היה מעריך ומחשב בחי' השויתי ה' לפי גודל יראת הרוממות, והשם יתברך ענה לו העיקר הוא התבטלות לאותיות הוי"ה עד אין סוף ב"ה. וזה מה שהשם יתברך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו – ענין של גודל שיעור קומת יראת הרוממות. כי לא אשר יראה האדם, האדם בחי' שם הוי"ה במילוי של אלפים, שם מ"ה, וכמו שהבאתי לעיל מרבינו ומהזוהר שצריכים מחשבה – חשב מ"ה, להמשיך אלקותו יתברך, אכן זה רק בחי' מחשבה ושכל, בחי' העינים, וזה מה שכפל, כי האדם יראה לעינים, אכן, וה' יראה ללבב, זה בחי' התבטלות להאין סוף בציור אותיות הוי"ה ב"ה כנ"ל, וזה תלוי באבנתא דלבא ממש. ובזה מיושב לשון הפסוק, כי לפי פשוטו אינו דומה ראית האדם מהעינים שלו, למה ה' רואה לב האדם (והרמח"ל בספר אדיר במרום כבר פירש זה על נכון, עיין שם), ולפי דברינו א"ש ששניהם מדברים על ראית האדם, הראיה בבחי' עינים לחשוב מ"ה, והראיה מהלב להתבטל לאותיות הוי"ה ב"ה עד אין סוף ב"ה.

אכן יש לנו דף מרבי ישראל קרדונר, שבו צייר לעצמו בענין השויתי, ה' – הטוב והמטיב. תמיד, זה תמ-יד, תם בחי' יעקב איש תם בחי' עליה, יד בחי' הידים ידי עשו, בחי' ירידה, ע"ש (נדפס בספר ישראל סבא). הרי שלקח לעצמו ענין השויתי להאמין שהשם יתברך טוב תמיד.

ובענין שויתי, עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה רכא ומש"כ שם.

וענין תמיד, לכאורה אינה ענין של המשכה בלי הפסקה, אלא התמדת הפעולה עוד הפעם ועוד הפעם, אפילו שיהיה הפסק זמן של יום או שבועה בין הפעולות, כמו שמוכח מעבודות בבית המקדש שכתוב עליהם תמיד.נ נח נחמ נחמן מאומן

i

 HH

Until today I always viewed the "i" as a line with a dot on top. Today it occurred to me to view it  as a little dot, with a line to provide it with visibility and placement.  BH a definite sign of progress. May we merit to a lot more, in the aspect of I am Na Nach Nachma Nachman MayUman - the real secret of the I, as discussed and elaborated elsewhere. 

Na Nach Nachma Nachman MayUman

מצרים

ב"ה

מצרים

רבינו מביא בכמה מקומות (לק"מ תורה א, ז, ט) מהבראשית רבה (טז) שכל הגלויות נקראים על שם גלות מצרים. והרי עיקר הגלות הוא תאות נאוף, בחי' ערות מצרים. ולכן מצרים הוא בגמטריא שד"י אדנ"י – בחי' זווג יסוד ומלכות, עם עוד א', בחי' הע' של ערוה, בחי' הע' של עשתי עשר, שמוריד הי"ב לי"א, בבחי' כל המוסיף גורע, וכל מקום שאתה מוצא קדושה שם אתה מוצא גדר של ערוה.

וד' גלויות הם, ותכליתם גלות אדום של עשו, ועל כן מצרים בגמטריא עשו ד'. שזה גם כן הוראה על זווג יסוד ומלכות, כי עשו בגמטריא שלום בחי' יסוד, וד' היא המלכות. עשו בגמטריא רבינו נ נח.

ובעצם מצרים גופא מורה על זה, כי מצר בחי' יסוד שהוא צר, וים בחי' המלכות כנודע (א"נ י' זה הזרע, ום' זה המלכות).

נ נח נחמ נחמן מאומן 

לי

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן תנינא

תורה צא

וזה שמובא במדרש (ובסוטה יג:) כד מית משה רבינו צווח קוב"ה וי מי יקום לי עם מרעים, לי דייקא, בחי' חכמה עילאה וחכמה תתאה שהם בחי' למד יוד בחי' לי, היינו מי יקום ויעלה ויקשר בחי' לי היינו ח"ת עם חכמה עילאה, עם מרעים, היינו שהוא מעלה החכמה תתאה מכל הרעים ע"ש.

עיין בספרי (בהעלותך צב) ז"ל שבכל מקום שנאמר לי הרי זה קים לעולם ולעולמי עולמים, בכהנים הוא אומר, וכהנו לי (שמות כח:מא), בלוים הוא אומר, והיו לי הלוי (במדבר ח:יד), בישראל הוא אומר, כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה:נה)... במלכות הוא אומר, כי ראיתי בבניו לי מלך, בקרבנות הוא אומר, להקריב לי במועדו (במדבר כח:ב), הא בכל מקום שנאמר לי הרי זה קים לעלם ולעולמי עולמים, ע"כ.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Pictures of the early tzadikim

 HH

People think that the reason that there are no pictures of the early tzadikim is because there were no cameras back then. Perhaps it is the opposite, the reason that there were no cameras back then was because of the awesome spirituality of the tzadikim.

In the Rabbi Nachman's story of Ancient Times of the Humble King (#6) the wise man was only able to draw the portrait of the king after he fully exposed all the corruption and the filth. So as long as all that pollution was not highlighted it was impossible for him to get a picture of the king.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

קשיו נגד קרי

 ב"ה

קשיו. התרגום של קרי הוא קשיו (עיין למשל בפרשת בחקתי עה"פ ואם תלכו עמי קרי – ואם תהכו קדמי בקשיו), ושמעתי בשם מש"ש שלקח מזה שטוב לאכול קשיו. אכן העיקר לכוון שקשיו בגמטריא רבינו נחמן. וכן צורת הקשיו כצורת השופר, בבחינת מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, וכידוע שכל ענין של רבינו הוא ראש השנה. והיא לבנה.

אחר שספרתי את זה לאחד, הוא התחיל לכנות אותי רבי קשיו. והרי רבי קשיו, עם הב' תיבות בגמטריא נון נון חית. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

כח הצדיק לכפר ולגזור

 ב"ה 

ספר שמואל

א:טו:כה ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'.

ועתה ע"ה בגמטריא נחמן מברסלב. שא נא, עם הב' תיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן. ועתה שא, עם הב' תיבות והכולל, בגמטריא ברסלב נ נח נחמ נחמן מאומן. את ע"ה בגמטריא ברסלב נ נח.

הראשי תיבות של: שא נא את חטאתי ע"ה בגמטריא רבי נחמן.

הסופי תיבות של: שא נא את, בגמטריא ברסלב נ נח.

שא נא חטאתי, יש כאן הוראה פלא על גודל כח הצדיק לכפר עון, ששאול ביקש משמואל למחול לא על חטאתו מה שלכאורה אינו תלוי אלא בהשם יתברך. אף על פי שלמעשה שמואל זעק אל השם כל הלילה (א:טו:יא) לבטל הגזר דין, ולא הועיל, שמא שאול לא ידע מזה, או שעם כל זה – אף על פי שלא נענה בתפילה, עדיין היה לו הכח לגזור שיימחל, כמבואר בתורה רכג (ז"ל יכול להיות שלא ימלאו בקשתו כי זמנין דשמע וזמנין דלא וכו' (זהר וירא דף קה:), אבל יש צדיק שיכול לגזר ולומר אני אומר שיהיה כן, עכ"ל).

וי"ל שאכן כאן שמואל לא היה יכול לגזור כך, כי הענין של צדיק גוזר ומבטל מבואר בדברים רבה (יב) הבאתיו בתורה סב:ו ז"ל שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב"ה כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו... ברא הקב"ה את החרף שיהא חרף, ואת הקיץ שיהא קיץ, בא אליהו עושה את החרף קיץ, שכן כתיב (מלכים א:יז:א) חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. בא שמואל ועשה את הקיץ חורף שכך כתיב (שמואל א:יב:יז) הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר, ע"כ. והרי כאן חטאתו של שאול היה בדיוק בענין זה שהרבה דברים והוסיף על דבר ה', כמבואר לעיל (פסוק כג) ואן ותרפים הפצר, ורש"י הביא את תרגום יונתן, דפצר ומוסיף, היינו שהרבה דברים (ויש שפירשו הכוונה להמדרש על וירב בנחל שרצה לדרוש וללמד לא להרגם) והוסיף (ויש שפירשו שהוסיף על מידותיו של הקב"ה ורחם על מה שהוא לא צוה, והתיר להביא מהשלל). ולכן שוב לא היה כח לשמואל להשתמש בכח הגזירה, שהוא ענין להוסיף ולגרוע כנ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לימוד התורה מעלה כל הניצוצות ומקרב הגרים ובעלי תשובה

 בעזרת השם

ליקוטי מוהרן

יד:ג ז"ל ואי אפשר לקרב את הגרים עם בעלי התשובה אלא על ידי תורה כמו שכתוב, יפוצו מעינותיך חוצה, שצריך להשקות אותם שהם מבחוץ, להודיע להם הדרך ילכו בה וכו' ע"ש.

קשה דבמסכת תענית דף ז. לכאורה מבואר שיפוצו מיענותיך חוצה היינו רק לתלמיד הגון, ע"ש מש"פ בס"ד .

 

יד:ג וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל ידי הזווג של התונצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים, עיין שם.

צ"ב שבתחלה רבינו כותב שהוציא מפיו ואחר כך כותב במחשבה. ואולי שסתם מחשבות בתורה אין מספיק לבראות גרים, רק כאשר גם מוציאים את דברי התורה בפיו, וצריך תלמוד.

 

יד:ג ואי אפשר לבא להתעוררות התשובה, הן לרשעי ישראל, הן לגרים, אלא על ידי התורה, שמאירין להם אל מקום שהם שם, כמ"ש יפוצו וכו' חוה, חוצה דייקא, כי התורה הם ששים רבו אותיות, כנגד ששים רבוא נשמות, ויש לכל הנשמות שרש למעלה וכו' וכו' ועל ידי זווג הנשמות , נבראים נשמת גרים וכו' עיין שם.

עיין באור החיים, שמות פרק יט סוף פסוק ה, זה לשונו - עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם פירוש בה"א מלאפו"ם כי הם יהיו הוית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה כמאמרם ז"ל וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים. ואומרו כי לי כל הארץ כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא, עד כאן לשונו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

In memory of my mother

HH

 

In memory of our dear mother: Chava Bracha - Elaine - bas - Shprintza

Ema passed away on the 4th of Eyar 5782, the day we made the Bracha on the 19th = Chava, of the Oamehr. There is more significance to this date, but it is beyond the scope of this paper.

 

On this day the daf yomi was studying page 58 of Tractate Yevumos - נח - Nach in Aramaic means to pass away. In the ensuing pages correlating to the days we sat shiva in mourning, the Talmud discusses the role of a woman to be an Aizehr Kinegdo and to bring children into the world, things Ema exemplified and were now standing up for her merit. Yevumos - יבמות is letters: י - בת - מ, the י equals the initials of Chava Bracha - ח”ב = י, daughter of בת, Moshe Menachem Mendel - מ. The extra letter ו - shows the other relationship, to her husband, Moshe.

There is a great deal more of depth to this, but it is beyond the scope of this paper. 

 

[It’s amazing that the infamous ruling of roe vs wade which made abortion a constitutional right, was passed on January 22, 1973, around the time I was conceived, because I was born 9 months later, in early October. And now, 2 months after Ema’s passing, the ruling was overturned BH]

Good Midos and practices of Ema

 

This is a brief list just to get started

1. Never waste time. Ema bragged to Aba and me (Simcha) how all her colleagues had a fancy breakfast every morning and socialized, and she never partook. She always kept extremely busy, except for some brief breaks. Which brings on point 34 - no laziness.
2. She strengthened herself with pesukim of Bituchon to overcome anxiety.
3. She asked mechila from her siblings, even though it was them that wrote her out etc.. And at least to their remarkable credit they forgave her completely.
4. All the lessons, tutorage, and special skills she gave us, swimming lessons, piano lessons, calligraphy lessons, - one summer I got computer lessons when it was just basic on a ‘64. 
5. Cleanliness and orderliness, even when she was a guest somewhere she inadvertently would be cleaning, even scrubbing for them. For a few years we had classy white tiles in the kitchen, they were grooved with each tile facing the alternate direction, with a house full of kids, this had her scrubbing them endlessly on her hands and knees. Constant laundry for everyone to have fresh clothing every single day, folding, and ironing. In the years before there was the strong bleaches and oxygen products we have nowadays, she would be scrubbing socks rigorously. 
6. Volunteer for Chevra Kadisha, dropping everything to organize the tahara teams - for tens of years. (Perhaps that had something to do with her meriting burial in Har Hazaism - Matisyahu)
7. Baking fancy deserts for other peoples occasions.
8. Iggeress Haramban - daily (?)
9. When Abba wasn’t home for Shabbos meal, she would sing all the zmiros.
10. At birthday parties she sometimes wanted everyone to say something good about the person.
11. Tznius - highest standard that the clothing should not be see through at all, and should cover all.
12. Third person faxes she used to write to grandaddy weekly or even more often.
13. One time when I was much younger maybe a teenager, she said she was fasting for me - to improve my behavior.
14. She got herself tutors to teach her how to use the computer, even though she was older and it was not something she was familiar with at all, she refused to be old like that.
15. Tehlilm list of sick people she prayed for daily.
16. Old people she spoke to often especially by telephone just be their friend, encouragement, and a reason for them  to want to keep going. She also had Aba visiting an old man every Friday, and from what I am now told (M.) Aba would bring him a Chala that Ema baked for him.
17. She exempted me from chores as long as it was because I was learning Torah.
18. Aba never had chores in the house, only to watch the kids and take out the garbage.
19. She insisted no one should eat before the servers. She also tried to promote other table etiquette like no elbows on the table.
20. She personally laminated the Sefarim Abba received upon their betrothal. 
21. When I was a very young and saw a toy sefer Torah - with real chumash just not on parchment by scribe - she gave in and I got it, it was I think $40 a lot of money in those days for a child’s whim. 
22. Shiurim she would review and give over. Also she gave lessons for converts.
23. She kept a calendar with all the birthdays of all her grandchildren and great children KYH to make sure not to miss them.
24. She organized collection of leftover baked goods to be distributed to the needy.
25. When Ema was newlywed, she was home alone with all the food right there with her, and she found herself eating all the time. She strengthened her self discipline until she trained herself to not eat even in such circumstances. Even when there was delicious food right in front of her, with no one around, she wouldn’t eat more than the little amount she would have eaten otherwise. 
26. She brought 12 children into this world….. (aside from the enormous impact this has on the world, fulfilling the purpose of filling the world with people who have daas, as explained in Likutay Moharan vol. 2 Torah 7. This also is the most precious gift one can give to a child, another brother or sister - as Uncle Noach says in his Five Levels of Pleasure. She also followed Uncle Noachs way to always tell the children that HY loves us the most). 
27. Enunciation - how she worked tirelessly to speak with perfect diction (this was from Grandaddy who also wanted me to work on this), she made her flash cards and read and reread them over and over again.
28. She would say thank the Almighty, because she had learned that it is better not to just say G-d.
29. It is brought down in halacha that after one says Birchas Hatorah one should say different pesukim, almost everyone says Birchas Kohanim - יברכך and the Braisa of אלה דברים שאין להם שיעור, but Ema had Aba select a few more pesukim which all the children said daily. ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. בשכמל"ו. תורה תהא אומנותי וא"ש בעזרתי. שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. לישועתך קויתי ה'. 
30. She never used or would allow anyone to use crude expressions or any vulgar or foul language, even a word like “hell” was not to be used unless it was discussing hell itself (a topic which did fascinate her).
31. She often pushed herself to exhaustion preparing for Shabbos, holidays, or whatever was needed. [a few months ago i finally asked her what her trick was when we were kids she would inflate her cheek and challenge us to pop it, which we could not. She said no trick, we simply were not strong enough.]
32. Cleaning the dishes on Shabbos with cold water and no soap, her hands got cut up, eventually she used some type of ointment [cortigen question mark], and miraculously her hands were healed for life, she never had problems with this anymore.
33. When i was approximately 22 and i was feeling horribly weak so i was staying at home, and this was a big stress on her, the first - or one of the first - Shabbos i was home, she forgot to turn on the oven with the chicken for friday night, and Aba said he thinks that was the only time that happened in all the years of their marriage. [For most of our childhood our bikes never broke, the other kids’ bikes were always breaking and the chains detaching etc. not ours, i am not sure when exactly this phenomenon came to an end, but eventually it surely did.] at the table we had a guest, a hilarious guy who had a very severe complicated case of diabetes which compelled him to eat a lot even on yom kippur - which he described in graphic detail, all this food gave him blood sugar which kept his mind very agile and a little hyper. He was wearing a funny tie - maybe designed like a dollar, and he went on different tirades, like about his meals on yom kippur, how he surfed the pubescent web with two super computers simultaneously, and he explained how to promote and pitch something for sale, i think he took a piece of bubble gum and began to extol its many virtues one after another. The first course was fish, followed by chicken soup. Unabashedly, he asked for a full bowl of the actual chicken with the soup, proclaiming that he had heard from his rabbi that this world is like a wedding, grab what you can and eat [eruvin 54a], and then amazingly we found out how right he was - there was no other chicken to be had. A few months later i figured out that chicken was the primary root cause of my weakness.                                                                                                         Item 33 i just wrote on erev lag -33- baomer, a day we always looked forward to and celebrated at home and at the yeshiva with a huge bonfire cooking hotdogs on long twigs, and i remember ema once gave over a shiur from r. Milevsky about gal-aid and lag baomer. Once when i was very young ema took us to an uncle moshe concert at northbrook school on the corner of finch and bathurst - on lag baormer, while we were waiting in line to get in, i was thirsty and ran away, and everyone was looking for me, aba had to pass up on the annual baseball game with his students, i got into a lot of trouble for that. That was like the beginning of my career. shimon ben yochai = 553 gematria - nachman ben simcha = rabbainu nachman mayuman = ani na nach nachma nachman mayuman, with the inclusion. 
34. Ema did not accept any laziness, this often manifested in her expecting us to run up and down flights of steps at any given time to get something or to take care of something somewhere else in the house. She herself was constantly doing this as she attended to all her abundant chores around the house.
35. Every Purim she had a special theme for the Shaloch Manos. People actually anticipated and looked forward to seeing what it would be that year. 
36. Ema decorated the Succah lavishly, with outdoor carpet on the walls. She had Aba provide her with the picture icons of the flags of the Shvatim, and she drew them and laminated them and mounted them on one of the walls. For many years it was probably one of the most decorated Succa’s in the world. 
37. It took her many years and uncomfortable chidings until B”H she came through and instilled in me what now seems so basic and elementary - always clean the toilet. (She did not convince me of the need to clean the sink and bathtub). What a blessing to be one of the people who realize this, and not one of the people who don’t.
38. If you have nothing good to say, don’t say it - was something she insisted, I think this might be a common axiom of many mothers, and they all deserve credit for this.
39. Ema held herself to the standard of not free loading off of others or society. If she borrowed eggs or something from a neighbor, she made sure to repay them in full -  exactly (-not to overpay in violation of giving interest). When A. married into an extremely wealthy family, Ema still insisted on paying for the basic wedding expenses typically incurred by the bride’s family, even though for her it was a huge amount of money, whereas for the family of groom it was miniscule, and they had happily offered to pay it. For a bunch of years when the girls were in school they made custom barrettes for extra cash. 
40. A few years before her passing, she got a pacemaker. No one knew anything about this, no one knew a thing. She didn’t want to draw attention like that. It was a big surprise to all of us when we found out in the end.
41. No politics were ever brought up in the house, and it was a foreign concept to us. Once when I was much older, Ema was very excited about some sort of program a certain fringe synagogue was offering, it might have been a special preschool, and she couldn’t understand how everyone in the city wasn’t into it, and Aba had to explain to her that many were very wary of that community, and it was a little hard for her to grasp/accept.
42. Until my late teens or maybe even twenties I had no idea that there was such a thing as problems of shalom bayis in people’s homes.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

 

כוונות של קבלה בתפילה בתיקון הכללי ובתיקון חצות

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תנינא תורה קכ

רבינו אמר לא לכוון את הכוונות של האריז"ל בתפילה, וכז"ל ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה אצלם כל הכונות של האר"י ז"ל וכו' הם פרוש המלות שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות, עיין שם.

ונראה לעניות דעתי בענין פירוש המלות, פירוש מלשון הפרשה והרחקה והבדלה, דהיינו מי שמרגיש כל כך את אימת אמיתות השם יתברך חופף עליו שהוא צריך להוציא מילים שיהיו הפרשה בעדו ובין השם יתברך, אז הוא כבר יבין את הכוונות של האר"י בפשיטות.

 

עוד צריכים לדעת, שכדי שהכונות יהיו פרוש המילות, ע"כ צריכים להיות מפרש כל התפלה לתוך עצמו, למשל הכנעני צריך לכוון לאותו מדה וקליפה רוחני, וכן מצרים, וכן גשם, וכן כל דבר ודבר. כי בודאי כאשר מדובר בעולם האצילות, ששם הכל באחדות פשוט של יחוד השם, בודאי לא קיים שם דברים חיצונים, ואפילו בעולם הבריאה.

 

ר' שלמה קרלבך היה מספר שר' נפתלי רופשיץ (כמדומני) צוה על בניו בעודם קטנים שיתפללו את השמונה עשרה עם כל הכוונות בדקה אחת. וזה יכול להיות מהרבה סיבות (ואפילו בחיצוניות, הרי כל הכוונות הם רק התחלה), וידוע (בפרט מהגר"א) שכל תיקון שעושים יותר טוב כאשר עושים מהר. והרי עיקר ושרש כל תיקון הוא למעלה מהזמן, וכל מה שמתעכב התיקון, אפילו עיכוב של הרף עין הרי פירוש והבדל עצום משרשו. וגם חודר בזה האמונה והידע חשיבות המחשבה אפילו של חלק קטן של רגע. וגם על ידי זה יש הכנה לשפע של שכל, שכל הפועל (ויש להזכיר כאן הביטוי streaming consciousness –  של רוח הקודש). ויתכן גם שעל ידי שיתרגלו לעשות את הכוונות במהירות לבם יהיה פנוי לעיקר הכוונה של הלב. וגם שיוכלו להתפלל עם הציבור (עיין במסכת ברכות דף יג: א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת, ובמהרש"א שם, שלא להפסיד תפילה בציבור. ובדברי הגמרא נראה לפרש, תו לא צריכת, לא – בחי' ביטול להאין סוף. וגם לפי זה יש רמז שעיקר הכוונות ליחד הרישא וסיפא כמו שגילה הרמח"ל ולא לעסוק כל כך בשאר הכוונות). ואכן יתכן שרצה דרך זה לקבוע את הכוונות שיהיו בבחי' פירוש המילות, שהכוונה יהיה תפיסה ראשונה שלהם.

 

במקום אחר ואולי נאבד פתחתי עיון בזה שלא לכוון כוונות, כי הרי רבינו בעצמו אמר לכוון שם א-ל אלקים במלואם באמירת התהלים של תיקון הכללי, וגילה שהם בחי' חסד וגבורה וכו', ואם נחזיק שההסבר שרבינו גילה על הכוונה זו מיקים אותה להיות בכלל פירוש המלות, קשה מאד איך לא תהיו הכוונות של האריז"ל נחשבים פירוש המילות לתלמידי חכמים שלמדו אותן היטב, כאותם התלמידים של רבינו שהוא אמר להם לא לכוונם.

והנראה לע"ד בזה שיש הבדל בין כוונות פרטיות לכוונות כלליות.

ועיין בשער רוח הקודש, באמצע הספר (עמוד קמב-) יחוד כ"א, כמה שמות שיש לכוון בגוף להיות מרכבה לאותן השמות. ומבואר שם להדיא בד"ה ובבחי' העינים שלו, שיש לכוון אותם אפילו בתפילת שמונה עשרה. ואילו לענין הכוונות של הלובש תפילין כתב (שער הכוונות סוף דרוש ה) ז"ל שאסור להסיח דעתו מתפילין, ואפילו בהיות מתפלל, ובכל רגע צריך לחזור ולכון בהם, זולת בעת שאתה עוסק בתורה איזה זמן שיהיה, או בעת שאתה מתפלל תפילת י"ח ע"ש. הרי שאע"פ שגם הכוונות של תפילין לכאורה הם בבחי' כללי, עכ"ז הם לא כוונות עצמיים כמו הכוונות של המרכבה המובאים בשער רוח הקודש הנ"ל שעליהם כתב לכוונם אפילו בתפילת י"ח, וכן נמצאים בסידור שערי ציון, שידוע שרבינו היה מתפלל כל תפילותיו כבר בהיותו ילד (שבחי הר"ן אות י, ואותיג).

וע' בשבחי הר"ן אות ב' לענין שויתי ה' לנגדי תמיד.

ועיין מש"כ לעיל תורה ס:ו שאולי החילוק הזה הוא היישוב למה שרבינו כתב שהמצות צריכים להיות עם שכל, ואין זה סותר ענין של תמימות ופשיטות.

 

וכמו שרבינו גילה העשרה מזמורים, וצוה לכוון אל"ף למ"ד וכו', לכאורה כמו כן בענין תיקון חצות, שהרי עיקר הנוסח של תיקון חצות תיקן האריז"ל, וכמו שהוא בחר המזמורים, כמו כן חקק כוונות לכוון, והרי הכוונות הם לתכלית אותם המזמורים שבחר. ולכן נראה שיש לכוונם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך - תהלים קיט:יט - תראה עצמך כמו חייזר

 HH

Visualize yourself as an alien here on earth, desperately sending out radio messages from the depth of your heart, screaming to HY - save me.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

תוכחת שמואל לשאול על שלא קיים מחיית עמלק

 ב"ה

ספר שמואל

א:טו:טז ויאמר שמואל אל שאול הרף ואגידה לך את אשר דבר ה' אלי הלילה ויאמר לו דבר.

שמואל בגמטריא רבינו נ נח ע"ה. שמואל אל שאול, עם הג' תיבות והכולל, בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן. הרף בגמטריא נחמן מאומן. ואגידה לך את, עם הי' אותיות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. ואגידה לך את אשר ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן.

הראשי תיבות של כל הפסוק בגמטריא נון חית מם נון.

הסופי תיבות של: לך את אשר דבר, ושל: את אשר דבר ה' אלי הלילה, עם הכולל, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה.

הרף, פרש"י ז"ל כתרגומו אוריך, פרוש, המתן, עכ"ל. המתן זה בחי' הכתר, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו', בחי' כתר לי, וזה בחי' נקודה העליונה של האלף, בחי' משה, ששמואל שקול כנגד משה ואהרן, וזה בחי' מצות בנין בית המקדש. אחר כך בפסוק יז, ויאמר שמואל הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל, זה בחי' דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל (במדבר כד:יז), בחי' הו' של האלף, וזה בחי' מצות מינוי מלך. ואחר כך בפסוק יח, וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אתם, בדרך זה בק"י ברצו בק"י בשוב, ומצוה הראשונה שנצטוו בכניסה לארץ, מחיית עמלק. בחי' חיריק ונקודה התחתונה של האלף. הכל כמבואר בתורה ו' שם.

 

א:טו:יט ולמה לא שמעת בקול י' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני י'.

שמעת עם הכולל, בגמטריא רבנו נחמן בן שמחה. שלל בגמטריא רבי נחמן. בעיני, עם הה' אותיות והכולל, בגמטריא נחמן.

הראשי תיבות של: ולמה לא שמעת בקול י' ותעט, ושל: לא שמעת בקול י' ותעט אל השלל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן.

הסופי תיבות של: בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני, עם הח' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

נראה לפרש שאלו השלש תנאים של תשובה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו:ה מהפסוק בישיעה ו', פן יראה בעיניו – ותעש הרע בעיני י', ובאזניו ישמע – לא שמעת בקול ה', ולבבו יבין – ותעט אל השלל, ופירש המצודת ציון, ענין פריחה, וזה בחי' לב, כי צדיק כתמר יפרח, ודרשו במסכת סוכות דף מה עמוד ב, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.

נ נח נחמ נחמן מאומן

רבי שמעון בר יוחאי - מירון - לג בעומר התשפב

 בעזרת השם יתברך

כאשר יש דין למטה מסלקים הדין מלמעלה. ואילו היינו זוכים לעשות הגדרים הצריכים אולי היינו מסלקים גזירות ושליטת הרשעים.

בעוונותינו הרבה עשרות שנים אנחנו נוהגים כמו הגוים במקהלות שכולם דוחפים זה את זה וכו'. באמת בכמה חסידיות זה ההנהגה היום יומי, שכולם דוחפים זה את זה - כי זה מתוך אהבה. אבל לפי התורה הקדושה, לפי רבינו זה דרך של הגוים. ואף על פי כן עד השנים הקרובים היו נסים וכמעט לא שמענו על שום אסונות בשום אירועה, אבל לאחרונה שמענו כמה וכמה פעמים, בלויות גדולות וכדומה, עד האסון הגדול שעל ידי המשטרה במירון לג בעומר תשפא שחסמו את היציאה וגרמו למות של הארבעים וחמשה. וברוך השם זה עוד הרבה פחות, הרבה הרבה פחות ממה שקורה אצל הגוים רחמנא ליצלן.

[ועיין במסכת פסחים סד עמוד ב - 

תנו רבנן: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה מהצפיפות חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו "פסח מעוכין", על שם שנתמעך בו הזקן.]

ודומה לזה מצינו במשנה בפרק שני של מסכת יומא, ומפורש בליקוטי מוהרן תנינא תורה פ - שבראשונה היו צדיקים אמיתים, אבל אז התחילו לבוא למקדש ולמזבח אנשים עם גאווה ועזות ובצביעות, והם דחפו זה את זה, ואז חזל ביטלו את כל התחרות, והתקינו שלא יעלה אף אחד רק בפיוס.

וכן עיין בספר חיי מוהרן אות ו זה לשונו - וְאָז נִשְׁבַּר הַשֻּׁלְחָן מֵרֹב הָעוֹלָם שֶׁדָּחֲקוּ עַצְמָן עָלָיו. וְהִקְפִּיד וְאָמַר וְכִי גּוֹיִים יוֹשְׁבִים אֶצְלִי עַל הַשֻּׁלְחָן, וְכִי עַכְשָׁו יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁיִּתְקָרְבוּ גּוֹיִים לַצַּדִּיקִים עיין שם.

ועיין בספר אבניה ברזל סיפורים על רבי נתן אות כ - 

וּכְשֶׁנִּכְנַס מוֹהֲרַנַ"ת לֶאֱכֹל וְתָחַב אֶת הַכַּף הָרִאשׁוֹן תֵּכֶף חָטְפוּ הַכֹּל. כִּי חֲשָׁבוּהוּ לְגוּטֶער יוּד [לְאַדְמוֹ"ר] וְחָטְפוּ שִׁירַיִם, וְחָרָה לוֹ עַל זֶה וְעָצַר כַּעֲסוֹ. וְנָתַן תּוֹדָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנָּסַע בְּעֵת זִקְנָתוֹ שֶׁיָּכוֹל לַעֲצֹר כַּעֲסוֹ

ועיין סיפורים מר' שמואל הורוביץ אות ה - 

הדרך ארץ שהי' אצל רבינו ז"ל אין לשער. ורבינו ז"ל אמר שמלכים צריכין לשלוח אליו בניהם ללמוד א"ע דרך ארץ. ופ"א הי' רבינו ז"ל עם אנשיו על השלחן בליל א' דר"ה וחטפו את המוציא עם דבש. וכעס רבינו ז"ל ואמר כמו ילדים קטנים המוציא עם דבש. אז וויא קליינע יונגליק המוציא מיט המניק והלך מהשלחן ולא הי' אז על השלחן עמהם מפני זה. 

וכך היינו צריכים לטכס עצה לסדר בשביל הציבור אופנים שכולם יכולים להיות עם דרך ארץ כראוי וכיאות לננחים. וכיון שלא עשינו בעצמינו קבלנו את כל כח גזירת המינים רחמנא ליצלן.

נ נח נחמ נחמן מאומן

הבכיה של תינוק - דף יומי מסכת יבמות דף עא על פי רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 עא: ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעוי [צועק] אבל היכא דמעוי מחייא חיי.

ידוע שחיים הם בחי' מוחין. והרי זה סיוע למה שכתב רבי נתן בליקוטי הלכות /[גילוח ד:ה על פי ליקוטי מוהר"ן תורה כא] זה לשונו וזה בחי' מה שדרך התינוק לצעוק הרבה כל ימי קטנותו, כי מיום לידתו עד תשלום ימי קטנותו אז הוא בחינת הולדת המוחין שצריך להולידם ולגלותם מבחינת עיבור לבחינת לידה, כמו שנראין בחוש שהדעת נתגדל עם התינוק. על כן הטביע ה' יתברך בטבעו שיצעק הרבה, כי להוליד המוחין מתעלומתן, להוציאם מבחינת עיבור, צריכין צעקה, עכ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לא לדקדק אלא מתוך מוחין דגדלות

 ב"ה

בשיחות הר"ן אות רלה רבינו הזהיר מאד נגד דקדוקים וחומרות עיין שם באריכות

וע"ע לעיל אות עו שרבינו כתב ללמוד בלי דקדוקים ע"ש.

אכן בענין תיקון הברית רבינו אמר לדקדק ככל האפשר.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סב:ב שכז"ל אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.

ובהספד לאמא שלי הכ"מ ביארתי שמבואר שהיכא שעוצם הכרה וידיעה במציאות השם מביא האדם לדקדק, הרי זה מעולה, וזה המכוון. אבל לא להיפוך, לא לדקדק סתם אפילו כדי להשיג הידיעה, כי לא זה הדרך לבוא ולהשיג הידיעה. ולכן רבינו הזהיר נגד הדקדוקים, ואפילו אמר על עצמו שאין לו את הדקדוקים, כי כן היה דרכו לתפוס דרך הפשוט, וכמו שאמר על עצמו (חיי מוהר"ן קנח) בליל שבועות כאשר היו מביאים לו אוכל, מנה אחר מנה, והוא היה עוסק בלימוד, ואמר שהם מחזיקים בו שהוא לומד על מנת לדעת לאכול, כדרך הגדולים, ואילו הוא אוכל על מנת שיהיה לו כח ללמוד, כפשוטי העם. אכן כאשר האדם יזכה לידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו כנ"ל אז מאליו הוא כבר יעשה כל הדקדוקים, ולא יהיו נחשבים כעסק בקטנות כלל. וכמו שרבינו גילה בענין תיקון הכללי (ליקוטי מוהר"ן כט:ד) ז"ל ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש.

וע' בהקדמת ספרא דצניעותא (זהר פרשת תרומה קעו.) אמר רבי יהודה אי כלילן הני, מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא למען דעאל ונפק. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין, ולא ידע ביורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא, אקריבו ליה נהמא טבא, מאר ההוא בר נש, דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין וכו' אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין, דאיהו חטה. בגין ההוא דעתא, מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מנה. כך מאן דנקיט כלל, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא, ע"כ. והנה מסוף הדברים מבואר כדברינו, שצריכים להבין את הכלל כל כך עד שידע אותו לכל פעולותיו ותוצאתיו. וזה למאן דעאל ונפק, שהוא חי את התורה והסודות האלו למעשה, וזה בחי' הידיעה שרבינו דיבר עליה, שיודע בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד וכו'. ולכן ממילא יבין מהכלל כל מה שצריך למעשה. אכן מאן דלא עאל ונפק לא ישיג את המבוקש בלימוד רק את הכללים שם, והוא יצטרך ללמוד מכל שאר המקומות, אין זאת אומרת שיעסוק בדקדוקים ופרטים ממש, אלא יצטרך לרכוש ידיעות בהפעולות והתוצאות. שצריכים לעשות כאלו, כאלו הוא חי את זה.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (תל-תלא, מכון רמח"ל) בענין ראית העינים, ז"ל כי הפרטים הם חלקי הכלל, ובנשמה מושרש הכל, הכלל והפרטים. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו וכו' ואמר לך ענין הכללים איך נודעים. כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם, יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש הכלל גם כן מושרש בנשמה. וסוד הדבר, כי אף על פי שלא נמצאים בעה"ז אלא הפרטים, אך בשורש דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה וכו' וכו' כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת, ע"ש. הרי שיש כח בראית הפרטים לחזור להיות כלל.

ויש לעיין בזה גם כן בענין יחוד היראה של הרמח"ל שבו הוא כותב שכל מי שירא את השם יתברך ביראת הרוממות תקיפה, מיד נחתם בחותם ומגלים לו סודות ע"ש. ולפי זה צע"ק למה הקפיד במכתבו שהלוה להיחוד ז"ל הזהר והזהר מאד ושמור את נפשך, ולא תכוין זה היחוד עד שתדעהו בעל פה, ותחזור עליו כמה פעמים עד שתהיה שגורה בפיך, ותדע מקודם כל פירשו של מאמר ע"ש. אם באמת החותם והגילוים הם ממילא, למה יש כל כך הקפדה על כל הפרטים. ולכאורה הענין כמו מי שפותח סכר של הרבה מים, שמיד עצומה של מים משתחרר ושוטף בכח אדיר, וחייבים להכין היטב דרכי מסלול לזרימת המים. והרי כאשר באים מכח עוצם הכלל היטב, אז כבר צריכים לדעת לדייק ולדקדק היטב. ומענין לענין זה קרוב לענין וסביביו נשערה מאד, מה שהקב"ה מדייק עם הצדיקים, ובאשר משפטו שם פעלו (יבמות עח).

נ נח נחמ נחמן מאומן 

לאהוב ולירא את הצדיק

 ב"ה

מסכת פסחים

דף כב. שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא (דברים י) פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ע"כ.

ויש לדייק במה שאמר קבלתי שכר, שכבר קיבל, והלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והנלע"ד בזה, שבתחילה היה שמעון העמסוני, בחי' שמיעה, ואחר שאמר והלביש עצמו בדרשה זו עלה להיות נחמיה העמסוני, בחי' ראיה, כי כן נחמה הוא בחי' ראיה כמו שמצינו בכמה מקומות בחז"ל למשל (סנהדרין לז:) א"ר שמעון בן שטח אראה בנחמה וכו'. הרי קיבול שכר שלו בדרשה זו שעלה להשגה להיות פרוש מיראה, שהוא בחי' שמיעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן עה"פ ה' שמעתי שמך יראתי. והוא בעצמו עלה למעלה לבחי' חכמה וריאה, בחי' נחמיה כנ"ל, כי על ידי פרישות זוכים לבחי' ראיה בחי' ואתה תחזה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב, כי רק משה שהיה פרוש גדול מאד בקדשה גדולה זוכה להסתכלות הזאת וכו' ע"ש. ועכ"ז בשני המדרגות האלו היה רק בבחי' העמסוני, העם בסיני, שהיו שומעים ורואים ועמדו מרחוק.

ורבי עקיבא שהוא בחי' משה, כי ראוי היה בעיני משה רבינו שהתורה תינתן על ידי ר"ע כמבואר במסכת מנחות, ואצל משה רבינו יראת שמים הוא מילתא זוטרתא (ברכות לג:), ולכן השם יתברך דרש מעם ישראל (דברים י:יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, כיון שלגבי משה הוא מילתא זוטרתא גם לעם ישראל נחשבת כן, כמבואר שם ובמפרשים שם. ולכן שפיר פירש ר"ע את לרבות תלמידי חכמים, כי דייקא מבחינת התלמידי חכמים שהם ניצוצות של משה רבינו דייקא על ידם כל עם ישראל נחשב יראת שמים אצלם למילתא זוטרתא שיש להם יד ויכולת להשיגה כמו שאמר רבי חנינא שם משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן.

[העולם מקשים למה לא היה קשה לר"ש את האמור אצל אהבת השם. ונראה לפרש כי אהבה היא התאחדות, ורואים את הצדיקים וכן תשמישי קדושה מאוחדים עם השם יתברך, ועל כן אף על פי שאסור לנשק ולהראות חיבה יתירה לאנשים ולתינוק בבית הכנסת, אבל כן מנשקים תשמישי קדושה, וכן לכאורה יש לנשק צדיקים, והרי מצות ודבקת בו מקיימים על ידי דבקות לצדיקים (ועיין בספר אדיר במרום עמ' רעז, מכון רמח"ל, כי המאורות הם באהבה זה לזה וכו' ויש קשר ושייכות קורבה ביניהם תמיד וכו' וזאת האהבה מגעת לנשמות גם כן וכו' כי האהבה הוא קורבה וחיבור, והאהבה הולכת ומקשרת כל חלקי המאורות זה עם זה וכו' ע"ש). מה שאין כן מידת יראה, שכל בחינת יראה היא בחינת דין שמפרדת, ולא משבת ולא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליהן (יבמות ו:, ואילו לענין אהבה נאמר בתפילת מוסף ותתן לנו י"א באהבה, והנחילנו י"א באהבה).]

נ נח נחמ נחמן מאומן