מסכת בבא קמא דף נד-נה

 ב"ה

מסכת בבא קמא

נד:-נה שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, אמר לו, עד שאתה שואלני למה [לא – גירסת מהרש"א ודבש תמר] נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה, א"ל ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב רב אחא ברבי חנינא ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר, וכי סופן להשתבר מאי הוי, אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל, ע"כ.

כמה תמוהים דברי רבי חייא בר אבא, עד שתוספות (בבא בתרא קיג. ד"ה תרוייהו) הוכיח מכאן שפעמים שלא היו האמוראים בקיאים בפסוקים. והמרש"א שינה את הגירסא, אף על פי שהמשך לשונו – 'שאיני יודע אם נאמר בן טוב', משמע כגירסתנו. ועיין במפרשים (ריא"ף על עין יעקב, שהספק אם מה שכתוב בפרשת ואתחנן נאמר גם בדברות ראשונות אלא שמפורש יותר בפרשת ואתחנן. ובפני יהושע שהספק אם הקב"ה אמרו רק שלא נכתב, או לא אמרו, עיין שם באריכות בביאור השינוים בין הדברות ראשונות להאחרונות).

והנלע"ד פשוט וברור בזה, כי בדברות אחרונות כתיב (ואתחנן ה:טז) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך י' אלקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו'. הרי מפורש 'כאשר צוך' [ופרש"י במרה] בא להוסיף על הדיבור, ולכן נסתפק רב חייא בר אבא על תוספת זו אם הוא ממש חלק מהדיבור או ציון להציווי במרה.

ולכן שלחו לר' תנחום בר חנילאי, ודייק בשמו, כי ענין של תנחום, הוא ענין של הנהלת נסיעה, לך נחה (שמות לב:לד), ולאמים בארץ תנחם סלה (תהלים סז:ה, פרש"י תנהגם בדרך המישור), וכן חנילאי, לשון חניה. ולאי, לשון חולשה, כי בנסיעת כלל ישראל למרה, נחלשו כי לא היה מים לשתות. וכן בשמו של שמואל בן נחום, ולא נחם. וכן מרה הוא לשון תמורה, ונסתפקו אם הוא אבי אמו או אחי אמו.

ולכן דוקא בזה יש ענין של פסקה טובה מישראל, והלוא כל העשרת הדברות הם השפעה נפלאה לעם ישראל ולכל העולם, ובדיבור השני כתיב ועשה חסד לאלפים לאהבי. אלא שכיון שמדובר על הזכרת הציווי במרה, ששם התלוננו העם על משה לאמר מה נשתה (בשלח טו:כד) ויורהו י' עץ וכו' וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט וכו', וכאילו היה הקמת ברית להמתיק המרירות ולהקים התורה, ולכן אילו היה משתבר חס ושלום פסקה טובה מישראל.

 

דף נה:

נה: דאמר ר' אלעזר ואמרי לה במתניתא תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל וכו' וכו' אמר רבה מתניתין נמי דיקא דקתני צאן, מכדי בשור קא עסקינן ואתי ניתני שור, מאי שנא דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן, לאו משום דצאן קרן לא כתיבא בה, שן ורגל הוא דכתיב ביה וכו', עיין שם.

נראה שזה כעין מה שרבינו הזהיר (ליקוטי מוהר"ן תנינא מד) ז"ל ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו' (עבודה זרה ג), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחמרות יתרות עליהם נאמר (ויקרא יח): וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל וכו' עיין שם. ולכן, כיון שעם ישראל נמשלים לצאן, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, אין הקפדה על שמירה יתירה, רק לענין שור, בחי' יוסף, בכור שורו, שהוא בחינת היסוד גם בחי' הסתכלות, בענין שמירת הברית צריכים שמירה יתירה. אבל בור, שחייב על הבלא לפי רב, והיינו ענין של חיות, ולפי שמואל אפילו על חבטה של קרקע עולם, בחי' החיות של האשה, אש בחי' הנשמה שהוא עיקר החיות, שן ורגל, שדרכו בכך בחייו, כל אלו די בשמירה מועטת.

נ נח נחמ נחמן מאומן