ר' עקיבא מתקן הגאוה של תלמידי חכמים

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.

והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל. ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה ועשיר מכחיש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן, ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס, שהנדון הוא לענין סתם גאוה.

עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.

ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים, ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס, הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם.

עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס, אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו, ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א, וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח:, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס, אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו), ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.

ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן, שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.

Honesty and humility

HH Rabbi Nachman revealed that there are two things: truth and humility. There are many levels and depths of truth they are the values that G-d signs in creation. Their place and existence is in humility. No one can see G-d because in His infinite humility He will never show Himself, He will just show His Attributes. When a person completely abnegates himself, he slips under the veil and all of G-d's attributes radiate now from him, and thus he knows G-d firsthand. This is the way the Jews received the Torah on Purim (קיימו מה שקיבלו כבר). This is why Moshes name is not mentioned in this weeks portion because he told G-d that he needed to see the Jewish people as his Torah and erase himself as not (32:32 if not ersae me now.... Read from left to right it spells I am Nachman and the acronym spells out from Uman!). Na Nach Nachma Nachman Me'Uman!

פורים

ב"ה

מחשבה בענין פורים

בפורים, הרבה יודעים, מתגלה ההשגחה פרטית בהתגלות מפורשת איך שכל הקורות, אפילו הכי מפחידות לרע, כולם סיבובים לההטבה. והנה יש כמה דרכים להשיג השגות והבנה ברוחניות, יש דרכים בזיכוך החומר והכלים, ויש דרכים לעשות את הכלים שהיו חסרים וממילא על ידם מתגלה הרוחניות. אכן נראה שפורים הוא דרך אחר לגמרי, והוא פשוט להשיג את העינים והשקפה איך שהש"י רואה אותנו. וזה מה שמבואר בכתבי האר"י ז"ל שבפורים יש התגלות יסוד אבא (ואילו יום כיפור, הוא כפורים, כי יום כיפור הוא מצד אימא עילאה).

ובזה מובן בקלות כל מיני מנהגים והלכות של פורים, כי הכל מראים שיש לנו הבטה שיש להש"י שמנהיג אותנו. אז יכולים להתחפש, כי הכל גלוי בידים שמנהיגים את הכל, ויכולים להשתכר, ואפילו עד דלא ידע, כי הכל בידים נאמנות והכל בחשבון ולתכלית הרצוי.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

ענין מלכות ואישיות ובחירה שיש להאדם שלוחם בנ' שערי טומאה בגבול שיא התאוות

ב"ה 

לקוטי מוהר"ן

תורה רלד

ודע שיש שם שכשרוצין לעשות מלך משתמשין בזה השם. והשם הוא קמה – ראשי תיבות השקיפה ממעון קדשך (דברים כו) וכו' ע"ש. צ"ב מה שרבינו מגלה פה שהקמת המלך תלוי בהתגלות ההשגחה, ובאמת כל ההשקפות לרע חוץ מזו (רש"י בראשית יח:טז), והנראה מבואר בזה כמו שהארכנו בכמה מקומות (ע' 330:ח וש"נ) שמלך ישראל צריך להיות באופן שאינו לוקח החירות והאישיות – ההשגחה, משום בר ישראל ח"ו, ע"ש.

וזה מה שפירש הבעש"ט (תולדות יעקב יוסף פ' וישלח ופ' מצורע ובס' בן פורת יוסף ד"ה ע"ב הובא בס' בעש"ט אותיות א'קי-קיב) הרבו עשו כרשב"י ולא עלתה בידן (ברכות לב:) - שעשו כרשב"י לעשות כמוהו ולא מהלב – ר"ל שעשו כרשב"י לא מצד בחינתן רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים, ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן, כי מדריגתו אב ומדריגת אחרים לא השיג ע"כ (והתבונן על דבריו, כי לעשות כמו רשב”י זה מסירות נפש גם על המשפחה, ללמוד ולהתפלל כל היום וכל הלילה ולא לחשוב כלל על פרנסה, ועם כל זה כיון שעשו את זה בלי לב, רק לחכות את הרשב”י אינה מרוצה!). כי הלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ"ו הובא בלק"מ תורה יב), וצריכים את המלכות לקבוע כפי נפשו ונשמתו. אבל אלו שסתם רוצים לחכות ולהתדמות לאחרים – אפילו מהצדיק יסוד עולם, נשארים בלי כלום.

והנה רבינו מביא מש"כ אצל יוסף (וישב לז:ז) והנה קמה אלמתי וגם נצבה. ובפירוש היתור של וגם נצבה, שנצב"ה גם בגמטריא בהק"ם (ועם הכולל בגמטריא נחמן), שהוא השם שמתשמשין לעשות המלך, נראה לעניות דעתי שהוא מלשון נצב מלך (ע' למשל במלכים א:ב:מח), דהיינו שלא רק שקמה למלכות אלא הגיע לממשלה כזו שעוד יש לו ניצבים למלכות שלו בארצות אחרים. ולפי מה שפירשנו לעיל בענין הצורה של מלך ישראל י"ל באופן אחר קצת, דהינו שהמלך על ישראל צריך להיות בבחינת נצב מלך של מלך מלכי המלכים, באופן שהעם הם עבדים להש"י. וזה רק המלך האמיתי יכול לעשות, כמו שכל השקפות לרע חוץ מזו.

ונראה עוד בזה, כי לכאורה מובן שעיקר החירות הוא כח הבחירה, וכל מה שהאדם משועבד למהות של עולם הגשמי הרי כח הבחירה מוגבלת יותר, ועל אף שיש לו בחירה שלמה לבחור בטוב כמו שגילה רבינו, עם כל זה הרי הוא משועבד לנקודת בחירה שלו, בזמן מקום ונפש, ועל כן רק בעסק התורה יכול להשתחרר ולהשיג את החירות (אבות ו:ב). כי התורה היא אמיתית המציאות, מציאות הא”ס.

ונלע"ד בדיוק לשון חז"ל שצריכים עסק התורה ולא מספיק בלימוד גרידא, כי עסק הוא בחי' משא ומתן בחי' רצוא ושוב, שבאמת צריכים לראות את המציאות משני עבריה, ואין בני אדם עומדין על דברי תורה אלא אם כן נכשלים בהן (– שבת דף קכ), שזה המהות של סתרי תורה, וכמו שאמרו חז"ל על מאמר הכתוב (שמות לב:טו-טז) לחת כתבים משני עבריהם וכו' והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת אל תקרי חרות אלא חרות שאין לך בן חורין וכו' ע"ש, והרי שאופן החרות של הלוחות היה שהיה עובר בהאבן מעבר לעבר.

ובזה י"ל המקראות ריש פרשת בשלח, שמזכיר כמה פעמים ענין של חזרה, ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, (היינו שהיו צריכים דוקא את התורה ולא רק בחי' דרך ארץ, כי באמת דארך ארץ הוא הדרך לארץ ישראל, ולכן התורה הוצרך לפרש שעם כל זה היה אי אפשר), פן ינחם העם, ענין של חזרה, וישבו ויחנו, ויהפך לבב פרעה. כי עיקר הלימוד כבר למדו, ועכשיו היה נדרש הבקיאות בהלימוד, להיות בקי ברצוא ושוב (וע”ע בירושלמי מכות ב:ו שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר השיבה הנפש החוטאת תמות, שאלו לתורה וכו' יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקב”ה וכו' יעשה תשובה ויתכפר, ואכמ”ל).

והשם יתברך צוה (יד:ב) דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת (וע"ש ברש"י שהיו שני אבנים) בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים. (פסוק ג) ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. ובפרש"י לפני בעל צפון, הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן ועליו פירש איוב משגיא לגוים ויאבדם, עכ"ל. והנה לא מצאתי ביאור בחז"ל מהותו של עבודה זרה של בעל צפון, להבין מהות הנסיון לפרעה במה יחשב באיזה כח הוא רואה עדיין קיים (אכן הכלי יקר באמת עמד על זה וכתב שזה היה כח של עשירות, וכאילו בני ישראל היו לוקחים את ממון המצרים שלא כדין, וכיון שלענ"ד עדיין הדבר לא מובן, בחרתי לפרש בד"א בעזה"י, אכן שוב זכיתי להבין לשים שורש ליסוד דבריו בדברי ע”פ תורה כה כדלקמן בס”ד).

ונראה לע"ד שכחו של בעל צפון הוא ממש כח נגד הבחירה, יעו' בהגהות לספר פרי עץ חיים (שער עולם העשיה סוף פרק ה, הגהה ז) על מה שאי' בויקרא רבה (פרשה ב) אמר הקב”ה מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי בין ישראל בין עבד בין אמה בשעה שהם קוראים מקרא זה “צפונה לפני ה'” אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם, ז"ל כי צפנה גי' בחירה, שהיתה צפונה בידיעתו ית', שכשם שאותיות י"ה שהם או"א הם צפונות ומלובשת בזו"ן, בסוד ו"ה, כך הבחירה צפונה בידיעה. ובעקדת יצחק נאמר, עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שאז נתאמת הידיעה ע"י הבחירה, לכן כל האומר וכו' ע"ש. [והרי שם בפרשת העקדה כל הנסיון היה גם כן בענין ההחזרה, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא וכו' אסקתיה אחתיה (רש"י בראשית כב:ה)]. ובזה א"ש ענין פי החירת לבעל צפון, כי שניהם ענין אחד של כח נגד הבחירה, שקובעת הבחירה. וביותר אתי שפיר מה שפרעה היה לו מקום לטעות ולחשוב שכח זה קשה מכולם, כי פרעה ראה בעצמו כמה פעמים כבר שנוקח ממנו כח הבחירה, ושפיר תלה את זה בכח של בעל צפון. ובזה י"ל לשון הכתוב סגר עליהם המדבר, מדבר זה בחי' אדם המדבר (ב' עם צירי), והיינו כח הבחירה שיש רק להאדם המדבר, ובזה פרעה הבחין שנסגר להם הבחירה, והם נבכים בארץ, היינו ברצון.

ונראה לפרש עוד דהנה בילקוט ראובני הביא מהמגלה עמוקות, בעל צפון חקוק עליו דמות צורת כלב רע גי' מרכבה טמאה ע"כ. ונראה שזה עיקר מרכבת הטמאה כאשר האדם מוותר על כח הבחירה, והאדם שמקרב לעשות עבירה מתאוה להיות נוקח, וכמו שמצינו בהלן בבית קברות שרוצה את השראה של טומאה עליו.

וי"ל בזה ענין השמת הדם על המשקוף, כי המשקוף סוגרת את הדלת מסביב, ומשקוף לשון דפיקה כמו שפרש"י. כי סביב רשעים יתהלכון בחי' בכח ולא בבחירה, כי הם נדחפין כאילו בלי בחירה. ומבואר יותר בתורה כה שרבינו מפרש המאמר של סבי דבי אתונא, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא, ואיתי בודיא <דמיון> ופשטוהו, ולא עיל לתרעא, ואמר לון איתו מרא וסתרי לפתח <דמיון> עם הכותל, ע"ש, וכבר העירו שלשון של רבינו לסתור הפתח עם הכ"ו תל, אינו לשון רש"י שכז"ל איתו מרא וסתרו – בנין הפתח והכתל עד שיכנס, ע"כ. ולכאו' מבואר מזה שהדלת והפתח יכול להיות לקדושה או לטומאה של לפתח חטאת רובץ, אכן הכותל עומד נגד הדמיון, ואו שהמדמה שוברת את הכותל והדלת, או שהכותל, שוברת את הדמיון. ונראה שזה הכותל, שהוא בחי' המשקוף שסביב הדלת, הוא מה שמוכרח בחיים, ובאמת אנו מצווים להתיחס להמצב שהשם יתברך שם אותנו בה. אלא שבני אדם מנסים להגביר דמיונות שוא והבל וכו' עד שנשארים כאילו מוכרחים לעשות העבירה (וע' ברש”י פרשת משפטים כא:ו שהדלת ומזוזה עדים שעבדי הם ולא עבדים לעבדים, ודו”ק). ומבואר שם שכח הכותל הוא ממש להיפוך, שאפילו כאשר העכו"ם, שהם בחי' דמיונות כי הם בחי' שדי"ן כידוע, לוחצים ועושקים את ממונו, שהם הגוונים דקדושה, נחשב לו כצדקה. ולכן כל השקפה לרע חוץ וכו' מהנאמר אצל צדקה כנ"ל, כי דייקא במקום שנראה השגחה של הכרח בלי בחירה, כאשר משלמים על זה, וכל שכן בנתינת צדקה ממש, מראים את הגוונים של קדושה, עשירות דקדשה, שהוא שורש הבחירה (שים לב שכל זה שייך לתורה רלד – בחי' דולר – לורד, גמטריא וכו'). כי שורש העשירות הצפונה, היא גם כן בחי' כותל, בחי' חומה כמבואר במ"א בלקוטי מוהר"ן, והחומה הזו הוא נסיון הכעס, והכעס העבודה זרה של אנוכיות, והוא ממש נגד ענוה (וכמבואר בריש אגרת הרמב"ן, שכפי שמטהרין מהכעס יכולין לזכות לענוה). וענוונותו של הש"י, זה שבחר לברוא כל היצור לגלות בפועל השגחתו, וענוותנותו ית' זה רצונו הא"ס (כמו שגילה רבינו בתורה ד), ורצון ה"י מתגלה בעולם ע"י צדקה כמבואר בתורה ד' תנינא, שהוא מראה שאין טבע בעולם אלא שהכל כרעותיה, ע”ש. ובאמת כל ענין העשירות הוא רק למראה עינים, כי מדמים וסומכים על הכסף, שבזה הכסף הוא יכול לקנות דברים ולעשות כרצונו, אכן זה עוד לא מוכרח כלל, וכמו שרואים הרבה פעמים שלא עוזר לבן אדם כל הכסף לעשות ולהשיג מה שרוצה. ואילו זה שאין לו שום כסף הרי הש”י יכול להזמין לו בקלות כל מה שהוא רוצה. אלא שהכסף הוא המצב ההכרחי שהאדם נמצא בו שמגלגלו בעולם הזה, ותיקונו אינו אלא צדקה. ואפילו בבחי' ונוגשיך צדקה. וזה בחי' שימת הדם על המשקוף במצרים, שאף שעשוקים היו במצרים, וכאילו מוכרחים בשעבודן בעבדות, אעפ"כ יש בחי' ונוגשיך צדקה, והיה הדם לאות לשבור הדמ"יון בחי' כ"ו-ת"ל. כי באמת ד"ם הוא בחי' שני צירי הדלת, ששני דלתות עושים ם' סתומה. דהיינו בהגברת הדמיון שוברים את הכותל שהם גבולות עולם שהש"י חקק ליתן לכל אחד חלקו, ובהגברת הדמיון האדם נעשה מרכבה לטומאה ח"ו, ובשעבוד מלכות גולה אישיותו, ונגרר כאילו בעל כרחו בהבלי עולם הזה ודמיונותיה. ואילו לעתיד יהיה תחיה להשפות של כל אחד, שזה תכלית גילוי אישיות מה שאי אפשר להבין בעולם הזה. וכל זה מבואר ביותר בתורה ו', ע"ש שרבה בר בר חנה שאל אית לי מניכו חלקא לעלמא דאתי, שזה הכל תלוי בענוה כנ"ל. וענו פירושו שפל וסבלן (רש"י במדבר יב:ג ענו) ככל המבואר בתורה שם, להפוך מדם של המקרה והדמיון של היצר הרע, לדום של חיות בחי' אהי"ה ע"ש הרבה השוויות לכאן ואכמ”ל.

ובזה י"ל מה שארז"ל בהגדה של פסח וירד מצרימה (דברים כו) אנוס על פי הדיבור, שבחי' ירידה למצרים, הוא בחי' אנוס ואיבוד שליטה על הבחירה, וצריכים אז לשתוק, ככל המבואר בתורה ו', לסבל את הבזיון ולהצדיק דרכי השם, כי הכל להציל מהרע עין, עד שזוכין להיוד עליונה, ואז יושב על כסא דין, וגם את הגוי אשר יעבודו דן. וזה רואים גם אצל יהודה, שאחר שמכרו את יוסף למצרים (בראשית סוף פרק לז, ריש פרק לח) כתיב וירד יהודה, שפרש"י חז"ל שירד מאחיו, והוא בחי' וירד מצרימה ממש, כי שם כל הפרשה של הוצאת זרע לבטלה שעל תיקון זה ירדו בני ישראל למצרים כידוע, ואז היה פרשת תמר שאיתא במדרש ובאור החיים שהמלאך אנס את יהודה בזה. ויהודה הוצרך לשתוק הרבה, ואמר (פסוק כג) תקח לה בן נהיה לבוז, ובסוף עשה גם וידוי ואמר צדקה ממני, וחז"ל אמרו שהש"י אמר ממני, והוא ממש הכל מבואר בתורה ו', שצריכים לשחוט את היצר, ולהפוך מדם לדום בשתיקה ובושה, ועוד צריכים להתוודות על החטא, ואז זוכין להיו"ד עליונה, שהוא ממש בחי' מרכבה של הקדושה, שבחינה זו השי"ת ממש מדבר מתוך גרונו.

ולפי דברינו מובן ביותר ההמשך של תורה רלד, כי מקודם דיבר על ההבחנה בין מעשיהם של צדיקים ובין מעשיהם של רשעים, כי לפעמים באמת אין הבדל כלל, כי עיקר ההבדל היה רק שהצדיק עשה בבחירתו, דהיינו שסבל בתפלה [ונוגשיך צדקה, ונוגשיך היינו אלו שגרמו לך להתפלל, ולכן באמת נחשב לצדקה], והרשע עשה באי-בחירתו (כי נתן את עצמו להיות מרכבה לטמאה ח"ו).

ולכן איתא שפרעה הקריב קרבנות לבעל צפון – ובו חקוק כלב כנ”ל, והלוא מובא בתורה נ' מהזוהר הקדוש שכאשר בני ישראל היו מקיימין בעצמות, לכלב תשליכון אותו, זה היה קשה מאד להמצריים ע"ש. אלא שזה ממש הענין של יורד ומסטין עולה ומקטרג, כי פרעה היה מקריב את עצמו להיות מרכבה להטמאה בביטול הבחירה, ולכן היו מקבלים בחזרה לסבול הבושה שהכלבים שולטים בהעצמות, והם בעצמן היו צריכים לקבור העצמות מידי הכלבים, ועם כל זה לא נמנע עוד הפעם להקריב לבעל צפון.

וי”ל שזה מה שהיה להם הים סוף לכח טומאה, ומה שבעל צפון היה דוקא על קצה הגבול של מצרים, וכתיב שפרעה הקריב, כי היום זה ידוע שבעלי תאווה מחפשים למלאות את תאוותיהם עוד יותר מלא וגדיש, ולכן מביאים את עצמן עד קצה וגבול וכו' וחוזרים חזרה, ואז שוב מגבירים עליהם את התאווה, מה שנקרא אדג'ינג (edging). ובאמת מי שגובר עליו התאוות ומוציא את עצמו נופל, ומשתדל ככל היותר שעל כל פנים לא יחטא בפועל ממש. ועל אף שקשה הרהורי עבירה מעבירה, מהרהור הוא לא יצא ועבירה הוא לא רוצה, אז כמעט היו נראים ששניהם שווים, זה המצרי, שבא על רק עד הגבול והמצר של התאווה בכוונה, ובכוונה חוזר, וזה שהכל בעל כרחו שהיצר הרע שלט עליו וכפי יכולתו הוא מנסה להמלט. וזה בחי' הרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כט.), קשין כולל משמעות של להביא לידי, וכמו שמצינו הרבה בחז"ל למשה על דברים שקשים לשכחה, שהרהורים מוסרין את האדם להמ"ם של עבירה כנ"ל, שסוגר את עצמו לידי העבירה כאילו בא בעל כרחו כנ"ל. וזה מה שאמרו חז”ל שהיה קטרוג גדול על הים סוף, שהללו עובדי עבודה זרה והללו עע”ז, והיה קשה להבחין. ועם כל זה היה גלוי וידוע לפני השי”ת שעם ישראל הגיעו לזה במלחמת היצר, והמצריים הגיעו לזה בגרירת היצר, בחי' ופרעה הקריב, ודו”ק.

ולפי זה א"ש מה שהתורה מודעת (בשלח יד:ח) ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל ובני ישראל יצאים ביד רמה ופרש"י ויחזק ה' וכו' שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וחזק את לבו לרדוף. ביד רמה, בגבורה גבוהה ומפרוסמת, עכ"ל. כי השם יתברך לא סתם חזק לב פרעה ללקוח ממנו הבחירה, רק שהש"י נתן לו לתלות בבעל צפון, ופרעה בעצמו מסר בחירתו לבעל צפון, להיות מרכבה לטומאה, ואילו פרעה לא היה לו שום צד לרדוף אחרי בני ישראל לא היה בעל צפון מכריע אותו, כי אין ענינו רק בנקודת הבחירה שהאדם יתבטל ויהיה מסור להטומאה, כאילו בעל כרחו העבירו לעשות מעשיו (והיינו להעובדו, אבל על ידי זה יש לו כח ושליטה גמורה על אחרים, וכמו שפרעה תלה שעכבה יציאת בני ישראל). ולכן כתוב בתורה 'בני ישראל ובני ישראל' שני צדדי הבחירה (שני צדדי הו'), ואפילו מתחילה השם יתברך נתן מקום לפרעה לתלות שבני ישראל תחת המקרה וכמו שכתוב (שמות ג:יח) ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים וכו', והלשון תמוה כי נקרה הוא לשון עראי ולשון גנאי לשון טומאת קרי כלומר בקושי ובבזיון (רש"י במדבר כג:ד), ולכאו' לא היה זה אלא ליתן מקום לפרעה לטעות, ופרעה רדף אחר בני ישראל ברצונו להאמין שהם נבכים במדבר שאין להם בחירה כמשנ"ל, ואילו באמת בני ישראל יצאים ביד רמה, יד זה בחינת נבואה כמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן, בחי' וביד הנביאים אדמה, שהוא השראה חזקה של קדושה שגואלת התפילה (לקמ”ת תורה א:ח), אכן זוכין לה רק על ידי בחירה, ולכן בחירה ויד עם הכולל ר"ם, בחי' יד רמה, וזה בחי' הרמת ידים בתפלה. וזה מה שפרש"י בגבורה גבוהה, בחי' בחירה כידוע שורשה בגבורה, ומפורסמת, שהיה ברור שזה לא היה מצד ביטול הבחירה, כי 'תפלה הוא בחי' נסים שהוא שאין דרך טבע', וזה גופא הוא שבירת ע"ז של בעל צפון, שעיקר העבודה זרה הזו אינה אלא שצפון בלב האדם בנקודת הבחירה שלו לאמר שהוא היה מוכרח למלאות תאוותו, וכאן נתפרסם להיפוך שתמיד יש כח הבחירה ואדרבה העומד בנסיון מקבל עוד תוספת יד של קדושה. ויתכן שבאמת עיקר הע"ז של בעל צפון לא היה אלא צפון בלב פרעה, והמקום בעל צפון זה רק קצה גבול של פרעה אשר משם מתרכז ומתחזק כח הטומאה להיות ליד לכל התופסה, וכמו שפירשנו למעלה, ולכן הריסת הע"ז היה במכה זו שכתוב בה ואכבדה בפרעה, שעיקר הכבוד של השם יתברך על ידי בעל הבחירה כידוע. ולכן דייקא בתוך הים סוף ממש, ומצרים נסים לקראתו (בשילח יד:כז) כי תמיד היו רודפים אחר מלאות תאותם עד הגבול, כדי להגיע להים סוף, שטיפת התאווה שכאילו מכרעת את הבחירה, והפעם בעל כרחם נסו להריסה סופית. וזה מה ששיבח יתרו (יח:יא), עתה ידעתי וכו' כי בדבר אשר זדו עליהם, דהיינו שהזדון שלהם היה להביא את עצמן לקצה הגבול ולמסור את עצמן להיות מרכבה לטומאה, הגיע עליהם, שהכריח אותם לקראת עונשם, ולכן סוס ורכבו רמה בים (בשלח טו:א), ופרש"י ז"ל שניהם קשורים זה בזה, והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין, עכ"ל. כי סוס בחי' המרכבה להרוכב, ואילו כאן המצריים בעצמן עשו את עצמן מרכבה לטומאה, ועל כן קבלו עונשן קשורים לסוסיהן.

וזה מש"כ בשיר השירים (א:ט) לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, כי ממש היו בבחינת מרכבה לטומאה, וסו"ס בגמטריא אדנ"י באחוריים מאחורי ז"א (כן מפורש בס' בית חכמה לשיר השירים שם), כי באמת המצריים בעצמם היו המרכבה לטומאה, עוד יותר מסוסיהם. וכלל ישראל נדמו רק לשצף של הסוס שמוביל הטומאה, ולא כהמצריים שממש גרו על עצמם היצה”ר עד בלי גבול. ולכן דימית רעיתי, יש בזה ריעות ואהבה גדולה, שעם ישראל לא ירדו למצב המצריים, אלא זכו לקיים דום לה', לשתוק ולסבול חרפות הטומאה שהיה עובר עליהם בשצף קצף.

ולכן דייקא בתוך הים סוף, מים בלא סוף, השם יתברך עשה לבני ישראל מחיצות, והמים היה להם חומה, שזה ממש בחי' עלמא דאתי, כמו שרבינו מגלה בתורה כא, שאפילו בתוך ידיעת האין סוף, כל אחד יש לו מקום פרטי בגדר ידיעתו בחי' כמים לים מכסים. ולכן בנ"י שהיו אנוסים בהמצרים של התאוות זכו לקריעת הים סוף, ומצאו לעצמן גאולה בשורש נשמתם, ולכן הים סוף נקרע לי"ב שבטים, כי זה היה נקודה עיקרי בנס, שכל אחד יאיר שורשו להשתלט על המצרים שהיו גוברים עליהם, ואילו המצריים שהיו מזידים בזה כנ"ל, נסו לקראתם, וטבעו בים כנ"ל.

ולכן בשירת הים אמרו מקדש אדנ"י כוננו ידיך, כונן בסוד אדנ"י בריבוע, וע' בכוונות לתיקון לאה, על הפסוק לב טהור ברא 'לי אלקים' (126) ורוח נכו"ן חדש בקרבי. והרי שבית המקדש שהוא מרכבה לקדושה הוא כונ"ן בסוד ריבוע דשם אדנ"י, והוא ענין של טהרת הלב. וזה לעומת זה, שמצרים היו מרכבה לטומאה כנ"ל. אכן זה היה בסוד שירה חדשה שבחו גאולים לשמך על שפ"ת הים, אבל לעתיד לבוא נזכה בעזה"י להשיר חדש, בחי' זכר, שיר של חסד, בחי' (דברים לג:כו) אין כאל ישרון – ר”ת בגמטריא ע”ה – לב, רכב שמים בעזרך – ר”ת בשר, ובגאותו שחקים (ובפסוק כז – מענה אלה”י קדם, שזה חוזר על בחי' אדנ”י בריבוע כידוע מהיחוד של ליל שבת). נ נח נחמ נחמן מאומן.

ולפ"ז א"ש מה דאיתא בזוה"ק עה"פ ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו (ועמש"כ בזה בתורה ל:ז), אלי, בעתיקא תליא כלא, כי מבואר בהגה"ה הנ"ל בפרי עץ חיים, שהבחירה צפונה כמו או"א בזו"נ, והרי פרעה היה מקריב את עצמו לבעל צפון, והיה מכריח את הבחירה עד צפון לבו, ובקדושה זה היא אמור להיות בכח של או"א כנ"ל, אכן בטומאה נחית מדרגה, והרי זה ארך אנפין דטומאה, וכמו שרבינו כותב בתורה רמב, שקשה מאד להמלט מטמאה זו, שכל צד שפונה הרי היא לפניו ר"ל ע"ש, אז ע"כ הצלת בני ישראל היה צריך לבוא מעתיקא דקדושה. וא"ש מה שכתוב רש"י ז"ל דבר אל בני ישראל ויסעו אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם הים, ע"כ. כי אמונה היא בחי' צדקה, ומבואר בתורה רמב שם שצדקה דייקא מסוגלת להנצל מהמות של האריך אנפין דקליפה.

וזה מה שארז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, חירות זה תפלה, תפלה לאל חי, שהוא בלי סוף, בחי' עדן עין לא ראתה, והתורה בחי' נהר היוצא מעדן (כמבואר בתורה ח:ז), בן חורין זה שעוסק בתורה שיוצא מהתפלה. ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כב) שעמידה זו היא תפלה, שהעסק בתורה יכול להפיל את האדם לכשלון, פעם אחר פעם, והעיקר שיקח את עצמו לצעוק להשם בתפלה. ובמצרים עוד לא קבלו את התורה, ועל כן הנסיון היה רק במיצרים כנ”ל, עד קצה הגבול, אבל אחר קבלת התורה יש כח לעמוד אפילו בנ' שערי טומאה, דהיינו בתלית הנפילה תחת שטיפת הזוהמא ר”ל. ודרך זה כן יפה ויאות אפילו כביכול בהנהגת הש"י, שהש"י גילה את עצמו למשה רבינו מתפלל מעוטף בטלית. כי עיקר חיות ומהות האמת של האלהות אינו אלא התבטלות לרצון אין סוף, דהיינו להיות יותר ויותר סבלן וענו. וכל מקום שרואים ענוונתו שם רואים גדולתו, והוא מלכותו יתברך.