לקוטי מוהר"ן תורה יד - כמה הערות

ב"ה

לקוטי מוהר"ן תורה יד

יד:ג וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל ידי הזווג של התונצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים, עיין שם.

וצ"ב שבתחלה רבינו כותב שהוציא מפיו ואחר כך כותב במחשבה. ואולי שסתם מחשבות בתורה אין מספיק לבראות גרים, רק כאשר גם מוציאים את דברי התורה בפיו, וצריך תלמוד.

יד:ה רמא כופתא וסכרא לירדנא וכו' כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ ע"כ. עיין במקום אחר שכתבנו רמזים על זה לענין הכיפה של נ נח, כי סבא אמר שהוא הגשר לרבינו הקדוש, וזה מרומז בירדנ"א ראשי תיבות רבי נחמן ישראל דוב אודסר וכו' עיין שם.

יד:ה וזה: וכבדתו – כבדהו בכסות נקי (כמו שדרשו רז"ל על פסוק: ולקדוש ה' מכבד וכו' (שבת קיט.)). כסות נקי – הינו השליך הבגדים הצואים, כי זה עקר כבוד השם יתברך – וזה פלא כי מתחלה וכן בהמשך ובכל התורה הזו רבינו אומר שעקר הכבוד הוא כשבני אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבין את עצמן לפנים מהקדשה, הן גרים שמגירין הן בעלי תשובה, ואיך כותב כאן שעיקר הכבוד הוא כסות נקי? ומשמע שאפילו כסות נקי של האדם עצמו. וצריך לאמר לכאורה שענין הגרים ובעלי תשובה זה רק התחלה וממשיך הענין הזה עד שנכנסין לגמרי אל הקדשה בלי הלכלוך, כי הלכלוך הזה הוא גופא ריחוק מהשם יתברך, וכל מה שמנקים אותו הרי עוד קרבת רחוקים להקדשה ואתיקר שמא דקב"ה.

יד:ו וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה' וכו' – יש לעיין איך לעשות את זה מיניה וביה, כמה אתה מכבד את היראת שמים שבך.

יד:ח כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום וכו' בעצמיו – הרי שהחזרת הכבוד לשרשו הוא דוקא עסק בכל מיני רחוקים הפזורים על פני תבל להחזירם אל הקדושה, ועל ידי זה זוכה לשלום פרטי, ורק אחר כך עוד יזכה להתפלל ולזכות לשלום הכללי בעולם – אבל השלום בעצמיו דוקא תלוי בכל הפזורים, וזה עולה יחד עם המבואר בסוף התורה שענין להוציא יקר מזולל הוא תיקון קרי, הנצוצות שיצאו ונתפזרו, שזה בעצמו מחליש את האדם ושוברו וכו', ועל כן תיקונו הפרטי לעצמיו דוקא לקבץ את הפיזור. וזה עולה ביחד עם המבואר בתורה יג:ד שכל מה שהאדם קרוב אל התורה אזי הראות של שמים תופסו ומחזירו להצטייר בעיני ה', אבל כל מה שהאדם מתפזר זרעו רחמנא ליצלן לחוץ, כמו כן נתפזר עין הראות ולא יתפס אותו להחזירו כמבואר שם.

יד:ט לא היה כונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו אלא בשביל נשמתו – כבר כתבתי במקום אחר שכבר גילה הרמח"ל שגם זה אינו בכלל תכלית המכוון, כי האדם צריך לעבוד את השם יתברך נקי משום תועלת עצמי, רק בעד השכינה (וממילא יקח מזה הרבה שפע לעצמו), ואולי המתפלל בכי האי גוונא גם ינצל מגניבות של המזל.

שוב מצאתי מה שכתבתי:

מבאר שרבה בר בר חנה היה מתפלל רק על צורך נשמתו, וכאשר לא מצא פרנסתו טען שגנבו ממנו השפע, והשיבו לו שגלגל הוא החוזר לעולם. ולולא דמסתפינא נראה לעניות דעתי, שכל זה רק על המתפלל לצורך נשמתו, כי גם זה לא תכלית המכוון כמבואר בספר הקדוש אדיר במרום (עמוד לז) ז"ל כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרם, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תיקון ל׳ נתיב תניינא). רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא, עכ"ל, ונראה שזה בחינת התפלה על שלום הכללי המבואר בתורה פה, ותפלה כזה שמתקן את כל העולם, ודאי ישמור על כל השפע של כולם אפילו מהגלגלים.

וי"ל שזה פירוש סיום המאמר שרבינו לא פירושה בפירוש 'נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה' כי מחר הוא בחינת עולם הבא, בחינת עונג הנשמה, כי השתא הוא עולם הזה של הגוף, וצריכים לשמור שניהם על הצד ולא להתפלל רק על תיקון השכינה ועל ידי זה ודאי משכח לה, וא"ש בס"ד.

יד:יב כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות – ק"ק כי למה לא יכולים להיות שווים ברצונם ששניהם רוצים למשל מידה מסויים של חטה, ולזה יש הרבה ולזה מעט, ועל כן שווים הם ברצונם שמה שיש יותר לאחד ילך להשני שיש לו פחות. וי"ל.

יד – סוף התורה: יסוד הענין – חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי, להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת וכו', ע"כ. וק"ק א' צריך לאמר שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא במנין החמשה, כי בלתיה יש רק ד' דברים, והרי להחזיר בני אדם בתשובה הוא הדבר הראשון, וצריך לדחוק כי רצה להרחיב מילה עליה שהיא ענין תיקון קרי. וק"ק כי לכאורה השמיט דבר עיקרי והוא התפלה, ואילו מה שהזכיר "ויראה אל הלב" לכאורה בכלל אינו עיקרי, כי העיקר הוא להעלות את הכבוד ליראה, ואז רבינו כותב באותו ו' ואות ז' שיכולים למדוד ולידע מצבו בכמה הוא מכבד את יראי השם, אם זה בלב שלם, ומדבריו משמע שהעיקר להעלות את הכבוד, וזה מתקן את הכל וכמו שכותב באות ח' "כשמחזיר הבוד לשרשו וכו' ואז נשלם פגמי היראה", ואינו עובד על היראה בפני עצמו, רק בודק את היראה. ואולי "ויראה אל הלב" אין עיקר כוונתה להמבואר באות ו' ואות ז' – אלא לתפלה, שהיא עבודת הלב הבנוי על היראה כמבואר בתורה זו.

במסכת ברכות, במשנה ראש פרק ה' (ל:), אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

ונראה לפרש בעזרת השם יתברך, נחש היינו הגוף כמו שאיתא בזוהר הקדוש שעור הגוף הוא ממישכא דחויה כידוע, אז אפילו מתגברת על האדם, בחי' ידי עשו על עקב יעקב, לא יפסיק, אז צריכים את בחינת הביטול של לא, לא ראשי תיבות אנכי לא יהיה, שבשני הדיברות האלו כולנו שמענו אותם מפי הגבורה ופרחה נשמותינו, אז על ידי בחי' זו של לא נוכל להפסיק מכח הגוף ולהתפשט מהגשמיות כראוי בעת התפילה וכמובא ברמ"א בשולחן ערוך.

וי"ל עוד לשון המשנה: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, אפילו נחש וכו'.

על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה יד, שכדי לזכות לתפלה צריכים להעלות הכבוד לשרשו ביראה - וצריכים לראות שהיראה יהיה בלב שלם (אות ז - ועיין בסוף התורה שזה דבר בפני עצמו), שעל ידי זה זוכים לשלום בעצמיו, שעל ידי זה זוכים לתפלה, שעי"ז זוכים לשלום כללי. ולפי זה י"ל לשון המשנה שהחסידים היו מכוונים את לבם למקום כדי שתפלתם תהיה אפילו לשלום הכללי, וזה על ידי שמחזירים הכבוד - בחינת מלך - לו ישיבנו (כי בצרתם לא צר, מבואר בגמרא שכל פעם שכתוב א' י"ל כמו ו'), וזה מכניס המפוזר, ומוציא יקר מזולל, וניצול מהנחש שהוא התגברות הגוף שמפסיק את השלום, וזה על ידי ל"א כנ"ל, לא יהיה לך אלהים אחרים, בחינת יראה (בחי' רוח כמבואר ביחוד היראה), אנכי ה' אלקיך בחי' כבוד (בחי' נפש, כמבואר ביחוד היראה), שצריכים להעלות את הכבוד ליראה.

נ נח נחמ נחמן מאומן!

נ נח נחמ נחמן מאומן!