אסור לקלקל דרך שהחזיקו בו רבים - סוגיא בדף יומי בבא קמא דף כח

 ב"ה

מסכת בבא קמא

דף כח. ת"ש הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה, לנקוט פזרא וליתיב, אמר רב זביד משמיה דרבא גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון וכו' רב משרשיא וכו' רב אשי וכו' אי הכי אמאי שלו לא הגיעו, לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי, משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, ע"כ.

צ"ב מאחר שיש את הכלל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, שוב ניתן לומר שבאמת מה שלו הגיעו רק שאינו לכול לנקוט פזרא וליתיב מדין מיצר שהחזיקו בו רבים.

ועוד צ"ב דמעיקרא הגמרא שאלה, לנקוט פזרא וליתיב – וזה במצב שנתן לציבור דרך חדש ורצה לשמור לעצמו הדרך הישן. ואחר שהגמרא תירצה גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון, ובפשטות המשמעות שהכל נשאר בחזקייהו, ואם כן כאשר באים ללכת על הדרך שלו, הול"ל לנקוט פזרא וליתיב, וישמור על הדרך שמעולם היה שלו, והם ילכו לנפשם למצוא הדרך שמעולם היה שלהם, ולמה שינתה הגמרא טענתו שעכשיו הוא טוען להם, שקילו דידכו והבו לי דידי, וזאת הטענה היה יכול לומר להם גם לפני שידענו מהגזירה, כאשר נתן להם דרך חדש ורצה לשמור לעצמו הדרך הישן, היה יכול לסלקם בטענה זו, שקילו דידכו [-החדש שנתתי לכם] והבו לי דידי.

ועוד ניישב בזה גירסת רש"י ועוד קושיא – היכן אזלא הדיוק של הגמרא על לשון הברייתא 'שלו' שמשמע שאף על פי שהוא שלו לא מגיע לו לעביד דינא לנפשיה, והרי לפי המסקנה אינו שלו.

ואולי י"ל בזה, שמעיקרא היתה אי אפשר ליישב שיש איסור בעלמא לקלקל דרך שהחזיקו בו רבים, שאם כן למה הפסיד גם מה שנתן כמפורש בברייתא.[1] ולכן תירצו שחמירא קילקול של הבא להחליף שכבר אבד [גם] את שלו, כי כיון שהחזיק להרבים את החדש, וחל הגזירה שבטל החילופין, הרי גם החדש שרצה להחליף בזכותו בישן נפסד ממנו.

ועל זה שאלה הגמרא, אי הכי אמאי שלו לא הגיעו, כגירסת רש"י. והיינו כי יש עוד קושיא, הגמרא מעיקרא דייקא מלשון הברייתא, שלו לא הגיעו, שבאמת היה חילוף והדרך הישן שלו, רק שלא הגיעו, כי אין לו את הזכות לעביד איניש דינא לנפשיה. אבל עכשיו שידענו מהגזירה, והרי הישן אינו שלו, מה משמעות הברייתא בזה, שלו לא הגיעו, זה מעולם לא היה שלו. אכן לפי מה שפירשנו שכאשר הגמרא תירצה שיש גזירה ובטל החילופין, היינו שבטלה משני הצדדין, והוא נשאר בלי כלום, על זה שאלה הגמרא, אמאי שלו לא הגיעו, למה אינו נשאר עם הזכות על שלו, ואיזה זכות יש לו אם נתבטל החילוף גם על שלו כנ"ל, על זה המשיכה הגמרא בטענה חדשה, שבאמת אין לו את הזכות לנקוט פזרא וליתיב כי נתבטל וכו' כנ"ל, אבל למה לא נשאר לו טענה, שקולו דידכו והבו לי דידי, שכל מה שהוא הפסיד בגזירה שנתבטל החילוף וגם את שלו איבד באשר שהוא כבר נתן אותו לרבים חלף זכותו בישן של הרבים, הרי על כל פנים תישאר לו את זכות הזה, כי ממה נפשך יש לו או את הדרך חדש או את הזכות של דרך, ואם כן למה זאת הזכות אינה מגיע לו, ולימא להו שקילו דידכו והבו לי דידי – דהיינו אף על פי שהדרך אינו שלו, אבל יש לו זכות בו והם צריכים ללכת בישן. ועל זה תירצה הגמרא, מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.

ונחזור על זה לפרש לשון רש"י ד"ה א"ה ז"ל אי הכי דלאו חילוף הוא אמאי שלו לא הגיעו, עכ"ל, והגר"א הניח בצ"ע איך לא שינה את הגרסה כמו תוספות שקושית הגמרא היא, אם יש גזירה ואין חילוף אמאי מה שנתן נתן. ולפי מש"פ הרי הגמרא כבר תפסה בפשטות מה שנתן נתן, כי הגזירה לבטל החילוף הולך לשני הצדדים, וקושית הגמרא היא, שאם אין חילוף לשני הצדדים, אמאי יש את המשמעות והדין של שלו לא הגיעו. אמאי נקט הברייתא לשון שלו, על כרחך דנשאר יש לו איזה זכות שהוא כן שלו, ואם כן אמאי אין מגיע לו אותו זכות, הכל כמשפ"ל.

נ נח נחמ נחמן מאומן

---

[1] וי"ל השלב הזה בגמרא באופן אחר – ובפרט לפי גירסת תוספות והגר"א שאינה כל כך מתאים לפירוש שלנו. שמעיקרא אפילו תאמר שאסור לקלקל דרך שהחזיקו בו רבים, עכ"ז הוה אמינא דהיינו לקלקל, אבל להחליף לגמרי ליתן להם חדש, מותר. ועל זה תירצה הגמרא שליתן להם חדש עוד יותר חמור, וקילקול כזה בטל החילופין. וכיון שנתחדש לנו דין זו, י"ל שקלקול בעלמא מותר, ורק קלקול גדול כזה שבא להחליף אסור, ובכגון זה עשו גזירה.