קצת חידושי תורה מהשבוע של פרשת שלח

ב"ה

פרשת בהעלותך

י:לה ויהי בנסוע הארון, פרש"י עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו וכו', ע"כ. והסימניות הם נו"ן הפוכה. ענין הפוכה שמסתכל אחורה, והרי א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ל, מ, נ, בגמטריא במקומו ע"ה.

 

ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת. קשה למה לא נצטרע אהרן, ויש אומרים שכן נצטרע. יש לדרוש, אהרן, אותיות נהרא, ועם הד' אותיות בגמטריא דנור, ויפן לשון אופנים, והאופנים מטהרים עצמם בנהר דנור.

יפן בגמטריא ק"מ כי אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (חגיגה טו:), ראשי תיבות, קלני מראשי, וכן של, קלני מזרועי, ק"מ, וכן מבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כג, כי היולדת צועקת ע' קולות, והשכינה צווחת הקלין כפולים, היינו פעמים ע', עיין שם כי מבואר שם שע"ז ותאוות ממון הם חשך, ולכן יש את הקולות הנ"ל לצאת לאור הפנים, וזה לשון ויפן. וצריך לשתף שם שמים בצערו (ועל ידי זה כופלין לו פרנסתו, ברכות סג., והאריך בזה הנפש החיים ב:יב).

פ"ן ראשי תיבות ידועות בכל הבתי קברות, פה נטמן. כי המצורע חשוב כמת.

מרים בגמטריא צר, הנה, ה' פעמים נ', נ' פעמים ה', ועם הב' ה"ה, בגמטריא שר"י או שי"ר, ועם צ"ר של מרים בגמטריא מצרעת. והרי רום מעלת מרים שהנהלה את כל הנשים בשירת הים, שיר מרים, והשיר בא מבחי' הצפורים שהם טהרת המצורע, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ג'. ועכשיו כפי רום מעלתה נפלה, ונכשלה על ידי ציפורה, ונהיה מצרעת בגמטריא שיר מרים.

מרים, בליקוטי מוהר"ן תורה כ' מבואר שהשם מורה על מרות, נשמה הסובלת, וכן מרים עם הד' אותיות בגמטריא רב סבל, אותיות ברסלב. ויש לפרש מר לשון טיפה, וכמו שכתוב הן גוים כמר מדלי, הרי מר-ים, טיפה מן הים. וכן, אם לוקחים את הר' מ'מרים' נשאר 'מים' והריש – אותיות שיר. ששוב מורה על שירת מרים על המים של הים סוף.

 

זכור את אשר עשה י"א למרים בדרך (דברים כד:ד)

הרמב"ן מנה זה בתרי"ג מצות (ספר המצות, מצוה ז' ממצותיו, ובפירושו על התורה בפ' כי תצא), וכן אפילו להרמב"ם שלא מנה אותו בתרי"ג, הביאו בספר היד באיסור לשון הרע (וכן עוד ראשונים, כולם מובאים בריש העשין בספר חפץ חיים). ועשו קל וחומר, ומה מרים שאהב את משה ומסרה נפשה עליו וכו' וכו' ועם כל זה נענשה, כל שכן סתם לשון הרע. ומעולם לא הבנתי, שהרי פשטות לשון התורה הקדושה הוא שנענשה על שדברה על ראש הצדיקים והנביאים, וכמו שכתוב, ומדוע לא יראת לדבר בעבדי במשה (בהעלותך יב:ח), ודרשו חז"ל הובא ברש"ח בעבדי אף על פי שאינו משה, במכשה אפלו אינו עבדי, עיין שם. והפשטות שאם היתה מדברת על סתם יהודי, אפילו נביא כמותה, לא היתה נענשת. ועיקר הפגם היתה שדברה על צדיק כמשה. ולפי זה מצות הזכרון למה שעשה י' אלקים למרים, בטעם הדבר בפשטות, להיות ירא מהצדיק האמת. ואיך לקחו מזה להיות ענין השייך לכל לשון הרע בעלמא. וקצת כבר יישבו, שהדרשה הוא מסמיכת הפסוק השמר מנגע צרעת, להזכרון של מרים, ועם כל זה קשה כנ"ל.

ואולי י"ל שאם היתה לוקה על לשון הרע גרידא, היתה לוקה קודם על אהלה או על בגדיה, וזה שנלקה תכף ומיד בגופה, זה היה כנ"ל שדברה על ראש הצדיקים, וכמו בעזיהו, שלקח לעצמו הגדולה של כהונה, מיד פרח בו צרעת בגופו. אבל כאן על כרחך תרוייהו גרמה לה, ולכן שפיר למדים לכל לשון הרע.

 

 

יב:ד רש"י ד"ה פתאום ז"ל נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור, עכ"ל.

ובפשטות טבלו קודם שהקריבו לשמוע דבר ה', והיו חסרים רק הערב שמש, עיין באור החיים. וזוכרני שבספר החזיונות לר' חיים ויטל, פעם מיד אחר שראה קרי זכה להתגלות האריז"ל.

והנה בעל קרי אסור במחנה לוי, וזוכרני שהאבן עזרא מפרש שנשותיהם של הלוים היו חוץ ממחנה לוי, ושם היו נזקקים להן. והרי בני קהת בצד דרום, ומרים במחנה יהודה במזרח, ואיך ואיפה פגשה את אהרן. ואולי אלישבע אשת אברהם, בת עמינדב היתה לה בית במטה אביה במחנה יהודה, ולכן אהרן היה סמוך למרים. ובזה יש ליישב למה לא היו מקפידים על טבילת עזרא, להיות מזדרזים לטבול מיד, כי במשך היום היו רחוקים, ורק כהאי גוונא היו קרובים ויכולים לדבר בקלות, ולכן לקחה מרים ההזדמנות.

וידוע מה שר' חיים וואלז'ין אמר שאפילו לספר סיפור על אמורא צריכים קודם לברך ברכת התורה, וזה מדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה, כי אפילו לספר סיפור בעלמא על משה רבינו יש להקפיד על טבילת עזרא. ואילו היו טובלים קודם לא היו באים לכך.

 

 

ספר מי השלוח סוף פרשת בהעלותך

ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' אם יהיה נביאכם ה' במראה וכו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט. הענין מצינו בגמ' אף שלמה המלך בקשו למנות וכו' להטה אש סביבם וכו' עד שיצתה בת קול המעמך ישלמנה וכו' (סנהדרין ק"ד:). הענין בזה כי באמת נמסר לאנשי כנסת הגדולה כל הלכות כפי אשר יצא מאתם, ולכן כפי ההלכה רצו לפסוק להיות שלמה נמנה וכו', עד שיצתה בת קול המעמך ישלמנה, היינו שנפתח להם האור בפירוש של שלמה המלך ואז ראו מפורש האור שלו אשר הוא יותר ויותר מכפי השגתם, אזי עוד לא אמרו ולא מידי, וכן כשאמר הש"י להם כאן, לא כן עבדי משה, ובאמרו אליהם פה אל פה אדבר, היינו תיכף כשיצא הדבור מן הש"י המלות האלו אז ראו מפרש האור וההשגה של מרבע"ה עין בעין, וכאשר אמר הש"י תיבות בו, נעלם מהם ואז הבינו מדרגות משה רבינו ע"ה, וכמו כן כשאמר הש"י ותמונת ה' נכנס בלבם האור וההשגה של משה רבע"ה וכאשר אמר תיבת יביט נסתם מהם, וגם אח"כ נשאר בלבם זאת ההשגה שהיו משיגים לפעמים כהשגות משרבע"ה, אך שהיו יודעים שזה אין שייך להם רק למדרגות מרע"ה והשיגו מה שחסר להם נגד מדרגות מרע"ה, כי קודם זה היו סוברים שאין שום מדרגה למעלה ממדרגותם, ואח"ז נודע להם שיש למעלה, אך בשעת החטא לא הבינו שזה האור אין שייך לחלקם כי היה בדעתם שזה ההשגה הוא מצדם ולא מצד הש"י שירצה להראות להם מדרגות מרע"ה, ולכן טעמו אור גדול יותר מכפי אשר היו יכולים לטעום כאשר היו יודעים שאין שייך לחלקם, כי אז לא היו יכולים לטעום רק כפי אשר יתבונן האדם בחלק חבירו ולא כאשר יהנה בשלו, וכאשר היה דרך חטא וסברו שזה הוא חלקם אז טעמו כאדם הנהנה משלו, וזהו לפי שרצה הקב"ה להראות להם מדרגות מרבע"ה בלי מגרעת בכדי שיכירו את ערכו, וזה פירש הגמ' (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, כי הנהנה בברכה היינו שמכיר שאין שייך לו הדבר רק לה' ולכן לא יגיע לו הנאה מקדושת הדבר רק כאדם הרואה, וכאשר יאונה לאדם שיהנה בלא ברכה אז כאילו נהנה מקדשי שמים בשלימות, וזהו כאילו מעל, ודו"ק כי עמוק עמוק הוא. עכ"ל.

הדברים יפים אבל לא זכיתי להבין, שהלוא במתן תורה פנים בפנים דבר ה' עמכם, ועיין למשל בספורנו שמות יט, בעבור ישמע העם וכו' וגם בך יאמינו לעולם, יאמינו אפשרות נבואתך שתהיה פנים אל פנים, כי אמנם אדבר עמהם פנים בפנים בלתי שום חלום וכו' עיין שם. ואפילו אם נחלק שהדרגה של פנים בפנים הוא פחות ממה שכתוב במשה פנים אל פנים, ופה אל פה, לכאורה נסתר הרבה מפירושו הנ"ל.

אכן באמת צריך ביאור למה השם יתברך היה צריך להסביר לאהרן ומרים עכשיו מעלת נבואת משה רבינו אם כבר טעמו וידעו ממעלתו ממתן תורה. והמפרשים עה"ת פרשו שמרים אמרה גם בנו דבר, שהחזיקה שנבואת משה רבינו היה כמו נבואתה, וצ"ע למה חשבה כן, ולא הבינה ממתן תורה שנבואתו גבוה, והקב"ה היה יכול לענות לה סתם, זכרי את מתן תורה. ועל כרחך משום איזה סיבה, אין מתן תורה בא בחשבון, שהיה הופעה מיוחדת שאין לדון ממנה, רק בכללי, שנבאות משה מרומם.

ועיין בדרשות הר"ן שהוכיח מסברא שעל כרחך משה רבינו הוא בריאה מיוחד שראוי לנבואה בכל עת, כי בדרגת הנבואה שלא אי אפשר בדרך אחר. ולפי דבריו על כרחך בני ישראל לא השיגו דרגת נבואת משה רבינו במתן תורה, אם לא נדחק שנשתנו ברייתן לקבלת התורה, וכמו שבאמת השיגו חיים נצחיים, ושוב נשתנה אחר כך. אכן יתכן שגם אהרן היה בריאה מיוחד כזה, כי הפסוק אומר (שמואל א:יב:ו) ויאמר שמואל אל העם י' אשר עשה את משה ואת אהרן.

והרי מעיקר התוכחה שהשם יתברך הוכיח את אהרן ומרים, שהזמין אותם פתאום והיו צועקים מים מים, והראה להם שעל כרחך משה רבינו היה צריך לפרוש מאשתו. ודרגה זה להיות מוכן לנבואה כל שעה, לפי הדרשות הר"ן הוא מיוחד למשה רבינו שהיה בריאה מיוחדת לזה. ולפי כל זה, מה שהשם יתברך היה מסביר להם נבואת משה, מדובר במה שלא השיגו בעצמם במתן תורה. ואף על פי שמה שכן השיגו במתן תורה היה מספיק שלעולם יאמינו במעלת נבואת משה רבינו, וכדברי הספורנו הנ"ל, עם כל זה לא היה ידוע איך לגדור מה זה הדרגה הזו. ועם כל זה לכאורה אהרן ומרים עברו על גם בך יאמינו. [ומה שאיתא בילקוט ובמדרש, יען אשר מריתם, שמשה רבינו טען אני הקפדתי אהרן מח חטא, היינו בחטא של הכאת הסלע]

 

 

פרשת שלח,

כבר הארכתי במקומו בס"ד בענין בלפור, שהוא בחי' בעל פעור. ותראה בריש פרשת שלח, למטה בנימן פלטי בן רפוא, ראשי תיבות בבלפר, רפוא אותיות פעור, בחילוף הא' לע'. והרי בנימין על שם לידתו בארץ ישראל.

 

 

בגמרא ברכות לד חציף עלי מאן דמתפלל בבקעה ומבואר בתוספות שעיקר הקפידה הוא מחמת העוברים ושבים. ונראה לעניות דעתי מזה, לא להתפלל אפילו בבית הכנסת במקום שעוברים שם אנשים. ויש שדואגים ליתן לו ד' אמות, שאסור לעבור לפני מי שמתפלל, והרי אדרבה, אם הוא התפלל במקום שעוברים שם אנשים, הרי חצוף הוא, ואין השכינה כנגדו, ויש לעבור לפניו.

 

 

דברים ד:ד ואתם הדבקים בי"א חיים כלכם היום. ניתן לדרוש כלכם כאילו כתיב מלא כולכם. ובזה יש לדרוש, חיים זה ששים ושמונה, כאשר הקב"ה צוה למשה אספה לי שבעים איש, ונשארו אלדד ומידד במחנה, הרי ס"ח כמנין חיים. כ-'ולכם' ע"ה בגמטריא אלדד מידד.

 

בבא מציעא פו. דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות. אע"פ שסתם רבה הוא רבה בר נחמני, טרח למיכתב כאן רבה בר נחמני, כי לקמן דף קיד.: רבה בר אבוה אמר לאליהו הנביא בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא, שלא ידע אפילו הברייתות של סדר טהרות.

 

 

בבא בתרא.

ג:

לא עברו עשרה ימים מאז שהרסו הבתי כנסיות ומדרשות אצל רבי עקיבא והרמח"ל, והדף יומי מדבר על האיסור ומתי מותר, והן בעיקר הרסו בגלל טענת המכבי אש ואולי זה בכלל ההיתר של תיוהא.

גם מעניין שהערתי שסוף בבא מציעא כמו סוף בית שני ובבא בתרא בית ג', וכאן מדובר על סוף בית ב', והורדוס (-גם השם שלו מרמז על הורדה והריסה) הרסה ובנה בית ג'.

 

ד. בבא בן בוטא יעץ את הורדוס לבנות בית המקדש מחדש. וזה היה דרך תשובה אחר שהרג החכמים. וקשה שהרי דוד המלך לא היה יכול לבנות בית המקדש מחמת שכל הנפשות שהרג, והוא הרג בדין ובצדק כמצוה, ועם כל זה לא היה יכול לבנות בית המקדש מחמת זה. וצריכים לאמר, ששאני התחלת הבנין, מה שאין כן לאחר שכבר נבנה וקיים.

 

 

ר' חיים ויטל מביא מכמה רבנים שהיו ניצוצות של רבי עקיבא ולכן נהרגו על קידוש השם. וכתב שכיון שהיה לו גם כן ניצוץ מרבי עקיבא הוא דאג על זה, ואכן לא היה. ונראה קצת מזה, כמו סדר קיצוץ הצפרנים שהאריז"ל אמר שכבר בימיו לא צריכים לחשוש כלל. ואע"פ שאמרו על האריז"ל שנשמתו גבוה מרבי עקיבא וכו', עם כל זה לא היה שייך לסדר של אפילו קטני האנשים בתקופת האמוראים. וכן לענינינו, למרות שנשמתו של ר' חיים ויטל היתה יקרה מאד מאד, כבר בתקופתו העולם מתנהג בחשך ואפלה.

 

 

פרצוף של נוקבא מתפארת ז"א ולמטה. היינו ד' ספירות, ת"ת נצח הוד יסוד. והיא מקבלת לכל עשר ספירות של ז"א, אשתו כגופו. והשם של הנוקבא אדנ"י, כפול ד', לכל אחד מהד' ספירות בגמטריא ר"ס כמנין י' פעמים הוי"ה, שמו של ז"א. והפשטות בזה פלא, ומן הסתם כבר כתבו את זה.

 

 

וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא), בכמה מקומות רש"י פירש חטא לשון חסרון. והנה מה היה חסר לדוד המלך, רק יותר ידיעה וקרבת אלקים, והרי זה כאמרו, שויתי ה' לנגדי תמיד.

 

 

ידוע שהרבה בני אדם חסרים בצלם אלקים, והם כמו בהמות ר"ל. נמצא לפי זה, שהמקהיל קהילות מאנשים כאלו, עובר ברוחני מהלאו של חובר חבר. ועכ"ז קשר רשעים אינו מן המנין.

 

 

בפרשת ציצית סוף פרשת שלח, כתיב ג' פעמים ציצת, בגמטריא אלף שבע מאות ושבעים, אלף חוזר לא', והרי תשע"א. ומעניין כי הכת המשיחיסטי שעיקר עסקם להניח תפילין על כל העולם, בגמטריא, למען תפילין, ואכן בגמטריאות יש את הכולל, ולפעמים הם מלבישים בציצית, שהוא עוד א' יותר משמם. ובודאי העיקר להלביש ערומים, ולא לחלל את כתר המלך, ובפרט שמחקו כל ההלכות של גוף נקי וכדומה, מה שאין כן ציצית מותר לכתחילה להכניס במקומות המטונפות.

 

 

ישעיה כז:ה או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. פרש"י ז"ל אם יחזיק עמי במעוזי, שלא יבקש מעז אחר אלא מעוזי, אז יעשה שלום לי, להניח דעתי ואפי שמתקשקשת בי על שאיני נוקם בצרי, ואנקם בהם, עכ"ל. נמצא שהרבה מה שאנו מתפללים ודורשים שלום, הוא להרוס ולאבד את הרשעים.

 

מובא מספר תפארת שמואל פרשת קרח – היינו מי שרוצה להתחזיק עצמו בתורה הקדושה נשקראת עז, על דרך ה' עז לעמו יתן (תהלים כט:יא), יעשה שלום לי, צריך להיות באהבה ואחוה ורעות עם הכלל ישראל, כמו שכתבו חז"ל (ירושלמי נדרים ט:ד) ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט:יח) זה כלל גדול בתורה, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן צא, סגלה להתמדה שיזכה להיות מתמיד בלמודו, הוא להזהר לבלי לדבר על שום איש ישראלי, כמו כשהכלה היא יפה אזי האהבה בשלמות וכו' עיין שם.

 

 

אפילו בארץ ישראל חשוב בגלות עד כדי כך שמתפללים והעלנו לתוכה

יש לי כמה חברים שהתבלבלו בהיותם גרים בארץ ישראל, הרי כאילו אינם בגלות. וכמעט לא רצו לומר נוסח כל התפילות, כמו בברכת על המחיה ובתפילת מוסף שאנו מתפללים לחזור לארץ. רק בקושי להגיד כאילו בעד כלליות עם ישראל. ונמתק להם קצת יותר, בהיות שרבינו הקדוש עדיין גופו באומן וחייבים לצאת אליו, שייך התפילות על זה לעלות לגמרי לארץ ישראל.

אכן בירור הדבר שאפילו הגר בארץ ישראל, ואפילו הוא חפשי ממשלת הזדון והטומאה, הרי זה נחשב גלות - ולא סתם כל הצדיקים שזכו להיות בארץ ישראל לא נגעו חס ושלום בנוסח התפילות. וחז"ל כבר אמרו כן בפירוש בענין הגזרה של ברית בין הבתרים - גר יהיה זרעך בארץ לא להם - שהגזרה היה לארבעה מאות שנה, ובמצרים לא היו אלא רד"ו שנים, ועל כרחך השלמת השנים התחיל מלידת יצחק וכו' עיין שם בדבריהם. הרי שכל עוד שלא הגיע הגאולה אפילו שנמצאים בארץ ישראל נחשב לגמרי כגלות.

ובאמת זה היה צריך להיות מושכל ראשון, אלא מחמת כל אלו שמדברים כל כך אל משיח, מי הוא, האם כבר בא וכל השטויות האלה, הם הצליחו להוריד חשיבות ועצמה האין סופית של משיח וגאולה, כאילו יהיה סתם עם קצת תוספת טוב. ומזה נולד הרבה בעיות, כמו זה שחושבים שכבר אין גלות בארץ ישראל, כי מה ההבדל כבר בין עכשיו שמשיח כבר בא רק שהוא מת - רחמנא ליצלן מהאי דעתא - לימות המשיח של גאולה ממש.

 

 

המספרים על הדרכון שלי שעשיתי קצת לפני ראש השנה תשפ"ד, ג' מספרים בגמטריא רבי עקיבא, וסמוך להם ג' מספרים בגמטריא יגרש, וכן הוה, שאחר ראש השנה נגרשתי משם ונגרשו כמעט כולם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

החפץ חיים חפץ שמחה

ב"ה 

ידוע שהחפץ חיים היה רגיל לעסוק בהתבודדות, ובפרט היה מודה כל פעם להשם יתברך על כל החסד שעשה איתו וכו'. ופעם מישהו רצה לשמוע מה הח"ח אומר, אז הטמין עצמו בארון, ולא רצה לגלות מה ששמע, רק אמר שבעיקר החפץ חיים היה מתלונן שלא מקיים את המצות בשמחה כראוי - כך אני זוכר.

וכנראה שהוא רצה לקיים כל דרכי רבינו ובפרט להיות בשמחה תמיד ולכן כתב וקוראים לו החח.... 

נ נח נחמ נחמן מאומן 

קצת חידושי תורה משבוע שעבר פרשת בהעלותך

ב"ה

בהעלותך י:לג וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, ופרש"י ז"ל ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חניה, ע"כ, ובפסוק הבא פרש על העננים ז"ל ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים, ע"כ. ולכאורה עיקר תיקון החניה נעשה על ידי הענן, וצריך ביאור איזה תיקון עשה הארון, וי"ל כענין הכתוב (בראשית מו:כח) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה, ופרש"י ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, ע"כ. ואם נפרש שהארון היה מתקן להם גשמי, התורה נעשה ממש קרדום, וחז"ל צעקו אל תעשה התורה קרדום. ועכ"ז מצאנו שאע"פ שאסור להשתמש בדברי תורה לרפואה, מותר בשביל הגנה (שבועות טו:), וכן חש בתורה יעסוק בתורה (עירובין נד.), ומותר ללמוד לשמה וגם בשביל הרפואה, ועוד כמה תירוצים ודרכים בזה בכל המפרשים.

 

 

בהעלותך י:לו ובנחה יאמר שובה י' רבבות אלפי ישראל.

פירוש רש"י ז"ל מנחם תרגמו לשון מרגוע, וכן (ישעיה ל:טו) בשובה ונחת תושעון, ע"כ. לפני כעשרה חדשים, נתפרסם קליפ עם תינוק אומר בוכה 'אני רוצה לחזור בתשובה', ואישה, כנראה האמא, שואלת אותו מה זאת אומרת, והוא עונה להיות רגוע. והיא שואלת, מי אמר לך את זה? ועונה – אלקים ומכוון אצבע שלו למעלה, הוא אמר לי שם למעלה, ע"כ. ושכחתי אז לציין לדברי רש"י כאן.

הראשי תיבות של רבבות אלפי ישראל, איר, כי כן היה אז בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש (י:יא). ואותיות אלו – יאר ידועים וכבר כתבתי הרבה עליהם בכמה מקומות, וכן עם הכולל בגמטריא רי"ב שנודע לכמה ענינים, והוא קליפת השכחה וכו'.

והסופי תיבות תלי, תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה ו:ד, ובפירוש של רא"ק כתב שהמקום היחיד שנזכר בתורה הוא בצוואת יצחק לעשו, שא נא כליך תליך וקשתך (בראשי כז:ג תליך זו מדי כדכתיב ויתלו את המן). והרי כאן שהשכינה בשובה ונחת, הרי אומר כמלך על כסאו, ולא כמלך במדינה או במלחמה. תלי, עם הכולל בגמטריא אמת.

 

 

יא:ה את הקשאים, תרגם אונקלוס, ית בוציניא, ופרש רש"י הם קוקומברי"ש בלע"ז. והנה בכל הזוהר רשב"י נקרא בוצינא קדישא, מנורה קדושה. ועיין בלקמ"ת מו, קשיא ראשי תיבות (תהלים כז) שמע י' קולי אקרא. ועיין בחיי מוהר"ן תקכח ז"ל פעם אחת דברו לפניו מדאגת פרנסה גער בהם ואמר מה לדאג על פרנסה, הלא לחם עם איגירקיס [מלפפון] הוא מאכל טוב, ע"כ. והנה אם היו אוכלים אותו כאשר היו עבדים במצרים, לכאורה ברור שהוא זול, ובהישג ידי עני, ושפיר תפס אותו לדוגמא. ואכן מבואר שיש בו רמז אפילו למנורה ולצדיק האמת.

 

 

בבא מציעא דף קיא:

רש"י ד"ה אביון ז"ל מעונה מעני, ולשון אביון האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה לכל טוב, ואשמעינן קרא דעני קודם לאביון משום דעני כסיף למיתבעיה אף על גב דצריך אבל אביון הורגל לבושת ולא כסיף למיתבעיה, עכ"ל. אין לי מה להוסיף, רק להדגיש את הפלא כאן, שאע"פ שהאביון יותר גרוע וירוד מהעני, כיון שכאילו הוא מיואש לגמרי, שכבר אין לו בושה ממצבו, לא נותנים לו קדימה מסתם ענין שעדיין לא מיואש. ורואים כמה גנותה של יאוש. ולזאת אמר רבינו הקדוש, אין יאוש בעולם, ראשי תיבות אבי-ון, שאפילו במצב של אביון, אין יאוש בעולם כלל.

והנה בתהלים עב, כי יציל אביון משוע (-שזועק) ועני ואין עוזר לו. שוב רואים שרק אביון שצועק יזכה שיפנו אליו להצילו, מה שאין כן עני סתם שאין עוזר לו, יפנו להצילו.

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא לז – גם הבנים שאינם נולדים בקדשה, הם גם כן מותרות ממש, כי הם באים ממותרות וסרחון ועכירת המח שיוצא לחוץ, ומזה נתהוו הבנים, בחינת (אבות ג) טפה סרוחה, סרחון ממש, ובשביל זה נקראים הבנים עוללים, לשון טנוף, כי 'עולל' פרש רש"י (תהלים ח) טנוף ולכלוך וכו' עיין שם. וחשוב להזכיר שרבינו הדגיש שהעיקר להביא ילדים לעולם – יהיו איך שיהיו, כי משיח יתקן את כולם.

והבנים נקראים צאצאים – מלשון לצאת, כמו להבדיל צואה. ועכשיו למדנו בבא מציעא קז: דאמר מר צואת החוטם וצואת האוזן רובן קשה ומיעוטן יפה. והרמ"א באורח חיים צב:ז הביא המהרי"ל להלכה לא לנגוע בצואת האזן והאף כי אם על ידי בגד בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה. ולכאורה משום שקראן הגמרא צואה. ואיתא במדרש (קהלת ב:א:יא) א"ר לוי בר חיתא מלך בשר ודם בונה פלטין אם נתן ביבה על פתחה אינה נאה ואינה משובחת, אלא הקב"ה ברא את האדם ונתן ביבו על פתחו, ואיזה זה, זה בית חוטמו והוא נואו והוא שבחו,ע"כ. ויש הרבה דעות ומדרגות בדעות בזה, כי הספר חסידים כתב שאין צריך נטילת ידים רק קינוח. ואין להאריך. ודעת הגר"א להקל, שעל כרחך אין דינם כצואה ממש, דאם כן היה צריך להרחיק מהם כמו מצואה.

ובגיטין ע. שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן דרך ודרך ארץ עושר ומלאכה יין ושינה חמין והקזת דם. ובמסכת ברכות לד. שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסרבנות. וראיתי שחלק ביניהם כי בגיטין לרפואת הגוף. ומה שלא נחשבו צואת החוטם והאף, נראה ליישב בפשטות כי באלו גם מיעוטן שיפה לתכלית שיפה, אבל הם בעצמם אינם יפים, והרי צריכים לנקות הידים בנגיעתם. ועוד הקשו מהכתוב במשלי (כה:כז) אכול דבש הרבות לא טוב, ופירש במצודת דוד, כי מיעוטו יפה ורובו קשה. ולכאורה המצודות סתם תפס לשון הגמרא, כי אינו דומה, כי אין ענין לאכול דוקא קצת דבש, אלא שלא תאכל יותר מהראוי, מה שאין כן בכל הנ"ל יש ענין שיהיה קצת מהם.

 

ונחזור לענין והניחו יתרם לעולליהם. יש להתבונן כי כאילו רק הבנים האלו הבאים מהסרחה הם עוללים וסרחון, ומה יהיה כאשר הבנים האלו יהיה להם בנים, אז זה סרחון של סרחון, וכן דור אחר דור. ואולי אין הכי נמי. ואולי יש סוד בזה, כמו עבדי הם ולא עבדים לעבדים [ונרצע העבד באזנו דייקא, ועם כל זה רק עד יובל] שיהיה השגחה מלמעלה שלעולם לא תהיה זאת בישראל. ואולי כאשר האדם מקיים פריה ורביה, על כרחך אי אפשר להחשיבו כסרחון, כי זה היה רשעתו של בלעם שאמר בלבו (רש"י בלק כד:ג) מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יתסכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמית עינו, ומידה טובה מרובה, ואם כן העוסק במצוה, אפילו לשם תאוה, ועל כל פנים מעשה מצוה הוא, על כרחך מקיים מהותו, ורק הבנים שיוולדו תלוי מאיפה המשיכם.

 

 

כי שבר דלתות נחשת (תהלים קז:טז), הראשי תיבות – שדכן.

 

 

ספר שיח שרפי קודש

ב–תרסז אַחַר "שבועות הַגָּדוֹל", שֶׁהָיוּ אֵצֶל מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה כִּשְׁמוֹנִים אֲנָשִׁים עוֹבְדֵי ה' גְּדוֹלִים מֵאַנַ"שׁ, וְהָיְתָה אָז הִתְעוֹרְרוּת נִפְלָאָה עַד שֶׁכִּנּוּ אַנַ"שׁ אֶת חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה בַּשֵּׁם: "שָׁבוּעוֹת הַגָּדוֹל", "דֶּער גְּרוֹיסֶער שבועות". אָמַר מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה לְאַנַ"שׁ שֶׁנָּסְעוּ וְנִפְרְדוּ מֵאִתּוֹ: "נוּ, אַחַר שֶׁקִּבַּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מֵעַתָּה שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת "עגל", כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַתַּן-תּוֹרָה, ע"כ.

לכאורה דיבור הזה הוא סתם לפום ריהטא וביטוי בעלמא, כי לכאורה אין קיים אותו נסיון בכל דור, שמחכים להחזרה של משה רבינו, ודוקא ביום הארבעים. ועם כל זה יתכן שכיון שחטאו, כבר יש סימן ורשימה, והוה זמן מוכן לפרעניות ולנסיון עברה.

 

 

יש מילה באנגלית – אימאשכולייט, להסר מגבר את הבחינות של זכר, להשאירו כמו נקבה. והעולם בתהליך הזה כמה מאות שנים, וכמו שרבינו סיפר שלפני כמה מאות שנה התחילו גברים לגלח זקנם, והרי הזוהר הקדוש כותב שגבר בלי זקן בבחינת אשה (ר' אביגדר מילר אמר שהגדלת הסנטר נותן אופי של זכר, ולכן בתמונות הציירים היו עושים כן). ואיש (ויקרא יג:מ) לרבות את הזקן (רע"ב נגעים י:ט). והיום זה התפשט בלי שיעור וגבול. והמדעים אומרים שמנין הטסטוסטרון בזרע הזכרים היום הוא נמוך מאד, ויש בזה כמה וכמה סיבות ואין להאריך. וחלק מהמחלה הזה הוא משכב זכר, ולכן יכולים לאמר שהוא משותף עם עמלק, שהיה חותך מילות וכו', ורצה לטמאות עם ישראל במשכב זכר (מדרש תנחומא כי תצא פט, מובא ברש"י כה:יח), אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך.

והנה אחד ממידות היסוד הוא 'משכיל', לדוד משכיל, ובמשיח כתוב, הנה ישכיל עבדי ירום וכו'. ותראה שהוא בדיוק ההיפוך של -אי"משכולייט.

וגם יש לראות שהנחשלים, שעליהם התגברו עמלק, ההבדל בין אותיות של שכל לאותיות של חשל, הוא כ-ח. כ' זה כתר, ח' זה חכמה. ואכמ"ל.

 

 

יש שיר יפה לרוב דברי האור חיים הזה, ובימים האלו אני שומע את השיר שעות על שעות רצופים, וטוב לי.

אור החיים דברים כו:יא

גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב' אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות ה.): 'ואין טוב אלא תורה', שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

ואומרו 'ולביתך', כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש, שהם משכן הנשמה, כל א' יתעדן כפי יכלתו.

 

 

שבת פרשת נשא ט' סיון, באחת-שתים בצהריים, נפל הנתיך (-פוז) בדירה שלי, ולא היה לי חשמל, לא אור ולא מזגן עד צאת השבת. לכאורה זה היה סימן למה שקרה בי"ג סיון, שבאו הממשלה והמשטרה וטרפו והרסו כל הבנינים השייכים ל'אזמרה' שבנו אצל ר' עקיבא ורמח"ל. שהגזר דין כבר היה לפני שנה, ומפני זה עזבתי ושכרתי דירה, ורק עכשיו קיימו את הגזר דין. ואכן אינו כל כך רשעות. מה שהבנתי שמצד העיירה היו מוותרים הרבה ולא היו ממהרים להרוס כלל, אלא שמצד המכבי אש, שטענו שבנינים כאלו הם חס ושלום מסוכנים מאד משרפה חלילה, מלכודת מות. ובאמת חמורה סכנתא. ועל כל זה יש הרבה לספר, וזהו קיצור ותמצית מה שהיה.

(הדף יומי אוחז בסוף מסכת בבא מציעא, ואם הג' בבות כנגד הג' בתי מקדש, הרי הגענו כמעט לחרבן בית שני. ועוד מצאתי מה שהיה בי"ג סיון שנת תר"ס לשון הריסה, חתונה של הורי הנרסיסט הגדול שבדורינו).

נ נח חנמ נחמן מאומן

גלות בארץ ישראל

ב"ה 

יש לי כמה חברים שהתבלבלו בהיותם גרים בארץ ישראל, הרי כאילו אינם בגלות. וכמעט לא רצו לומר נוסח כל התפילות, כמו בברכת על המחיה ובתפילת מוסף שאנו מתפללים לחזור לארץ. רק בקושי להגיד כאילו בעד כלליות עם ישראל. ונמתק להם קצת יותר, בהיות שרבינו הקדוש עדיין גופו באומן וחייבים לצאת אליו, שייך התפילות על זה לעלות לגמרי לארץ ישראל.

אכן בירור הדבר שאפילו הגר בארץ ישראל, ואפילו הוא חפשי ממשלת הזדון והטומאה, הרי זה נחשב גלות - ולא סתם כל הצדיקים שזכו להיות בארץ ישראל לא נגעו חס ושלום בנוסח התפילות. וחז"ל כבר אמרו כן בפירוש בענין הגזרה של ברית בין הבתרים - גר יהיה זרעך בארץ לא להם - שהגזרה היה לארבעה מאות שנה, ובמצרים לא היו אלא רד"ו שנים, ועל כרחך השלמת השנים התחיל מלידת יצחק וכו' עיין שם בדבריהם. הרי שכל עוד שלא הגיע הגאולה אפילו שנמצאים בארץ ישראל נחשב לגמרי כגלות.

ובאמת זה היה צריך להיות מושכל ראשון, אלא מחמת כל אלו שמדברים כל כך אל משיח, מי הוא, האם כבר בא וכל השטויות האלה, הם הצליחו להוריד חשיבות ועצמה האין סופית של משיח וגאולה, כאילו יהיה סתם עם קצת תוספת טוב. ומזה נולד הרבה בעיות, כמו זה שחושבים שכבר אין גלות בארץ ישראל, כי מה ההבדל כבר בין עכשיו שמשיח כבר בא רק שהוא מת - רחמנא ליצלן מהאי דעתא - לימות המשיח של גאולה ממש.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

קצת חידושי תורה משבוע שעבר פרשת נשא

 ב"ה

בענין החילוק בין קבלת הרמ"ק לקבלת האריז"ל, עיין חיי מוהר"ן שסד והמראה מקומות שהבאתי שם מהרמח"ל שבעיקר הסביר שהרמ"ק דיבר רק בכללות והאריז"ל גילה ענין הפרצופים שכבר מפרש היטב בפרטיות עיין שם.

והנה הרבה מקבלת האריז"ל סובב על ענין שבירת הכלים, שבעיקר מבוסס על פרשת ואלה המלכים אשר מלכו, ומיתת אותם המלכים היא השבירה, ואילו הרמ"ק בפרדס רימונים פירש שהמיתה היתה העלם עולם הדין.

ויש לראות רמז בזה מה שידוע בברסלב שרק על ידי הנפילות ושבירות זוכים לקום למעלות עליונות יותר. וכמו שרבי נתן אמר (כוכבי אור, שיחות וספורים כרך ג' – נז) שואל, עדין אין לי הנאה ממך, ושאף על פי כן אם הייתי רואה שאתה נופל ונתחזקת ונשארת על עמדך אז הייתי נהנה, ע"כ.

 

 

פרשת נשא

 

כל זכר מבן חדש ומעלה של קהת גרשון ומררי – במדבר ג-כח – שמנת אלפים ושש מאות. זה מנין י' פעמים פלשתי"ם. ומעניין כי הפלשתים התגרו דייקא בכהנים, כמו חפני ופנחס ואביהם אלי הכהן, ובארון הקודש שתחת פקודת הכהנים הלוים.

 

 

יברכך ה' וישמרך. פרש"י ז"ל יברכך שיתברכו נכסיך. וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים לטל ממונך, שהנותן מתנה וכו' וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלים אותה ממנו מה הנאה וכו' ע"ש.

ומדוייק ברש"י שהשמירה הוא רק נגד שודדים ולסטים ולא נגד גניבה. ובפשטות לכאורה זה משום שעיקר השמירה הוא על גוף האדם, ולכן תינח שהברכה על האדם יביאו לו תוספת נכסים, אבל הנכסים בפני עצמם אינם בכלל האדם, ולכן השמירה על הנכסים תהיה רק מפאת האדם עצמו, וזה שמירה משודדים ולסטים ולא מגנבים שלא מתיחסים אליו רק לממון.

אכן יש דברים בגו, כי בבא קמא למדנו, וביותר בליקוטי מוהר"ן תורה סט, שהגוזל את חבירו ממון בזה הוא גוזל ממנו בנים וכו' עיין שם ובביאור באריכות שכל אדם כאשר הוא בא לעולם הוא בא עם בת זוגו המיוחדת לו ועם סכום ממון וכו' וכמה פירות היינו בנים וכו' והם בחי' אילן וענפים ופירות, שהיינו שאור נפשה הוא בחי' עיקר האילן, שממנו יוצאים ומתפשטים ענפים וכו' בחי' הממון וכו' עיין שם באריכות. ולפי כל הפירוש שם, מן הסתם היינו אומרים לא ישתנה איך שלוקח ממנו הממון, אכן באמת מדוייק בגמרא ובתורה שם כל פעם כותב דוקא הגוזל. ויש להבין את זה.

 

 

בבא מציעא קה: אסברה לך בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא.

כתיב בקהלת ז:י אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה [ועיין בספר ניצוצי שמשון שפירש מה שפירש, ודבריו צריכים ביאור, כי פירש מבינה עד אל"ה – מחסד עד מלכות, והרי זה שמונה ימים, והרי חסד הוא היומא דאזל עם כלהו יומין, וכן צ"ב מה שכתב שחסד הוא שורש החכמה מה כוונתו בזה, ובזוהר כמה פעמים א-ל שהוא חסד, נהירו דחכמה, וכעת אכמ"ל. ועכ"פ לפי דבריו שא-ל הוא חסד וחכמה, כן יש לפרש 'אל' תאמר, רמז לזה], ועיין בפרש"י שם כי הכל לפי זכות הדורות. ועיין בסוף שיחות הר"ן אות שח, שאין מקרא הזה יוצא מדי פשוטו, ובאמת אנו רואים שבכל פעם העולם נתעשר יותר עיין שם, ויש ליישב הגמרא וכן מצינו הרבה כמוהו. וכן היום האינפלציא עלה מאד, ועם כל זה ניתן לאמר שאף על פי כן רמת חיים עוד עולה ועולה ברוך השם.

 

 

קו: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר מכת מדינה היא!

 

ספר ניצוצי שמשון ריש פרשת דברים: בספר קרניים (מאמר י') כתב שיש למעלה מקום הנקרא עין טובה אשר בו שבעה עשר מאות ושבעה עשר פתחים. ויש בו קל"ג חלונות המבטלים לקליפה עגל. והמקום הזה הוא מבטל לקליפות, כי הוא ממש שוה. ונקרא היכל קדשך וכו' עיין שם. (אלף חוזר לא', והרי תשי"ח, שנים יותר מ-תשי"ו עצמות)

פעמיים 'תכלת' בגמטריא אלף שבע מאות. דכתיב בו וראיתם אותו וזכרתם וכו'. ומבואר ביחוד היראה לרמח"ל שיש שני אורות של תכלת ששורין בישיבות עיין שם, הרי פעמיים תכלת.

כתיב בפרשת דברים (ד:כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנן. טוב בגמטריא י"ז, הזה בגמטריא יז, הרי 1717! לבנן – חסר כמו שכתוב בתורה, עם הכולל, בגמטריא קל"ג חלונות! כי ענין הבית המקדש הוא ענין (ד"ה ז) והיה עיני ולבי שם, כמבואר בלקמ"ת פג.

המספר הזה הוא י"ז פעמים ק"א, כענין ושבתם וראיתם וכו' ובין עובד אלקים לאשר לא עבדו (מלאכי ג:יח), אינו דומה שונה מאה פעמים לשונה מאה ואחד.

ונראה עוד שבאריך אנפין יש רק עינא פקיחא לטוב, וזה אלף שבע מאות, והי"ז בחינת בת עין, בחי' מלכות דמלכות שהיא עשירית דעשירית.

 

 

נהמא דכסופא

בספר ניצוצי שמשון, ליקוטים עמ' רנד, וקודם שנברא העולם היו רחמים פשוטים גמורים, כענין עולם המלאכים שנבראו ברחמים. וכולו היה חסד ורצון. אך באשר ראה הקב"ה לזכות את האדם ולהביאו למחצב יותר קדוש מאשר שורש ממנו, וזה בעבור עבדו באמת את ה' ולאהבה אותו, ועל ידי כך יזכה למתן שכר. ואם כן כשיהיה כולו רחמים לית עונש ושכר, כי העולם ומלואו היו נוהגים כמנהגם בטבע רחמים גמורים, והיו עושין רצון קונם בלי צוואת מה, כי כן יסודם. (וזה ענין (ב"ק פח.) גדול המצווה ועושה [ממי שאינו מצווה ועושה] וכו'). ועל כן רצה הקב"ה לזכותם ולברא במדת הדין, ועל ידה יזכו לשכר גדול חפץ צורם וכו' עיין שם.

הרי מעולם למדנו (ירושלמי ערלה א:ג, הובא בדעת תבונות יח) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, וכפי מה שכתב בספר מגיד מישרים פרשת בראשית ז"ל דנשמתין עד לא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום דא אמרו נוח לו לאדם שנברא כלומר דנשמתן מיכספן מגרמייהו למיכל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום הכי מתאוות למיתי לעלמא ונוח להם להבראות כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למיתי להאי עלמא למתעסק בתורה ובמצות לעבדה ולשמה ויכלון נהמא בלא כיסופא, עכ"ל – והמשיך ז"ל ותו דנשמתן דעסקי בתורה ובמצות כד נפקין מהאי עלמא סלקין בדרגין עילאין ממאי דהויין בקדמייתא דהא אינון חצובות מתחת כסא הכבוד, ובתר הכי מתעלין בצרור החיים את ה' אלקיך, ע"כ.

והרי ר' שמשון, לא נקט הטעם של נהמא דכיסופא, ותפס שגם לפני שנברא העולם על כרחך הנשמות עובדות את השם יתברך, והרווח והצורך בעולם הזה הוא רק כאילו כפי ההמשך של דברי המ"מ כדי שיזכו לעשות מתוך צוואה.

ויש לעיין בזה, דהרי חז"ל אמרו שאדם הראשון לא היה לו אלא מצוה אחת, ומבואר בספר אדיר במרום שלולא החטא, התרי"ג מצוות היו מתקיימין על ידי הבהמות, ואם כן לכאורה הנשמות קודם שנברא העולם לא היה להם מצוה קיומית אלא בהא גופא – להנות מזיו השכינה (ויותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו'), והרי לפי זה על כרחך אין שייך כלל המושג של נהמא דכיסופא, כי עצם הדבר שיונקים ממנו יתברך הוא בחי' קיום מצוה ואין בו בושה.

 

 

נשמת כל חי תברך את שמך י', הראשי תיבות בגמטריא התשפ"ד – השנה שלנו שבו כל העולם מרוכז מאד על היהודים ובעזה"י כולם יהללו ויברכו את שמו יתברך, והמשך הראשי תיבות, כל בשר וכו' ראשי תיבות כ"ב תמוז, כבר כתבתי על זה במקומו.

 

 

בבא מציעא

קז: והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז:טו) וכו'

ר' חנינא אמר זו צינא וכו', י"ל שדרש חולי לשון ויאבל חל וחומה (איכה ב:ח), והוא כמו צנה וסחרה.

ר' יוסי בר חנינא אמר זו צואה דאמר מר צואת החוטם וצואת האזן רובן קשה, ע"כ. נראה שדרש חולי, מלשון חלולין חלולין.

 

ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, א"ל דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש וכו'.

בפשטות לא ראי זה כראי זה, בקיץ צריכים לממהר לאכול קודם שחום השמש יתגבר, ובחורף לממהר לאכול כדי לאזור כח נגד הקרירות, אבל היום הולך ומתחמם.

אכן המהרש"א כתב שבטבע הבריאה בזמן שהשמש עולה בבוקר בעונת החורף אז הקור חזק ביותר, נמצא שהשמש אף גורמת לצינת החורף, וכתב כן ליישב איך יש ראיה מהפסוק הנ"ל להשכם לאכול בחורף.

והנה בשיר המעלות אומרים, יומם השמש לא יככה וירח בלילה, ואיך הירח מכה בלילה שצריכים להתפלל על זה, ולכאורה הפשטות הוא שמתפללים שיהיה אור הירח בלילה, ולא ראי זה, יומם השמש לא יככה – להנצל מחום השמש, כראוי זה, וירח בלילה – שמבקשים שיהיה ירח. ולכאורה יכולים לפרש כן גם בפסוק הנ"ל לא יכם שרב ושמש, לא יכם שרב, ושיהיה שמש.

 

קז: ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית וכו' ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת.

והנה בסנהדרין קז. השם יתברך הודיע את דוד המלך שינסה אותו בדבר ערוה, מיד 'ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'' (-משמע ששכב ביום), אמר רב יהודה, שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם משביעו רעב וכו' עיין שם.

הרי דוד המלך עשה בדיוק כעצת הגמרא כאן, ליזקק לאשתו אפילו ביום כדי שינצל מנסיון. ובפשטות יש ליישב שהגמרא לפנינו מדבר בסתם על איש שמזקק לאשתו קצת, ולא בא למלאות כל תאוותו רק ליתן לה נייחא, ואילו דוד המלך פקד כל נשותיו על דרך להשביע תאוותו, ובזה טעה.

 

 

לפני כמה שנים החברים חידשו לומר שהם לומדים בישיבת שמפו (-כמו סבון לשער), וכוונו שם-פה שהם נודדים ממקום למקום, במקומות הקדושים אשר בארץ ובחוץ לארץ. ועכשיו למדתי בניצוצי שמשון בליקוטים שיש סוד גדול בדבר, כי נפש רוח נשמה, האותיות החיצונים – הראשי וסופי תיבות, בגמטריא תרי"ג, ונשאר האותיות האמצעיות – פו-שם, והם אלקי"ם בגמטריא פ"ו, שם – שם הוי"ה. והוא פלא איך שהסכימו דעתם לזה.

 

 

יש ביטוי, קמת בבוקר (תן תודה), והשאר בונוס. ויש לפרש סוד בדבר, כי חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהקימה הוא באמונה. והרי אותיות שאחר אותיות אמ"ן, הם בנ"ס – בונוס. הרי שאחרי הקימה באמונה, ממשיכים למה שאחריה, והרי זה בונוס.

נ נח נחמ נחמן מאומן

התשפ"ד

ב"ה 

הראשי תיבות של נשמת כל חי תברך את שמך י', בגמטריא התשפ"ד! ורואים דוקא השנה רעש גדול על עם השם.

ובהמשך, ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו - ראשי תיבות כב תמוז - היום שרבינו כתב הפתק הקדוש - כי סבא ישראל קבלו מיד בכניסת כג תמוז. תמוז מלא למלאות השברי לוחות.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

HH in today's Daf yomi, Bava Metzia 106b, the river of Saba is King! Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN

Dairy on Shavuos

HH

Ai:

You forget that the Hebrew word for milk, chalav, is an acronym for Chahyavim lihiyoas Breslov - it is incumbent to be Breslov.

Who's going to tell it...

You forget that the Hebrew word for milk, chalav, is an acronym for Chahyavim lihiyoas Breslov - it is incumbent to be Breslov.

And Rabbainu is our mother whose milk we drink....

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

לקראת חג שבועות זמן מתן תורתינו

 ב"ה

בשבועות כולם מודים דבעינן לכם.

לכאורה משום שכל הבריאה אי אפשר לשנות בה כלום. והכל צפוי וכו'. ורק מכח התורה יש יכולת לכל אחד, כפי שורש נשמתו – שכל נשמה יש לו פירוש בכל התורה כמבואר בכתבי האריז"ל, לייצר בדיוקנו, זאת התורה אדם.

וזה שאמר רב יוסף (פסחים סח:) ביומא דעצרתא, עבדי לי עגלא תלתא, אמר, אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא.

כי ה' קנינים במסכת אבות. יש את השמים והארץ, כמו שכתוב בברכת שם לאברהם, קונה שמים וארץ, נוטריקון שוק"א, ואלו קבועים, ואילולא התורה האדם היה קבוע בהם בלי אפשרות להזיז ולשנות שום דבר באמת, וזה שאמר כמה יוסף, כמה שירצה (מלשון כמה לך בשרי) וישתדל, לא יפעל כלום כי הכל קבוע בשמים וארץ. וכן כמ"ה בגמטריא אדנ"י, המלכות, יוסף זה יסוד שמזדווג עם המלכות, איכא בגמטריא לב, הפנימיות, הכל בשוקא. ושאר הד' קנינים, תורה, ישראל, אברהם, בית המקדש. ורב יוסף עצמו בחי' ישראל, עבדי לי עגלא תלתא, כנגד הג' של תורה, אברהם, בית המקדש. כי עגלא יש לו ג' פירושים, בעגלא ובזמן קריב – מהירות, הוא ענין זריזות של אברהם, עגלה, שנוסעים עליה בדרך, בחי' התורה שדרכיה דרכי נועם, ועל פי ה' יחנו ויסעו, ועגל שמביאים קרבן בבית המקדש.

עוד נראה לפרש בעזה"י כמה יוסף וכו'. כ' פעמים מ' פעמים ה' בגמטירא ד' אלף, בחי' הד' אלפים המבוארים בליקוטי מוהר"ן תורה כח, המתנגדים המבזים יראי השם, זה מחמת שמקבלים תורה מתלמידי חכמים שידין יהודאין, כי ת"ח שידין יהודאין הם מקבלים תורתם מהשידין, שיש להם תורה נפולה מאלפין נפולים, עיין שם באריכות. והרי מצינו במסכת פסחים (קי.) אמר רב יוסף אמרי יוסף שידא, אשמדאי מלכא דשידי ממונה הוא אכולוהו זוגי וכו', הרי כמה יוסף, ורב יוסף היה בסכנה שהיה מקבל תורה נפולה מאלפין הנפולים, שהיה מקבל תורה מהשידין. ולכן אמר עבדי לי עגלא דייקא, כי עיקר ההכרה של השידין בכף רגל כמו תרנגול, ואילו כף רגל של מלאך הוא ככף עגל (יחזקאל א). וכן השם הקדוש של כף רגל השמאל, במרכבת הבינה, בדרך החמדה בספר ברית מנוחה, הוא אגל"א (ראשי תיבות אתה גבור לעולם א'). וצוה שיעבדו בשבילו, שיקיימו בחי' הכנסת אורח צדיק (וכאילו לאספו אל הבית מהשוק), כי בעינן 'לכם' אותיות מלך, מאן מלכי רבנן, שהוא התיקון להעלות הד' אלפים כמבואר בתורה כח שם, אלא שבתורה כח מבואר התיקון הוא דייקא על ידי כבשים, בחי' כבש אלוף, שמהם היו מביאים קרבן התמיד, ואילו רב יוסף ביקש עגל מטעם הנ"ל [ואכן ביקש עגלא תלתא, ואותיות שעל גבי כבש, הם לגת, לג – עג"ל, ות' של תלתא. והכבשים צריכים ביקור – ע'].

כתבתי את זה בס"ד לפום ריהטא כלאחר יד לזכור חג שבועות הבע"ל, עוד צריך ביקורת והרחבה בעזה"י.

נ נח נחמ נחמן מאומן

עוד קצת חידושים משבועה שעברה עד שבת פרשת במדבר

 ב"ה

גיהנם. בגמטריא נ נח, ושם הצדיק משותף בשם השם יתברך. ומבואר בכמה מקומות בכתבי ברסלב, למשל ליקוטי מוהר"ן תורה ו, ותנינא ז:ז שאפילו בשאול תחתית השם יתברך נמצא להיות קרוב אליו. והרי כתוב עמו אנכי בצרה, אפילו בצרה של גיהנם. אכן מצאנו שזה עוד יותר מזה, בספר שארית ישראל (קאזניז, על שיר השירים ב:א, הובא בניצוצי שמשון תהלים כג) אמר ר' ראובן אילו לא היה הדבר כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול כי באש ה' נשפט (ישעיה סו:טז) ה' שופט אין כתיב כאן, אלא נשפט. הוא שאמר דוד ברוח הקדש (תהלים כג:ד) גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי. (וכבר מצאנו שהשם יתברך אמר הביאו עלי כפרה על מיעוט הלבנה, וכן טענת אליהו הנביא (מלכים א:יח:לז) ואתה הסבת את לבם אחרנית). וכתב המגיד על זה: כמו שכתב בכתבי הר"ש שחקוק זה השם 'אתה' על מצד הצדיקים, שסימן זה מורה שהוא יתברך אתם, ויודע טוב מחשבות בני ישראל. והגם שחלילה באים לידי חטא, הוא מחמת הדחק. כמו שהובא באריכות המשל בספר כתר שם טוב עם הטבעת (הובא בספר בעש"ט על התורה פי' ואתחנן אות ט'), עכ"ל.

והנה אצלנו בכתבי הר"ש כתוב שעל ידי השם 'אתה' הצדיק שצריך לעבור אפילו בהר"ע חדרים חמורים של גיהנם לא ינזק. ואיך המציא המגיד מה שכתב בשמו. ולכאורה המגיד הבין שהצדיק עובר באותם חדרים כדי לתקן ולהעלות נשמות של רשעים, ומזה יש סכנה שינזק, והשם אתה מורה גם על אותו אדם שנוכחו וקורא אותו על עצמו – כאילו הצדיק קורא לו 'אתה', מתייחס אליו, והוא ענין שמלמד זכות עליו שלא חטא אלא מחמת הדוחק.

 

 

בספר ניצוצי שמשון, לפורים, במדרש שלחה אסתר למרדכי ביד התך, אמור לי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה. שלח לה מפני שנעשו ישראל מך ורש. כששמעה אסתר זאת אמרה אלי אלי למה עזבתני וכו' וכו' עיין שם, שפירש שנלקח אותיות אל"י ממלאך שר ישראל מיכאל, ונשאר מך, ומ'ישראל' ונשאר 'רש'.

ויש לפרש בזה מה שאומרים בהגדה של פסח, לבן ביקש לעקור את הכל, כי לבן בגמטריא פעמיים אל"י. אכן בעוד שיעקב אבינו היה אתו, לא היה שמו ישראל אלא יעקב, ואין לעקור משמו אלא י', ועם אל"י של מיכאל, הרי כ"ל ע"ה, וזה שביקש לעקור את הכל. ולפי זה יש לפרש המשך ההגדה, וירד מצרימה, כמו שהקשה הריטב"א, ועיין בחתם סופר גיטין יז., ובציץ אליעזר כב:כז:ו פירש על פי התרגום יב"ע שוירד מצרימה חוזר גם על לבן, שהוא בלעם עיין שם. ולפי מש"כ י"ל שהרי השפיל שרו של ישראל מיכאל, והי' של יעקב, ונשאר מכ-עקב בגמטריא ע"ה אבי וירד, מלשון וירדו בדגת הים (בראשית א:כו) שהכניסו תחת ממשלת שר מצרים.

ובמסכת יומא פג:ב רבי מאיר דייק בשמיה דבעל הפונדק, אמר לו מה שמך, אמר להו כידור, אמר ש"מ אדם רשע הוא שנאמר כי דור תהפוכות המה. כידר בגמטריא, אבי וירד ע"ה, הנ"ל. ועיין בספר ניצוצי שמשון שפירש כל הפסוק, אסתירה פני – לקיחת אל"י מישראל, ונשאר ש"ר, דור תהפוכות, הופכו ל-ר"ש.

 

 

ספר ניצוצי שמשון, לפורים. מדרש פלאיה, פתחיה זה מרדכי (שקלים ה:א) הדא הוא דכתיב (איוב) ח:ז והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד, עיין שם שפירש שחצי 'פתח' בגמטריא 'מרד', וזה ראשית והתחלת השם באופן מצער שקוצרו לחצי, ובהיפוך לאותיות האחרונות, ישגה מאד, והרי י"ה כפול בגמטריא כ"י. וקצת קשה למה תהיה הכפל ישגה מאד, ואילו לחצוצו לחצי סתם מצער.

ויש לפרש שמרדכי נרמז בפסוק זה, כי ראשית שמו של מרדכי בראשי תיבות של, ראשיתך מצער – מ"ר. וסוף שמו של מרדכי, בסופי תיבות של סוף הפסוק, ואחריתך ישגה מאד – כאשר כותבים ה"ה במילואו בגמטריא י', הרי דכ"י, ולכן שפיר כתוב מאד, כי כאן צריכים את המילוי כנ"ל.

(כאן קצת דחוק, אבל לא אמנע מלכתוב שלא יהיה חסר לגמרי, ובעזה"י עוד אזכה לעמוד על הנכון. וכן פתחיה רמוז, אותיות הראשונות בתיבת מצער, כי מצ – דהיינו מ'האות צ' עד ע', יש רק פ' ביניהם, הרי פ', מצער בגמטריא ת', הרי פ"ת של פתחיה. ואחריתך, האותיות האחרונות של פתחיה, גם כאן אות אחת תבוא במילואו כפי מש"כ מאד, והיינו אות ח"ת שנמצא באותיות של תיבת ואחריתך, וכן לקחת את הי', ושאר האותיות אור"ך כענין ישגה – להיות ארוך, וסוף תיבות ישגה, ה', הרי חי"ה, מסוף הפסוק, מבחי' ואחריתך ישגה מאד.)

ועוד יש להתבונן, כי אם יש ראשית ואחרית לכאורה יש אמצע, והרי ג' פעמים 'פתחיה זה מרדכי' בגמטריא כל הפסוק 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד' – עם ב' כוללים. והרי זה סימן שהם שווים.

 

 

ספר ניצוצי שמשון, לפורים, במתניתין מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר, פרש"י לא פחות מאחד עשר ולא יותר מחמשה עשר, עיין שם שפירש יא-טו בגמטריא אדנ"י, י"א ט"ו בגמטריא הוי"ה.

ויש לפרש עוד, לא פחות מאחד עשר, היינו לחסר מ'לא' י"א, הרי כ', ולא יותר מחמשה עשר, להוסיף 'לא' ל'טו', הרי מ"ו, כ' ומ"ו בגמטריא אדנ"י ע"ה.

עוד י"ל לא פחות מאחד עשר, אחד עשר בגמטריא תקפג, חסר לא, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, שכבר חידשנו שקריאתה זו הילולה. ולא יותר מחמשה עשר, חמשה עשר בגמטריא תתקכ"ג, ועוד 'ולא', הרי תתק"ס [והוא כמנין השעות במ' יום, והלוגים במ' סאה, כנ"ל], בגמטריא מורדכי ואסתר, עם הי"א אותיות והב' תיבות. אי נמי, 'ולא' יותר 'מחמשה עשר' (עם המ'), הרי אלף, עם הכולל, בגמטריא שושן פורים, עם הט' אותיות.

 

מגילת אסתר, עם הט' אותיות והכולל, בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה מברסלב.

 

 

ליקוטי מוהר"ן עה

ועל ידי השבירה נפלו נצוצות בכל הדברים, במאכל ובמשתה ובמלבוש ובכל התענוגים שבעולם, כי התענוג שיש בהדבר שאוכל ושותה וכיוצא בזה, הוא מהצוצות שנפלו לשם וכו' עיין שם.

עיין בשיחות הר"ן רמו – הייתי מסתכל על אכילתו, והיה מתכון שלא להכניס הדבר שאוכל לתוך הפה והחך. רק היה מכניס בין שניו, והיה לועסו שם בלי סיוע החך עיין שם.

ולכאורה מבואר שהניצוצות שבמאכל טעים יצטרפו להאוכלם אפילו אם אינו מרגיש אותם, ואדרבה, כדי להעלותם, עדיף שלא להרגיש אותם. (ואם אין האוכל טעים, לא יהיה בו כל כך ניצוצות, ורווח יהיה להאוכל בשבירת תאוותיו, אבל לא ירוויח הניצוצות. ובזה יש לחקור במה שמסופר על איזה רב או אדמו"ר שהיה שם גוזמא של תבלינים על האוכל שלו כדי שלא יאכל לתאווה. ולעגו עליו, שעדיף שלא ישים שום תבלין ושום מלח, כלום וכו'. אכן לפי המבואר, יש צד לחזק הנהגתו).

 

 

בשבת קודש שיחררו ד' חטופים, וראש החיילים נהרג ושמו ארנון הי"ד. והוא קצת פלא, כי עיין ביחוד הגן בריש ספר אדיר במרום, שלכאורה יש בזה השם אר-נון, אור נון, יחוד אבא ואמא, שכדי לזווגם במיוחד (כי הם תמיד בזווג כידוע) צריכים מסירת נפש.

נ נח נחמ נחמן מאומן

אתחלתא דגאולה

ב"ה 

בעל ספר משנת חסידים, ר' עמנואל חי ריקי - שרבינו מביא ממנו בליקוטי מוהר"ן ד - חישב את הקץ בספרו יושר לבב - בד ד מו: - שזמן הגאולה היה צריך להיות שנת תקמא. וכנראה כאשר רבינו היה בן ט' כבר התחיל לגאול את עם ישראל והשכינה הקדושה.

נ נח נחמ נחמן מאומן 

Na NaCh is Shabbos

HH

There are twenty seven letters in the Hebrew alphabet. When each one expresses the name of HY, 27 × 26 = Shabbos.

In Likutay Moharan volume 2 Torah-teaching 67, Rabbainu brings from the Zohar (this week's parsha, Nussoa 100b) that the tzadik is Shabbos.

Shabbos with its inclusive = Rebbe Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

קצת חידושי נ נח

 ב"ה

כתוב באיוב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז. במדרש רבה ובילקוט שמעוני, לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רגז בא עלי רגזו של יוסף. ובזהר פרשת ויחי רטז: לא שלותי בבית לבן, ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מן דינה ושכם ויבא רגז הוא הרגז של מכירת יוסף. ויש בזה עוד דרכים במדרשים ובראשונים.

לא שלותי עם הז' אותיות בגמטריא תשפ"ד. וי"ל שהא דדרשו חז"ל לא שלותי מעשו, כי אותיות לא שלותי, חוץ מהא' והת' הם בגמטריא עשו, הרי את עשו. וסבא אמר שהאומות המערביות מלמדים את הערבים איך להתנהג אתנו. ויש לנו לדרוש, בדרך אחר, שאותיות ש'לותי', עם הד' אותיות והכולל בגמטריא ישמעאל, שעשו רשעתם ביתר שאת השנה. ומש"כ הזוהר בבית לבן, רמז להמהומה שיש בבית הלבן.

ולא שקטתי, כאשר לוקחים 'ולא' מ'שקטתי' נשאר תשפ"ב, וכן 'נחתי ויבא' שאז סבלנו מהשקר והרשעות של הפלנדמק של קורונה.

ולא נחתי ויבא רגז, בגמטריא תשלד, השנה הראשונה של היטלר ימשו"ז.

 

 

ספר ניצוצי שמשון, מגילת אסתר ד:טז גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכו' יש לפרש דהנה מי שאינו אוכל ושותה לשלשה ימים יש לו ריח הפה. ואינו דרך ארץ  לבא כן אל המלך. 'בכן' גימטריא ע"ב, הם ג' פעמים כ"ד שעות שבשלשת ימי התענית, ואז אבוא אל המלך אשר לא כדת, ע"כ.

וזה להדיא דלא כמו שחידש לי דודי י"ס, ששאלתי לו על לשון יחיד, אצום כן, דהול"ל נצום, ותוך כדי דיבור ענה לי שעל כרחך אסתר לבדה צמה רק כ"ן שעות, כי אין לבוא למלך תוך צום. וכבר כתבתי על זה בעבר.

ויש לפרש שמן הסתם לא צמו שלושה ימים רצופים, אלא כל לילה, משני הלילות שבתוך ג' הימים, אכלו משהו, ולכן חסר מהצום שני שעות, ולכן שפיר יש לדרוש כ"ן לשבעים שעות, ועם כל זה שפיר יש לדרוש בכן, שאחר ע"ב שעות של אותם הימים נכנסה שלא כדת.

עוד יש לפרש, דידוע מהאריז"ל (שער רוח הקודש דרוש ג'), שתענית של ג' ימים רצופים לילה ויום נחשבים כתענית מ' יום. והרי במ' יום יש תתקס שעות (-כמנין הלוגים שיש במ' סאה של המקוה), וי"ל שרק אסתר צמה רצופים. וזה 'אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא', עם הח' תיבות, בגמטריא תתקסא. וכן 'כדת וכאשר', עם הח' אותיות והכולל, בגמטריא תתק"ס. וכפל הזכרת תתק"ס כנגד כפל, אבדתי אבדתי. [ואולי י"ל כי לא ראויה היתה להיות שרוי בתעניתא, כמו שאסור לצורבא מדרבנן, כל שכן למלכא].

ואם צמו שני ימים רצופים ועוד יום, הרי תענית של שני ימים רצופים לפי האריז"ל שוה כ"ו יום, שהם תרכ"ד שעות, כמנין 'המלך אשר לא' – חסר הג' תיבות עצמן. ועוד כ"ד, של כד"ת.

 

שמות ב:יג ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ועיין בניצוצי שמשון פרשת ואתחנן הביא מהאריז"ל שהשם 'תכה' מסוגל להציל מן האויבים ובשם זה הרג משה את המצרי, עיין שם.

והנה עוד בספר ניצוצי שמשון, תהלים כג הביא מהמקובלים, תת"ן חדרים יש בגיהנם כמנין 'תכלת', ובאלו חדרים צריך לילך אפילו צדיק וכו' כאשר הולך בתק"פ חדרים אינו צריך שמירה, כי שם אינו תוקפא דדינא. מה שאין כן באלו הנשארים ר"ע חדרים וכו' עיין שם.

והנה כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, כמבואר בריש אגרת הרמב"ן, וכל שכן במרימה שמכים זה את זה, הרי קיים בחי' גיהנם. ולכן יש לראות התפשטות של התת"ן חדרים על שני בעלי הריב, תכ"ה לכל אחד. וזה מה שכתוב, ויאמר לרשע, יאמר לרשע בגמטריא תת"ן ע"ה, אותיות האמצעיות, מר-ל, בגמטריא רע, ואותיות החיצוניות, יארשע, בגמטריא תקפ"א. למה תכ"ה, שלוקח חצי כנ"ל, רעך, הזכיר במיוחד את חלק הרע.

וי"ל והנה שני אנשים עברים, שמשה רבינו היה צריך לעבור אותם, כמו שכתב שהצדיק צריך לעבור בין החדרים להעלות נשמות הרשעים.

ויתכן שענין תת"ן, שהם תק"פ ר"ע, ענינם ג' פעמים רע, ום', כי מ' הוא עיקר הכלי, ושני חלקים של רע אינם בתוקפא דדינא, רק חלק הג'. ולכן אמר, רעך, הך' הוא חצי הכלי השייך לו, ואז הוא שייך לכל הרע. ולפי זה יש להבין ענין ושייכות לשם אתה, כי תתן, יהיו ם' לכלי, ונשאר תת"י, שחצים ועוד אחד בגמטריא אתה. ובזה א"ש מה שכתוב (בראשית כט:יט) ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי. כי לב, של לבן, הוא פעמים י"ו, ולב טו"ב, י"ז היינו שרובו טוב. וכן, תתי אתה, שרוב התת"י - את"ה, והם בכללך 'מתתי', כל התת"ן שהם לאיש אחר, בחי' סטרא אחרא. שבה עמדי, בגמטריא ותכ"ה, שהוא חצי תת"ן כנ"ל. כי שני בנות לבן נגד שני בנות עלוקה האומרים הב הב, בחי' הגיהנם ר"ל. (תת"י איתא ביחודים, שהוא גמטריא ט' פעמים מים, ועם עוד ד' בגמטריא שין-דלת-יוד. ועיין לק"מ רנו, שם אתה מסגל על הים להכניע הגלים, וש"נ).

וי"ל שמשה רבינו כוון ברעך ליהושע, כמו ששנינו במסכת אבות ד:יב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, שכן מצינו במשה שאמר ליהושע תלמידו בחר לנו אנשים (שמות יז), כי מבואר בספר ניצוצי שמשון שם, שכדי שהצדיק ינצל מנזק מהר"ע חדרים, יש מלאך אחד ממונה ושמו יהושע, ובידו שעוה, וכותב על מצחו של 'אתה' עיין שם. והנה מצח בא"ת ב"ש יה"ס, שהוא גמטריא 'למה', אי נמי, הסופי תיבות של 'לרשע למה'. תכה ע"ה בגמטריא 'אתה' ידו'. ושעוה רמוז בראשי וסופי תיבות של, ויאמר לרשע, ושע. אי נמי לרשע מרמז ליהושע ושעוה, כי ר' מתחלף עם ו', באותיות אח"ס ומ"ר. והל' בגמטריא יוד הה. ואתי שפיר, כי יו"ד אותיות ידו, שהשעוה בידו.

וזמש"כ הלהרגני אתה אמר, הרגני עם ב' כוללים בגמטריא רע, שכדי להנצל מהרע חדרים, צריכים 'אתה'.

 

כתיב (בראשית כז:לג) ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד, ובפרש"י ז"ל ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו. חר"ד הוא כרביע – חומש מלבר (עם עוד חצי), של תת"ן, כי לא ממש נכנס לחדר"י גיהנם, רק נפתחה לו, והרי הוא כתוספת, שזה ענין החומש, עיין בגור אריה בפרשת בחוקותי עה"פ ויסף חמישתו (כז:יג). וכן רמוז בפסוק ה' לשונות של חרדה, ויחרד,חרדה, גדלה, עד, מאד. ד' מהם עושים תת"ן, והחמישי כתוספת הנ"ל.

 

 

ליקוטי מוהר"ן תנינא ב, מ"ג תבות בזה המזמור כי קשוי לילד הוא על ידי שיש קלפה שהיא אומרת (מלכים א:ג) גזרו, גם לי גם לך לא וכו'. כי אינו רוצה שיצא לאויר העולם וכו' עיין שם.

יש רמז לזה במש"כ מזמור לאסף אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפט. אלקים בגמטריא פ"ו, בקרב אלקים, דהיינו חציו, בגמטריא מ"ג, ושם יש את התעוררות של המשפט הזה של גם לי גם לך לא. א-ל בקרב, כאשר לוקחים א"ל מ'קרב' נשאר רע"א, והם הימים של ט' חדשי העיבור (מסכת נדה לח: ויתן לה הריון (רות ד:יג) הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו, וכן ברש"י בכורות כ. – רע"א וט' חדשים של ל' יום הוו ר"ע ימים וביום רע"א כתב קרא דיולדת).

נ נח נחמ נחמן מאומן