קצת חידושי תורה משבוע שעבר פרשת נשא

 ב"ה

בענין החילוק בין קבלת הרמ"ק לקבלת האריז"ל, עיין חיי מוהר"ן שסד והמראה מקומות שהבאתי שם מהרמח"ל שבעיקר הסביר שהרמ"ק דיבר רק בכללות והאריז"ל גילה ענין הפרצופים שכבר מפרש היטב בפרטיות עיין שם.

והנה הרבה מקבלת האריז"ל סובב על ענין שבירת הכלים, שבעיקר מבוסס על פרשת ואלה המלכים אשר מלכו, ומיתת אותם המלכים היא השבירה, ואילו הרמ"ק בפרדס רימונים פירש שהמיתה היתה העלם עולם הדין.

ויש לראות רמז בזה מה שידוע בברסלב שרק על ידי הנפילות ושבירות זוכים לקום למעלות עליונות יותר. וכמו שרבי נתן אמר (כוכבי אור, שיחות וספורים כרך ג' – נז) שואל, עדין אין לי הנאה ממך, ושאף על פי כן אם הייתי רואה שאתה נופל ונתחזקת ונשארת על עמדך אז הייתי נהנה, ע"כ.

 

 

פרשת נשא

 

כל זכר מבן חדש ומעלה של קהת גרשון ומררי – במדבר ג-כח – שמנת אלפים ושש מאות. זה מנין י' פעמים פלשתי"ם. ומעניין כי הפלשתים התגרו דייקא בכהנים, כמו חפני ופנחס ואביהם אלי הכהן, ובארון הקודש שתחת פקודת הכהנים הלוים.

 

 

יברכך ה' וישמרך. פרש"י ז"ל יברכך שיתברכו נכסיך. וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים לטל ממונך, שהנותן מתנה וכו' וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלים אותה ממנו מה הנאה וכו' ע"ש.

ומדוייק ברש"י שהשמירה הוא רק נגד שודדים ולסטים ולא נגד גניבה. ובפשטות לכאורה זה משום שעיקר השמירה הוא על גוף האדם, ולכן תינח שהברכה על האדם יביאו לו תוספת נכסים, אבל הנכסים בפני עצמם אינם בכלל האדם, ולכן השמירה על הנכסים תהיה רק מפאת האדם עצמו, וזה שמירה משודדים ולסטים ולא מגנבים שלא מתיחסים אליו רק לממון.

אכן יש דברים בגו, כי בבא קמא למדנו, וביותר בליקוטי מוהר"ן תורה סט, שהגוזל את חבירו ממון בזה הוא גוזל ממנו בנים וכו' עיין שם ובביאור באריכות שכל אדם כאשר הוא בא לעולם הוא בא עם בת זוגו המיוחדת לו ועם סכום ממון וכו' וכמה פירות היינו בנים וכו' והם בחי' אילן וענפים ופירות, שהיינו שאור נפשה הוא בחי' עיקר האילן, שממנו יוצאים ומתפשטים ענפים וכו' בחי' הממון וכו' עיין שם באריכות. ולפי כל הפירוש שם, מן הסתם היינו אומרים לא ישתנה איך שלוקח ממנו הממון, אכן באמת מדוייק בגמרא ובתורה שם כל פעם כותב דוקא הגוזל. ויש להבין את זה.

 

 

בבא מציעא קה: אסברה לך בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא.

כתיב בקהלת ז:י אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה [ועיין בספר ניצוצי שמשון שפירש מה שפירש, ודבריו צריכים ביאור, כי פירש מבינה עד אל"ה – מחסד עד מלכות, והרי זה שמונה ימים, והרי חסד הוא היומא דאזל עם כלהו יומין, וכן צ"ב מה שכתב שחסד הוא שורש החכמה מה כוונתו בזה, ובזוהר כמה פעמים א-ל שהוא חסד, נהירו דחכמה, וכעת אכמ"ל. ועכ"פ לפי דבריו שא-ל הוא חסד וחכמה, כן יש לפרש 'אל' תאמר, רמז לזה], ועיין בפרש"י שם כי הכל לפי זכות הדורות. ועיין בסוף שיחות הר"ן אות שח, שאין מקרא הזה יוצא מדי פשוטו, ובאמת אנו רואים שבכל פעם העולם נתעשר יותר עיין שם, ויש ליישב הגמרא וכן מצינו הרבה כמוהו. וכן היום האינפלציא עלה מאד, ועם כל זה ניתן לאמר שאף על פי כן רמת חיים עוד עולה ועולה ברוך השם.

 

 

קו: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר מכת מדינה היא!

 

ספר ניצוצי שמשון ריש פרשת דברים: בספר קרניים (מאמר י') כתב שיש למעלה מקום הנקרא עין טובה אשר בו שבעה עשר מאות ושבעה עשר פתחים. ויש בו קל"ג חלונות המבטלים לקליפה עגל. והמקום הזה הוא מבטל לקליפות, כי הוא ממש שוה. ונקרא היכל קדשך וכו' עיין שם. (אלף חוזר לא', והרי תשי"ח, שנים יותר מ-תשי"ו עצמות)

פעמיים 'תכלת' בגמטריא אלף שבע מאות. דכתיב בו וראיתם אותו וזכרתם וכו'. ומבואר ביחוד היראה לרמח"ל שיש שני אורות של תכלת ששורין בישיבות עיין שם, הרי פעמיים תכלת.

כתיב בפרשת דברים (ד:כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנן. טוב בגמטריא י"ז, הזה בגמטריא יז, הרי 1717! לבנן – חסר כמו שכתוב בתורה, עם הכולל, בגמטריא קל"ג חלונות! כי ענין הבית המקדש הוא ענין (ד"ה ז) והיה עיני ולבי שם, כמבואר בלקמ"ת פג.

המספר הזה הוא י"ז פעמים ק"א, כענין ושבתם וראיתם וכו' ובין עובד אלקים לאשר לא עבדו (מלאכי ג:יח), אינו דומה שונה מאה פעמים לשונה מאה ואחד.

ונראה עוד שבאריך אנפין יש רק עינא פקיחא לטוב, וזה אלף שבע מאות, והי"ז בחינת בת עין, בחי' מלכות דמלכות שהיא עשירית דעשירית.

 

 

נהמא דכסופא

בספר ניצוצי שמשון, ליקוטים עמ' רנד, וקודם שנברא העולם היו רחמים פשוטים גמורים, כענין עולם המלאכים שנבראו ברחמים. וכולו היה חסד ורצון. אך באשר ראה הקב"ה לזכות את האדם ולהביאו למחצב יותר קדוש מאשר שורש ממנו, וזה בעבור עבדו באמת את ה' ולאהבה אותו, ועל ידי כך יזכה למתן שכר. ואם כן כשיהיה כולו רחמים לית עונש ושכר, כי העולם ומלואו היו נוהגים כמנהגם בטבע רחמים גמורים, והיו עושין רצון קונם בלי צוואת מה, כי כן יסודם. (וזה ענין (ב"ק פח.) גדול המצווה ועושה [ממי שאינו מצווה ועושה] וכו'). ועל כן רצה הקב"ה לזכותם ולברא במדת הדין, ועל ידה יזכו לשכר גדול חפץ צורם וכו' עיין שם.

הרי מעולם למדנו (ירושלמי ערלה א:ג, הובא בדעת תבונות יח) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, וכפי מה שכתב בספר מגיד מישרים פרשת בראשית ז"ל דנשמתין עד לא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום דא אמרו נוח לו לאדם שנברא כלומר דנשמתן מיכספן מגרמייהו למיכל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום הכי מתאוות למיתי לעלמא ונוח להם להבראות כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למיתי להאי עלמא למתעסק בתורה ובמצות לעבדה ולשמה ויכלון נהמא בלא כיסופא, עכ"ל – והמשיך ז"ל ותו דנשמתן דעסקי בתורה ובמצות כד נפקין מהאי עלמא סלקין בדרגין עילאין ממאי דהויין בקדמייתא דהא אינון חצובות מתחת כסא הכבוד, ובתר הכי מתעלין בצרור החיים את ה' אלקיך, ע"כ.

והרי ר' שמשון, לא נקט הטעם של נהמא דכיסופא, ותפס שגם לפני שנברא העולם על כרחך הנשמות עובדות את השם יתברך, והרווח והצורך בעולם הזה הוא רק כאילו כפי ההמשך של דברי המ"מ כדי שיזכו לעשות מתוך צוואה.

ויש לעיין בזה, דהרי חז"ל אמרו שאדם הראשון לא היה לו אלא מצוה אחת, ומבואר בספר אדיר במרום שלולא החטא, התרי"ג מצוות היו מתקיימין על ידי הבהמות, ואם כן לכאורה הנשמות קודם שנברא העולם לא היה להם מצוה קיומית אלא בהא גופא – להנות מזיו השכינה (ויותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו'), והרי לפי זה על כרחך אין שייך כלל המושג של נהמא דכיסופא, כי עצם הדבר שיונקים ממנו יתברך הוא בחי' קיום מצוה ואין בו בושה.

 

 

נשמת כל חי תברך את שמך י', הראשי תיבות בגמטריא התשפ"ד – השנה שלנו שבו כל העולם מרוכז מאד על היהודים ובעזה"י כולם יהללו ויברכו את שמו יתברך, והמשך הראשי תיבות, כל בשר וכו' ראשי תיבות כ"ב תמוז, כבר כתבתי על זה במקומו.

 

 

בבא מציעא

קז: והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז:טו) וכו'

ר' חנינא אמר זו צינא וכו', י"ל שדרש חולי לשון ויאבל חל וחומה (איכה ב:ח), והוא כמו צנה וסחרה.

ר' יוסי בר חנינא אמר זו צואה דאמר מר צואת החוטם וצואת האזן רובן קשה, ע"כ. נראה שדרש חולי, מלשון חלולין חלולין.

 

ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, א"ל דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש וכו'.

בפשטות לא ראי זה כראי זה, בקיץ צריכים לממהר לאכול קודם שחום השמש יתגבר, ובחורף לממהר לאכול כדי לאזור כח נגד הקרירות, אבל היום הולך ומתחמם.

אכן המהרש"א כתב שבטבע הבריאה בזמן שהשמש עולה בבוקר בעונת החורף אז הקור חזק ביותר, נמצא שהשמש אף גורמת לצינת החורף, וכתב כן ליישב איך יש ראיה מהפסוק הנ"ל להשכם לאכול בחורף.

והנה בשיר המעלות אומרים, יומם השמש לא יככה וירח בלילה, ואיך הירח מכה בלילה שצריכים להתפלל על זה, ולכאורה הפשטות הוא שמתפללים שיהיה אור הירח בלילה, ולא ראי זה, יומם השמש לא יככה – להנצל מחום השמש, כראוי זה, וירח בלילה – שמבקשים שיהיה ירח. ולכאורה יכולים לפרש כן גם בפסוק הנ"ל לא יכם שרב ושמש, לא יכם שרב, ושיהיה שמש.

 

קז: ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית וכו' ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת.

והנה בסנהדרין קז. השם יתברך הודיע את דוד המלך שינסה אותו בדבר ערוה, מיד 'ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'' (-משמע ששכב ביום), אמר רב יהודה, שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם משביעו רעב וכו' עיין שם.

הרי דוד המלך עשה בדיוק כעצת הגמרא כאן, ליזקק לאשתו אפילו ביום כדי שינצל מנסיון. ובפשטות יש ליישב שהגמרא לפנינו מדבר בסתם על איש שמזקק לאשתו קצת, ולא בא למלאות כל תאוותו רק ליתן לה נייחא, ואילו דוד המלך פקד כל נשותיו על דרך להשביע תאוותו, ובזה טעה.

 

 

לפני כמה שנים החברים חידשו לומר שהם לומדים בישיבת שמפו (-כמו סבון לשער), וכוונו שם-פה שהם נודדים ממקום למקום, במקומות הקדושים אשר בארץ ובחוץ לארץ. ועכשיו למדתי בניצוצי שמשון בליקוטים שיש סוד גדול בדבר, כי נפש רוח נשמה, האותיות החיצונים – הראשי וסופי תיבות, בגמטריא תרי"ג, ונשאר האותיות האמצעיות – פו-שם, והם אלקי"ם בגמטריא פ"ו, שם – שם הוי"ה. והוא פלא איך שהסכימו דעתם לזה.

 

 

יש ביטוי, קמת בבוקר (תן תודה), והשאר בונוס. ויש לפרש סוד בדבר, כי חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהקימה הוא באמונה. והרי אותיות שאחר אותיות אמ"ן, הם בנ"ס – בונוס. הרי שאחרי הקימה באמונה, ממשיכים למה שאחריה, והרי זה בונוס.

נ נח נחמ נחמן מאומן