זיווג ואכילה של צדיקים

ב"ה 

רבינו אמר שהאכילה של צדיקים היא יותר גבוה מזיווגם. והיום נלע"ד פשוט. כי הזיווג כדי להביא נשמות לעולם, והנשמות מעולם בינה. ואילו אכילה היא בירור על ידי חכמה.

נ נח

Positive wedding

HH

Last week some Yeshiva boys from Jerusalem came to the holy tomb of Rabbi Akiva and Ramchal and wanted to meet up, I was already going to bed but I pushed myself to head over to tell them about the wonders of Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN. At the holy tomb one of the regulars was getting married - I had no idea until then. On Friday I met the groom and told him how amazingly I made it to his wedding (he's 40 marrying for the first time a woman with a bunch of holy kids). He told me that they purposely didn't publicize the wedding, they didn't want negative people there. He said that he saw that only positive people ended up attending. Amazing how I joined their ranks....

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

קצת חידושי תורה מהשבוע שעבר - פרשת עקב

 ב"ה

הפריצות של היום, על הפנים הוא נסיון של נאוף. אכן זה הרבה יותר מזה. כי זה מהפך הערכים. וזה גורם לסתימה בהבנה של סדרי האמת והאמונה שהשם יתברך סידר בבריאת העולם. רבינו גילה שגילוי הסודות זה בחי' נקבה תסובב גבר, שכבר יוצאת לחוץ. ולכן בהיות שזה המציאות היום, על כרחך גם לימוד הפנימיות יהיה בחוץ. אכן הפנימיות האמיתי תמיד יהיה פנימי, פשוט לעולם לא יתגשם ממש בעשיה דעשיה, אלא אפילו ברוחני תהיה פנימי.

 

 

לפעמים בשעת נסיון, האדם כבר מחליט להתיאש ולעבור העבירה, ומה שמציל אותו, להתגבר לנצח יצרו, כי עושה כן בשביל עם ישראל, כי מצד עצמו הוא כבר היה מוכן לבטל על הטוב הנצחי שלו עבור אותו רווח זמני, אבל בשביל טובת עם ישראל הוא לא יוותר. אכן בעקידת יצחק הנסיון אדרבה הנסיון היה שכאילו בא להשמיד עם ישראל.

 

 

עקב ח:ד שמלתך לא בלתה פרש"י ז"ל ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שמגדל עמו, ע"כ. והנה רש"י בפרשת בא עה"פ (יב:לה) ובני ישראל וכו' וישאלו ממצרים וכו' ושמלת פרש ז"ל ושמלת, אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב (מכילתא), ע"כ. ואף על פי שנתקשו המפרשים שהלוא קי"ל שלא שינו את לבושם, בפשטות היו לובשים אלו השמלת, וכן בפשטות גם ילדיהם. ונמצא שבפשטות נס הזה שלא בלתה שמלתם נעשה על בגדי המצריים.

 

בעבר כתבתי על בהמות הטמאות שיש במרכבה, שעל כרחם טהורים הם בשרשם, ועכשיו זה ערוך אצלי בליקוטי מוהר"ן רמג. ועכשיו מצאתי עוד בספר נצח ישראל פרק נה, שמנה ד' מדרגות, השם יתברך נקרא אריה, ולעתיד לבוא ישראל יהיה להם כח זה – אבל רק אז, כי בינתיים אריה פירושו שהטומאה יונק מי"ה כדלקמן. ההיכל נקרא אריאל, שהוא ארי-א"ל, שם ה' מצורף עם ארי לכח גדול. וכאשר השם יתברך מסתלק נשאר ארי. נבוכדנצר נקרא אריה, אר-י"ה, שהטומאה שלו יונק מי"ה (-ואתי שפיר כפי הסוד של יד על כס י"ה כמבואר באדיר במרום) ועל כן מתגבר בחודש אב שמזלו ארי, וכחו גדול מההיכל הנשאר ארי בלי י"ה.

אריאל, יש להחליף א' עם ש' – כמו שעשה רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן תנינא א, והרי מאותיות אריאל נעשה ישראל.

 

 

ליקוטי מוהר"ן סוף עב

וכמו ששמעתי מעשה באחד שבשעה שעמד להתפלל, היה מזדמן ועומד לפניו בדמיונו עכו"ם ערל, והיה לו יסורים גדולים מזה, וכל מה שרצה להתגבר ולסלק המחשבה, התגברה עליו יותר. ויעץ לו חכם, שלא יכפת לה, ויעמד העכו"ם, ואף על פי כן יעשה את שלו ויתפלל, ובזה יסתלק ממנו. אך זה עצה לפי שעה, כל זמן שלא נתקדש גופו עדין. והעקר לקדש ולטהר עצמו כנ"ל, וילך לחכם, ויתן לו עצה נכונה על כל דבר כנ"ל, עכ"ל.

מצאתי כעין זה מבעל התניא, ונאבד לי המראה מקום, אע"פ שאני זוכר היטב מה שכתבתי על זה.

מצאתי סיפור מהבעל שם טוב – והוא תיקון לדבר זה, בחינת השורה האחרונה – וילך לחכם ויתן לו עצה נכונה.

ראשית הסיפור הבאתי בתורה קסב, מה שהבעל שם טוב היה נמצא בשני מקומות בבת אחת. והנה ההמשך:

אחרי זה קרה לי מקרה רע. בכל פעם שאמרתי את הפסוק; "שמע ישראל" עמדה לנגד עיניי צורה לא טהורה שגרמה לי צער, ולכן קיבלתי על עצמי תעניות, אבל זה לא הועיל. בעל כרחי נכנסתי אל הבעש"ט הקדוש וספרתי לו מה שקרה לי, ואמר שאקבל עליי תענית הפסקה אחת משבת לשבת. (ממוצאי שבת עד ליל שבת) והלכתי לביתי ועשיתי כדבריו.

בליל מוצאי שבת לא אכלתי כלום , וביום ראשון התגברה עליי תאוות האכילה עד מאד והיתה לי חולשה גדולה, וחשבתי שלא אצליח בשום אופן להמשיך את התענית , כי הרעב גבר עליי מרגע לרגע. אחריי כמה דקות של מאבק נפשי החלטתי: גם אם אני אמות, לא אפסיק את התענית. והנה, ברגע שהסכמתי בליבי, סר ממני רגש הרעב, והרגשתי שבע כאילו אכלתי סעודה טובה וכך היה בכל יום מימות השבוע.

ובליל שבת, כאשר אכלתי את הסעודה הראשונה של שבת קודש, תיכף סר מעליי הציור הלא טוב ומאז מחשבותיי חזקו להיות זכים וטהורים והבנתי כי כל זה פעולת הבעש"ט הקדוש ונדבקתי בו מאד... וכשסיים הזקן את דבריו הבין האברך כי רבו הקדוש- רבי ברוך ברח לו עם העגלה , כדי שישמע מהזקן את גודל קדושת הנפלאות והנוראות של הבעש'ט הקדוש, כדי שיבין שכל הנפלאות שראה אצל רבו הקדוש, לא הגיעו עוד למעשיי הבעש"ט זיע"א...

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים (שיר המעלות – תהלים). הראשי תיבות, בחילוף הר' לק' כמו שאבאר לקמן, הרי עקיבה. כי אות ק' הוא ר' עם רגל שבורה, ז'. וכן ק' הם המאה אדנים, שהיו הבסיס להעמודים - קרשי המשכן. כי שק"ר אין לו רגלים, ועל ידי האדנים העמידו קר"שים. ואם נחלק שר-ק, ולכן חלק נוסיף פ"ו  כמנין אלקים. הרי ירושלי"ם קו"ף. וכל זה חידשתי בס"ד בפרשת עקב – אצל ר' עקיבה.

וכן מצאינו רפואה להרגלים אצל ר' עקיבה.

עקב ט:יד הרף ממני ואשמידם וכו' תרגום אונקלוס אנח בעותך מקדמי וכו'. כי הרף אותיות פרה, בחי' תפלה, בחי' ונשלמה פרים שפתינו. וכמו שכרת בא חלף כתר, וענג תחת נגע, כן הרף תחת פרה.

 

ט:טו ואפן וארד מן ההר וההר בער באש ושני לוחת הברית על שתי ידי.

ואפן (-וכן כתיב בלוחות השניות, י:ו. ושם לא כתיב ענין אש ההר. וענין אש של המלאכים, עיין ספר ברית מנוח, הדרך השלישית, דרך השלום) בחי' האופנים. כי רוח החיה באופנים (יחזקא א, ליקוטי מוהר"ן סט – ראשי תיבות ברכה), נושא את נושאיו. וחז"ל הוכיחו גבורת משה רבינו לא ממה שהיה מחזיק הלוחות בידיו, רק ממה ששברם (ועיין י:ג ואפל שני לחות אבנים כראשנים ואעל ההרה ושני לחות בידי – לשון יחיד. הרי שרק בלוחות החקוקות מאת הש"י נשאם בשתי ידיו). ועיין בשיחות הר"ן פו, זה שמשליכין על החתן אופין (חטין וכדומה), לרמז (יחזקאל א:כ) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת שמה ילכו. והחתן הוא בחינת רוח. מה שנותנין כל אחד מעות שקורין 'שבת' בשביל המרקדין, על שם (תהלים סח:יג) 'מלכי צבאות ידדון ידדון', הינו הם מרקדין, ונות ב'ית ת'חלק ש'לל וכו', עיין שם. הרי שמפרש החתונה בענין מתן תורה. והרי כתיב (שמות לא:יח) ויתן אל משה ככלתו, ופרש רש"י מהתנחומא, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן. נמצא שמשה רבינו היה אז בחי' הרוח באופנים, וזה ואפן. ואפן בגמטריא קבלה, ורבינו גילה שמי שאינו ראוי ולומד קבלה, הוא נוא"ף ר"ל. וגם אז בעת קבלת התורה, ואפן וארד, כתיב (שמות לב:ו) ויקמו לצחק, שמשמעו גילוי עריות, כמו שפרש"י מהתנחומא.

ובמקום אחר כבר דנינו על זה שרק בלוחות השניות צוה השם יתברך לעשות ארון (דברים י:א). ואז יש מחלקת בחז"ל באיזה ארון היו מונחות הלחות הראשונות. אבל לא ראיתי שהעירו שלכאורה בתחילה לא היה אפילו ארון מוכן להן.

 

יא:יג- והיה אם שמוע וכו' אתכם וכו' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. יד – ונתתי מטר ארצכם וכו' ואספת דגנך ותירשך ויצהרך.

יש לראות שבתחלה הכל בלשון רבים – כם, ואחר ירידת המטר, הכל בלשון יחיד, ואספת דגנך וכו'. וי"ל בפשטות על פי מש"כ בתהלים עב, ישאו הרים שלום לעם, ופרש"י ז"ל כשהן עושין פירות אין עין הבריות צרה, וקורא איש לרעהו אל תחת גפן ואל תאנה, ע"כ, ועיין בליקוטי מוהר"ן לט. הרי כיון שיהיה שפע, יהיה אחדות. ואז הכל בלשון יחיד עד פסוק טז – השמרו לכם פן יפתה לבבכם, בבחי' לתאוה יבקש נפרד (משלי יח:א), וסרתם ועבדתם וכו'.

 

 

תורה מ' בליקוטי מוהר"ן, איתא בעשרה מאמרות אלה מסעי בני ישראל וכו'.

הרי רבינו הקדיש תורה מ' לדברי העשרה מאמרות, אף על פי שרבינו אמר על המחבר (חיי מוהר"ן נא) שטעה ואעות מאד על ידי חכמתו שאמר שהזקן גבוה כל כך עד שחוץ לארץ אינה יכולה לסבל אור קדשת הזקן. 

נ נח נחמ נחמן מאומן

מצר - גבול השדה - זכה נוטל חלקו וחלק חבירו

 ב"ה

בבא בתרא נג.:

ואמר רב אסי א"ר יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, לקנות אותה ואת חברתה, אותה קנהה חברתה לא קנה וכו' בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו, מי אמרינן מצר דארעא חד הוא וקני, או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, תיקו. בעי רבי אלעזר החזיק במצר לקנות שדיהן מהו, מי אמרינן האי מצר אפסרא (- החבל שקושרים על פי הבהמה כדי להנהיג אותה ולקשרה בו) דארעא הוא וקניאו דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי תיקו, ע"כ.

ועיין לקמן נה. מחלוקת אם מצר מפסיק לענין פאה וטומאה ושבת.

ענין המצר עיין בספר מי השילוח פרשת בהר ז"ל ענין שמיטה ויובל הוא נגד המדות הנזכרות במס' אבות [פ"ה,מ"י] שלי שלך, שלך שלך. שמיטה, היא נגד מדות שלי שלך, היינו אף כי הארץ נתן לבני אדם שיש לאדם קנין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם, כי כל מיני טובות שבעולם נכללים בארץ כמ"ש (קהלת ג',כ') הכל היה מהעפר, ובשביעית יתן הארץ להש"י, כי הוא שובת ממלאכה ומעבודת הארץ של רשות על פי רצון ה' וישמור פקודותיו, וזה יקרא שלי שלך, היינו שהאדם מקנה להש"י כל קנינו בארץ. ויובל הוא נגד מדות שלך שלך שמצות יובל הוא שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי באמת אלקים עשה את האדם ישר בארץ וחילק נחלה לכל אחד ואחד כפי מעלתו השייך לו בשורשו, וכן הציב איש על דגלו ואמר עליהם עבדי הם, אך מחמת שהם בקשו חשבונות רבים עד שזה יזכה לעלות ולהרחיב את גבולו ולקנות חבירו לעבוד בו, וזה ירד ולמכור מאחזתו עד שמוכר עצמו, אך ביען כי דבר ה' יקום לעד ולא ישתנה ח"ו ע"י מעשה בני אדם, אכן על משפטי ה' שיעברו על האדם לא יגיעו לעומק שורשו, כי ברא הש"י עת לכל דבר שישוב לאחזתו, ואת שנת היובל ברא בכדי שאז ישוב כל איש אל מקומו ואחזתו השייך לו מאת ה' כמו שנאמר שנת היובל קודש יהיה לכם, היינו שבשנת היובל יתגלה אור קדושת הש"י לעין כל, ע"י העברת שופר ביום הכיפורים עד שיוכר שמה שיש לו מאחזת אבותיו ע"י נתינת הש"י זה ישאר לו, וזה שבא לידו ע"י פעולת אדם אף שהיה קנינו עד עתה והיה ברשותו עכ"ז לפי שאינו שלו בשורש יוכרח להחזירו למקומו השייך. וזה הוא הארת הש"י בשנת היובל שיוכל לכל אדם מקום השייך לכל דבר. ולזה ההכרה והבנה יבואו אחרי שיקיימו מצות שמיטה, היינו שימסרו הכל להש"י עי"ז יבואו למדות שלך שלך, היינו שיכירו כל דבריהם לאיזה מקום הוא שייך בשורש, כמאמר המדרש (בראשית רבה פרשה נ"ג,י"ט) הכל בחזקת סומים עד שיאיר הקב"ה עיניהם, היינו אף כי לעין אנושי יתראה, כי העבד שייך לרבו והשדה למי שקנה אותה. אך מי שהקב"ה מאיר לו ומפקח עיניו יראה שכל מעשה בני האדם לא יפעלו לשנות מעומק רצון הש"י אף כחוט השערה, וביובל יתגלה האור הזה. וזהו מדות שלך שלך והוא גדולה ממדות שלי שלך. וע"י שמיטה ויובל יראה האדם אשר השיג טובה שלא על פי רצון הש"י רק ע"י השתדלותיו עשה עושר, זה אינו שלו אף שהוא ברשותו, ולכן בהסדרה הזאת נמצא אזהרה על גזל ואונאה ורבית, היינו שלעתיד יוכל שכל מה שבא לאדם דרך ענינים כאלה אינו שלו, רק אולי יהיה בלב האדם לאמור אם כן הוא שלא ישאר שלו רק מה שחלק לו הש"י בשורשו, א"כ הלא כל השתדלותו בחנם לאסוף הון ולקנות קנינים ולהרחיב גבולו, מאחר שלא ישאר שלו רק מה שחלק לו הש"י. ע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת י',א') יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט. פי' אמת כי ע"י החכמה שיבין האדם שלא ישאר לו מכל השתדלותו עי"ז ימנע מהשתדלות בעוה"ז, אך סכלות מעט שמצוי בו שגרם לו להשתדל ולאסוף קנין אף שמבין בחכמה כי אינו רק לפי שעה, עכ"ז יוכל לזכות ע"י השתדלותיו אף כי יבא העת לשוב אל אחזתו, ולהחזיר כל דבר למקומו, אעפ"כ ירויח שלא יחזיר לחבירו רק מדות גבולו, אבל המיצר והגבול שחלק הש"י להכיר בין חלק אדם לחלק חבירו, זה יהיה נוסף על גבולו מאחר שבתחילה הרחיב גבולו לתוך של חבירו והשתדל בעוה"ז ישאר לו הגנה מועטת גם מחלק חבירו אף שיחזירה, וזהו כל עסק השתדלות בעוה"ז שהאדם משתדל, וישאר לו זאת ההכרה לעולמי עד, עכ"ל.

לכאורה דבריו מבוססים על הגמרא במסכת יומא לח: ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. וקשה כי בודאי כאשר חברו חוטא יפסיד חלקו, ואפילו בהאי כלל שאין מלכות נוגעת בחברתה, מצינו שיחזקאל כמעט נפטר לפני זמנו עבור חטאו [ועיין בשיחות הר"ן סד, בענין בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, שעל כל פנים זה הדור רביעי מוכרח שיופסק אצלו הגדולה והמלוכה וכו' עיין שם ובמש"כ באריכות]. ולכאורה צריכים לפרש, שהמי שילוח מדבר רק היכן שהשני אינו חוטא.

ואולי יש לפרש שמדבר על נחלת ארץ ישראל, שזה קבוע נצחי, אם לא שיחטא כל כך שיאבד לגמרי, (ואפילו בזה יש מקרים שיעבר נחלתו לשבט אחר, או להקדש, ולפי שיטה אחת גם המלך יכול להעביר, ואכמ"ל). אכן אם מדבר בנחלת ארץ ישראל, בהיכא תמצא דבריו שאיש אחד ירכוש נחלת השני קנין של ממש, ורק כלפי שמיא נשארת של השני, וצריך לפרש שמדבר בזמן שאין היובל קיים, כי אי אפשר לפרש שכל הרווחה של המצר שהרוויח הוא רק עד היובל, כי כתב בפירוש שהוא הרוויח לנצח. ומצינו אפילו לענין ירושת הארץ, שיהושע וכלב חיו מן האנשים, דהיינו שלקחו חלק המרגלים בארץ ישראל (בבא בתרא קיח, אבל לפי הרשב"ם זה רק למ"ד אחד), ולשון הרשב"ם (קיז:) נתחייב רשע יבא צדיק ויזכה בחלקו.

עוד צריך ביאור בדבריו שהרי מבואר בגמרא שיש בעלים על המצר, כי הגמרא שאלה מה הדין במי שמחזיק במצר וכו'. והרי המצר בעצמו כנחלה בארץ, ואם אין אדם נוגע בחלק חבירו, גם המיצר של חבירו לא יכול לקחת. [והנה בענין חצות יש שפרשו, כחצות, שאין נקודת חצות קיים, כי יש חלק ראשון של הלילה וחלק שני, ואין יש ביניהם כלום. וכאן בבא בתרא (נה.) נו., שנינו שהחצב אילן או עשב שיונק רק מהקרקע שכנגדו ולא מהקרקע שבצדדיו, לכאורה אי אפשר לפרש שהוא חוצץ בין שני החלקים, ואינו תופס מקום כלל, כי בעל כרחך יש קרקע תחתיו שיונק ממנו].

והנראה בענין המצר, שהוא נותן צורה, וחוצב חלק לכל אחד – ולכן נקרא העשב שבו תיחם יהושע את הארץ חצוב (ובליקוטי מוהר"ן יא:ז הביא הגמרא מסכת חולין ס, יהי כבוד ה' לעולם שר העולם אמרו, בשעה שאמר הקב"ה לאילנות למינהו, נשאו דשאים ק"ו בעצמן, מה אילנות שהם גבוהים ואינם תכופים אמר הקב"ה למינהו, כל שכן אנן וכו'. ועיין בריטב"א נה. ד"ה המצר שהקשה שכל עשבים אינם יונקים מהצדדים, ועל כרחך סגולת החצוב יותר מזה. ובאמת פשוט ומוכרח שאינו עשב בעלמא, שאם כן לא היה שומר קו הגבול. ועל כל פנים יש בו מדה יתרה של יהי כבוד ה' לעולם, להפריד ולהקים גבולות). כי מקום בחי' רצון, כל מקום יש לו רצון מיוחד, והארץ בחי' אמונה. והאמונה והרצון הם בחי' אין סוף, וצריכים לצמצם הרצון האין סוף, כמבואר בתורה מט, כדי לבנות העולמות והמדות, שהם ביצירת היצר טוב והיצר הרע, והם גדרי המצר, והמצר בעצמו הוא בחי' הלכות, שמפרשים ומגדרים מה מותר ומה אסור וכו'. וזה מה שמבואר (ערוך, ערך מצר – החמישי, רבינו ברוך בשיטת הקדמונים סב: - הובאו בבבא בתרא נד סוף ע"א) שהמצר הוא שביל, בחי' הלכה. וכן חז"ל אמרו שגבולות הארץ שהרימו בגורל, היו צועקים, וזה בחי' הריעו לה' כל הארץ, ראשי תיבות הלכה, כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה יא. [גם בענין סייג לתורה, שיש סוגה בשושנים, מצינו בילקון שמעוני, תזריע יג, בענין ציון קברות (שהוא סוגיא בדף נח.), כמה וכמה מקורות, וכמה מהם מפרשים את הדרך, רבי חנינא בר איקא אמר מהכא, הרימו מכשול מדרך עמי, רבי יהושע בריה דרב אידי אמר מהכא, והודעת להם את הדרך. רב אשי אמר מהכא, ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, רבינו אמר מהכא ושם דרך אראנו בישע אלקים, ע"כ. הרי משמרת למשמרתי בחי' תיקון הדרך, דרכיה דרכי נועם].

וזמש"כ (ישעיה סה:טז) אשר המתברך בארץ יתברך באלקי אמן והנשבע בארץ ישבע באלקי אמן, כי נשכחו הצרות הראשנות וכי נסתרו מעיני. כי נשכחו הצרות, בחי' ביטול המצרים. כי הברכה שייך בעיקר להגבולות, עיין בספר אדיר במרום עמ' רנ ז"ל שהברכה היא תוספת השעה שצריך להעביר הגבול הראשון, עכ"ל ועיין שם באריכות ביאור כל הענין, כי כפי אותו הגבול שניתן בתחילה, כל תהיה אותה הבריאה כל הימים, רק הברכה היא בהשפעה עיין שם. ומבואר שברכת הארץ הולך ביחד עם השכחות גבולותיה. והנשבע בארץ ישבע, כבר כתבו הקדמונים שזה ענין של חצבה עמודיה שבע, והרי בחי' החצוב שבו תיחם יהושע את הארץ.

מצ"ר הוא השם הס' של ע"ב שמות, ס' בגמטריא הלכה.

ולפי מה שקבענו שענין המיצר הוא הלכות, הפסוק מדבר בסוד תורה חדשה מאתי תצא. וזה באמת המשך הפסוק הבא, פסוק יז, כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וכו'. וכן לפני ברכת הארץ בהפרצת גבוליה, הפסוקים דברו בההבדל שיעשה בין הצדיקים והרשעים, וכתיב (פסוק טו) והנחתם שמכם לשבועה וכו', והנחתם לשון תחום, כמו כבש וכשב, שהרשעים מוגבלים בתחום, אבל הצדיקים, אשר המתברך וכו', אשר בחי' בינה, הארץ העליון כנודע, אשר הצדיקים שהלכה כמותם יורשים הגבולות.

ומבואר בתורה נו:ט כי צדיק וטוב לו, זה בחינת הצדיק שהלכה כמותו, צדיק ורע לו, זה בחינת הצדיק שאין הלכה כמותו. רשע וטוב לו, זה בחי' הרשע שמקרב להצדיק שהלכה כמותו, רשע ורע לו, זה בחינת הרשע שמקרב להצדיק שאין הלכה כמותו. ואפלו משה לא השיג זאת, כי הם בחינת דרכי ה' וכו' עיין שם.

ובספר איבי הנחל פירש ז"ל כשיש על הצדיק מחלוקת, שעל ידי זה מכסין אותו (-את ההשפעה שבאה על ידו כדי שלא יקטרגו עליו, כמבואר בתורה פח), אזי זה הצדיק זוכה על ידי המחלוקת להשיג סתרי תורה – תורת ה' ממש, ועל ידי זה זוכה שהלכה כמותו. ועל כן הרשע המקורב להצדיק הזה, הוא רשע וטוב לו, דאין טוב אלא תורה, היינו שהצדיק משיג סתרי תורה המוסתרת אצל הרשע, ועל ידי זה נתגלה ההסתרה והתורה בעצמה מוכיחה אותו (-כמבואר בתורה נו), ועל ידי זה זוכה הצדיק שהכלה כמותו בכל מקום, ע"כ. ועוד כז"ל כשאין על הצדיק מחלוקת, אינו יכול להשיג תורת ה' ממש, היינו לגלות ההסתרות, ועל ידי זה אין הלכה כמותו, והרשע שמקורב אצלו הוא רשע ורע לו, היינו שהרע שלו בשלמות (כי הצדיק שזה הרשע מקורב אליו, אינו מוצא אצלו את התורה המלובשת והנסתרת), ע"כ.

והנה לפי דבריו, רשע וטוב לו, באמת טוב לו להצדיק, שהצדיק זוכה לגלות התורה, אלא שהטוב מכריז תוכחה להרשע, אכן כיון שאוחז ברשעו אין זה טוב לו כלל. אלא פירושו לכאורה כמו שאביא מהמגיד ממזריטש, שלכל צדיק יש רשעים קשורים לו שמשפיעים עליו, בחי' אוי לרשע אוי לשכינו, והוא עליהם, ולפעמים הצדיק משפיע להם הרהורים טובים עד שזוכים ממש לטוב. ויכולים לפרש כן, שהטוב של אותם רשעים, הוא רק לשעה, כי סוף סוף הצדיק יטול חלקו, אי נמי יכולים לפרש שזה המעלה של הצדיק שהלכה כמותו, שהוא לא יקח חלקו. ופעם ראיתי כמדומני ממקור קדמון לפרש נוסח ברכת על הצדיקים, ושים חלקנו עמהם, להיות מאנשי הצדיק שאינו רוצה כלל ליטול חלק חברו.

ועל כל פנים, המיצר, שהוא בחי' ההלכה, שייך להצדיק שהלכה כמותו. ולכן יהושע תיחם הארץ, ויהושע קבע תקנות השייכים לכל הארץ, והגמרא הניח ב'תיקו' על המחזיק במצר של נכסי הגר, כי זה נוגע לקנין גמור על הקרקע, ודוק.

אכן עיין במסכת חגיגה טו. זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.

ואע"פ שבספר עשרה מאמרות פירש ז"ל

והוא טעם זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן ונוטל שכרו והוא נעשה צנור לשכר המגיע לחברו על דרך הנמנה מעשרה ראשונים שנוטל שכר כל הבאים אחריו לא לגרוע חלקם אלא שכלם זוכים על ידו נמצא הוא נוטל שכר כולם ונתנו להם ונשאר לו כנגד כלם כי האחרים נוטלים ממנו והוא אינו חסר והא והא איתא כמו שנזכיר לקמן, ע"כ.

לפי דבריו אתי שפיר לשון הגמרא, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו – שאינו מזכיר כלל בתחילה התחייבות הרשע, כי דבר שייך אפילו בין צדיקים, חברים, שאחד יזכה לשורש הרע וכולם זוכים על ידו.

ולא משמע כן בשום מקום או פירוש אחר, אלא נוטל שכרו ממש והשני נשאר בלי כלום. וכן בפירוש בשער הגלגולים ז"ל והענין הוא, כי ברדוף הצדיק אחר הרשע לזכותו, אולי הרשע ההוא יש בו אותם נצוצות טובות שנאבדו ממך, ונצוצותיו הרעות נתנו לך, ועל ידי שתתחברו יחד בחשק ואהבה, אז הטוב שבו יוסר ממנו ויותנו בך, ואז אתה נשלם בכל הטוב, והוא נשלם בכל הרע. וז"ס צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וזש"ה אם רעב שונאך האכילהו לחם. וכמ"ש ז"ל על פסוק כי תראה חמור שונאך, אין הכתוב מדבר אלא באדם רשע שמותר לשנאותו כמש"ה הלא משנאך ה' אשנא, ואם אם רעב שונאך תאכילהו לחם וכו', עיין שם. אכן האריז"ל במקום אחר פירש ענין נוטל חלקו, שמדובר על נצוצות של נשמת הצדיק, וז"ל כי בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית, ואמר לא נבראו כל אלה אלא לשמשני. והענין הוא, כיון שכלם הם נצוצותיו ותלויים בו, והוא מתעבר ומתגלגל כדי לתקנם. וכבר נתבאר אצלינו, כי כל צדיק שמתגלגל עם איזו נפש כדי לתקנה ולעזרה, הוא נוטל חלק עמו באותם המצות שעושה, ונמצא כי כל ס' רבוא ההם שהיו נצוציו, נבראו לשמשו, כי הם הטורחים ועושים המצות, והוא נוטל חלקו עמהם בלי יגיעה, ע"כ. [ובשער הגלגולים כתב כן דוקא בענין עיבור נשמה ז"ל לתועלת הצדיק עצמו המתעבר בו, כי כיון שהוא מסייעו להוסיף מצות ותקונם, נוטל חלק בהם, וז"ס מ"ש ז"ל, גדולים צדיקים, שאפילו במיתתם זוכים לבנים וכו'. והוא, כי הוא מזכה אל האיש הזה, ונעשה לו כאב להדריכו ולסייעו, וזוכה בסבתו כנזכר: ודע, כי הצדיק הזה, כיון שנכנס בו לסייעו בחיים חייתו בסוד העבור כנזכר, ולא בסוד גלגול, לכן הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד, כ"א האיש הזה יעשה מצות, נוטל חלק בשכר ההוא. וז"ס מ"ש ז"ל כי הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והבן סוד העמוק הזה]. ולפי זה שפיר יש לפרש כמו העשרה מאמרות, ששורש נשמת הצדיק נוטל בראש, וכל ניצוץ נשמה נוטל כפי שזכה, ע"כ. אכן מבואר בשער הפסוקים שאם הניצוץ של הצדיק נמשך ברשע, אז כל הטוב ילך לשורש הנשמה, והרשע יאבד ברשעתו ז"ל והנה הרשע בכל גלגול שמתגלגל להתברר, מוסיפין רשע חדש על הגלגול שעבר, ולכן נגמר ברורם תכף בארבע גלגולים לבד. והטוב שבהם נברר, ונתן לראוי לו, שיהיה משורש נשמתו, כמ"ש ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והרע הגמור נשאר בו, וכלו פסולת גמור, והולך לאבדון, ואין לו עוד תקוה כלל, כי אין בו נצוץ טוב כלל, ע"כ.

 

וצ"ב איך יפרש בעל עשרה מאמרות את סוף הפיסקה בחגיגה שם, נתחייב רשע נטל חלקו וכו', לכאורה על כרחך נוטל חלקו ממש, והרי לא ראי רישא כראי סיפא.

ואפילו לפי דבריו, אולי יש לחלק שזה רק להרשעים המקורבים לצדיקי אמת שהלכה כמותם, ולכן הם בחינת רשע וטוב לו, טוב לו ממש, כי נגרע ממנו החלק שהצדיק נטל. ואילו הרשעים שמקורבים להצדיקים שאין הלכה כמותם, רשע ורע לו, כי נשארים בלי כלום, כי כיון שאין הלכה כמותם, אין זוכים להיות שורש האור שממנו יהנה כולם.

הנה לפי דברי האריז"ל הנ"ל משער הגלגולים בסוד אם רעב שונאך האכילהו לחם, יש לעיין בדרך שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן רפב, לחפש ולהתיחס להנקודה טובה שבכל ישראלי, ועל ידי זה, ועוד מעט ואין רשע, כל הרשעות נופל ונשאר רק הטוב. ורבי נתן שאלו מה עם רשע גמור, ורבינו גער בו, שאין כזה דבר שלא יהיה נקודה טובה. והרי בצירוף לדברי האריז"ל יתכן שאין הכי נמי, תורה רפב פועל גם על רשע גמור, אבל לא כמו שפועל אצל הכשרים, כי בכשרים, האדם ההוא ישאר בצדקו, ואילו ברשע גמור, הוא רשע בעונו ימות, והנקודה טובה ישאר אצל זה שקיים מאמר רבינו, ודו"ק. אלא דיש לחלק ולפרש שהנצוצות שעליהן דבר האריז"ל הם זכויות שכבר זכה בהן, ואילו רבינו מדבר על מדות והנהגת הבן אדם שקיימים בהוה.

עוד פירש האריז"ל שמקויים על ידי גלגול ז"ל דע שהמגולגל המשלים נוטל חלקו וחלק חבירו בסוד יכין רשע וצדיק ילבש כי אותו הלבוש שעשה רשע זה ע"י קצת צדקותיו ומעשיו (קכ"ה ע"א) הטובים ולא זכה ללובשו, עתה המגולגל המשלימו לובשו וזהו וצדיק ילבש.

 

ועיין בספר אור תורה להמגיד ממז', על אגדות חז"ל אות תפז ז"ל

תפז

זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וקשה, למה יהיה המדה כך. ועוד, חלק חבירו מאין הוא, והלוא רשע הוא, ורשע לגבי צדיק חבירו קרית ליה. ועוד, למה יתן החלק לזה הצדיק, והלוא הרבה צדיקים יש. ועוד מאין יש לרשע חלק בגן עדן, וגם בסיפא מאין יש לצדיק חלק בגיהנם.                         וי"ל דאיתא בכתבי האר"י זלה"ה (ע' שער הגלגולים פ"ט) שהרשע אם מרבה לחטוא רחמנא ליצלן יכול הוא להחטיא את הצדיק, כי אוי לרשע אוי לשכינו. ואף על פי שאינו יכול להחטיאו בפועל, מביא את הצדיק לידי הרהור עבירה. וכן הצדיק במעשיו הטובים ובעבודתו יכול הוא להעלות את נפש הרשע, ואם לא יכול להעלותו מחמת שנשתרש בחטא, עם כל זה מביאו לידי הרהור תשובה. ולכך אמרו הרשעים מלאים חרטות, זו הרהור תשובה, רק מחמת שנשתרשו בחטאים חוזרים לסורם. ואיתא המקדש את האשה על מנת שאני צדיק [הרי זו מקודשת] וכו' [מפני] שמא הרהר תשובה [בלבו], נמצא אף על פי שהוא רשע גמור נעשה צדיק גמור בהרהור תשובה. וז"ש זכה, פירוש הצדיק על ידי מעשיו, נוטל חלקו וחלק חבירו, פירוש הרשע שהרהר בתשובה ונעשה צדיק כמוהו באותו רגע. וזהו חבירו דקאמר. וגם תיכף כשהרהר בתשובה נגזר לו ליתן לו חלק בגן עדן, ועכשיו שחזר לסורו ניתן חלקו להצדיק שהביאו לידי הרהור תשובה, ומשלו ניתן לו. לכן היא מדה ומדה שיותן לו ולא לאחר. וכן הוא להיפך. הרשע על ידי חטאיו הביא את הצדיק לידי הרהור עבירה, ונעשה הצדיק חבירו של הרשע, ונגזר עליו להיות לו חלק בגיהנם. ואחר כך חזר הצדיק לתמותו והחזיק בצדקו, נוטל הרשע חלקו בגיהנם שהביאו לידי הרהור עבירה. וכפעלו ישולם לו, וכך היא המדה, עכ"ל.

לעיל הקשינו, שמבואר בבבא בתרא קיח, שיהושע וכלב נטלו חלקם של המרגלים, ולכאורה זה היה חלקם ממש מאליהם, ולא ממה שזכו על ידי יהושע וכלב. ומלשון הרשב"ם משמע שזה לא היה גזרה מיוחדת, אלא מדין צדיק נוטל חלקו. אכן בענין המרגלים, כיון שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין י:ג), שפיר ירשו שכיניהם שסבלו מהם את חלקם ממש. ואין ראיה משם לרשע בעלמא, שאז הצדיק יטול רק הטוב שבא על ידו.

והא דמצינו באריז"ל שמשה רבינו לוקח את העדיים של בני ישראל, הרי בני ישראל כבר אבדו אותם, ואדרבה מזה שמשה רבינו לוקחם, אחר כך בשבת, הוא מחזיר אותם לבני ישראל, ואילולא לקחם בתחילה לכאורה לא היו זוכים להם אפילו בשבת.

 

ובספר מאור עינים ר"פ נח כז"ל

דכשהצדיק מוכיח את הדור ואין רוצים לקבל מוסר הוא נוטל מהם את החלק הטוב שלהם, וזהו אמרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לאו דווקא בעולם הבא נאמרו הדברים אלא אפילו בעולם הזה שהוא נוטל את החלק הטוב שבתוכם אם מוכיח אותם ואינם רוצים לקבל, ואסבריה מורי לדבר זה כי הדבור מפי הצדיק לאוזן השומע והדיבור הוא דבר רוחני והוא מדריגה עשירית והשמיעה היא גם כן היא דבר רוחני והיא מדריגה עליונה למעלה מהדבור וכשהוא שומע ואינו מקבל מוסר לוקח הצדיק חלק השמיעה שלו שהדבור של הצדיק חוזר אליו עם חלק השמיעה של השומע. (ודבריו הובאו באורח לחיים ר"פ נח, ועיי"ש מה שהאריך בזה. ושם כתב שנח לא רצה להוכיח את הדור, כי ידע שלא יקבלו, ולא רצה לקחת חלקם. ובזה הוא חשב שעלה אפילו על משה רבינו. אכן צריך עיון קצת, כי לכאורה סוף סוף בודאי נח לקח חלקם, כי בגשמי בודאי לקח חלקם – כי נשאר כל העולם שלו, ובפשטות זה כולל גם כל ההישג הרוחני שהכל נשאר תלוי רק בנח, והרי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ועל כרחך הכל נשאר בחלקו של נח. ובמסכת אבות ראש פרק ה' עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים וכו' עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע וכו' עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כלם, ע"כ. הרי שרק באברהם כתוב שהוא קבל שכר כלם, מה שלא הזכיר אצל נח. אבל אצל נח לא היה צריך לכתוב, כי פשוט הכל נשאר רק לנח, מה שאין כן באברהם שהעולם כמנהגו נמשך, היה צריך להודיע שזה היה רק בחיצוני, אבל השכר של כלם נטל אברהם. ואולי נח לא ממש קבל השכר של בני דורו, רק ירש המקום וחלק שלהם. אבל אפילו הכי, לא היה טעם לחשוש שיקח שכרם, שהרי בין כך ובין כך הם נאבדו לגמרי בועלם הזה ובעולם הבא. וצריכים לדחוק לפי פירושו שנח לא הבין כמה חמור היה חטאם שיאבדו לגמרי, אף על פי שהשם יתברך אמר לו שישמיד את כולם, חשב שעדיין יהיה להם חלק לעולם הבא)

נ נח נחמ נחמן מאומן

פרה אדומה

 ב"ה

פרה

פרה בגמטריא נחמן מאומן. ונשלמה פרים שפתינו, כל ענין הפרה הוא תפלה כמבואר באריכות ובפרטיות בליקוטי מוהר"ן נה.

 

ג:א כל שבעת הימים מכל חטאות שהיו שם.

המפרשים פירשו מהגמרא, שיום ד' ויום שבת לא היו מזין. אכן הביאו מהפסיקתא רבתי (פיסקא יד ד"ה ויקחו אליך פרה אדומה) ז"ל מזין עליו כל שבעת הימים, ושבע הזיות בכל יום, הוי נמצאת אומר ארבעים ותשע הזיות, ע"כ. מ"ט כפול י', כי כולם על ידי י' ספירות, ועם הכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה גם במשנה ג:ה לא מצאו משבע, על כרחך שבע לאו דוקא. ועל כרחך בסוד הדבר מזין כל שבע. וכמו שצריכים לכוון נענועי הלולב בשבת ותקיעת שופר.

 

ג:א כל החומרות שהחמירו חז"ל בתקנותיהם בעשית הפרה, עיין מש"כ בספר חיי מוהר"ן ס' רב.

חיי מוהר"ן רב: יש כמה תורות שנעשים על ידי חטאים וכו' (נדרים כב:) אלמלי לא חטאו ישראל לא היה להם רק הספר תורה וספר יהושע. כי שארי נביאים וכתובים לא נעשו רק על ידי שחטאו ישראל והצרכו להוכיחם כמו שפרש"י שם וכו' ע"ש.

ע' ספר אדיר במרום (עמוד ל') שבאמת כל התרי"ג מצות היו שייכים לבהמות לולא החטא וכו' ע"ש.

עיין בקונטרס הוספות לספר חיי מוהר"ן אות מח, הבאתיו בריש פרשת נצבים, שאם היו לומדים לשמה, בקדושה ובטהרה וביראה, והיו עושים מתורות תפילות, היו יכולים להסתפק בפחות, ע"ש, ומה שפרשתי שם, שלכן פרשיות שבסוף התורה קצרות, כי כולם מלאים מיראת השם וכו' ע"ש.

עוד יש להעיר, שכמו שהנביאים הוסיפו ספריהם על התורה, והכל מחמת החטאים, כן חז"ל הוסיפו דינים עם תורות שלמות מחמת החטאים, וכמו שמצינו בפרה אדומה (פרה פרק ג), שכדי להוציא מלבן של צדוקים, גזרו לעשות דוקא בטבול ים, ועל כן גזרו כל מיני גזירות של חומרות יתרות. 

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

Never judge someone until you stand in their Nanach beanie

https://rumble.com/v5by89p-never-judge-someone-until-you-stand-in-their-nanach-beanie.html

Miriam - etymology and meanings

https://rumble.com/v5by7h7-miriam-etymology-and-meanings-of-this-classic-name-nanach-vocabulary.html

Blessings of Na NaCh

https://rumble.com/v5bndgd-appreciatian-and-blessing-beget-blessings-of-na-nach.html

Allegory of Living in the Divine Presence

HH

An allegory of this world and the spirit of prophecy.

Imagine a big theatre, in order for the projector to cast on the screen you need to hold up a lens in front of it, but instead you stand in front of the beam blocking it. So involved with yourself, you are unaware, but the thousands gathered to watch are very aware.

When you start to gain awareness, it may be measured by the shame of the realization of your blocking the light, and inadequacy of channeling the light.

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

Itchy Nanach

HH

The evil inclination is like an itchy wound, every scratch is pleasure, and compounds the wound...

Also reading and surfing the net, absorbing all the emptiness and vanity, each item like a scratch on our sored souls.

May HY have mercy, in merit of Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

קצת חידושי תורה מהשבוע שעבר פרשת ואתחנן

 ב"ה

י' אב – הילולה של יששכר. והרי בתכלית הירידה של היום של שריפת בית המקדש, עומד יששכר שהוא בחי' הגואל, מבחי' משיח בן יוסף, לתכלית העליה. וי"ל שמשיח בן דוד נולד בט' באב, ומשיח בן יוסף נולד בי' באב. והרי יגאל בן יוסף, ששמו מעיד עליו בחי' משיח בן יוסף, היה המרגל של שבט יששכר, ונהרג בט' באב.

והרי רבי עקיבא בן יוסף, הרמח"ל כתב, בן יוסף ממש, שהיה ממש ראוי להיות משיח בן יוסף.

והאריז"ל (שער הגלגולים הקדמה לב עפ"י זהר חדש רות) גילה שרבי עקיבא היה גלגול של יששכר, ופירשו בזה מה שכתוב בגמרא שרבי עקיבא אמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור (עיין ניצוצי שמשון פרשת וישלח עמ' נ. ושם הביא מהמגלה עמוקות אופן עג שהיה גלגול שמעון בחי' שור – כמ"ש בזהר וישלח).

והנה ידוע הקשר בין יששכר ויוסף, כי רחל נתן ללאה שכיבת אותה הלילה, ופרש"י (ויצא ל:טז) בלילה הוא, הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר (נדה לא.), ע"כ. הרי שבמקום שיעקב יזווג עם רחל וילד יוסף, היה עם לאה וילד יששכר.

נמצינו למדים שהתיקון של חיבור יוסף ויששכר הוא ברבי עקיבא, עקיבא אותיות יעקב א', דאיתא בזח"א קנז: כי שכר שכרתיך לנסבא מניה גופא ומאן איהו תורה שכור שכרתיך לך לגופך ממש, שכור שכרתיך לאולדא דיוקנך כו'. וכן הצירוף של יששכר, י"ההו הוא הצירוף של תפילין של רבינו יעקב איש תם.

ולכן רבי עקיבא צחק בסוף מסכת מכות, ולא התייאש מהפורענות של השועלים במקום המקדש. כי זה הכח של יששכר שעומד בי' אב.

ובנדרים כ: אלו בני תשע מדות כו' בני חצופה (שמעיזה פניה להיות תובע בפה, ר"ן) איני כו' כל אדם שאשתו תובעתו הוויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היה כמותם שנאמר (דברים א) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב נבונים, וכתיב יששכר חמור גרם וכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים (-ובינה בחי' לאה כמבואר באריז"ל), ההיא דמרציא ארצויי (שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה שלא אמרה ליעקב אלא לסור לאהלה אבל לא שתהא תובעתו בפה, ר"ן), ע"כ. והרי שפיר נתקיים ברבי עקיבא כמסופר עליו במסכת מנחות כט: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקשר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך, אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועיקבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש וכו' הראהו לי, חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע וכו' עיין שם. והרי התגים הם מבחי' בינה כנודע.

שכר שכרתיך בדודאי (בראשית ל:טז), הראשי תיבות עם הכולל בגמטריא רבי עקיבא בן יוסף.

וברחל אמו של יוסף גם כן כתיב יששכר, כי יש שכר לפעלתך (ירמיה לא:טו), פעלתך, עם הה' אותיות בגמטריא ברבי עקיבא בן יוסף. והרי מתכלית הירידה של שכר שכרתיך, שבשביל זה איבדה הזכות להיות קבור עם יעקב בעלה, מזה יצא שהיא קבורה על אם הדרך עבור תפילות הגולים, ויש שכר לפעלתה, להביא הגאולה שלמה בב"א.

ויבא יעקב וכו' ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא וכו' (בראשית ל:טז). אלי תבוא הראשי תיבות כמו הראשי תיבות של תשעה אב. ויש לדרוש ותצא, לשון ויצת אש בציון.

שכר שכרתיך בדודאי בני.

במסכת עירובין כא.: מאי דכתיב והנה שני דודאי (-סירי נחשת) תאנים מועדים לפני היכל ה' וכו' תאנים הטובות, אלו צדיקים גמורים (החרש והמסגר שגלו עם יכניה), תאנים הרעות, אלו רשעים גמורים (-שארית ישראל שנשארו עם צדקיהו, מהרש"א). ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים, תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח, אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח, אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ע"כ (רש"ש, הדודאים דומים בצורת ראש וידים של אדם).

ורואים מזה שהדודאים הם קיצונים, שהם או בשביל צדיקים גמורים או רשעים גמורים, ורמוזים לבחורים שלא טעם חטא. וראובן שהביא את הדודאים נידון בקיצוניות, שאמרה לאה ראו מה בין בני לבני חמי, והראה צדקתו המפולגת נגד רשעת עשו. והראיה שייך להריח, כמו שיצחק אמר על יעקב, ראה ריח בני. והתורה כותבת עליו בקיצוני ששכב עם פלגש אביו. ועסק בתשובה בקיצוניות, לפי המדרש. והרי ראובן עסק בתשובה ולא היה לו חלק במכירת יוסף, כי דייקא על ידו הביא ר' עקיבא בן יוסף. [ר' עקיבא היה מצאצאי סיסרא שר הצבא של יבין מלך חצור, כנען, חם. אכן יש אומרים שאמו, סרדיניה, שייך לאיטליה, כי יש עיר בשמה שם, ואיטליה שייך לרומא ועשו. ומעניין כי דייקא לזבולון היה משפחת סרד (במדבר כו). ור' מאיר תלמידו היה מצאצאי סנחריב].

 

שיר השירים ח:ז אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כל הון בגמטריא קי"א של עקיבא, נשאר ע"ב, ע' מתחלף בב' באותיות אח"ס בט"ע, הרי ב"ב ראשי תיבות, ביתו באהבה, הרי 'כל הון ביתו באהבה' רמז על רבי עקיבא. וכן, בוז יבוזו לו, בגמטריא עי"ב של עקיבה, הק' מתחלף לד' בא"ת ב"ש, בגמטריא ב"ב, והרי ראשי תיבות של, הון ביתו באהבה. [שוב מצאתי במדרש רבה, שיר השירים פרשה ח, אם יתן וכו', אם פותחין אמות העולם כל תסבריות שלהן בדבר אחד מן התורה, ונותנין כל ממונם בדמיו של רבי עקיבא וחבריו, אין מתכפר להם לעולם, ע"כ].

ושפיר בא לעולם על ידי הדודאים, שהם מילדין אהבה בעולם, ואף הצדיקים מילדין אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וזה שאמר הדודאים נתנו ריח כשרון מעשיהם, מדרש נעלם פרשת תולדות קלד:. ובספר קהלת יעקב פירש מדרש זו ז"ל ושורש אהבה היא מבינה ומשם בא בחינת ריח כמו שכתבתי בערך ריח, והצדיקים מושכים הארה מבינה, וזה שאמר שמולידים אהבה בעולם, ועל כן דודאים נקרא שהם מולידים אהבה בחינת בינה, וכן דודאים עם ו' אותיות עם הכולל גימטריא דא בינה, וכן גימטריא חסד שהן מעוררים בחינת אהבה שהיא מבינה ומחסד כנודע, עכ"ל. ואתי שפיר ממש כדברינו שרבי עקיבא בחי' בינה של יששכר ושל תגי התורה. ועל רבי עקיבא שפיר דרשו כשרון מעשיהם, כי לא היה בזכות אבותיו. ושוב מצאתי בסוגיא של פטירת ר' אליעזר הגדול ששם זרועות רבי עקיבא על לבו, שפירש הבן איש חי שזה רמז להמעשים שלו, והרי זה ממש ענין של כשרון מעשיו המיוחדים לרבי עקיבא דייקא.

בסנהדרין צט: מאי דודאים, אמר רב יברוחי, לוי אמר סיגלי, ר' יונתן אמר סיבסוך (סביסקי) ופרש"י סגלי וסביסקי מינין אחרים, סיגלי עקרי עזבים וכו', עיין שם. והרי סיגלי, בגמטריא קיבא, ונשאר ע' של עקיבא, ראשי תיבות עקרי או עשבי. וכן סביסקי, ביסקי ע"ה בגמטריא עקיבא. ויש שפירשו דודאים, יסמין, בגמטריא ע"ק של עקיבא, ונשאר אב"י לשון ציצים ופרחים. ויש שפירשו מייאשין, בגמטריא לרבי עקיבא בן יוסף.

מדודאי בני, דודאים ע"ה בגמטריא בן דוד. והרי הוא כערבון שתמר לקח מיהודה, תמר בגמטריא בר רחל. וכן חמש פעמים כתוב יעקוב מלא ו' שלקח ערבון מאליהו (רש"י בחקתי כו:מב) על הגאולה. ו' זה שמשלים יעקב, ל'עקיבה' ולפעמים 'עקיבא', לפעמים עם ה', כמו הסופי תיבות של (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ולפעמים עם א' כמו הראשי תיבות של (בראשית לה:א) אל יעקב קום עלה בית. וכן האריז"ל בלקוטי תורה סוף פרשת ויחי כז"ל אביר יעקב, אותיות רבי עקיבא, וזה מידי אביר יעקב, שאמרו רז"ל (סוטה מט: - ושם הגירסא סרועי תורה) משמת ר' עקיבא בטלו זרועות עולם, שהוא היה זרוע שמאל דז"א, ע"כ (זרוע, גם רמוז ברמז הנ"ל אור זרוע). ה"א בגמטריא ו'. ורבי עקיבא מסר נפשו בה' תיבות של שמע ישראל יא"י, שמתיחדים בתיבת אחד, הששי. שראוי היה התורה להינתן על ידו.

והנה לפי רוב המדרשים רבי עקיבא נרצח בי' תשרי, ביום הכיפורים ויש שסוברים בערב יום כיפור ורק קבורתו ביום כיפור (ויש עוד דעות בזה ואכ"מ). ולפי מש"פ למעלה, הרי רבי עקיבא גם שייך לי' אב, חודשיים לפני זה. צום הכי חמור מדרבנן, בחודש אב – עלית הא"ב, שבו נשרף בית המקדש וקודש הקדשים, לעומת היום שכהן גדול נכנס לקודש הקדשים, בחודש תשר"י ירידת האותיות. עקיבא נוטריקון יקר בעיני אלקים – המותה לחסידיו (תהלים קטז:טו – בפסוק כתיב הוי"ה). והאותיות האחרונות של שמו: י' אב! [ע"ק – עשירי קודש, כמו שפירש ר' שמשון מאוסטרופולי]

יששכר בגמטריא יעקב ישראל נ נח.

 

 

קינה לט לט' באב

אל המערה לכי, צרחי במר ובכי, ענו בניך בנותיך וניניך. שרה כשמעה לקולך, גם מבכה עלי בנים ארש נשבו אל כל שכניך. רחל ולאה בכו, בלהה וזלפה הלא קוננו, וקראו בקול, בחי בפניך, עכ"ל.

אל המערה לכי, היינו למערת המכפלה, ושם קבור אברהם ושרה יעקב ולאה, אבל לא רחל בלהה וזלפה הנזכרים בהמשך. ולכאורה מספיק שמעוררים בעליהם וצרותיהם כדי שיתעוררו גם כן אף על פי שגופם קבורין רחוק מהן. וזה סמך להעצה שעמדתי עליה מזמן, להיות אצל נשות משה ואהרן כאשר אי אפשר להגיע עליהם. וכבר הארכתי על זה במקומו.

 

בשבוע שעבר כתבתי לפרש מה התשלום כפל שמחכים השומרי שבת. ויש לציין עוד למש"כ בישיעה סא:ז תחת בשתכם משנה וכלמה ירנו חלקם (-תחת אשר עד הנה תמיד עמי היו רוננים כלמה חלקם, יש רנה שהוא אבל – רש"י) לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם.

וזה נזכר בקינה מא – הזה תשלום כפליך.

 

 

בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה ה' מבן מלך שהיה כולו מאבנים טובות, והיו בו כל הסגלות של כל האבנים טובות עיין שם כל המעשה. ורבים לא שמים לב שבן מלך זו בכלל אינו יהודי, ואפילו אחר שהערתי את זה לכמה, הם מסרבים לקבל את זה אף על פי שלכאורה הוא ברור בסיפור.

עיין באיכה רבה ד:א ז"ל דבר אחר, מדבר ביאשיה, איכה יועם זהב, שהיה דומה לארנטס של זהב. ישנא הכתב הטוב, שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגליות. וכו' וכו' דבר אחר, מדבר באנשי ירושלים שהיו דומין לארנטס של זהב, וגופן דומה לאבן טובה ומרלגיות, ואם יאמר לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים, אמר לו כבר כתיב [בני ציון].

 

 

במדבר ט:ח ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה י' לכם.

בפסוק ז, למה נגרע פרש"י ז"ל אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי, ע"כ.

צריך ביאר, דאילו כאשר משה רבינו אמר שהדבר הקשה תקרבון אלי (דברים א:יז) פרש"י על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד (ספרי יז), וכן שמואל אמר לשאול אנכי הרואה (שמואל א:ט:יט) אמר לו הקב"ה, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה וכו' עיין שם. ולמה אם כן כאן דבר בשבחו של משה, שזה גם כן כמין התפארות.

וי"ל שראינו שלקה בהעלמת פרשת בנות צלפחד על שאמר הדבר הקשה תקרבון אלי, ולכן גם כאשר נעלם ממנו פרשת פסח שני הרי זה כבר כמין ליקוי ופחיתות, ועל כרחך אין להתפאר בכגון זה, ועל כרחך אין דבריו אלא התחזקות שעוד יזכה להשלים ידיעתו בזה, כי הוא תלמיד שמובטח לשמוע מרבו.

 

דברים ב:טז-יז ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו' פרש"י ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, ע"כ.

במסכת תענית כא:-כב. אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי וכו' וכו' הוה קא חלשא דעתיה דרבא משום דאביי, איתחזי ליה בחלמא אמרו ליה מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא, ע"כ.

יתכן שזה הענין של כל אותם ל"ח של ישראל היו ניזופין, והיו צריכים זכות של משה רבינו, וזה לקח ממנו זכות חביבות הדיבור פנים בפנים, וכמו שרבי נתן מביא מהאריז"ל (פרי עץ חיים) בפירוש ישמח משה במתנת חלקו, שכשעלה משה להר לקבל התורה, נתנו לו אלף חלקים של אור, שהוא סוד א' רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל, נאבדו ממנו בעון ישראל. ואז נשאר לו חלק א' לבד מכל האלף חלקים, לכן א' דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא לשיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקב"ה משלים אותן אליו משל ישראל, והם הכתרים והאורות שהם עדיים של ישראל, שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם משה אח"כ, להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה, חוזר משה ומקבל האלף חלקים שאבד, ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ערב שבת, וזה סוד ישמח משה, פי' – כי משה שמח במתנת חלקו, פי' כי ביום השבת נותנין לו במתנה, אותו חלק שניטל ממנו, והוא שמח במה שהוחזר לו. וביאור הדבר ישמח משה, פשיטא ששמח בו. אך הסוד הוא, לומר, שאינו רוצה להשאר באותן הכתרים שלקח מישראל, כי כיון שנתמלא לו חלקו, שהוא שמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקן של ישראל, ואז חוזר ליתן לישראל חלקיהם, ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי, והם חטאו, וכבר זכיתי בחלקיהן, אם כן אקח חלקיהם ואת שלי. אמנם הוא שמח בחלקו, ומחזיר להם חלקם, כי הלא עבד נאמן קראת לו, לכן אותן הכתרים של ישראל שהוא פקדון בידו, הוא מחזיר לבעליהן וכו' עיין שם.

הרי שיתכן שעל ידי שמשה רבינו לקח העדיים של ישראל, הגן עליהם, ועל כל פנים, כיון שלהם לא היה להם העדיים, למשה רבינו לא היה האלף אורות של הא' רבתי, ולכן לא היה לו חביבות הדיבור פנים בפנים. אכן לפי זה צריכים לפרש למה בשנה אחרונה, כן זכה, שבערבות מואב חזר על כל התורה מסיני, והיה להם בחי' העדיים, ולו האלף אורות של הא' רבתי.

וזה שרבא היה מקבל דרישת שלום (רש"י) או הכרזת שלום (רבינו גרשום) בערב יום כיפור, זה כמו תוספת שבת, דהיינו מיד בכניסת תוספת יום כיפור, והכפרה שבא מעיצומו של יום, כבר רבא היה זוכה לקבל חזרה מה שהיה ראוי לו.

 

ובענין אבא אומנא פירש המהרש"א שבודאי מעשיו של אביי היו גדולים ממנו, רק שאבא אומנא היה מצליח לקדש עם ישראל באופן שאביי לא היה יכול. ונראה בזה שלא היה כח האמוראים כמו הקדמונים. כמו שמצינו בענין להיות רועה צאן, שדוקא בזה נשתבחו השבעה רועים, ואילו האמוראים גדרו עצמם לא להתיחד עם הצאן כלל. וכן לענינינו, אברהם אבינו היה מצליח לקדש את עמי הארצות בדרך שהראשי ישיבה הגדולים, שם ועבר, לא היו עוסקים, כמבואר במקומו, ובענין הזה אביי דומה יותר לשם ועבר מלהיות דומה לאברהם אבינו. ואכן באמת ראינו שאביי היה עוסק גם כפשוטו לקדש את העם, כמסופר במסכת סוכה נב דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל בארחא, אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא וכו'.

 

לפני כחודש הייתי במקוה, ואני מאריך קצת, לא חושב אפילו עשר דקות, ומי שהוא התחיל לצעוק עלי חזק, ועסקתי בשלי, כי יש מקום במקוה עבור לפחות ד' אנשים ואני מצומצם בפינה אחד. ואחר שיצאתי הוא המשיך לצעוק עלי, ואמר שבגללי הוא לא טבל. ולא עניתי לא, כי בכלל איני מדבר בחדר המקוה, רק עשיתי לא סימן שלא שמעתי אותו. אחר כך במשך הזמן שעבר אני חושב שכבר ג' פעמים ראיתי אותו בא למקוה, מתקלח ויוצא, בלי לטבול. אז מה זה שצעק עלי שמחמתי הוא טובל? זה מזכיר לי הסיפור עם סבא ישראל שהיה מתפלל בקול, ואחד בקהל צעק עליו לשתוק שהוא מפריע, וסבא המשיך כהרגלו, עד שהאיש הזה קם והכה אותו. ומספרים שאחר כך בתפילות, האיש הזה היה רק יושב ומסתכל על סבא – ואיני זוכר טוב כי גם לא ספרו בדיוק, המשמעות שלא היה מתפלל רק יושב ומסתכל. ויש עוד נקודות בזה.

 

ליקוטי מוהר"ן צח

נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות, פירש שנתן להחוטא עיני הצדיק שרואה עד היכן הפגם מגיע, ואין ענש גדול מזה.

השם יתברך אמר לאברהם (בראשית יב:ג), ואברכה מברכיך ומקללך אאר. בקללה שינה מלומר אקלל, ושמעתי מפרשים שיאיר להם האמת. ולפי דברי רבינו י"ל יאיר להם כמה פגומים הם.

 

 

ישעיה כח:טז לכן כה אמר א"י הנני יסד בציון אבן וכו' האמין לא יחיש. רש"י פירש אבן, מלך המשיח. נמצא לפי זה שאסור ממש להחיש – למהר את המשיח. [ורש"י במכתב כתובות ריש קיא. כז"ל ושאל ירחקו את הקץ, בעונם ל"א שלא ידחקו גרסינן לשון דוחק, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, עכ"ל.] ויש לראות מה חומר הלאו הזה. הרי לקמן פסוק כב כתוב, ועתה אל תתלוצצו וכו', ועל זה כתב בעל התניא אגרת קכ ז"ל לאו דאל תתלוצצו, לאו שאין בו מעשה הוא, ולא היו לקוין עליו אפלו מכת מרדות מדברי סופרים, כי אם דינו מסור לשמים. כמפרש עליו סיפא דקרא, כי כלה ונחרצה, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז יח:). אך האיש מאנשי שלומנו אשר יזיד לשח ידיו בשלומיו, לעשות מעשה לצים בפעל ממש, אנכי אדרש מעמו, ועלי להרחיקו מעל גבולי בבל יראה פני, עד אשר יקבל דינו מעצמו ויבקש מטו מחבריו, שילקהו מכת מרדות, עכ"ל.

 

 

במסכת ע"ז ה, תנו רבנן מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה, אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר תן לנו אתה וכו', אף משה לא רמזה לישראל אלא לאחר ארבעים שנה וכו' ופרש"י אף משה רבנו ע"ה לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד ארבעים שנה וכו'. ובתוספות הקשה אמאי כעס משה על ישראל, הלא גם הוא לא נזכר, וי"ל שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא נתן לב עד ארבעים שנה וכו'.

וביאור דברי תוספות, שהרי לעיל פירש תוספות מה הענין של כפויי טובה במה שלא אמרו תן לנו אתה, וז"ל לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך, עכ"ל. משמע שידעו שהיה להם לבקש תן לנו אלא מחמת שהיו כפויי טובה לא בקשו. ואילו משה רבינו, מבואר בהמשך הגמרא, שבכלל לא זכר בשעת מעשה שהיה להם לבקש תן לנו, עד אחר ארבעים שנה, ואז הבין שאף על פי שהוא לא עמד על זה בשעת מעשה, כי הוא לא היה צריך לזה ולא קאי אדעתיה דרביה, אבל בני ישראל היו צריכים לזה, והיו צריכים לבקש, ורק לא בקשו מחמת שהיו כפויי טובה.

וצריך ביאור קצת מה שכתב שבני ישראל היו צריכים לכך, כי הלוא השם יתברך אמר מי יתן והיה מה שיש להם עכשיו כל הימים, הרי שבאותו שעה לא היו צריכים, וצריכים לדחוק שעל כל פנים הדבר היה תלוי בהם, ולא במשה.

והנה האור החיים, דברים ה:כה כז"ל ואמרו ז"ל ששגג משה שלא אמר לו תן אתה, שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח, ע"כ. ותימה הוא, שהרי הגמרא האשימו את עם ישראל לא את משה. וביאור הדברים, שהגמרא האשים את בני ישראל בכפית טובה, ואחר כך בהמשך הגמרא כתבה שמשה רבינו לא עמד על זה עד אחר ארבעים שנה, והאור החיים קורא את זה שוגג, שאילו היה עומד על זה היה בעצמו מבקש תן אתה.

ולכן אין קשה לפירושו של האור חיים איך משה רבינו הוכיח את בני ישראל, הלוא מום שבך אל תאמר בחברך, קשוט עצמך וכו', כי לא ראוי זה כראוי זה, משה רבינו הוכיחם על שהיו כפויי טובה, כי לכן לא בקשו, ואילו הוא בעצמו לא בקש כי בכלל לא עמד על הענין עד לאחר מ' שנה.

והנה האור חיים המשיך ז"ל שאלו היה אומר כן לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים ולא במחלוקת קרח, ע"כ. וקשה לפי זה למה משה רבינו לא הבין כבר מאז שהיה לו לבקש על זה, כי הלוא כבר אז היה כמו בני ישראל שהיו אשמים בזה שלא בקשו, כי כיון שהיה נוגע להם הבינו מיד שהיו צריכים לבקש, ורק משה רבינו שלא היה נוגע לו, לא עמד על דעת רבו עד אחר כך, והרי כבר בשלוח המרגלים ובמחלקת קרח היה נוגע לו, לפי האור חיים, ולמה לא עמד על זה מיד כאשר היה נוגע לו, הגם שהיה נוגע לו רק מן הצד – כי היראה מוטל על בני ישראל, לא לו.

ולכאורה לפי האור החיים יש שני בקשות שונות של תן אתה של משה רבינו ושל תן אתה של בני ישראל. כי משה רבינו היה לו לבקש מיד במה שנוגע לו מן הצד – שבני ישראל יקבלו את נבואתו כראוי. והוא שגג בזה שלא ביקש, כי לא רמיא אנפשיה. וגם לא היה יכול להוכיח בני ישראל על נקודה זו, כי הוא בעצמו נכשל בו. ובני ישראל היו צריכים לבקש תן אתה על הכל, שיהיה להם יראת שמים וגם אמונה, והטעם שלא בקשו היה משום שהיו כפויי טובה, ומשה רבינו לא הבין את זה עד אחר מ' שנה, ואז הוכיחם על זה.

בינתיים זה הכי פשוט שיכלתי לסדר הדברים.

 

 

בבא בתרא

נד. ואמר שמואל האי מאן דאתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני, פרש רשב"ם מסיר המכשולות, ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר, ע"כ.

הרי שצריכים להשוות פני הקרקע לפני המחרישה. ונראה שבחרישה ממש משוה את הקרקע. כי כן מבואר בישעיה כח:כה הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק וכו' ופרש"י ז"ל הלוא, כן דרך החורש, כיון שחרש משוה פני האדמה ואחר כך זורע, ע"כ. וכן רש"י בפסוק כו כז"ל לא לנצח ישלח נביאים להוכיחו, אחרי שאינו שומע לתוכחה, הוא ייסרנו במשפטי יסורין כדי שתועיל עמל תוכחתו שהוכיח, כזה שמשוה פני הארץ לזרע כדי שתצלח עמל חרישתו שחרש, ע"כ. [ועיין שם ביאור המשל גם בפסוק כד – הכל היום יחרש החרש לזרע פרש"י וכי החורש כדי לזרע לעולמים חורש, אם כן מה יועיל, אף הנביאים המוכיחים אתכם להחזירכם למוטב, הלעולמים יוכיחו ולא יועילו. ובספר זית רענן (הקדמה ד"ג) פירש שחרישה הוא רק להמית ולהשריש מני האדמה העשבים הרעים, לבד יפסידו זרע הזרוע, כן הנסים והנוראות שעשו לאבותינו בימי קדם, היה רק למען יתמו ויכלו האמונות כוזבות והדעות נפסדות מקירות לבבנו, ואחר זה נודע ונטע בקרבנו האמונות האמתיות.]

 

 

בבא בתרא

בדף נג: אמר רב דימי בר יוסף א"ר אלעזר המוצא פלטרין בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנאן, וכמה אמר רב יוסף אמה, אמר רב חסדא וכנגד הפתח.

פירש רשב"ם בנוין ואין חסר כלום, ואין לו מה לחדש בבית שתהיה חזקה. סיוד, טיח בסיד. כיור, ציורין מחוקין על הקיר. וכמה, הוי יפוי להחזיק. וכנגד הפתח. דרך כניסת פתח הבית בכותל שכנגדו, דשם נראה יותר לנוי, אבל במקום אחר טפי מאמה בעי, ע"כ.

דף נד. אמר רב הצד צורה בנסכי הגר קנה, דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא, ע"כ.

פרש רשב"ם הצר צורה, צורת חיה או עוף. בנכסי הגר, בכתלי הבית. אבל סיוד וכיור דעמר לעיל, אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים, אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחד, ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח, ע"כ.

וכמה הלכות גדולות יש ללמוד מזה הלכה למעשה בענין גרפיטי של נ נח נחמ נחמן מאומן. דודאי נוי ויופי הוא. ואין צריך להיות אמה על אמה, ואין צריך להיות כנגד הפתח, אבל בודאי הידור מצוה יש בדבר. וסבא אמר על כל דלת, כי הידור הוא, שאפילו ציור של סיוד וכיור נוי הוא כנגד הפתח.

 

 

ואתחנן

ה:כ ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי כל וכו'. כא. ותאמרו הן הראנו י"א את כבדו וכו' היום הזה ראינו כי ידבר א' את האדם וחי. כב. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול י"א עוד ומתנו. כג. כי מי וכו' כד. קרב אתה ושמע את כל וכו' ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר י"א וכו'. כה וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר י' אלי וכו' היטיבו כל אשר דברו, כו. מי יתן וכו'. כז. לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. כח. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים.

הרמב"ן כבר טרח לפרש איפה היה השיחה הזה של בני ישראל עם משה. הלוא משה עלה בהר סיני. וכתב שמשה היה על הגבול.

מפשטות הכתוב (פסוק כז) לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, לפי חז"ל שכל המשא ומתן הזה היה לאחר ששמעו שני דברות הראשונים, אם כן, לא היו בכלל אפילו במעמד שאר הח' דברות. וקשה לקבל דבר כזה.

ולכאורה על כרחך לא כל זה נאמר בבת אחת, אלא חלק רק לאחר מתן תורה.

נ נח נחמ נחמן מאומן

י' אב - הילולה של יששכר וענין שרבי עקיבא היה גלגול של יששכר

 ב"ה

י' אב – הילולה של יששכר. והרי בתכלית הירידה של היום של שריפת בית המקדש, עומד יששכר שהוא בחי' הגואל, מבחי' משיח בן יוסף, לתכלית העליה.

כי רבי עקיבא בן יוסף, הרמח"ל כתב, בן יוסף ממש, שהיה ממש ראוי להיות משיח בן יוסף.

והאריז"ל (שער הגלגולים הקדמה לב עפ"י זהר חדש רות) גילה שרבי עקיבא היה גלגול של יששכר, ופירשו בזה מה שכתוב בגמרא שרבי עקיבא אמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור (עיין ניצוצי שמשון פרשת וישלח עמ' נ. ושם הביא מהמגלה עמוקות אופן עג שהיה גלגול שמעון בחי' שור – כמ"ש בזהר וישלח).

והנה ידוע הקשר בין יששכר ויוסף, כי רחל נתן ללאה שכיבת אותה הלילה, ופרש"י (ויצא ל:טז) בלילה הוא, הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר (נדה לא.), ע"כ. הרי שבמקום שיעקב יזווג עם רחל וילד יוסף, היה עם לאה וילד יששכר.

נמצינו למדים שהתיקון של חיבור יוסף ויששכר הוא ברבי עקיבא, עקיבא אותיות יעקב א', דאיתא בזח"א קנז: כי שכר שכרתיך לנסבא מניה גופא ומאן איהו תורה שכור שכרתיך לך לגופך ממש, שכור שכרתיך לאולדא דיוקנך כו'. וכן הצירוף של יששכר, י"ההו הוא הצירוף של תפילין של רבינו יעקב איש תם.

ולכן רבי עקיבא צחק בסוף מסכת מכות, ולא התייאש מהפורענות של השועלים במקום המקדש. כי זה הכח של יששכר שעומד בי' אב.

ובנדרים כ: אלו בני תשע מדות כו' בני חצופה (שמעיזה פניה להיות תובע בפה, ר"ן) איני כו' כל אדם שאשתו תובעתו הוויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היה כמותם שנאמר (דברים א) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב נבונים, וכתיב יששכר חמור גרם וכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים (-ו בינה בחי' לאה), ההיא דמרציא ארצויי (שמפתה אותו בדברי רצוי ופיוס כלאה שלא אמרה ליעקב אלא לסור לאהלה אבל לא שתהא תובעתו בפה, ר"ן), ע"כ. והרי שפיר נתקיים ברבי עקיבא כמסופר עליו במסכת מנחות כט: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקשר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך, אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועיקבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש וכו' הראהו לי, חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע וכו' עיין שם. והרי התגים הם מבחי' בינה כנודע.

שכר שכרתיך בדודאי (בראשית ל:טז), הראשי תיבות עם הכולל בגמטריא רבי עקיבא בן יוסף.

וברחל אמו של יוסף גם כן כתיב יששכר, כי יש שכר לפעלתך (ירמיה לא:טו), פעלתך, עם הה' אותיות בגמטריא ברבי עקיבא בן יוסף. והרי מתכלית הירידה של שכר שכרתיך, שבשביל זה איבדה הזכות להיות קבור עם יעקב בעלה, מזה יצא שהיא קבורה על אם הדרך עבור תפילות הגולים, ויש שכר לפעלתה, להביא הגאולה שלמה בב"א.

שכר שכרתיך בדודאי בני.

במסכת עירובין כא.: מאי דכתיב והנה שני דודאי (-סירי נחשת) תאנים מועדים לפני היכל ה' וכו' תאנים הטובות, אלו צדיקים גמורים (החרש והמסגר שגלו עם יכניה), תאנים הרעות, אלו רשעים גמורים (-שארית ישראל שנשארו עם צדקיהו, מהרש"א). ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים, תלמוד לומר הדודאים נתנו ריח, אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח, אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ע"כ (רש"ש, הדודאים דומים בצורת ראש וידים של אדם).

ורואים מזה שהדודאים הם קיצונים, שהם או בשביל צדיקים גמורים או רשעים גמורים, ורמוזים לבחורים שלא טעם חטא. וראובן שהביא את הדודאים נידון בקיצוניות, שאמרה לאה ראו מה בין בני לבני חמי, והראה צדקתו המפולגת נגד רשעת עשו. והראיה שייך להריח, כמו שיצחק אמר על יעקב, ראה ריח בני. והתורה כותבת עליו בקיצוני ששכב עם פלגש אביו. ועסק בתשובה בקיצוניות, לפי המדרש. והרי ראובן עסק בתשובה ולא היה לו חלק במכירת יוסף, כי דייקא על ידו הביא ר' עקיבא בן יוסף.  

 

שיר השירים ח:ז אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. כל הון בגמטריא קי"א של עקיבא, נשאר ע"ב, ע' מתחלף בב' באותיות אח"ס בט"ע, הרי ב"ב ראשי תיבות, ביתו באהבה, הרי 'כל הון ביתו באהבה' רמז על רבי עקיבא. וכן, בוז יבוזו לו, בגמטריא עי"ב של עקיבה, הק' מתחלף לד' בא"ת ב"ש, בגמטריא ב"ב, והרי ראשי תיבות של, הון ביתו באהבה.

ושפיר בא לעולם על ידי הדודאים, שהם מילדין אהבה בעולם, ואף הצדיקים מילדין אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, וזה שאמר הדודאים נתנו ריח כשרון מעשיהם, מדרש נעלם פרשת תולדות קלד:. ובספר קהלת יעקב פירש מדרש זו ז"ל ושורש אהבה היא מבינה ומשם בא בחינת ריח כמו שכתבתי בערך ריח, והצדיקים מושכים הארה מבינה, וזה שאמר שמולידים אהבה בעולם, ועל כן דודאים נקרא שהם מולידים אהבה בחינת בינה, וכן דודאים עם ו' אותיות עם הכולל גימטריא דא בינה, וכן גימטריא חסד שהן מעוררים בחינת אהבה שהיא מבינה ומחסד כנודע, עכ"ל. ואתי שפיר ממש כדברינו שרבי עקיבא בחי' בינה של יששכר ושל תגי התורה. ועל רבי עקיבא שפיר דרשו כשרון מעשיהם, כי לא היה בזכות אבותיו. ושוב מצאתי בסוגיא של פטירת ר' אליעזר הגדול ששם זרועות רבי עקיבא על לבו, שפירש הבן איש חי שזה רמז להמעשים שלו, והרי זה ממש ענין של כשרון מעשיו המיוחדים לרבי עקיבא דייקא.

בסנהדרין צט: מאי דודאים, אמר רב יברוחי, לוי אמר סיגלי, ר' יונתן אמר סיבסוך (סביסקי) ופרש"י סגלי וסביסקי מינין אחרים, סיגלי עקרי עזבים וכו', עיין שם. והרי סיגלי, בגמטריא קיבא, ונשאר ע' של עקיבא, ראשי תיבות עקרי או עשבי. וכן סביסקי, ביסקי ע"ה בגמטריא עקיבא. ויש שפירשו דודאים, יסמין, בגמטריא ע"ק של עקיבא, ונשאר אב"י לשון ציצים ופרחים. ויש שפירשו מייאשין, בגמטריא לרבי עקיבא בן יוסף.

מדודאי בני, דודאים ע"ה בגמטריא בן דוד. והרי הוא כערבון שתמר לקח מיהודה, תמר בגמטריא בר רחל. וכן חמש פעמים כתוב יעקוב מלא ו' שלקח ערבון מאליהו (רש"י בחקתי כו:מב) על הגאולה. ו' זה שמשלים יעקב, ל'עקיבה' ולפעמים 'עקיבא', לפעמים עם ה', כמו הסופי תיבות של (תהלים צז:יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ולפעמים עם א' כמו הראשי תיבות של (בראשית לה:א) אל יעקב קום עלה בית. וכן האריז"ל בלקוטי תורה סוף פרשת ויחי כז"ל אביר יעקב, אותיות רבי עקיבא, וזה מידי אביר יעקב, שאמרו רז"ל (סוטה מט: - ושם הגירסא סרועי תורה) משמת ר' עקיבא בטלו זרועות עולם, שהוא היה זרוע שמאל דז"א, ע"כ (זרוע, גם רמוז ברמז הנ"ל אור זרוע). ה"א בגמטריא ו'. ורבי עקיבא מסר נפשו בה' תיבות של שמע ישראל יא"י, שמתיחדים בתיבת אחד, הששי. שראוי היה התורה להינתן על ידו.

והנה לפי רוב המדרשים רבי עקיבא נרצח בי' תשרי, ביום הכיפורים ויש שסוברים בערב יום כיפור ורק קבורתו ביום כיפור (ויש עוד דעות בזה ואכ"מ). ולפי מש"פ למעלה, הרי רבי עקיבא גם שייך לי' אב, חודשיים לפני זה. צום הכי חמור מדרבנן, בחודש אב – עלית הא"ב, שבו נשרף בית המקדש וקודש הקדשים, לעומת היום שכהן גדול נכנס לקודש הקדשים, בחודש תשר"י ירידת האותיות. עקיבא נוטריקון יקר בעיני אלקים – המותה לחסידיו (תהלים קטז:טו – בפסוק כתיב הוי"ה). והאותיות האחרונות של שמו: י' אב!

יששכר בן יעקב-ישראל, יששכר ע"ה בגמטריא יעקב ישראל נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

לזכרו של דוד ברנסן הגר צדק שהיה גר על הציון של רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן

 ב"ה

מאת מ.ג.

בה נ נח

רק קצת משהו על דוד בן אברהם ז'ל

בעיקר רציתי לשתף איך הדירה שלו היתה פתוחה לכמעט כל מי שביקש לישון שם במשך שנים,

שזה חידוש וחסר קצת בע'ה שנזכה...

הוא נתן את הבית לשבועיים, באמרו (בערך אם אני זוכר נכון) שבהתחלה הוא נתן ליותר ובלי הגבלת זמן,אבל משהו כמו שעשו בלגאן או משהו, והוא הבין מזה והיה נראה לו שזה קשור והסיבה למה שידוע (מאברהם ב'ר נחמן?) שאורחים לא יהיו באומן יותר משבועיים, אז קבע שהמקום חינם ופתוח(בכלל כי לא היה אופציה לשלם להשאר יותר)לשבועיים וזהו, (אני גם לא בטוח אם הקפיד כך על כולם כי יש מישהו שהיה אצלו הרבה שאמנם היה יוצא ובא אבל אני לא יודע אם רק לשבועיים...) גם נתן לאנשים שהיו באומן לתווך ארוך, לישון שם לעת הצורך. 

אני שיתפתי את זה עם כמה שיש אפשרות כזו,

אבל לא זכיתי לשתף כל כך, הרגשתי שה' חס עליו שלא יתפרסם לכולם, אבל אני מתחרט על זה עכשיו כי היה יכול להיות לו הרבה יותר זכויות,

וגם מצוה גוררת מצוה, הסבא אמר יהיו וויכוחים בין האמרקאים שזה יאמר אתה תאכל ותישן אצלי בחינם וזה אומר לא, אתה תאכל ותישן אצלי בחינם,

והוא זכה לחלק מזה, ואולי אם היה מתפרסם והיו הרבה יושנים שם אז בזכותו היו אחרים גם לומדים ממנו ופותחים דירתם להכנסת אורחים. 

אבל בכל זאת הוא זכה לזה שנים רבות למי שידע מזה.

גם אמר שמה שהוא רוצה לזכות אליו(או עבודתו זה להגיע לזה, או משהו כזה) זה מוחא חיוורא ככספא מוח נקי ומלובן ככסף.

היה מדבר מאוד לאט ומסתכל כל פעם על הציפרוניים כשנראה שהוא מחשב בדיוק מה לומר 

מישהו רצה לדעת איך להשמר או איך להלחם או להתגבר על מחשבות רעות, אז ביקש מחבר שיבקש מדוד עצתו לזה, אמר (בערך) שהוא מבין טוב את הבעיה( משהו כזה או שהוא סבל מזה או עובר עליו או לוחם) ופתח את הרמבם שאין מחשבות של...אלא בלב הפנוי מחכמה, לכן ירחיב ויעמיק לבו דעתו ומחשבתו בתורה, וזה מה שהוא עושה, זה מה שמציל אותו לעיין ולטחון ולחשוב עוד ועוד בעיון(השכל) בתורה

וכידוע לכל רואיו שהיה עוסק תקופות ארוכות בספר מסויים ,כל תקופה בספר אחר, והספר היה נשאר כמעט על אותו דף, להרבה זמן, 

היה גם לומד תוספות בעיון עם אברהם, 

ומנחת חינוך בפלפול ועיון עם לעבעל בערגיר ז'ל(אולי גם ערוך השולחן)

גם נדמה לי רמב'ם. 

תקופה תיקון קוראים, 

ובסוף ימיו פרדס רימונים מהרמ'ק.

אמר לחברים שעסק בארץ שבע שנים שלקוטי מוהר'ן(אולי עוד ספרי רבינו)

וכל מקום שהלך היה לו ביד לקוטי מוהר'ן.

קם ממש כל לילה חצות, והתפלל נץ, ואם איחר היה מקצר להתפלל שמו'ע בנץ והיה משלים אח'כ, (נראה לי שלא היה עונה לקדושה אחרי זמן תפילה אמר שזה (לבטלה, או אסור או משהו) 

היה מתבודד קבועה שעה כל יום אחרי מנחה הרגיל ומתפלל ערבית ר'ת יחיד, והולך לישון (נראה שהיה לו עוד התבודדיות אבל זה היה קבועה ובהליכה בציון בחוץ)

נתן שוקולודים איכותיים כל ראש חודש

ופעמיים ביו'ט ראשון ושני, לכל אחד וגם לכאלו שלא ביקשו.

שילם על שפע של יין בפורים, נתן צדקה לכל מבקש, ואף נתן אלפים לפי מה ששמענו, 

צעקו עליו ושתק, שיגעו אותו ולא הקפיד ולא הגיב, אמרו לו בקפידות להפסיק איזה משהו ולא הגיב,

ישן בראש ליד הציון כל מוצש'ק לפני הבדלה,(וגם מעריב?) (וחבר אמר שנראה לו שהוא עושה זאת כי רבינו אמר שבכל פעם שיש לו איזה בחינת הסתלקות מי שיהיה לידו יזכה לפי שניים)

נתן לכל מבקש (או לרוב לפחות, לא זכור שאמר למישהו לא) יין לקידוש, מה שנשאר לו מהאוכל הטוב של שבת היה שם בחלון לכולם.

אמר(בערך) שהוא לא צריך לשמוע מאף אחד שום הצדקה או הסברה על המעלה הנפלא והנורא ומה שזוכים מזה, של להיות ליד רבינו. ועשה תנועות של הארת פנים הפלגה והתפעלות.

הסתובב בארץ משהו בין 9-11 חודש אחרי הסתלקות הסבא עם תלמיד של הסבא, והיה אצל כל תלמידי הסבא, ומה שיצא לו בעיקר מזה היה הצד השוה שבהם שכולם (ללא יוצא מן הכלל נדמה לי) היו בהפתעלות והשתוממות מהסבא ועשה פרצוץ הדגמה בפתיחת פה ועינים פתוחים מתפעלים ומשתוממים (גם קצת כמו וואו)

יש עוד ויש אצל אחרים עוד הרבה אע'פ שהיה ממש שתקן,

גם אמר לחבר שישן פעם רק לילה אחד חוץ לאומן והוא מתחרט כל ימיו על זה, (ואיפה ישן? אצל ר נתן) 

בסוף ימיו היה פג תוקף הדרכון שלו בערך 15 שנה, ואולי מישהו הפחיד אותו שיש משטרה שבודק דרכונים בחוץ או משהו, אז לא יצא אולי כמה שנים מאז המלחמה אולי(לא בטוח) מהציון כלל וכלל (רק שהיו לו כמה פינות שונות שהתחבא בהם באזור הציון)

אפילו שהדירה שלו היתה בבנין הכי קרוב וצמוד לציון.

תרם (נראה לי הרבה, לא בטוח) לשירותים של הציון וגם מתקן של האוויר חם מייבש ידים ממנו.

היה יושב איפה שראש רבינו דווקא, וכל פעם שהיה עובר ליד הציון בחוץ (בחזרה לפחות) היה ניגש שניה להציון בחוץ. וכך זכה ללוויה פעם ראשונה בפנים בציון, ולאחרי כמה ימים גם בחוץ.

כל פעם שהיו פותחים העזרת נשים בזמני הקיבוץ, ישב דווקא שם וליד הראש של רבינו  ז'ל.

זכר צדיק לברכה יהי זכרו ברוך, תנצבה עם רבינו.

נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

עד כאן.

הערות ממני:

הגמרא אומרת שאסור לפרסם מי שמכניס אורחים כי גורם שיעני.

 

העצה שלא להיות פנוי מהחכמה. רבינו אמר יותר מזה, אפילו שיחה בעלמא, כי אי אפשר לחשוב על שני דברים בבת אחת.

 

הענין לישון לפני הבדלה וערבית, כי רבינו דיבר על שקשה לישון במוצאי שבת. ומובא שרבינו בעצמו לא היה יושן מוצאי שבת. ולכן למי שצריך לישון - כמונו, עצה לישון קודם...

 

נתן יין לקידוש.

כאשר הייתי גר באומן בציון לפני הרבה שנים והיה אי אפשר להשיג יין, דוד היה עושה יין, ונתן לי בקבוק פלסטיק כל שבת. אבל איני זזוכר כל כך טוב הפרטים.

לחמניות, היה תקופה קצרה אחד מקומי היה מביא לי כמה לחמניות במנחה ערב שבת. אבל לרוב הייתי צריך לטובול, ועל פי רוב היה ספק אם בכלל יעשה, כמה פעמים לא הדליק התנור אפילו עד רגע לפני שבת.

אגב אנחנו עוד צריכים לברר על עבודתו בNASA - ואולי להתקשר עם חבריו משם...

נ נח נחמ נחמן מאומן