לגנוב זמן ללמוד ולהתבודד

 ב"ה

ליקוטי מוהר"ן

תורה רפד

ששואלין את האדם קבעת עתים לתורה, קבע הוא לשון גזילה כמ"ש (משלי כב) וקבע את קובעיהם נפש, היינו ששואלין את האדם אם גזל מן הזמן שהוא טרוד בעסקיו, אם גזלת מהן עתים לתורה וכו' עיין שם.

יש לציין כי מצינו גניבה שמותר בתלמוד תורה, בתוספתא ב"ק (ז:ג) המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב, זוכה לעצמו, שנאמר (משלי ו:ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, סוף מתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו, שנאמר (משלי ו:לא) ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן, ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר (תהלים יב:ז) אמרות ה' אמרות טהרות וגו', ע"כ.

ואם מן אחרים ככה, כל שכן מעצמו.

סבא ישראל סיפר איך ר' ישראל קרדונר היה גונב עצמו לדבר עם ה' בהתבודדות.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Song by Eliyahu Mahgerefteh for Likutay Moharan Torah-teaching 284

HH

Torah 284- "Steal" Some Time

There was a time Rebbe Nachman rebuked

Someone who claimed no time for learning too

The advice that Rebbe Nachman gave

Put that person right in his place

He said that nevertheless he should grab time

For Torah studying during business time

When one goes up in heaven it's asked

If that person fulfilled his Torah tasks

A play on words a person should "steal" some time

To read holy books as required

Na Nach 🤙😊🤙🤙

Sefer HaEekurim against groupthink

ב"ה

ספר העקרים מאמר שלישי פרק כג.

שאין ראוי להמשך אחר הסכמת ההמון, שהרי אנו רואים אותם מסכימים בכמה דברים בחלוף האמת, עיין שם.

נ נח

Meriting to see the true tzadikim

 HH

Who doesn't wish to be able to see or be visited by the soul of one of the great tzadikim? Most of us think if only, if only, if only we could merit such a thing... However, it is important to realize the proper prospective, how impractical this is. Here are two stories to that effect.

These stories and many other amazing stories can be found here: yemey-shmuel-english.doc (nanach.org) - one of the many files offered on nanach.org.

Story one of Rabbi Shmuel Heller:

Once he was studying in the writings of the Ari, and was confounded by a matter he did not understand. So he prayed and asked the Ari to come and study this matter with him, and so it was - the Ari came and studied with him, but afterwards he regretted that he had bothered our master the Ari, and accpeted upon himself to go to the Ari's grave every Friday, and recite the entire book of Tehillim there. [eventually he switched to Tikun Haklali, see there].

Story two about Rabbi Avner Louberbaum (interesting enough, I myself heard from my grandfather M. Weinberg o.b.m. this exact expression regarding R. Avner - that he learned Torah roaring like a lion):

One time, when he came home on the night of Shabbos, he was covered in blood. The explanation was that Rabbi Avner has sat and studied at the big pulpit in the middle of the Ari synagogue, where the Seven Shepherds had ascended to the Torah reading during the time of the Ari, as is described in the book Praises of the Ari. The Ari appeared to Rabbi Avner in an awakened state, and he was terrified by it, and leaped down all the steps of the pulpit at once, and fell and was injured, and when he came home he was shaken, and did not want to explain at all what had happened, and his mother decreed in the name of honoring one's parents, that he not go there alone anymore. He fulfilled the decree, and afterwards he always had a room designated for service of G-d and also for hosting guests, etc...

On the other hand we find that when a person merits to be accompanied by the holy souls of the righteous, they will probably be completely unaware, as we find in the story of the Ari when he stood for someone who came to him, and the person asked the Ari what that was about, and the Ari told him that since that person had done an awesome mitzva that morning of redeeming captives at great personal cost, the soul of the holy Rabbi Pinchas ben Yair - who exemplified this mitzva - came to accompany him, and the Ari stood up in his honor. 

Na Nach Nachma Nachman MayUman

Montana Tucker

 HH

A week or two ago, all the Jewish media was gushing over the Montana Tucker's trip to Auschwitz and her docuseries on it. She shared this on her instagram which has over 8 million followers. It truly is remarkable. Previously I had never heard of her, so i took a look at her instagram to see what she was about. Much of the immediate content was stuff that would have got me expelled from school.... BH the world is adopting the holy way of Rabbainu (Likutay Moharan 282) to only associate with the good in the Jewish people, and not to pay attention to the rest. The Breslov tradition is that this is one of the certain paths to redemption.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

מה שיודע שהוא רצון השם בנקל יכולים לעמוד בו אפילו נגד כל היסורים שבעולם ר"ל

 ב"ה

ספר חיי מוהר"ן

קצז. ואמר כי כנגד רצון השם יתברך אינו נמצא אצלו שוב כבדות ויגיעה בשום עבודה ובשום ענין שבעולם. ואפלו כל היסורין שבעולם רחמנא לצלן כפי מה שהוא יודע מיסורין וכו' היה מקבל בנקל אם היה יודע שזה רצון הבורא יתברך בודאי. כי מאחר שהוא רצון הבורא יתברך הוא מרצה על הכל, ואין שום דבר ולא שום יסורין כבד עליו כלל כלל לא. אבל עקר היגיעה והיסורין שלו היא בבחינה הנ"ל בבחינת הוסיף משה יום אחד מדעתו וכו' ע"ש.

כעין זה עיין בספר דעת תבונות אות קע ז"ל והנה גם זה יוליד לצדיקים זכות יותר, כי אלמלא תמיד היה האדון ב"ה מעונה את הצדיקים לבד – היה נסיון, אך לא כל כך גדול, כי על כל פנים היו מתנחמים לדעת שהם ודאי צדיקים, כיון שהם מעונים, וכל בן שכל היה בוחר באלה היסורים, שודאי אינם אלא יסורי הצדיקם, כי הרשעים אינם מיוסרים. אמנם רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש וכו' עיין שם באריכות.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה רנ ז"ל היסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכל בהשגחה מהשם יתברך, ומכל שכן שאר מיני צער ויסורין שאין מרגישין כלל כשיש לו דעת כנ"ל, עיין שם.

ויש לציין גם כן למה שרבינו קבע בשיחות הר"ן מט ז"ל בענין קדוש השם שאמרו רז"ל (כתובות לג:) אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכו', אמר שאינו חיוב כי אף על פי כן יכול להיות שימצא אחד שיקדש השם אפלו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם וכו' עיין שם. והרי לפי מה שרבינו העיד על עצמו שכל היסורים שבעולם – כפי מה שהוא יודע מה זה יסורים וכו', הרי פשוט היה לו שכיון שיודע שזה רצון השם יכול לעמוד בהם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

חשבון הנפש למצוא המדה כנגד מדה

 ב"ה

 

תורה קפז

ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב), הינו שהוא חסד גדול מאת השם יתברך שהוא משלם לאדם מדה כנגד מדה שעל ידי זה הוא מבין לפשפש במעשיו ולידע החטא שפגם בו ולשוב בתשובה וכו' עיין שם.

עיין בספר דעת תבונות אות קע, שיש שני הנהגות, הנהגת המזל שהוא הנהגת היחוד שהוא הנהגת התיקון הכללי שיתגלה יחוד השם וטובו מכל הבריאה, והנהגת שכר ועונש, שהוא הנהגה כפי פרטיות המעשים. אכן מבאר שם ד"ה ואמנם, שאפילו מה שצריך לבוא לפי המזל – יגיע מתוך דרכי הנגת השכר ועונש. וכענין זה מצאנו יסורין של רבי, שאמרו ז"ל (ב"מ פה.) על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו, ובאמת לא היו היסורין ההם אלא מיסורי הצדיקים, אבל כך היא המידה, שהקב"ה מרכיב שתי ההנהגות אלה ביחד, ואף גזירות המזל לא יבואו אלא על ידי ענין מה המתיחס אל השכר ועונש שיוכלו ליתלות בו, שהרי אגביו יתגלגל כל הצריך להתגלגל, אף על פי שבעצמו לא יהיה אלא דבר קטון, ע"ש.

ועיין בשיחות הר"ן אות רחץ ז"ל ואמר לפני רבנו ז"ל שחולאתו (-של איש אחר שסיפר חולשתו לרבנו) הכבידה עליו בשביל שהלך היום למקוה לטבל. ענה רבנו ז"ל ואמר: למה אתם תולים הכבדת החולאת במצוות, טוב וראוי יותר שתתלו בעברו. וזה היה בערב יום כפור האחרון וכו' ע"כ.

משמע מזה כאשר האדם דן את עצמו ומעשיו, ובודאי השם יתברך עשה עמו מדה כנגד מדה כדי שיוכל להבין מקריו ומאורעותיו, יש לו הכח להחליט ולקבוע ולתלות על מה בא לו ככה, בשביל זה, וככה בשביל זה. ואולי אפילו אם לא כיוון ממש נכון. וכמו שהעולם זהיר לא לקרוא שם לחולאת מסוכנת לחולה, כדי לאפשר שזה לא יהיה אותו חולאת.

ועמש"כ בשיחות הר"ן שם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Blossoms of the Spring - Letter 110: “The author of ִEֵbay Hanachal”

 Letter 110 

 

With the Help of God. 11 Adar Ⅰ, [5]727 (Tuesday – Feb. 21, 1967).

 

In honor of the president of Israel, the delight of my heart, Mr. S. Z. Shazar – who has delved with his exalted wisdom and understanding in order to know and reflect where the True Leader is – to engrasp and unite in Him in truth; and who covets and tunnels to draw all the Jewish people to this Leader who can enlighten the knowledge and conception of His Divineness even in us – amidst the magnitude [and] immenseness of the darkness that is in this generation. Peace, health, and all the best.

 

Yesterday I merited to visit your dear sister, the noble Miriam – may God heal and recuperate her speedily in the merit of the holy and awesome Rabbeinu. And behold, there was great joy between us as is customary; and for the sake of my honor, she ate all the foods of the afternoon meal.

 

I am very weak, and I am not in a state of health. And because of this I have not yet arranged the introduction to the holy book; and my eyes are suspended and expectant to Hashem, blessed he, that He should merit me to overcome all the stumbling-blocks shortly, and to start and finish the matter in the best [possible] way like the desire of his [third person] heart.

 

The matter of our bond – which is entirely just pure and brilliant truth without any blemished thought of honor, boasting, or money and so forth, God forbid – is only truly for the sake of Heaven alone: in order to have compassion on the Jewish people with true compassion – to publicize and make known to all who is the King of Glory, who is the True Leader of this generation. Which He is the essence of all our lifeforce and hope, He is our consolation and our Redeemer for each and every generation for eternity.

 

Your faithful lover who yearns day and night with expiration of the soul for your health and good, and who always prays for your complete recovery in body and soul – which this is the benefit of the Jewish nation:

 

Yisroel Ber Odesser

 

The author of ִEֵbay Hanachal [Blossoms of the Spring]

For more letters

מכתב קי

 

ב"ה י"א אדר א' תשכ"ז
לכבוד נשיא ישראל חמדת לבי מר ש.ז.שזר אשר העמיק ברוממות חכמתו ובינתו לדעת ולהתבונן היכן המנהיג האמת להתאחז ולהתאחד בו באמת וחומד וחותר להמשיך כל ישראל אל המנהיג הזה שיכול להאיר ידיעת והשגת אלקותו אפילו בנו בגודל עוצם החושך שבדור הזה. שלום ובריאות וכל טוב.

אתמול זכיתי לבקר את אחותך היקרה מרים האצילה ה' ירפא ויבריא אותה מהרה בזכות רבינו הקדוש והנורא. והנה היה בינינו שמחה גדולה כנהוג, ולכבודי אכלה כל המאכלים של ארוחת צהרים.

אני חלוש כח מאד ואינני בקו הבריאות, ובעבור זה עוד לא סדרתי את ההקדמה להספר הקדוש, ועיני תלויות ומצפות להשם יתברך שיזכני להתגבר על כל המכשולים בקרוב ולהתחיל ולגמור הדבר בכי טוב כרצון לבו. ענין הקשר שלנו שהוא כולו רק אמת זך וצח בלי שום מחשבה פגומה של כבוד והתפארות או כסף וכדומה חס ושלום. רק באמת לשם שמים בלבד לרחם על ישראל ברחמנות אמיתי לפרסם ולהודיע לכולם מי הוא מלך הכבוד מי הוא המנהיג האמת שבדור הזה שהוא עיקר כל חיותינו ותקוותינו הוא נחמתינו וגואלינו לדור דור לנצח, אוהבך הנאמן המתגעגע יומם ולילה בכלות הנפש לבריאותך וטובתך ומתפלל תמיד על רפואתך השלימה בגוף ונפש שזהו טובת עם ישראל.
ישראל בר אודיסר
מחבר אִבֵי הנחל

נטילת הכהונה משם והעברתו לאברהם אבינו

 ב"ה

מסכת נדרים

דף 

לב:

מפתחות:

שאמר הקב"ה לאברהם אתה כהן וכו': לק"מ טו דף כא..

ביקש הקב"ה להוציא כהנה משם וכו': לק"מ לד:ז דף מח:.

 

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד) והוא כהן לא-ל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר (בראשית יד:יט) ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ וברוך א-ל עליון, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, מיד נתנה לאברהם שנאמר (תהלים קי) נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, על דיבורו של מלכי צדק, והיינו דכתיב והוא כהן לא-ל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן, ע"כ.

מצינו שרשב"י ברך את בנו בלשון זה, בריך בני לעתיק יומין, ועל כרחך אין בברכה זו פגם של הקדמת ברכת עבד לברכת קונו, והוא דומה ממש לברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון. ולכן ניתן לפרש בשני דרכים, או שבעלמא זה נחשב ברכת עבד, וזה בסדר לברך מישהו, ורק כאשר באים גם לברך את השם יתברך, צריכים להקדים ברכת הרב. אי נמי יש לפרש שאין זה נחשב אלא לברכת הרב, והגמרא מדייקת מיתור הלשון ויברכהו ויאמר, שמשמע להדיא שקודם כל ברך את אברם, ואחר כך יש ברכת קונו, בברכו לא-ל עליון קונה שמים וארץ.

והנה עוד יש לדייק כאן, שכל ההקפדה על שם היה על שהקדים העבד לרבו, ובגלל זה ניתן הכהונה לאברהם כמו שכתוב בפסוק נאם ה' לאדוני – שבו השם יתברך מכנה אברהם אבינו אדוני!

עוד מדוייק ששם ברך את אברם – דהיינו קודם היותו אברהם, ורק בהיותו אברהם חזר לתמוה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד.

והנראה בזה בעזה"י שברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון קונה וכו', עזר לו לאברם לקבל את ה' יתירה, להיות נקרא אברהם. ובבחי' אברהם הוא בחינת אדון, אב המון גוים שולט על רמ"ח אברים, בחינת בהברא"ם, יסוד של כל הבריאה. וזה ממש בחי' ברכת קונו. שהוא המרכבה למלכות השם יתברך בעולם. וכיון שהגיע לזה תמה על מה שהקדים שם לברכו סתם על מהותו כאברם, כי העיקר היה להגיע להיות אברהם. ובתמיה זו, שהכיר שאין תכלית להיות אברם סתם אפילו מבורך בברכת שם, והרי כמוהו לענין הכהונה, ולכן מיד נתנה הכהונה לאברהם.

בתחילת המימרא כתוב, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ומשמע שאינה מדייק שהברכה היה לאברם. אכן קשה כי משמע שממילא, מאחר שהקדים הקב"ה העביר הכהונה להוציאה מאברהם, ואילו בהמשך הגמרא משמע שרק לאחר שאברהם אבינו בעצמו תמה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, ורק אז, מיד נתנה לאברהם. ומשמע קצת אולי, שממילא הכהונה העוברה להוציאה מאברהם, אבל אחר שאברהם אבינו תמה בעצמו על שם, מיד קיבל את הכהונה בעצמו – נתנה לאברהם עצמו. כי הגמרא דרשה מהפסוקים שני דרשות, א' מהפסוק בתהלים, והיא תוספת על העיקר – אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק, כי הדיבור של מלכי צדק הוא גופא הקים אותו להיות אברהם, וכיון שהכיר במעלתו של אברהם, ותמה על הברכה הראשונה לאברם סתם, מיד נתנה לו בעצמו הכהונה. והדרשה השניה, שהוא מעיקר הפסוק בתורה, והוא כהן לא-ל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן, זה היה ממילא באשר הקדים ברכת אברהם לברכת המקום. וכאן הגמרא כתבה אברהם, ולא אברם, וכתבה המקום, ולא כתבה קונו או רבו. אלו הדיוקים שייכים להתוספת הנ"ל שבא על ידי אברהם, שעלה לבחינת אדון. אבל קודם שהגיע לזה, אפילו שנודע שלעתיד יגיע לזה, שיהיה אברהם, אין ראוי אלא לברך קודם את המקום, המקום דייקא, כי זה השם מורה שכל הבריאה כולל הזמן נסבלת בו יתברך, ובמציאותו יתברך דהיינו בבריאה שלו יש להבחין מידותיו. רק לאחר שכבר קיים מידה שמורה על אדנותו יתברך, והוא באברהם עצמו, ניתן אפילו לפתוח בברכתו.

 נ נח נחמ נחמן מאומן

Song by Eliyahu Mahgerefteh for Likutay Moharan Vol. 2 Torah-teaching 46

HH

Likutei Tinyana, Torah 46- Obstacles

Know this, everyone has obstacles in their way

Preventions in their service so that they should stay

Like getting close to the rebbe

Everyone's block according to their leveling

The truth is all obstacles are fake

A person can choose the choice to brake

The biggest block come from one's own mind

His heart being split about his accomplished life

We need God's help in everything

To get past all those hurdling

Na Nach 🤙🤙

Blossoms of the Spring - Letter 109

 Letter 109

 

With God’s Help. 13 Shevat, [5]727 (Tuesday – Jan. 24, 1967).

 

In honor of the apple of my eye and heart, the president of Israel, Mr. S. Z. Shazar – that who the Creator has bestowed with an upright and understanding heart in order to comprehend and see the light of the True Tzaddik which is concealed and hidden so much so from the eyes of the world; and to feel in his heart a bit from the hidden treasures of His hints, His secrets, and His deep and complete solutions with which He will rectify us and all the Jewish people, and He will return the whole world for the better.

Much peace.

 

Although it is true that out of the magnitude of our wondrous love – the actual love of Dovid and Y’honasan – you don’t leave my heart ever, all the days, as my master by himself, and with his glory and exalted wisdom knows and recognizes well, with clarity, these words of truth:

However, God knows the despondency and pain of my heart from this that I don’t merit to write you blissful words that are hidden in the storehouse of the Tzaddik which all of our vitality and consolation are dependent in this. But the main thing is because of the weakening of my body, and the light of my eyes isn’t with me as before, and also due to my immense suffering from many immeasurable misadventures and hardships which have surrounded me from all sides – that which is impossible to describe and explain – my mind isn’t clear for this:

But, nonetheless, since I long and yearn so much day and night with the expiration of the soul for your good and healing – which this relates to the good of the general collective Jewish people – God has sent into my mind a powerful thought to exert myself with all [my] strength, with all the [remaining] residue of my strength, with self [/soul]-sacrifice in order to write successively from time to time enlightening words from the words of Rabbeinu and His holy and awesome student which can enlighten the light of Divineness in the whole world and enliven dead corpses such as us today in these generations of ours:

The matter of our relationship [lit. attachment] is a great wonder, and it is a benefit and a wondrous salvation for us and all the Jewish nation; so therefore, I request that you give assistance, strength, and power for this – to approve a [confirmation] receipt through the secretariat for every letter that will arrive.

I don’t have in this any extraneous thought of honor or nonsensical boasting, God forbid – just in truth, solely for the sake of Heaven, as is already known to you from this. Also, it is befitting for us to yearn to meet.

For more letters

מכתב קט

 

ב"ה י"ג שבט תשכ"ז
לכבוד בת עיני ולבי נשיא ישראל מר ש.ז.שזר אשר לב נכון ונבון נתן לו הבורא להבין ולראות אור הצדיק האמת הנעלם ונסתר כל כך מעיני העולם ולהרגיש בלבו קצת מצפוני רמזיו וסודותיו ועצותיו העמוקות והתמימות אשר בהם יתקן אותנו ואת כל ישראל ויחזיר כל העולם למוטב. שלום רב.

אם אמנם לגודל עוצם אהבתינו הפליאה, אהבת דוד ויהונתן ממש אינך יוצא מלבי תמיד כל הימים, כאשר אדוני בעצמו ובכבודו וחכמתו הרם מכיר ויודע היטב בבירור דברי אמת אלו: אולם ה' יודע דאבון וכאב לבי שיש לי מזה שאיני זוכה לכתוב לך דיבורים נעימים הגנוזים באוצר הצדיק אשר כל חיותינו ונחמתינו תלויים בזה. אך העיקר הוא מחמת חלישת גופי ואור עיני אין אתי כמקדם, וגם לגודל צערי מכמה ארפתקאות ותלאות בלי שיעור אשר סבבוני מכל הצדדים אשר אי אפשר לתאר ולבאר אין דעתי צלול לזה: אבל בכל זאת מאחר שאני שוקק ומגעגע כל כך יומם ולילה בכלות הנפש לטובתך ורפואתך שזה נוגע לטובת כלל ישראל, שלח ה' במחשבתי מחשבה חזקה להתאמץ בכל עוז בכל תמצית כוחי במסירת נפש לכתוב לעתים תכופות דיבורים מאירים מדברי רבינו ותלמידו הקדוש ונורא מאד שיכולים להאיר אור האלקות בכל העולם ולהחיות פגרים מתים כמונו היום בדורותינו אלה:
ענין הקשר שלנו הוא פלא גדול, והוא טובה וישועה נפלאה לנו ולכל עם ישראל, ובכן אבקש שתתן סיוע וחיזוק וכוח לזה, לאשר לי קבלה ע"י המזכירות על כל מכתב שיגיע, אין לי בזה שום מחשבה חיצונה של כבוד והתפארות של הבל חס ושלום, רק באמת לשם שמים בלבד כידוע לך זה מכבר. גם ראוי לנו להתגעגע להתראות

Song by Eliyahu Mahgerefteh for Likutay Moharan Torah-teaching 44

HH

Likutei Tinyana, Torah 44- Faith

Faith is dependent on the mouth of a person

Speaking words of of faith is itself trust

We have to be careful from speaking heresy

Even if in his heart he is joking

The words of a person have a great effect

It can even damage his faith yet

It's prohibited to read books of heretics

Simple faith is needed to withstand it

May God Almighty bless our faith in Him

To choose simplicity getting close to him.

Na Nach 🤙🤙😊

מנין הפסוקים בתורה כפי רבינו נחמן וכפי שנת הסתלקות סבא ישראל בר אודסר נ נח

 ב"ה

יש בתורה הקדושה 5845 פסוקים. 5:נ 8:ח 4:מ 5:ן (חברים). בספר ברית מנוחה כתוב שיש בתורה תשנ"ד פסוקים, סבא ישראל נפטר בשנת תשנ"ה, וכבר כתבנו ששמו של סבא מרמז לקשר התורה מסופה לראשיתה, לעיני כל ישראל, לבראשית – ישראל בער. והנה עוד מצינו בסוד תשנ"ד שהוא הגמטריא של כל השרים של המרכבה (סודי רזיא, ולפי החשבון אינו עולה אלא תשמ"ד – השנה שסבא קיבל ההסכמה מר' משה פיינשטין), בהיותה בסוד פני שור, כי אז היה השר שמו אמצי"ה וכו', ויחזקאל שינה פני שור לכרוב (חגיגה יג:), בחי' משנה פניו ותשלחהו (איוב יד:ב), פניו בגמטריא אמצי"ה ותלשחהו בגמטריא תשנ"ה (עיין כל זה בהערות פרישת שלום אות ט', על המגלה עמוקות, מהדורה תנינא פרשת וירא).

נ נח נחמ נחמן מאומן

ארגמן

 ב"ה

ארגמן. בגמטריא ברסלב. ועיין במגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא ד"ה וסעדו לבכם) ז"ל מגערתך 'אלקי יעקב' (תהלים עו:ז), שהוא בגימטריא כרוב, 'נרדם ורכב וסוס', נרד"ם הוא סוד מרכבה של נמד"ר שהוא לקביל ארגמן בקדושה נוטריקון נאמן רוח מכסה דבר, ע"כ. והרי נמ"ר ראשי תיבות רבינו נחמן מאומן.

בליקוטי מוהר"ן תנינא – ב:ה רבינו גילה הענין שצריכים לקשר המרכבה בחי' ארגמן, קודם השינה, ע"ש. והרי א"ש שארגמן לקביל נרד"ם.

נ נח נחמ נחמן מאומן

Non Jewish Nanny

 HH

A new sensation in the orthodox jewish world. On one hand it is obviously very positive and nice. However, it was a strong reminder for me how far we have deviated. To this day many still practice the custom of bringing their child on the first day of school, covering his face with a talis, to keep their eyes pure for the study of Torah, so it is quite a travesty to have children constantly seeing immodesty, and even at the same time to be thankful for the good influence. Hopefully things will get better.

NNNNM

TV Show - FBI: Most Wanted - exposed

 HH

It has been brought to my attention the nefarious, underhand, disgusting agenda of the tv show FBI: Most Wanted, season 4 (Produced by CBS Television Studios, Universal Television, Wolf Films. Casts: Kellan Lutz, Nathaniel Arcand, Julian McMahon, Alana de la Garza, Roxy Sternberg).

Even though the lgbtq... community is a very minor fraction of the population, for some reason one of them must be on this elite taskforce, and the "irony" of it is that from the taskforce it is this person who has the family and needs family time.

The first episode is a campaign advertisement against the 2nd amendment, an attempt to show why guns should be illegal, because people can then sell them to criminals. 

The second episode is dedicated to promoting rights to abortion, because there can be cases where a woman is raped and was unable or unwilling to report the rape and will therefore be ineligible to abort the fetus, and this will destroy her life.

If it was just for these things I wouldn't be writing about it, the woke agenda will run it's course. Previously in the blog I showed how Rabbainu foretold this crazy righteousness, in his story of ancient times of the Cripple. The cripple mixed the two dusts together, righteousness and madness, and spread them on the road on which the bandits traversed. He watched as they became righteous and killed each other.... 

The reason I am writing is because the series progresses and devolves into good old fashion antisemitism. Every episode so far was dedicated to advancing an item of the woke agenda, so what is the issue chosen for the 3rd episode, antisemitism.  The depict a stereotype of a Jew as a diamond dealer, a religious Jew. That would be fair enough, but they portray him to be a tax evader and having an affair with a stripper. 

The Jews were tasked in the world to show the Oneness, the Goodness of G-d. They have done this throughout the ages. When they failed to do this properly, they paid for this with their lives, and they sanctified the Name of Gd with the extinction of their souls from this world. The apple of G-d's eye. 

This tv series wishes to replace the exemplary role and message of the orthodox Jew, the light of the nations. They do not suffice with parading their own sorrowful ideology, they have to try to gut the upholders of morality. The perverted wish to show it is the camp of morality that is immoral, and sanctimoniously proclaim themselves as the moral compass. 

History already shows who survives, who perseveres. The truth always wins, and the falsehood becomes so blatantly wrong it self destructs, and may that be soon.

Na Nach Nachma Nachman MayUman

שיחות הר"ן אות ב' - מסירת והפקדת החיים להשם יתברך

 ב"ה

ספר שיחות הר"ן

ב. טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו, ע"כ.

בזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד-תטו[1], תטו-תיז[2]. וזה קשור גם למש"כ בחיי מוהר"ן (אות מד) בענין תמידית המחשבה שאינה מפסקת ע"ש. וקשור מאד למה שרבינו גילה כאן בשיחות הר"ן אות רסט ז"ל לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

ועיין בספר המספיק לעובדי ה', פרק הבטחון, ז"ל המעלה הרביעי היא מעלת ההפקדה, ופורשה דיפקיד האדם את עניניו או אחד מהם בידי השם יתעלה, ויערטל עצמו מכל צפיה ותשוקה, עד שאחת היא לו אם ישיג דבר שהוא משתוקק אליו או אם ישיג אם ההפך ממנו, ונמצא מסתפק במה שגוזר ועושה השם יתעלה. וזאת המעלה, אם אפשר למנות עם מעלות הבטחון, הריהי עליונה שבכלן, ואם אין למנותה ביניהן הריהי עליונה על כלן... ומה שנזכר במפרש על אודות ההפקדה בספרי הנביאים, הוא מאמר דוד עליו השלום (שמואל ב:טו:כה-כו), אם אמצא חן בעיני ה' והשבני והראני אתו ואת נוהו, ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, עכ"ל.

 

בספר אמונת עתיך, תקנות והנהגות אצל החברים המקרבים להצדיק האמת, א:ג כז"ל ויאמר בזה הנסח:

רבונו של עולם, הריני מוסר עצמי אליך בכל תנועותי ומחשבותי ודבורי ומעשי, ותנועות ומחשבות ודבורים ומעשים של בני והתלויים בי, שיהיו הכל כרצונך הטוב עלי, ובהתקשרות לרבנו הקדוש צדיק יסוד עולם נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה רבנו נחמן בן פיגא זכונו יגן עלינו עכ"ל.

[עוד טעות נמצא בספר שיח שרפי קודש ו:שז כז"ל נמצא בכתבי יד הרב החכם רבי יעקב רבי יעקב (הכפל שם) קלמנוביץ ז"ל שנכר שהעתיקו מאחד מגדולי אנשי שלומנו נסח תפלה הקשור לענין המבאר בשיחות הר"ן (סימן ב. קלח ע"ש) וזה לשונו:

הריני מוסר נפשי ורוחי ונשמתי וכל התנועות, וכל העשיות, וכל העבדות וכל המחשבות וכל ההטיות וכל הכפילות, וכל מה שעשיתי בין בדבור בין במחשבה בין בראיה בין בשמיעה בין במעשה, בין בהקיץ בין בחלום בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים, מנעורי ועד היום הזה ועד הרגע הזאת, שאני מבקש ומתפלל לפניך ומתחנן ומתנפל לפניך אדון כל התמלא ברחמים שיהיו הכל מסורים בידיך, ואתה ברחמיך הרבים תתקן את כלם שיהי הכל כרצונך הטוב באמת, ומעתה ועד עולם לא אסור מרצונך ימין ושמאל וכרצונך תמיד אעשה בכל עת ובכל זמן, אמן כן יהי רצון, עכ"ל.

והמעיין יראה שלא כיוון נכון למה שרבינו אמר למסור התנועות העתידות שיהיו רק כרצון השם יתברך, ואילו כותב על ענין אחר שהמעשים שכבר עשה ושיעשה שיהיו אז מסורים בידי השם יתברך לתקנם].

ועיין בספר ליקוטים יקרים של המגיד (עמ' לו) שכז"ל כיון שהוא מוסר כל מחשבותיו להבורא ית', שהוא ית' ישלח לו במחשבותיו מה שהוא צריך לעשות, כמו שכתוב (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך, והוא רוצה וחושק ומתאוה לאיזה דבר חסידות, מסתמא הוא צריך לאותו דבר, והשם יתברך שלח לו אותה המחשבה, עכ"ל. ועיין לקמן אות ז' בענין המחשבות של ר' נחמן הורדנקא.

נ נח נחמ נחמן מאומן

---

[1] ז"ל כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השרש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפני תנועת השרש. וסוד זה (יחזקאל א:יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות נשען על מי שמביא אותו וכו' וכשירדו ממדרגיתם ניתן להם להיות מפקחים על עניניהם, ושיצטרכו הם להיות תמיד במחשבה סובבת, אפילו על עניני העבודה. כי לא תגיע ההארה פתוחה ומגולה להם, אלא בסיתום. וזה כי על כל פנים לא יעשה האדם אלא מה שהקב"ה רוצה, אבל הניח להם מקום – שסוף דבר יהיה מחשבותיהם תמיד בתנועה, לחשוב ולדאג על הדברים – שהס"א לא תתחזק בקטרוגים ח"ו, שהם לא יטעו במעשיהם ח"ו. וסוף דבר – להיות תמיד בדאגה, שיצטרכו הם לשמור את עצמם. ומזה נולד אחר כך ענין אחר בעניני העולם עצמו – שיצטרכו לחזור על פרנסתם וקיומם. והוא ענין (בראשית ג:יט) בזיעת אפיך תאכל לחם. וגם שם כבר שום אחד אינו עושה יותר ממה שנגזר עליו, ושהקב"ה רוצה. אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמ"ש למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם – שאדרבה האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח – מה שרצתה בבחירה, כי (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלו הדברים, והנה על זה הדרך הולכים הדברים – מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה. ונאמר בו (דברים טו:יח) בכל (משלח ידיך) אשר תעשה, והוא צריך לעשות כדי שתבא לו ברכה. אבל אם הוא מניח זה הפקיחות עין, ומשליך יהבו על הקב"ה, זהו מה שאמרו עליו (ברכות לה:) מלאכתך נעשית על ידי אחרים. וכן אמרו (אבות ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ותראה שעל כל פנים אמרו (ספרי דברים טו:יח, וכן עי' במסכת סנהדרין פרק חלק דף צט ענין זה) מנין שלא יהיה יושב ובטל, כי זה אי אפשר. אלא אם יתעסק רק בעבודה, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אמנם עם כל זה אינו ניצול מן הזיעת אפיך, כי על כן נקרא עול תורה, כי באמת עדיין צריך פקיחות עין הרבה מאד (-עיין ריש המאמר שם, שכל הקטע הזה מפרש ענין ותפקחנה עיני שניהם וכו'), כמ"ש למעלה, מפני רוב הסיתומים. ואי אפשר לימלט ממנה לגמרי. כי אם בהתגלות היחוד העליון המתקן הכל כנ"ל. וזה אמת, כי מי שיודע זה, אפלו בענין התורה יוכל להתקרב אל המנוחה, ולקיים (תהלים נה:כג) השלך על ה' יהבך. אבל על כל פנים צריך חשבונות ודאי לשמור הדרך, כי כבר נאמר (משלי יט:ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. ונמצא שדרך המנוחה נסגרה לגמרי עד ביאת המשיח, שאז נאמר (ישעיה יא:י) והיתה מנוחתו כבוד, ותלוי הכל בפקיחת העינים הזאת – ותפקחנה עיני שניהם, עכ"ל.

[2]. ז"ל ועתה נשוב לפירוש הפסוק (קהלת ז:כט) האלקים עשה את האדם ישר, כי זה ענין היחוד המהלך רק לתיקון השלם, ולא היה צריך חשבונות רבים. אלא אחר כך כשירד לעץ הדעת טוב ורע, אז נאמר (בראשית ג:ז) ותפקחנה עיני שניהם, כנ"ל. ומה שבתחלה התיקון היה נעשה רק בחיזוק הסדר של הקדושה, עתה צריך ללכת לפי הדרך עקש ופתלתול, בסוד (תהלים יח:כז) ועם עקש תתפתל. אך הזיווג הוא בסוד גילוי היחוד כנ"ל, ושם עומד על כל פנים הדרך הישר לפי הגילוי ההוא, והוא בבחי' הטוב בלא רע. ומי שזוכה ללכת בדרך הזה, הוא זוכה לדרכי התיקון האמיתי. ותבין היטב, שיש הדרכים שפירשתי למעלה, שהם מצד המלכות לבד שלא לפי דרך הזיווג, והם הדרך לפי הסוף לבדו, ושם יש החשבונות הרבים. ואדם, אף על פי שהאורח המוכן אליו היה אורח הישר, נתעקם לו בחשבונות הרבים. ותראה, שבאמת לא אבד הדרך לגמרי, אלא כאלו נפרץ השביל והלך אל החשבונות הרבים, והדרך הישר עומד למעלה והוא יכול לחזור אליו. רק צריך סיוע גדול בכח חזק, שיוכל תמיד בכל המקרים, ובכל הפגעים, לחזור מן החשבונות, ולעמוד בסוד היחוד – לדעת שהוא השולט על הכל, ושהכל יחזור אליו. ועל זה מתפלל דוד (תהלים ה:ט) הישר לפני דרכך, והיה אומר (שם) ה' נחני (ננח!) בצדקתך, בסוד הזיווג הקדוש הנקרא צדקה, ומי שזוכה לזה נקרא ישר לב. ולעמוד תמיד בזה היושר צריך סיוע גדול כנ"ל. אך מי שזוכה לזה, אז מתגלה עליו הרוח של עתיק יומין כנ"ל, שאינו מתהלך אלא בזה האורח הישר, ובעקמימיות של החשבונות רבים אינו הולך כלל. ומי שזוכה שיתוקן ארחו מן העקמימיות, ויושם ביושר הנ"ל. הנה ההשפעה היורדת לו דרך שם תהיה מן העתיק יומין, בסוד הרוח כנ"ל. ואז יזכה לעבודה גדולה ותיקון גדול, והבן היטב וכו' ע"ש עוד כל דה"ק.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן

Song by Eliyahu Mahgerefteh for Likutay Moharan Torah-teaching 39

HH

Torah 39

How wondrous are your works oh GD

Everything made for Israel His lot

Better not to be created than being fashioned

This whole world is full of depression

The future world it's worth to live

Being that it's the ultimate purpose 

The Jewish month "Nissan" is for kings

Giving them presents for their appointing

Israel needs its leading shepherd

May GD send us the one most proper

Na Nach Baby 🤙😘🤙🤙

Blossoms of the Spring - Letter 108

 Letter 108

 

Baruch Hashem. 22 Teiveis, [5]727 (Wednesday – Jan. 4, 1967).

 

My heart and flesh and all of my lifeforce, S. Efrati – who longs and yearns to hear the word of God from the True Leader, the singular Chosen One from all the True Leaders which were in the world; which He is the Leader of our generation and all the generations for eternity who will rectify us and all the rejected and lost ones whom have become completely estranged and have left from the general collective holiness of the Jewish people, and all the non-Jews, in the utmost rectification in completeness; and He will elevate them all to the utmost, highest level. Fortunate are we in that we are living in the present time in which there is a new truth found in the world, so awesome and wondrous – that which has not yet existed from the day of the world’s creation.

Blessing; good, healthy, blissful, and fresh life for the length of days.

 

Your holy letter which I received today was a joy and a revival of the soul for me. Oh, how pleasant was your precious letter for me; oh, how precious it was for me all your pleasant words [that are] from a tongue that speaks truth – from the depth of the truth in the heart. I elate and rejoice in them [more] than all the precious and pleasant riches. Believe me, my dear brother, my heart and eyes, that I have read your holy [and] true words with great and immense happiness, beyond measure, many times – with boiling tears from the depth of my soul because of the tremendous, great happiness I had from each word when I saw the immenseness [and] awesomeness of the fortitude of your pleasant heart – [in] that no matter what goes over [you], whatever happens at all times, even so you strengthen and overcome to grasp yourself tight in the immensity of His awesome power of the True Tzaddik. Fortunate are you that you have merited thereto.

For more letters

מכתב קח

 

ב"ה כ"ב טבת תשכ"ז
לבי ובשרי וכל חיותי ש.אפרתי הכוסף ושוקק לשמוע דבר ה' מהמנהיג האמת המובחר היחידי של כל המנהיגים האמתיים שהיה בעולם. שהוא המנהיג דורנו וכל הדורות לנצח שיתקן אותנו וכל הנדחים והאבודים, שנתרחקו לגמרי ויצאו מכלל קדושת ישראל, וכל הגויים, בתכלית התיקון בשלימות ויעלה כולם לתכלית המעלה העליונה. אשרינו שאנחנו חיים בזמן הזה, שנמצא בעולם אמת חדש, נורא ונפלא כזה, שעדיין לא היה מיום בריאת העולם.
ברכה וחיים טובים, בריאים, נעימים ורעננים לאורך ימים.

לשמחה ולמשיב נפש היה לי מכתבך הקדוש שקבלתי היום, מה מאד נעים לי מכתבך היקר, מה מאד יקרה בעיני כל דבריך הנעימים מלשון מדברת אמת, מעומק האמת שבלב. אגילה ואשמחה בהם מכל הון יקר ונעים. תאמין לי, אחי יקירי, ליבי ועיני, שקראתי דבריך הקדושים האמתיים בשמחה גדולה ועצומה בלי שיעור, כמה פעמים, בדמעות רותחות מעומק נשמתי, מגודל רוב שמחה שהיה לי מכל דיבור, בראותי עוצם נוראות גבורת לבך הנעים, שאיך שעובר מה שעובר בכל עת אף על פי כן אתה מתחזק ומתגבר לאחוז עצמך היטב בגודל כוחו הנורא של הצדיק האמת. אשריך שזכית לכך.

בני נח - עברים - בני נ נח

 ב"ה

מסכת נדרים

לא.

משנה- קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור בעובדי כוכבים. גמרא. וישראל מי נפיק מכלל בני נח, כיון דאיקדש אברהם איתקרו על שמה, ע"כ. לכאורה הכוונה שנקראים עברים. ואברהם בתחלה היה אברם, מלך על ארם, ובסוף אברהם, אב המון גוים, כל הגוים, ועכ"ז אין הגוים יוצאי חלציו ואינם תלמידיו ממש להיות יוצאים מכלל בני נח להיות נקראים על שמו, ולקמן בגמרא אפילו בני ישמעאל ועשו אינם נקראים על שמו (אע"פ שהתורה הקדושה בעצמה כתבה לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. וי"ל כנ"ל שאפילו בני ישראל אינם נקראים ממש על שם אברהם אלא בשם עברים, ולכן עכ"פ נתמעטו לגמרי מהאי). אברם אברהם, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הוי אומר בני נ נח.

נ נח נחמ נחמן מאומן

HISBODEDUS

I can't.

I really, really can't.

I fail two times out of three.

But I speak every day to the One Who can,

And this is what makes me happy,

This is what makes me powerful,

This is what makes me free.

A VARIATION ON "SHIR NAIM"

When everything's crashing around you

And all your life's going south -

Don't be, don't be, don't be an elephant

That's afraid of a mouse!

Because your mind loves playing games with you,

And this could just be a "mouse".

Achieving relationships

HH just met a friend and he told me that he had been seriously dating a girl, and she had just broken it off, and he realised that there were a bunch of teachings of Rabbainu which he knew very well but had failed to inculcate them practically in his day to day life, and with her, and that is why he couldn't hold her. This opened up a tremendous deeper perspective for him, to really internalise everything Rabbainu says, and also he gained a more positive attitude towards all the people out there in lala land far from Rabbainu, because everyone is born into their own circumstances which are very challenging.

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN

MY PICKLED BRAIN

My pickled brain, oh my pickled brain,

When will you feel fresh and ready again?

I know the answer, my dear brain:

As soon as I learn Breslov Torah again!

Song by Eliyahu Mahgerefteh for Likutay Moharan Torah-teaching 280

HH

Torah 280- Happy Are You

Zevulun happy are you with your outgoing

Yissachar happy are you in your tent reading

Business dealings are referred to as departure 

Torah study is referred to as interior

As great as business dealings are

Torah reading is on higher par

The same applies with all levels

The one on the higher is the better

My prayer is to be with the greatest lot

Those holding on rank at the very top

Na NaCh NaChMa NaChMaN MAyUMaN 

Blossoms of the Spring - Letter 107: “Fake truth which is the source of the falsehood…”

 Letter 107 

 

Baruch Hashem. 17 Cheshvan, [5]727 (Monday – Oct. 31, 1966).

 

In honor of the president of Israel, the apple of my eye, Mr. S. Z. Shazar – that who God has granted a wise heart to become wise in order to differentiate [/divide] between the pure truth which shines in all the worlds, and between the fake truth which is the source of the falsehood that darkens the eyes of the Jewish people. Fortunate is your portion and blissful lot; peace, and healthy life.

 

I greatly rejoiced over this that you have busied yourself with me with all this attention and [over] the great honor that you have honored me – to benefit me with the donation and love of your warm heart with the sum of one-hundred Israeli Liras. I thank you with all of my heart and soul over all the loving-kindnesses and good that you have surpassingly increased to do with me. Please, my brother, do not be saddened and do not worry whatsoever; behold, you see that God is with you, by you, and close to you at all times [and] in every place, and He enlightened upon you the light of this truth which is concealed from the whole world – which is [the subject of] all the passion and love of your heart. He certainly will not remove His loving-kindness and goodness from you, forever, and He will heal and recuperate you and your household in completeness, and He will lengthen your [plural] days and years with good and eternal bliss.

 

Your true, faithful lover who prays constantly for your wellbeing and success, and [who] longs surpassingly to behold the pleasantness of your goodness and healing in body and soul:

 

Yisroel Dov Odesser

For more letters

מכתב קז

 

ב"ה י"ז חשון תשכ"ז
לכבוד נשיא ישראל מחמד עיני מר ש.ז.שזר אשר נתן לו ה' לב חכם להחכים להבדיל בין אמת הזך המאיר בכל העולמות. ובין האמת המזוייף שהוא מקור השקר המחשיך עיני ישראל.
אשרי חלקך וגורלך הנעים שלום וחיים בריאים

שמחתי מאד על כל החרדה שהחרדת עלי והכבוד הגדול שכבדתני להיטיב עמי בתרומת ואהבת לבך החם בהסך מאה לירות ישראליות. אודה לך מאד בכל לבי ונפשי על כל החסדים והטובות אשר מאד הרבית לעשות עמדי. נא אחי אל תעצב ואל תדאג כלל הלא תראה כי ה' עמך ואצלך וקרוב לך בכל עת בכל מקום, והאיר עליך אור האמת הזה הנעלם מכל העולם שהוא כל חשק ואהבת לבך. בודאי לא יסיר חסדו וטובו מאתך עד עולם, וירפא ויבריא אותך ואת ביתך בשלימות ויאריך ימיכם ושנותיכם בטוב ובנעימות נצחי.

אוהבך הנאמן האמיתי המתפלל תמיד לשלומך והצלחתך ושוקק מאד לחזות  בנועם טובתך ורפואתך בגוף ונפש.
ישראל דב אודעסר

שלמה קרליבך מציל בחור מצוין מדיוטא התחתונה בזכות הסוגיא של בר פדא - קדושה שבהן להיכן הלכה

ב"ה

Simcha Nanach:

שבין האירוסין לחתונה. בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.

בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש לה'. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.

אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו עם מפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.

באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשיכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכים למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.

אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.

כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.

אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.

בקשת הטובה הגדולה

מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.

האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.

באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר ה' ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו.

החלטתי לחכות לליל שבת.

המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.

אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.

שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי גוט שאעבס.

הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: הו, גוט שאבעס, גוט יאהר.

הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...

אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.

רבי ישראל התרצה.

"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שימען ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".

"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".

"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.

"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.

עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.

"שימע'ן, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4. אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".

לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.

פגישה תמוהה ומוזרה

בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל.

הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.

צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"

לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזה יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.

רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך. "זה חלק מהפירוש".

אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.

לידתו של ה'בן יקיר'

"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.

נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים.

ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד.

היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.

מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה.

הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.

כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.

דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.

אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:

"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"

"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון.

"אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".

אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".

"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת".

אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".

אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".

"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה.

התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.

זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!

אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.

כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.

כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה

המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.

בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.

הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".

לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה.

ברוך ה', הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים.

מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.

הנקמה הזוועתית

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.

זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה.

כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה.

למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.

ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.

"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?"

אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו".

הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".

אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה.

יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון.

אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.

נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.

התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע תהיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדעו שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא.

בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות.

בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00, מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".

במצב הנוכחי, איש לא יכל להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים.

את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי.

"רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.

"אני אתן דוגמא. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זה קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות

את המשך השיחה כבר לא שמעתי.

ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.

השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול.

מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.

"לולי", צעקה לי אמא. "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.

אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.

אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.

אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".

אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.

"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה".

אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.

"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"

אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.

איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי.

התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.

ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו.

גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד.

לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר.

כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.

מבית המדרש לרחובות תל-אביב

"שימע'ן, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.

נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.

הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו.. לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.

יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין - רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.

לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.

רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"

"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.

כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.

באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.

הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.

אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.

הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח.

אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.

ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה.

"הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות. ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.

ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה.

ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?"

"אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".

הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?"

"כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למעשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא איכפת לך"...

היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".

אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין.

מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.

כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.

"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר.

"היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.

"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.

"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.

"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...

"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.

"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה.

"אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו.

בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי".

לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...

זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, עם שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.

היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום".

נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.

כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב - ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים.

בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.

בחזרה הביתה

הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".

"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".

"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".

"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי".

"אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"

"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".

אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".

עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך ה'. נו, מה מחדשים?"

אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת ה'. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...

אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...

גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.

שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.

הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.

בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.

ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...

זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.

אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...

אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.

אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.

תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.

נו, שימע'ן, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת.

והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי.

כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.

דווח על תוכן פוגעני

פסתםנחמד