קצת חידושי תורה - פרשת כי תשא - סוף מסכת בבא קמא תחילת מסכת בבא מציעא

 ב"ה

לב:א וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו.

פרש"י ז"ל כי בשש משה, כתרגומו, לשון אחור, וכן 'בשש רכבו' 'ויחילו עד בוש' וכו' עיין שם.

ענין בשש, שחז"ל אמרו, בא-שש, והטעות של אהרן וכלל ישראל שלא הבינו והיה לשמצה – בושה וכלימה לדורות. יפה יש לפרש על פי ליקוטי מוהר"ן תורה ו', דרכי התשובה בקי ברצוא בקי ברצוא, כי ו' הוא שש, והוא הו' שבתוך הא', כמבואר שם שהבא לטהר ולעשות תשובה אומרים לו המתן, והוא הנקודה תחתונה של אות א', בחי' דום לה', והו' של הא' הוא האהל, שיהושע לא ימוש מתוך האהל – כי יהושע לוה את משה עד הגבול ושם חנה עד רדת משה כמש"פ רש"י במקומו, וזה מקום הבושה שצריכים לדום ולקבלו באהבה, ולהמתין כמבואר שם. ועל כן דוקא בזמן שהיו עוסקים בתשובה, כי ביאתן למדבר סיני היה בתשובה (רש"י פרק יט) והיו באים לטהר עוד בקבלת התורה, דייקא אז היה להם הנסיון של הבא לטהר אומרים לו המתן, שאז צריכים לסבול הבושות לטהר מהם. ולכן בוש גם כן פירושו המתן.

 

אשר ילכו לפנינו פרש"י אלהות הרבה אוו להם, עכ"ל. אע"פ שכל לשון אלהים לשון רבים, ורש"י כתב כמה פעמים שבענין בעלות ואדנות חל לשון רבים, גם על הפעולה כמו שכתוב (דניאל ז:ט) אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם. כיון שכאן אין אלהים ואדונים ממש, על כרחך הוא רבים ממש. אי נמי אין מוכח ממש מלשון הכתב, אלא תלו הסירחה במקום המקולקל.

 

 

 

לב:ה וַיַּ֣רְא אַֽהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַֽיהוָֹ֖ה מָחָֽר.

פרש"י ז"ל חג לה', בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום, עכ"ל. צ"ב תינח שיעבדו את השם, אבל איך נופל לשון חג, האם יקריבו קרבן חגיגה. ואולי י"ל כלשון הקרא בכמה מקומות, עיין בהושע (ט:ה) מה תעשו ליום מועד וליום חג י', ופרש"י ז"ל זבח הריגה שיש לו בכם, עכ"ל, ולפי זה, 'ויעבדו את המקום' לצדדין כתב, כי בפשטות אין ההריגה של עובדי עבירה בכללו.

 

 

מסכת בבא קמא

קיט: - בסיום המסכת: אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא, ע"כ.

עיין לעיל בעמוד א' לפני המשנה, רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מוחזא רמו קמיה (-תרמו לצדקה) כבלי (שרשרות זהב) ושירי (-צמידים) קביל מינייהו, א"ל רבה תוספאה לרבינא, והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה, א"ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו, ע"כ.

הרי שלגבי נשותיהם לא קפדו אפילו על שרשרות זהב לצדקה, אבל לענין הפסולת של מפסגי אילנות וכדומה כן הקפידו. זה מזכיר לי מה שתמיד הייתי שומע מא"א שליט"א על העשירים יהודים שבטורנטו כמה מופלגים הם בנדבת ליבם ליתן לצדקות, אבל בענין עסקים שומרים ומקפידים על כל פרוטה (-גם בזה צריכים קצת הרווחה, כמבואר לכאורה בעמוד א' רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל, סלקיה, קרא אנפשיה וצפון לצדיק חיל חוטא, עד כאן, ותמהו המפרשים מה רע עשה, אדרבה הקפיד שהכל תהיה ביושר, אכן לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, ולא זו הדרך של הנהגה ישרה, וחז"ל שבחו את איוב שהיה סור מרע, שהיה וותרן בממונו (בבא בתרא טו:), מאי וסר מרע וכו' מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני, ואיוב ויתרה משלו (פרש"י מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות, אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך, ונלך אצל חנוני ונקנה בפרוטה ככר או ביצים ונחלוק, ואיוב ויתרה לחצי השנ משלו, ונותן לו כל הפרוטה, שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו ממון, עכ"ל). ועיין כאן בהדרן של המהר"ם שיף שהביא מהגמרא יבמות דף מז. שהגרים סורם רע, כי גוי מקפיד על פחות משוה פרוטה, ואילו על פי התורה יש לוותר הרבה).

 

 

מסכת בבא מציעא

ב. מנהג אצל הרבה מאחינו בית ישראל שהילדים מתחילים את לימוד הגמרא עם מסכת בבא מציעא, וכמה טעמים נתנו, ואולי כבר אמרו די"ל מפני שמציאתו הקטן לאביו (דף יב). ולפי זה יש לחקור אם גם בעל תשובה מבוגר בכלל גדול הסומך על שולחן אביו – בענין הלימוד. ואכמ"ל (בזכרוני שהרוגטשבר אמר שכדי להתחיל עם מסכת יבמות, וזה מתאים למה שפירשנו בריש התורה, בראשית אותיות בר אשתי – סוד יבום. וגם מתאים למה שפירשנו כאשר למדנו יבמות בפורים, ועכשיו כל ההתחלות הם מפורים כידוע מרבינו הקדוש, והרי יבמות אותיות בשומי, ועל כל פנים גם הבא לטהר נמשל להבא לבשם כידוע בגמרא שאומרים לו המתן, שזה גם כן ענין של התחלת הלימוד במתינות).

על כל פנים יש רמז בהתחלת המסכת שמשם מתחילים הילדים, כי בסוף העמוד מביאה הגמרא 'כדי', רש"י בגיטין פה: כתב שזה שם של חכם, אבל יש מפרשים שהוא כמו כדי נסבה, לשון מיותר, שלא צריכים להביא בעל המימרא. והרי באנגלית כדי, זה ילד.

 נ נח נחמ נחמן מאומן