הבא לטהר - מוציא עוד הרבה טומאה טמונה לנקות... נ נח

ב"ה

שיחות הר"ן פה: מבואר שדיקא כאשר האדם מתחיל לטהר את עצמו, דיקא אז הוא רואה את כל הפסולת. וע' ברמח"ל בספר פתחי חכמה ודעת (נדפס בספר שערי רמח"ל) שגילה שורש ענין זה, עיין שם סי' לה, ואביא קצת מדבריו הקדושים ז"ל הנה הכלים בהיותם בפני עצמם בלא האור, לא היה השורש הוא (של הסטרא אחרא) פוגם בהם, כי כבר בעצמם הם כך (-מוגבלים כדי שיוכל השורש ההוא לימצא בהם). רק בבוא האור, שהוא בבחינה מה שאין בו קליפה, אז לא יוכלו להתחבר ביחד האורות והכלים. ועל כן יצטרך שידחה מן הכלים אותו הדבר המעכב עליהם. ואז ישתוו עם האורות ויתחברו יחדיו וכו' ע"ש.

ומבואר עוד שם, שאפילו זה השבירה היה רק שורש להס"א, אבל עוד לא יצאה, עד עולם התיקון, כי אז הכלים שנפלו לג' עולמות בריאה יצירה עשיה, נעשו מהם ד' עולמות אצילות בי"ע, ונמצאת עשיה שניה תחתונה מהראשונה, ומסופה הרע יוצא, הרי שרק מכח הסדר שהיה נעשה בעולם התיקון, יצא מזה הסטרא אחרא.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (עמוד נה) שמפרש שם הזוהר הקדוש (פרשת פנחס רלח: ברעיא מהימנא) ז"ל אדהכי הא רעיא מהימנא נפיק מההוא סלע ואמר, בוצינא קדישא מה מועיל לי לאתטמרא מקמך וכו' ודרך המאמר הזה עמוק, כי איך נבין שירצה הרעיא מהימנא ללכת להסתתר בכל מקום אשר יוכל מלפני בוצינא קדישא, וכי היה מכריח אותו או מיצר לו? אך הענין הוא, דע כי השכינה נסתרת בתוך הקליפות. וכאשר יתעורר עליה המלך לבקש אותה, הנה לא תמציא עצמה מיד, אלא אדרבא נכנסת מקליפה לקליפה, כדי שיצטרך כביכול המלך ללכת בכל הקליפות למצוא אותה, ואז כל קליפה נכנעת לפניו ונשברת. ונמצא שכאשר יוצאה על ידו אחר כך, אינה יוצאת מקליפה א' לבד, אלא מכל הקליפות. כי בראותה עת רצון והאהבה מתחזקת בסוד היחוד, אז הוא זמן שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור (ירושלים פסחים י:ה). ולכן אפילו שלפי אותה קליפה שהיא שם לא היה צריך כל כך טורח, וכו' ע"ש כל דבריו הנפלאים.

ויש לציין עוד, למש"כ בספר המדות ערך ענש אות א', שלפעמים כאשר האדם עושה מצוה מקבל עונש על מה שהוא לא עשה אותה מקודם. אבל כאן רבינו לא מדבר על עונשין.

נ נח נחמ נחמן מאומן